משנה חגיגה ג ג
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת חגיגה · פרק ג · משנה ג | >>
אוכלין אוכלים נגובין בידים מסואבות בתרומה, אבל לא בקודש.
האונן ומחוסר כיפורים צריכין טבילה לקודש, אבל לא לתרומה.
אוֹכְלִין אֳכָלִים נְגוּבִין בְּיָדַיִם מְסוֹאָבוֹת בִּתְרוּמָה,
- אֲבָל לֹא בְּקֹדֶשׁ.
- הָאוֹנֵן וּמְחֻסַּר כִּפּוּרִים צְרִיכִין טְבִילָה לְקֹדֶשׁ,
- אֲבָל לֹא לִתְרוּמָה:
אוכלין אוכלים נגובים - בידים מסואבות,
- בתרומה - אבל לא בקודש.
- אונן, ומחוסר כיפורים - צריכין טבילה,
- לקודש - אבל לא לתרומה.
העיקר אצלנו "חיבת הקודש מכשרתו, ואין צריך הכשר". וכיון שזה הוא העיקר האוכל אוכלין נגובין בידיו והן טמאין אין ספק שיטמאו ואין אנו צריכין בזה לדבר, אבל דיבר בכאן אם לא נגען בידיו אלא במלקחים ודומיהן. וזה גזירה שמא יאכל אחר כך שום דבר של משקה בידיו ויטמא אותו הקדש שבו, כמו שנתבארו אותן העיקרין במקומן. וזו הגזירה לא עשינו אותה בתרומה.
וכבר קדם לך בפסחים וזולתו דין אונן ומחוסר כפורים שהוא אסור לאכול בקדשים עד שיטבול כמו שבארנו לשם. אבל לעניין נגיעה, מחוסר כפורים פוסל את הקדש כשנגע בו, והאונן מותר ליגע בו, כמו שיתבאר בשנים עשר מזבחים:
אוכלין אוכלים נגובים בידים מטואבות בתרומה - הכי קאמר, אוכלין אוכלים של חולין נגובין בידים מסואבות עם התרומה אבל לא עם הקודש. מי שתחב לו חבירו אוכלין של קודש בפיו בידים טהורות, וזה האוכל ידיו מסואבות, או שתחב הוא עצמו אוכלין של קודש בפיו ע"י כוש או כרכר ח, ובקש לאכול צנון או בצל של חולין עמהן, שאין ידים מסואבות השניות לטומאה מטמאות את החולין, אפ"ה גזור רבנן שלא יאכלם עם הקודש, שמא יגע בידיו מסואבות באוכלין של קודש שבפיו. ולענין תרומה, אע"פ שהידים המסואבות פוסלות, לא עשו מעלה זו, אלא אמרינן זהיר ולא נגע. ולהכי נקט נגובים, שאילו היה עכשיו משקין עליהם, היו המשקין נעשים ראשונים מחמת הידים ועושין את החולין שניים, וכשנוגעין בתרומה שבפיו פוסלים אותה:
האונן - שלא נטמא במתו:
ומחוסר כפורים - שטבל והעריב שמשו ולא הביא קרבנותיו:
צריכין טבילה - לאחר שיביא קרבנו אם רצה לאכול קודש. כיון דעד האידנא היו אסורים בקודש ט אצרכינהו רבנן טבילה. ומחוסר כפורים פוסל את הקודש בנגיעה י. והאונן אע"פ שאסור לאכול אינו פוסל בנגיעה:
אבל לא בתרומה - דמחוסר כפורים ואונן מותרים בתרומה. ואע"ג דאונן אסור במעשר שני, מותר הוא בתרומה, דמרבינן ליה מוכל זר לא יאכל קודש (ויקרא כב), זרות אמרתי לך ולא אנינות:
אוכלין אוכלים נגובים וכו' פירש הר"ב מי שתחב לו כו' או שתחב הוא עצמו וכו' ע"י כוש או כרכר. בגמ' ופירש"י שהן פשוטי כלי עץ ואינן מקבלין טומאה. וכ"פ התוס'. וקשיא לי דלא מצינו שהידים יטמאו לכלים. אלא נראה דאורחא דמלתא נקט ול' הרמב"ם בפירושו במלקחים ודומיהן:
אבל לא בקדש. פי' הר"ב שמא יגע כו' באוכלים של קדש. וכפירש"י וכתבו התוס' ועוד היינו יכולים לפרש דלמא נגע ברוק שבפיו דחשוב משקה. במשנה י' פ"ח דכלים. וכלומר והוי רבותא דאפי' משום שמא יגע ברוק גזרו. אבל נ"ל דלא רצה לפרש כן משום דההוא לאו פסיקא הוא. דהלכה התם דוקא כשנתהפך כו':
האונן עיין משנה ו' וח' פ"ח דפסחים: . האונן עיין משנה ו' וח' פ"ח דפסחים:
צריכין טבילה לקדש. כתב הר"ב דכיון דעד האידנא היו אסורים בקדש כו' והסיחו דעתן ושמא נטמאו והם לא ידעו. הרמב"ם ספי"ב מהלכות אבות הטומאה. והא דכתב הר"ב דמחוסר כפורים פוסל בנגיעה ולא כן האונן. וכ"פ הרמב"ם. טעמם מדריש פי"ב דזבחים תנן האונן נוגע. אבל שם פי' הר"ב. והוא שטבל ולא הסיח דעתו וכו'. וא"כ ה"ה למחוסר כפורים. וכ"פ שם הרמב"ם וז"ל ואסור ליגע בקדש אלא אחר טבילה על מנת שלא יסיח דעתו כו'. וכן מחוסר כפורים צריך טבילה לקדש כמו שביארנו בחגיגה. ותו דבגמרא דהתם מסיק בהדיא דבאכילה עבוד רבנן מעלה ובנגיעה לא. וכן כתב רש"י שם בד"ה ה"ג כו' דאוקמתא דלא אסחו דחיקא הוא ולא קאי במסקנא. והיינו פירושא דר"ב ורמב"ם דהכא. ומדלא תנן התם אלא אונן נוגע הלכך פסקו דמחוסר כפורים אפי' נוגע נמי לא. ולא ביארו למה חלקו חכמים ובספי"ב מהלכות אבות הטומאה פסק בתרווייהו שלא עשו בהן מעלה זו אלא לאכילה. אבל לנגיעה נוגעין בקדשים קודם טבילה. [ועיין ברפי"ב דזבחים נוסחא אחרת בפי' הרמב"ם. ועוד אאריך בזה במשנה ז' פרק בתרא דנדה. וכתב )הרי"ף במשנה ה' פי"א דפרה דאיכא למידק דצריכין טבילה. אבל הערב שמש לא]:
(ח) (על הברטנורא) ופירש"י שהן פשוטי כלי עץ ואינן מקבלין טומאה וכן פירשו התוספ'. וקשה דלא מצינו שהידים יטמאו לכלים אלא אורחא דמלתא נקט. ולשון הר"מ במלקחים ודומיהן:
(ט) (על הברטנורא) והסיחו דעתן ושמא נטמאו והם לא ידעו. הר"מ:
(י) (על הברטנורא) וכ"פ הר"מ. טעמם מדריש פי"ב דזבחים תנן האונן נוגע. אבל שם פירשו והוא שטבל ולא הסיח דעתו. וא"כ שוים הם. והר"מ בחבורו פירש דבשניהם הנגיעה מותר. וכ"מ שם בגמרא. ועתוי"ט:
אוכלין אובכלין וכו': פ' שני דהלכות ביאת מקדש סימן י' וז"ל [הרמב"ם] בפי' המשנה העיקר אצלנו חבת הקדש מכשירתו ואין צריך הכשר וכיון שזה הוא העיקר האוכל אוכלין נגובים בידים טמאים אין ספק שיטמאו ואין אנו צריכין בזה לדבר אבל דבר בכאן אם לא נגעו בידיו אלא במלקחים ודומיהן ע"כ:
אונן ומחוסר וכו': תוס' פסחים פ' האשה דף צ' ובגמ' ר"פ טבול יום (זבחים דף צ"ח) ודקדקו הם ז"ל דלישנא דצריכין טבילה לקדש משמע אבל לא הערב שמש. וז"ל הרמב"ם ז"ל שם פ' שנים עשר מהלכות אבות הטומאות סי' ט"ו האונן אחר שתם זמן אנינותו ומחוסרי כפורים אחר שהביא כפרתו צריכין טבילה לאכילת הקדש אבל לא לתרומה שהאונן ומחוסר כפורים מותרין לאכול את התרומה ומפני מה הצריכום טבילה לקדש שהרי עד עתה היו אסורין לאכול את הקדש והסיחו דעתם ושמא נטמאו והם לא ידעו ולא עשו מעלה זו אלא לאכילה אבל לנגיעה נוגעין בקדשי' קודם טבילה ע"כ והוא הפך ממה שפי' במשנ' שחלק בין אונן למחוסר כפורים לענין נגיעה:
יכין
כה) אוכלין אוכלים נגובין שאין עליהן משקה, ולא הוכשרו:
כו) בידים מסואבות טמאות:
כז) בתרומה דהרי א"א שיטמא התרומה מדלא הוכשרו האוכלים:
כח) אבל לא בקדש דכשאכל הקודש הנגוב בידים מסואבות. ודאי נטמא הקודש, דאע"ג דלא הוכשר, קודש א"צ הכשר מים, דחיבת הקודש מכשירתו. אלא אפילו אכל הקודש במזלג או מלקחיים [דכוש דנקט הש"ס לאו דוקא, דאפילו לקח בכלי אחר, אין כלי מק"ט מקבל טומאה רק מאב הטומאה], או שתחב לו אחר לתוך פיו, אסור, דחיישינן שמא שבשעה שיהיה הקודש בפיו, יקח בידיו המסואבות פירות חולין לחים, ויאכלן עם הקודש, והרי המשקה שעל פרי החולין נטמא מידיו, ויטמא את הקודש בפיו. והרי זה שוב ב' קולות בתרומה דלא די במזלג מותר לאכלה, אלא גם בידיו מסואבות להדיא שרי:
כט) האונן יום שמת לו א' מז' קרובין, אב ואם, אח ואחות, בן ובת, ואשתו, ורק באותו יום, וקודם קבורה [ש"ך י"ד שמ"א סק"ב]:
ל) ומחוסר כפורים זב וזבה יולדת ומצורע שטבלו והעריב שמשן ולא הביאו קרבנותיהן עדיין ביום המחרת:
לא) צריכין טבילה לקדש אבל לא לתרומה דבתרומה מקלינן ב' קולות, דלא די כשעבר אנינותו, וכבר הביא כפרתו, דאז רמי אנפשיה למדכר אם הסיח דעתו מטהרת גופו, אלא אפילו בשעה שעדיין אונן, ולא הביא עדיין כפרתו, תיכף כשהעריב שמשו אוכל בתרומה. אבל בקדשים אף שעבר יום אנינותו, וכבר הביא כפרתו אסורין לאכול עד שיטבל. אף שלא הסיח דעתו מטהרת גופו, [דבכה"ג גם בתרומה צריך טבילה והערב שמש כזבחים צ"ט א'] על כל פנים מדהסיח דעתו מלאכיל קודש חיישינן שמא הסיח דעתו גם מטהרת גופו. וי"א דאפילו לנגיעת קדשים צריך טבילה [ועי' רמב"ם פ"ג מכלי מקדש, וכהקדמתי לטהרות אות נה, ועי' זבחים דצ"ט ב' דלאכילה עבד רבנן מעלה ולא לנגיעה]. מיהו אונן נוגע בקדשים, אבל לאכול קודש אסור עד שיטבול:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
רבינו חננאל | רמב"ן |
הריטב"א |
תוספות רי"ד |
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש | גבורות ארי | בן יהוידע