עיקר תוי"ט על חגיגה ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

משנה חגיגה ג: הדף הראשי * מהדורה מנוקדת * נוסח הרמב"ם * נוסח הדפוסים * ברטנורא * עיקר תוספות יום טוב

(א)

(א) (על המשנה) לא כו'. לפי שמפרש בו הרבה דינים ביניהם נקט האי לישנא. תוספ':

(ב) (על המשנה) מתיר. דאי מרישא ה"א דוקא כובדו של כלי כו'. ואי מסיפא ה"א דוקא קשר דמיא מהדק ליה אבל רישא מיא מקפי למנה ומגביהין אותו. גמרא:

(ג) (על המשנה) לשון הר"מ בכלי שהוא מפוצל ולוחותיו וקירותיו מקושרות כגון מפה וכיוצא בה:

(ב)

(ד) (על הברטנורא) דאז נותנין לב עליהן לשומרן בטהרה ולהכי לא תני נעשים אלא נגמרים. תוספ':

(ה) (על המשנה) טבילה. ולא הערב שמש:

(ו) (על הברטנורא) כ"פ הר"מ. והר"א השיג דבלא נגיעה מה יעשה המשקה. והכ"מ מישב דכל הני מעלות דרבנן אמרינן דכיון דע"י משקה מטמאה את היד טומאה גמורה לכל דבר. גזרו בקודש למעלתו גם בלתי נגיעה:

(ז) (על המשנה) שהיד כו'. לאתויי אם נגע יד חבירו. גמרא:

(ג)

(ח) (על הברטנורא) ופירש"י שהן פשוטי כלי עץ ואינן מקבלין טומאה וכן פירשו התוספ'. וקשה דלא מצינו שהידים יטמאו לכלים אלא אורחא דמלתא נקט. ולשון הר"מ במלקחים ודומיהן:

(ט) (על הברטנורא) והסיחו דעתן ושמא נטמאו והם לא ידעו. הר"מ:

(י) (על הברטנורא) וכ"פ הר"מ. טעמם מדריש פי"ב דזבחים תנן האונן נוגע. אבל שם פירשו והוא שטבל ולא הסיח דעתו. וא"כ שוים הם. והר"מ בחבורו פירש דבשניהם הנגיעה מותר. וכ"מ שם בגמרא. ועתוי"ט:

(ד)

(יא) (על הברטנורא) וא"ת ויביא ע"י שידה תיבה ומגדל כדאמרינן פ"ג דעירובין מ"א אמרינן בגמרא דהאי תנא סבר אהל זרוק לא שמיה אהל שמעינן מהכא דלמ"ד שמיה אהל היינו אפילו במהלכת. תוספ'. ועתוי"ט:

(יב) (על המשנה) נאמנים כו'. אם הקדישו למזבח בשעת הבציר כל ימות השנה נאמנים בשמירה. רש"י. דאי בלא הקדישו בשעת הבציר הו"ל חולין ונטמאת בטומאת ע"ה וכי משום דאקדשה פקע ליה טומאה מיניה. א"נ מצינו למימר אפילו בייחד חולין לנסכים ומאימת קודש אמרינן מעיקרא היה נזהר לשמרו וכבסמוך גבי מניחה לגת הבאה. תוספ':

(יג) (על הברטנורא) אבל אח"כ נשתלחו ב"א ופשעו בטהרה ומפני שהן מקילין בתרומה אין שומרים אותה שימור גמור. הר"מ:

(יד) (על הברטנורא) ואע"פ שהוא יודע שהוא משל אשתקד שלא גזרו עליהם טומאה בשעת הגיתות והבדים. הר"מ:

(טו) (על הברטנורא) דגנאי הוא למזבח שתהא התרומה המחוברת לו בחזקת טומאה והקדש יקרב למזבח. רש"י:

(טז) (על הברטנורא) פירש"י שאע"פ שלא גזרו על תרומתן בשעת הגתות מפני הפסד כהנים חברים דנמצאת מפסידן מרוב תרומות א"י. על הקנקנים לא האמינום ואין הכהנים חברים מקבלין מהן הקנקנים עם התרומה. אבל מערין אותן לכליהן. ודכותה אמרינן לקמן. ואל תתמה שהרי לגין טמא טומאת שבעה והמשקין טהורין:

(יז) (על הברטנורא) וכתב התוספ' ותימא דא"כ אפילו בשאר ימות השנה נמי, דהתנן אם אמר הפרשתי לתוכה רביעית קדש נאמן. ותירצו דהכא מיירי שייחדו לנסכים כשיצטרך ממנו אבל התם מיירי שכבר הקדישו לכך:

(ה)

(יח) (על המשנה) ולפנים. י"ל דלא תנן וכמדתם לכל רוח כדתנן בשאר דוכתי. ונראה בעיני שכן היו מוכרי הקדירות חונים ושוכנים באותו מחוז שהדרך שממנה לירושלים עובר על המודיעית ואלו לרוח אחרת לא היו מצויין מוכרי קדירות:

(יט) (על המשנה) ולפנים. הא מודיעית עצמה לא מהימן. ומוקי בגמרא כשהקדר והחבר שניה נכנסים או שניהם יוצאין. ופירש"י שניהם נכנסין דימתין עד שיהיה מן הכרך ולפנים. אי נמי כששניהם יוצאים הואיל ומצאו לפנים ושם לא לקח ממנו לא יקח עוד. וכל שכן קדר נכנס וחבר יוצא הואיל וסוף הקדר לכנוס לפנים יחזור החבר הצריך ליקח ויקח:

(כ) (על המשנה) כלי חרס. כולה מתניתין אחומר בתרומה מבקדש קאי והכי תני בגמרא. נאמנים בכלי חרס הדקים לקדש:

(כא) (על המשנה) ולחושן. הא מודיעית כלפנים ומוקי בגמרא בקדר יוצא וחבר נכנס. פירש"י שהקדר לא יחזור עוד לאחוריו ואם לא עכשיו יקח אימתי:

(ו)

(כב) (על המשנה) נאמנין. ולקדש נאמנין אבל לא לתרומה דכולה מתניתין אחומר בקודש ובתרומה קאי ובהדיא שנינו בתוספ' נאמנין על טהרת חטאת ואין נאמנין על טהרת תרומה והאי חטאת בשר קודש ולא אפר חטאת. רש"י ועתוי"ט:

(כג) (על הברטנורא) ומיהו בדקים הוצרך לאנשי ירושלים דכל יחיד ויחיד נסכו בביתו לכן הוסיפו להן טהרה ליחידים מגבול מודיעית. אבל בעלי הלשכה המספקים נסכים לצבור די להם בנכנסים לחוץ העיר ולשם בלבד האמינום על החביות. א"נ יחידים צריכין לדקים אף לבישול שלמיהם יום יום. רש"י:

(כד) (על הברטנורא) והר"מ כתב מפני שהכל מטהרין עצמן ועולין לרגל. טעמו דפשיטא דהך קרא אינו אלא אסמכתא ואי לאו דהכל מטהרים לא היו עוקרין לגזירתן שגזרו בעם הארץ. ולא היו דורשים האי אסמכתא לטהרם ברגל:

(ז)

(כה) (על הברטנורא) גמרא. ומש"ה בטהרת העזרה מודה דמטהרין דהא לא פליג אלא בה':

(ח)

(כו) (על הברטנורא) ובכהנים איירי ההולכים להיכל להשתחות דאלו ישראל לא היו רואיין לילך אלא בע"כ לצרכיהם. רש"י:

(כז) (על המשנה) ובמנורה. בגמרא מוכח דל"ג, משום דתמיד האמור במנורה לא יומם ולילה קאמר אלא מלילה ללילה. ועתוי"ט:

(כח) (על המשנה) ותטמאוהו. אע"ג דצפויו בטל לגביה, דרחמנא קרייה עץ כדכתיב המזבח עץ וגו' ויאמר אלי זה השולחן אשר לפני ה' וכלי עץ העשוי לנחות נמי לא הוי דכתיב השלחן הטהור מכלל דטמא. מלמד שמגביהין אותו ומראין בו לעולי רגלים לחם הפנים ואומרים להם ראו חבתכם לפני המקום, סילוקו כסדורו שנאמר לשום לחם חם ביום הלקחו. גמרא:

(כט) (על הברטנורא) (שמות כ). וקשיא לי דלמאי צריך לזה דהא מזבח הנחשת לא היה בו אלא מקש' דאבנים וסיד כו' והרי הוא כשאר חומת אבנים שלא מצאנו בה טומאה אלא הנגעים ולא מגעות, ואפשר דה"ק אלו היה מזבח הנחשת כמו בימי מרע"ה א"נ אם לעתיד יעשוהו משל נחשת יהיה דינו ג"כ שלא יהיה טעון טבילה מדקראו מזבח אדמה ואי לאו הכי הוי טמא מפני צפויו:

(ל) (על הברטנורא) דדומיא דשק בעינן דמיטלטל מלא וריקן כדיליף בגמרא מקרא:

(לא) (על הברטנורא) משמע דאי לאו מצופין הוי טמא וכו' והדר קאמר והוי כלי עשן דמשמע דמשום כך הם טהורין ולא משום הצפוי. ובגמרא רבנן לר"א קאמרי מאי דעתך משום דמצופין בטל צפויין גבייהו. ופירש"י מאי דעתך דילפינן טעמא מדקרינהו אדמה הא לאו הכי טמאין. אע"ג דעשויין לנחת מפני שהם מצופין ובעי למימר שהצפוי מבטלן וה"ל ככלי מתכות. מבטל בטל צפויין לגבייהו דרחמנא קרא עץ לכולהו ובלאו האי קרא נמי לא מקבלי טומאה ע"כ. ולדבריו האי מפני שהן כו' הוא נתינה טעם לדר"א דאצטריך לקרא משום דאל"ה ס"ל דהוו טמאין. וטעמיה מפני שהם מצופין ומאי דמהדרי רבנן אינו אלא בכח המאמר וכמתמיהין מפני שמצופין קאמרת אתמהה הא בטל גבייהו. וז"ש הר"ב בשם הר"מ היינו שהר"מ פסק כו'. (ע"ש בשם הכ"מ כמשמעות תחלת לשון הר'ב דע"י הצפוי הם טהורין ומסיק) ודברי הר'ב סותרין זא"ז דתחלת דבריו דטעמא דטהורין מפני הצפוי וסוף דבריו דטעמא שהן כלי עץ העשוי לנחת: