משנה טהרות ט ג
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת טהרות · פרק ט · משנה ג | >>
נגמרה מלאכתן, הרי אלו מוכשרין.
נפלו עליהן משקין [, ] טמאין.
המוחל היוצא מהן, רבי אליעזר מטהר, וחכמים מטמאין.
אמר רבי שמעון, לא נחלקו על המוחל היוצא מן הזיתים, שהוא טהור, ועל מה נחלקו, על היוצא מן הבור, שרבי אליעזר מטהר, וחכמים מטמאין.
נוסח הרמב"ם
נגמרה מלאכתן - הרי אלו מוכשרין.
- נפלו עליהן משקין - טמאין.
- המוחל היוצא מהן -
- רבי אליעזר - מטהר.
- וחכמים - מטמאין.
- אמר רבי שמעון:
- לא נחלקו על המוחל היוצא מן הזיתים שהוא טהור,
- ועל מה נחלקו - על היוצא מן הבור,
- שרבי אליעזר מטהר, וחכמים מטמאין.
פירוש הרמב"ם
אמר שאלו הזיתים אשר הן מוכשרין, אם נפלו עליהן משקין רצה לומר משקין טמאין, הנה הזיתים כולן ואפילו אותן אשר לא נגעו במשקין טמאין. וסיבת זה שהלחות אשר בכולן הוא אשר שמם מוכשרין לטומאה, מחוברין באלה המשקין הטמאין שנפלו, כי זה המשקה בעצמו אשר הכשיר אותן הוא אשר נטמא גם כן במשקין שנפלו וטימא כל הזיתים כולן.
ואחר שב למשפט אחר ואמר, שהמים השחורים הנוזלים מן הזיתים שנגמרה מלאכתן, רבי אליעזר לא יחשבהו משקה ולא יטמא כלל ולא יכשיר. וחכמים ישימוהו מתולדות השמן ולכן יטמא עצמו ויכשיר. זה דברי תנא קמא.
אמנם רבי שמעון אומר, שהמוחל דברי הכל אינו משקה אמנם הוא מי פירות, ומדרך שמן זית בעת סחיטתו שיערבהו מעט ממי הזיתים, ואם נתקבץ שמן זית בתוך הבור ונצלל ימצא בתחתית הבור תחת שמן זית מים עכורים, ואלו המים הם אותן אשר יאמרו חכמים שהן משקה ויטמא מפני השארות שמן זית אשר בו. ועוד יבואר מחלוקת רבי שמעון ורבי מאיר בזה העניין באחרית מכשירין. ובתוספתא "רבי שמעון אומר, מוחל מי פירות הוא, ומפני מה טמאו מוחל היוצא משוקת בית הבד, לפי שאי אפשר לו לצאת ידי צחצוחי שמן".
ואין הלכה כרבי שמעון, ואמנם הלכה כחכמים כפי מה שזכר תנא קמא:
פירוש רבינו שמשון
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
נפלו עליהן משקין טמאין, לאחר שנגמרה מלאכתן והוכשרו לקבל טומאה, הרי כל הזיתים טמאין! (ג)
ואפילו אותן שלא נגעו בהן המשקין הטמאין, שהמשקה שיצא מהן לאחר שנגמרה מלאכתן שעל ידו הוכשרו לקבל טומאה הוא מתערב באלו המשקין הטמאין ומקבל טומאה מהן, ומטמא אח"כ כל שאר הזיתים: המוחל היוצא מהן - מן הזיתים שנגמרה מלאכתן:
ר' אליעזר מטהר - דלא חשיב מוחל משקה לא להכשיר הזרעים ולא לקבל טומאה כשאר משקים:
וחכמים מטמאין - דמוחל חשוב משקה בין להכשיר בין לטמא, כשיוצא מן הזיתים לאחר שנגמרה מלאכתן:
המוחל היוצא מן הבור - לאחר שמוציאין השמן מן הבור, נשאר בקרקעית הבור מוחל כמו מים. וקאמר ר' שמעון דעליה אפליגו ר' אליעזר ורבנן, ר' אליעזר לא חשיב ליה משקה, ורבנן סברי כיון דלא אפשר להיות מוחל בקרקעית הבור בלא צחצוחי שמן, חשיבי משקה כמו השמן. והלכה כחכמים, וכמו שפירש פלוגתייהו ת"ק, ולא כמו שפירש ר' שמעון:
פירוש תוספות יום טוב
נפלו עליהן משקין טמאין. ל' הר"ב נפלו עליהן משקים טמאין לאחר שנגמרה מלאכתן וכו' הרי כל הזיתים טמאין. ולכאורה חסורי מחסרא במתני' וצריך לגרוס טמאין טמאין תרי זמני. אבל נראה דלא חסרי' ולא מידי שכן גם במשנה דלעיל נראה מפי' הר"ב דגרס משקים סתם והמכוון בו [לפי' הב'] טמאין וכן גם בכאן כי קתני משקים. היינו משקים טמאים. וטמאים דקתני בהדיא קאי אזיתים. וז"ל הרמב"ם אמר שאלה הזיתים אשר הן מוכשרים אם נפל עליהן משקים. ר"ל משקים טמאים. הנה הזיתים כולן ואפילו אותן אשר לא נגעו במשקים טמאין:
המוהל היוצא מהן. כו' גם זו שנויה בפ' בתרא דמכשירין מ"ה:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(ג) (על ה) ולכאורה מתניתין חסורי מחסרא וצריך להיות טמאין טמאין, אבל נראה דלא חסרינן לה, דכי קתני משקין היינו טמאים, וטמאים דמתניתין אזיתים קאי. ועיין במשנה דלעיל בהר"ב לפירוש השני:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
המוחל היוצא מהן: בירושלמי בפ' בתרא דתרומות דף מ"ז ומשמע התם דטעמא דר' אליעזר משום דהוי משקה סרוח וחכמים מטמאים התם משקה סרוח. ועיין במה שכתכתי שם:
בסוף פי' רעז"ל והלכה כחכמים. אמר המלקט והוא דעת ר"מ בפ' בתרא דמכשירין:
תפארת ישראל
יכין
נפלו עליהן משקין טמאין: נ"ל דמלת טמאים קאי להכי ולהכי. וה"ק נפלו עליהן משקין טמאים, טמאים. ור"ל הוכשרו ונטמאו הזיתים כולן [אלא שדרך התנא לקצר בלשון. דנקט לישנא קלילא [כב"ק דו"ב]. ואשכחנא דוגמתו [נדה לו"ב] המקשה נדה. והרי לפי השלמת הענין היה צ"ל נדה נדה. וכ"כ מצינו [ב"ב פ"א מ"ד] עד ד' אמות. וכתב עלה רב"י [ח"מ סי' קנ"ז] דמלת ד' אמות קאי אלמעלה ואלמטה, ע"ש. ואין לתמוה על כך דהרי גם בתורת ה' תמימה מצינו ה' מקראות שאין להם הכרע [כיומא נב"א]. ור"ל הכא שאף הזיתים שלא נגעו בהן המשקין הטמאים, נטמאו. מדמתערבים בהמוהל שהוכשרו בו. ואפילו המוהל הטהור שיצא רבה על המשקים הטמאים. אפ"ה כל שקדמו המשקין הטהורים לטמאים. אין הטמאים שבאין לתוכן מתבטל ברוב [כמכשירין פ"ב מ"ג]:
המוהל היוצא מהן: והזיתים אחר שהוכשרו בזיעה הנ"ל:
ר"א מטהר: דס"ל דאף שיוצא מזיתים שהוכשרו. אפ"ה אמ"ט ואינו מכשיר:
וחכמים מטמאין: מדא"א למוהל ההוא בלי צחצוחי שמן:
ועל מה נחלקו על היוצא מן הבור: לאחר שפינו מתוכו השמן שעצרו לתוכו:
שר"א מטהר וחכמים מטמאין: דבהך מוהל ודאי יש בו צחצוחי שמן. שכבר היה כנוס בבור. ולת"ק בהך מוהל כ"ע מודו דמכשיר ומקט"ו [כך פירשתי ע"פ דעת רבותינו. אולם כל זה הוא תמוה מאד. דכי ס"ד דפליג ר"א אכל מה דתנינן במ"א וב' דתנינן בפירוש דלאחר שנגמר מלאכת הזיתים הזיעה שעליהן מכשירתן. ואי פליג. למה נקט דבריו אחר דקתני נפלו עליהן משקין וכו'. טפי הו"ל למתני אחר דקתני נגמרה מלאכתן הרי אלו מוכשרים. הול"ל מיד ור"א מטהר. ואי"ל דרק בזיעה מודה דמכשיר אבל לא במוהל. דוכי עדיף זיעה ממוהל ואם בזיעה אמרינן דמכשיר מדיש בו צחצוחי שמן. והזיעה הוא רק על פני הפירוד. כ"ש המוהל שיוצא מתוך פנימית הפרי. ותו הא דקתני וחכמים מטמאין. ק' חכמים היינו ת"ק. דקתני הרי אלו מוכשרים. וכיון שמכשירין פשיטא שמקט"ו. דכיון דחשיב משקה להכשיר. ה"ה לקט"ו. ותו ק' טפי לר"ש. דהכא קאמר ר"ש דגם חכמים ס"ל דהמוהל לא חשיב משקה. והרי לעיל סוף מ"א קאמרינן דחכמים כר"ג ס"ל. וק' חכמים אחכמים. ואת"ל דר"ש פליג אהך דסוף מ"א. וס"ל דחכמים לא ס"ל כר"ג. א"כ למה נקט דבריו הכא. טפי הו"ל למנקט דבריו בסוף משנה א'. וכדאקשינן לעיל לר"א. ואפילו נדחק לומר דהא דאמרינן לעיל דהזיעה לאחר שנגמר מלאכתו מכשיר. היינו אותן פירות עצמן שיצא מוהל הזיעה. אבל הכא קאמר ר"א ור"ש דעכ"פ אינו מכשיר לשאר פירות. עכ"פ תמוה מאד דק' דר"ש אדר"ש דהכא קאמר ר"ש דלכ"ע מוהל היוצא מזיתים אף אחר שנגמר מלאכתן אמקט"ו ואינו מכשיר. והרי במכשירין [פ"ו מ"ה] קאמר ר"ש בפירוש דמוהל כשמן. וכיון שכן א"כ פשיטא דמקט"ו ומכשיר. ור"ש כמאן. או הכי ס"ד דנימא דמוהל סתם דנקט התם ר"ש היינו מוהל היוצא מהבור. וגם כל הסוגיא התם לא משמע כלל דמיירי בהכי. ול"מ הי' נ"ל דגם ר"א גם ר"ש מודו דהזיעה והמוהל היוצא מהזיתים אחר שנגמר מלאכתן מקט"ו ומכשיר. מיהו הכא פלוגתייהו הוא אם המוהל היוצא מכל הזיתים אחר שנטמאו. שהמוהל ההוא הוא הרבה והרבה יותר מהזיעה שנטמא מהמשקין טמאים שנפלו על הזיתים. דלר"א כיון שהזיעה ההיא טמאה היא. הרי קדמו מים טמאים לטהורים. ונתבטלו מי הזיעה הטמא במוהל הטהור. ולרבנן כיון שהזיעה מתחלה טהורה היתה במקום הזה. הו"ל כקדמו טהורים לטמאים. דלא מתבטלים ברוב ולהכי נטמא המוהל. ולר"ש מדעכ"פ נטמא כל הזיעה קודם שיצא רוב המוהל הו"ל כקדמו טמאין לטהורים ונתבטלו טמאים ברוב [ועיין דברי ר"ש ספ"ד דמכשירין]:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת