משנה חגיגה ג ח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת חגיגה · פרק ג · משנה ח | >>


משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

כיצד מעבירים על טהרת עזרה? מטבילין את הכלים שהיו במקדש, ואומרין להם, הזהרו שלא תגעו בשולחן (ובמנורה) כז ותטמאוהוכח.

כל הכלים שהיו במקדש, יש להם שניים ושלישים, שאם נטמאו הראשונים, יביאו שניים תחתיהן.

כל הכלים שהיו במקדש, טעונין טבילה, חוץ ממזבח הזהב ומזבח הנחושת, מפני שהן כקרקע, דברי רבי אליעזר.

וחכמים אומרים, מפני שהן מצופין.


נוסח הרמב"ם

[עריכה]

כיצד מעבירין על טהרת העזרה מטבילין את הכלים שהיו במקדש ואומרים להם היזהרו שמא תיגעו בשולחן כל הכלים שהיו במקדש היו להם שנים ושלישים אם נטמאו הראשונים יביאו השנים תחתיהן וכל הכלים שהיו במקדש טעונין טבילה חוץ ממזבח הזהב ומזבח הנחושת מפני שהן כקרקע דברי רבי אליעזר וחכמים אומרים מפני שהן מצופין.

פירוש הרמב"ם

[עריכה]

כיצד מעבירין על טהרת עזרה מטבילין וכו': זהו לפי שבני אדם היו מעורבים במקדש ברגלים כמו שנצטוינו יראה כל זכורך אבל היו נזהרים בשולחן לבדו לפי שאמר השם יתעלה לפני תמיד ואי אפשר לסלקו ולשום אחר במקומו:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

[עריכה]

ואומרין להם - לעמי הארץ כו ברגל. הזהרו שלא תגעו בשלחן. לפי שלא יוכלו להטבילו לאחר הרגל, שא"א לסלקו ממקומו דכתיב ביה (שמות כח) לחם פנים לפני תמיד:

טעונים טבי - לה. מפני טומאת הרגל:

חוץ ממזבח הזהב ומזבח הנחושת מפני שהן כקרקע - מזבח הנחושת שהתורה קראתו מזבח אדמה כט. ומזבח הזהב כתיב (במדבר ג) המנורה והמזבחות, אתקש מזבחות זה לזה. ושלחן הא אמרן דלא נגעו בו:

מפני שהן מצופין - הכי קאמר, וחכמים מטמאין ואומרין שצריכין טבילה גם הם מפני שהן מצופין, דאי לא הוו מצופין יש לטהרן משום כלי עץ העשויין לנחת ל. פי' אחר וחכ"א דטעמא דאין צריכין טבילה לפי שהם מצופין לא זהב ונחשת וצפויין בטיל לגביהן, והוו ככלי עץ העשויין לנחת שאינן מטמאין, ולא פליגי על ר' אליעזר אלא בטעמא דמלתא בלבד. כך פי' הרמב"ם בהלכות מטמאי משכב ומושב:

פירוש תוספות יום טוב

[עריכה]

ואומרין להם. פי' הר"ב לעמי הארץ ובכהנים איירי ההולכים להיכל להשתחוות. דאילו ישראל לא היו ראויין לילך אלא בעזרת כהנים לצרכיהם כדתנן בפ"ק דכלים משנה ח'. וכ"פ רש"י ותוספת:

הזהרו שלא תגעו בשלחן ותטמאוהו. ה"ג ולא כגי' הספרים דגרסי הזהרו בשלחן ובמנורה. ותטמאו כל הכלים. דבהדיא איתא בגמרא דתנא דידן לא תני מנורה. משום דתמיד האמור במנורה לא יומם ולילה קאמר. אלא תמיד מלילה ללילה. כמפורש בספ"ג דתמיד ול"ג ותטמאו כל הכלים. דמידי הוא טעמא אלא משום תמיד דכתיב ביה. [וכלים] דשלחן לא מעכבי בלחם הפנים כדתנן בפי"א דמנחות משנה ו'. ובזיכי הלבונה היו שניים שהרי אלו נוטלין ואלו מניחין. כדתנן התם:

שלא תגעו בשלחן ותטמאוהו. אע"ג דצפויו בטל לגביה דרחמנא קרייה עץ. כדכתיב ביחזקאל [מ"א] המזבח עץ וגו' ויאמר אלי זה השלחן אשר לפני ה'. וכלי עץ העשוי לנחת נמי לא הוי דכתיב (ויקרא כ"ד) השלחן הטהור מכלל דטמא. מלמד שמגביהין אותו ומראין בו לעולי רגלים לחם הפנים. ואומר להם ראו חבתכם לפני המקום סילוקו כסדורו וכו' שנאמר (שמואל א' כ"א) לשום לחם חם ביום הלקחו. גמרא:

מפני שהן כקרקע. כתב הר"ב מזבח הנחשת שהתורה קראתו מזבח אדמה. גמ'. וכלומר המזבח שמעלין עליו העולות והשלמים כדכתיב (שמות כ') וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך. וקשיא לי דלמאי צריך ליה דהא מזבח הנחשת לא היה אלא מקשה דאבנים סיד זפת ועופרת כדכתב הר"ב ברפ"ג דמדות. והרי הוא כשאר חומות אבנים שלא מצאנו טומאה בה אלא הנגעים ולא מגעות. ואפשר דה"ק אילו היה מזבח הנחשת כבימי מרע"ה א"נ אם לעתיד יעשוהו משל נחשת יהא דינו ג"כ שלא יהיה טעון טבילה. מדקראו מזבח אדמה. ואי לאו הכי הוי טמא מפני צפוייו:

מפני שהן מצופין. כתב הר"ב ה"ק וחכמים מטמאים כו' דאל"ה יש לטהרן משום כלי עץ העשויין לנחת. דדומיא דשק בעינן. דכתיב (ויקרא י"א) כל אשר יפול עליו מהם במותם יטמא כל כלי עץ או בגד או עור או שק. מה שק מיטלטל מלא וריקם. אף כל מיטלטל מלא וריקם. גמ'. ומ"ש הר"ב פי' אחר וחכ"א דטעמא דאין צריך טבילה לפי שהם מצופים כו' והוי ככלי עץ כו'. דחיקא מלתא טובא. דמאי טעמא קאמרי לפי שהם מצופים דמשמע דאי לא דהוו מצופים הוו טמאים. ומעיקרא קאמר דצפויין מטמאן. והכי נמי תנן ברפכ"ב ממס' כלים דאזלינן בתר חיפוי כדמייתי לה בגמ' דהכא. ואף בזה הפי' עצמו משמע הכי דהא קאמר וצפויין בטל לגביהן. משמע דלגביהן בטל אבל בלא"ה צפוי עיקר. וא"כ מה נתינת טעם יש בזה שאמרו חכמים דטהורין מפני שהן מצופין. ועוד אי משום צפויין טהורין הם. ל"ל תו למימר והוו כלי עץ כו' דמשמע משום כך הם טהורין ולא משום הצפוי. ובגמ' ואי בעית אימא רבנן לר"א קאמרי מאי דעתיך משום דמצופין. מבטל בטל צפויין גבייהו. ופירש"י מאי דעתיך דילפת טעמא מדקרנהו אדמה הא לאו הכי טמאין. אע"ג דעשויין לנחת. מפני שהן מצופין. ובעית למימר שהצפוי מבטלן והוי ליה ככלי מתכות. מבטל בטל צפויין לגבייהו. דרחמנא קרא עץ לכולהו. ובלאו האי קרא נמי לא מקבלי טומאה ע"כ. ולדבריו האי דקאמרי מפני שהן מצופין הוא נתינת טעם לדברי ר"א. דאיצטריך לקרא משום דאל"ה ס"ל דהוו טמאין. וטעמיה מפני שהן מצופין. ומאי דאהדרו רבנן אינו במשנה אלא בכח המאמר. וכמתמיהין מפני שהן מצופין קאמרת. אתמהה. דמאי אהני הצפוי הא מבטל בטיל גבייהו. וז"ש הר"ב כך פי' רמב"ם בהל' מטמאי משכב ומושב. ל"ק והרי תלמוד ערוך הוא. דה"ק שהוא פוסק כאיבעית אימא. ולשונו של הרמב"ם גם הוא מורה יורה כפרש"י שכך כתב שם בפי"א שצפוייהן כבטלין לגביהן. דמשמע ודאי דה"ק. דזה שהיו ראוין להתטמא מפני הצפוי שלהן הרי הן כבטלין לגביהן. אבל בפ"ד מהלכות כלים כתב בהפך וז"ל כלי עץ וכו' שציפם במתכת טהורין ואין מקבלין טומאה מאחר שציפם בטלים. הצפוי עצמו טהור כמו שבארנו ע"כ. וכתב עליו הכ"מ בשם הר"י קורקוס ז"ל דהרמב"ם סובר דאדרבה כל החפויין טהורין ודתנן ברפכ"ב דכלים וחיפן בשיש טהורין לאו דוקא שיש שהוא אבן ה"ה מתכת דכל החפויין טהורין הן. והא דאמרינן בגמרא גבי שלחן דרחמנא קרייה עץ. היינו דאל"ה משום צפויו הוי טהור. דציפוי מטהרו ולא היו צריכין להזהיר שלא יגעו. אבל קרייה עץ דלא להוי בטיל לגבי צפוי. אבל שאר כלים ודאי בטלין גבי צפויין כיון דכל צפוי טהור והכלי מצופה בדבר טהור הרי גם הוא טהור והיא היא המסקנא דאיבעית אימא. דאע"ג דלתירוצא קמא גם (להמקשן) [צ"ל להתרצן] הוי הסברא בהיפך. דמשום החפוי ראוי להטמא לאבעית אימא לא הוי הכי. וה"ק מאי דעתך דמשום צפויין ליטמאן יותר והוא בהפך. דצפויין לא מטמאי דבטלין אגב כלי. דלא חשיבי כדי שיטמא הכלי בשבילו. והכלי בשביל עצמו ודאי אינו מטמא כיון שהוא מצופה. והלכך מפני שהן מצופין לא מטמאו. ואין צריך טעם אחר (ולא בטיל) [צ"ל ומבטל בטיל] צפוייהו. לאו אהני דוקא קאמר אלא אכולהו כלים המצופין קאמר. ואתא מתני' כפשטה. וחכ"א הטעם שאין מטמאין מפני שהן מצופין. עכ"ד. ואע"ג דתחלת לשון הר"ב אפשר שמורים על זה הפי' דקאמר דטעמא דא"צ טבילה. לפי שהם מצופין כו'. אבל סיומא דמלתיה לאו הכי הוא דמסיים והוו ככלי עץ כו' דלפי זה הא דהן מצופין אינם ענין הכרח וטעם לטהרתן. דהא בלאו הכי טהורין הן. מפני שהן כלי עץ כו'. אלא שצפויין אינו מעלה ואינו מוריד. והדרא קושיין לדוכתא. דדברי הר"ב סותרין זה את זה. דתחלת דבריו דטעמא דטהורין מפני הצפוי. וסוף דבריו דטעמא שהן כלי עץ העשוי לנחת:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

[עריכה]

(כו) (על הברטנורא) ובכהנים איירי ההולכים להיכל להשתחות דאלו ישראל לא היו רואיין לילך אלא בע"כ לצרכיהם. רש"י:

(כז) (על המשנה) ובמנורה. בגמרא מוכח דל"ג, משום דתמיד האמור במנורה לא יומם ולילה קאמר אלא מלילה ללילה. ועתוי"ט:

(כח) (על המשנה) ותטמאוהו. אע"ג דצפויו בטל לגביה, דרחמנא קרייה עץ כדכתיב המזבח עץ וגו' ויאמר אלי זה השולחן אשר לפני ה' וכלי עץ העשוי לנחות נמי לא הוי דכתיב השלחן הטהור מכלל דטמא. מלמד שמגביהין אותו ומראין בו לעולי רגלים לחם הפנים ואומרים להם ראו חבתכם לפני המקום, סילוקו כסדורו שנאמר לשום לחם חם ביום הלקחו. גמרא:

(כט) (על הברטנורא) (שמות כ). וקשיא לי דלמאי צריך לזה דהא מזבח הנחשת לא היה בו אלא מקש' דאבנים וסיד כו' והרי הוא כשאר חומת אבנים שלא מצאנו בה טומאה אלא הנגעים ולא מגעות, ואפשר דה"ק אלו היה מזבח הנחשת כמו בימי מרע"ה א"נ אם לעתיד יעשוהו משל נחשת יהיה דינו ג"כ שלא יהיה טעון טבילה מדקראו מזבח אדמה ואי לאו הכי הוי טמא מפני צפויו:

(ל) (על הברטנורא) דדומיא דשק בעינן דמיטלטל מלא וריקן כדיליף בגמרא מקרא:

(לא) (על הברטנורא) משמע דאי לאו מצופין הוי טמא וכו' והדר קאמר והוי כלי עשן דמשמע דמשום כך הם טהורין ולא משום הצפוי. ובגמרא רבנן לר"א קאמרי מאי דעתך משום דמצופין בטל צפויין גבייהו. ופירש"י מאי דעתך דילפינן טעמא מדקרינהו אדמה הא לאו הכי טמאין. אע"ג דעשויין לנחת מפני שהם מצופין ובעי למימר שהצפוי מבטלן וה"ל ככלי מתכות. מבטל בטל צפויין לגבייהו דרחמנא קרא עץ לכולהו ובלאו האי קרא נמי לא מקבלי טומאה ע"כ. ולדבריו האי מפני שהן כו' הוא נתינה טעם לדר"א דאצטריך לקרא משום דאל"ה ס"ל דהוו טמאין. וטעמיה מפני שהם מצופין ומאי דמהדרי רבנן אינו אלא בכח המאמר וכמתמיהין מפני שמצופין קאמרת אתמהה הא בטל גבייהו. וז"ש הר"ב בשם הר"מ היינו שהר"מ פסק כו'. (ע"ש בשם הכ"מ כמשמעות תחלת לשון הר'ב דע"י הצפוי הם טהורין ומסיק) ודברי הר'ב סותרין זא"ז דתחלת דבריו דטעמא דטהורין מפני הצפוי וסוף דבריו דטעמא שהן כלי עץ העשוי לנחת:

תפארת ישראל

יכין

[עריכה]


בועז

[עריכה]


הלכתא גבירתא

[עריכה]

פירושים נוספים