משנה מנחות ז ו
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת מנחות · פרק ז · משנה ו | >>
מנין לאומר הרי עלי תודה, שלא יביא אלא מן החולין,
שנאמר (דברים טז ב): "וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר..." -
והלא אין פסח בא אלא מן הכבשים ומן העזים,
אם כן למה נאמר "צאן ובקר", אלא - להקיש יח כל הבא מן הבקר ומן הצאן לפסח:
מה הפסח שהוא בא בחובה אינו בא אלא מן החולין, אף כל דבר שהוא בא בחובה, לא יבא אלא מן החולין.
לפיכךכ, האומר הרי עלי תודה, הרי עלי שלמים, הואיל והם באים חובה, לא יבואו אלא מן החולין.
והנסכים בכל מקום לא יבואו אלא מן החולין.
מִנַּיִן לָאוֹמֵר: הֲרֵי עָלַי תּוֹדָה,
- שֶׁלֹּא יָבִיא אֶלָּא מִן הַחֻלִּין?
- שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טז, ב):
- "וְזָבַחְתָּ פֶּסַח לַה' אֱלֹהֶיךָ צֹאן וּבָקָר".
- וַהֲלֹא אֵין פֶּסַח בָּא אֶלָּא מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים!
- אִם כֵּן, לָמָּה נֶאֱמַר "צֹאן וּבָקָר"?
- אֶלָּא לְהַקִּישׁ כָּל הַבָּא מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן לַפֶּסַח:
- מָה הַפֶּסַח, שֶׁהוּא בָּא בְּחוֹבָה,
- אֵינוֹ בָּא אֶלָּא מִן הַחֻלִּין,
- אַף כָּל דָּבָר שֶׁהוּא בָּא בְּחוֹבָה,
- לֹא יָבוֹא אֶלָּא מִן הַחֻלִּין.
- לְפִיכָךְ, הָאוֹמֵר:
- הֲרֵי עָלַי תּוֹדָה,
- הֲרֵי עָלַי שְׁלָמִים,
- הוֹאִיל וְהֵם בָּאִים חוֹבָה,
- לֹא יָבוֹאוּ אֶלָּא מִן הַחֻלִּין.
- הֲרֵי עָלַי תּוֹדָה,
- וְהַנְּסָכִים בְּכָל מָקוֹם,
- לֹא יָבוֹאוּ אֶלָּא מִן הַחֻלִּין:
ומנין לאומר הרי עלי תודה, לא יביא אלא מן החולין? -
- שנאמר: "וזבחת פסח לה' אלוהיך צאן ובקר" (דברים טז ב),
- והלוא אין פסח בא אלא מן הכבשים ומן העיזים?
- אם כן, למה נאמר צאן ובקר?
- אלא להקיש כל הבא מן הצאן ומן הבקר - לפסח,
- מה פסח, שהוא בא חובה - אינו בא אלא מן החולין,
- אף כל דבר שהוא בא חובה - לא יבוא אלא מן החולין.
- הרי עלי תודה, והרי עלי שלמים -
- הואיל והן באים חובה - לא יבואו אלא מן החולין.
- הנסכים בכל מקום - לא יבואו אלא מן החולין.
עניין הפסח שאינו בא אלא מן החולין, למדו אותו מפסח מצרים שהיה חולין בלי ספק, שלא היה באותו הזמן הקדש לפי שלא קדמה לו התורה. ואמרו "ועבדת את העבודה הזאת בחדש הזה"(שמות יג, ה), שיהו כל עבודות של חדש זה כזה, מה פסח האמור במצרים אינו בא אלא מן החולין, אף פסח האמור לדורות אינו בא אלא מן החולין.
וכבר ידעת שהאומר הרי עלי, חייב באותו דבר מצד נדר, וחייב באחריותו.
ומה שאמר והנסכים בכל מקום - ואפילו באותן המצוות שזכרנו שהתרנו לו במקצתן שיביא לחמה מן המעשר, לא יביא נסכים של אותה תודה מן המעשר, לפי שהנסכים משמעות הפסוקים נוטה בהן שיהיו מאשר תשיג יד בעל הקרבן, וכן בדל, שנאמר "והקריב המקריב קרבנו לה׳"(במדבר טו, ד):
מה פסח שהוא בא בחובה אינו בא אלא מן החולין - דפסח מצרים לא בא אלא מן החולין, שעדיין לא היתה להם שום תבואת מעשר שני שאין מעשר אלא משנכנסו לארץ, ומה פסח מצרים לא בא אלא מן החולין אף פסח דורות אינו בא אלא מן החולין, שהרי הוא אומר (שמות יג) ועבדת את העבודה הזאת בחודש הזה, שיהו כל עבודת החדש הזה כזה של מצרים יט:
אף כל דבר שבחובה נמי כו' - לפיכך, האומר הרי עלי תודה או שלמים הואיל והן באים חובה דקאמר הרי עלי, לא יביא אלא מן החולין:
והנסכים - אפילו אמר הרי עלי להביא ממעשר, לא יביא אלא מן החולין. דכי שרא רחמנא לאתויי שלמים ממעשר הני מילי שלמים גופייהו דבני אכילה נינהו, אבל נסכים דכליל הם לא יביאו מן המעשר כא:
אלא להקיש כל הבא מן הבקר ומן הצאן לפסח. תימה תינח זבחים עופות ומנחות ולחמי תודה מנלן. ולמאן דיליף בגמ' מחטאת ניחא. תוס'. דבגמ' דף פ"ג יליף לה ר"ע מדכתיב (ויקרא ז') זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים ולזבח השלמים ומצריך לכולהו ודריש לחטאת מה חטאת אינה באה אלא מן החולין דאמר קרא (שם ט"ז) והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו. לו משלו ולא משל מעשר. אף כל אינה באה אלא מן החולין. ויראה לי דלחמי תודה הוו בכלל ולזבח השלמים. דתודה נמי שלמים הם כדכתיב (שם ז) וזאת תורת זבח השלמים וגו' אם על תודה יקריבנו וגו' אבל בכלל למנחה ליתנהו לחמי תודה כמ"ש לעיל רפ"ה:
מה הפסח שהוא בא בחובה כו'. פי' הר"ב דפסח מצרים. אינו בא אלא מן החולין כו' אף פסח דורות כו' ופסח מצרים ופסח דורות בכללא נינהו דשם פסח אחד הוא. ולא הוה דבר הלמד בהיקש דקי"ל דאינו חוזר ומלמד בהיקש. כמ"ש במשנה ה' פרק ה' דזבחים דהכא דיליף תודה מפסח דורות כמאן דיליף מפסח מצרים. דשם פסח אחד הוא. גמ':
לפיכך האומר הרי עלי תודה כו'. משנה שאינה צריכה היא. דהא תנינן לה לעיל אי לא משום סיפא דצריכה דקתני נסכים בכ"מ. רש"י:
והנסכים בכל מקום כו'. פי' הר"ב דכליל הם. ודרשו בספרי ומייתי להו בתוס' דממעטינן לה. מדכתיב (דברים יד) ואכלת מעשר דגנך ושמחת אכילה שיש בה שמחה:
(יח) (על המשנה) להקיש כו'. תימה, תינח זבחים, עופות ומנחות ולחמי תודה מנלן. ולמאן דיליף בגמרא מחטאת ניחא. תוספ'. ועתוי"ט:
(יט) (על הברטנורא) ופסח מצרים ופסח דורות בכללא נינהו דשם פסח אחד הוא. ולהכי לא הוה דבר הלמד בהיקש דאינו חוזר ומלמד בהיקש. עתוי"ט:
(כ) (על המשנה) לפיכך כו'. משנה שאינה צריכה היא. אי לא משום סיפא דקתני והנסכים בכל מקום. רש"י. ולי נראה, דבא לאשמעינן אע"ג דאלו לא דמי לפסח שהיא חובה ומצוה, משא"כ אלו שהוא מקבל מעצמו, רק כיון שכבר קיבל עליו נעשית חוב גמור. ולכן דייק לפיכך כו' הואיל והם כו', א"כ שפיר נלמד מפסח. ת"ח:
(כא) (על הברטנורא) ממעטים לה מדכתיב ואכלת מעשר דגנך ושמחת, אכילה שיש בה שמחה. ספרי:
להקיש דבר הבא מן הצאן ומן הבקר לפסח: תימא תינח זבחים עופות ומנחות ולחמי תודה מנלן ולמאן דיליף בגמרא מחטאת ניחא תוס' ז"ל ונראה לע"ד משום דבקרא דזאת התורה דכתיב ביה חטאת להקיש כמו שנכתוב בסמוך כתוב שם מנחה וזבח השלמים וגם דעופות ומנחות איקרו חטאת:
מה הפסח שהוא בא חובה אינו בא אלא מן החולין: כצ"ל. ומתני' ר' אליעזר היא דיליף לה מהאי קרא וכדפי' רעז"ל מהקישא דועבדת את העבודה הזאת וכו' אבל ר' עקיבא יליף לה מקרא דזאת התורה לעולה למנחה ולחטאת והקשא דלחטאת דכתיב בהאי קרא דריש ליה ר' עקיבא הכי מה חטאת אינה באה אלא מן החולין כדכתיב גבי פרו של אהרן והקריב את פר החטאת אשר לו משלו ולא משל צבור אף כל בין פסח בין תודה אינו בא אלא מן החולין ור' אליעזר האי הקשא איצטריך ליה לאשמועינן דמה חטאת מקדשא בבלוע פי' אם בלע בשר שלמים מבשר חטאת צריך לאכלו ליום ולילה כדין חטאת ואם פסולה היא נפסל גם הוא ונפקא לן מקרא דכתיב כל אשר יגע בבשרה יקדש להיות כמוה אם פסולה יפסל ואם כשרה יאכל כחומר שבה אף כל הקרבנות מקדשין בבלוע ור' עקיבא תרתי שמעת מינה. וקרא דוזבחת פסח וגו' מיבעי ליה לר"ע לאשמועינן דמותר פסח קרב שלמים והכי דריש ליה מותר הפסח דהיינו כגון אם הפריש פסחו ואבד והפריש אחר תחתיו ואח"כ נמצא הראשון יהא שלמים דהיינו דבר הבא מן הצאן ומן הבקר ור' אליעזר יליף להא מקרא אחרינא כדאיתא בגמרא:
לפיכך האומר הרי עלי תודה וכו': כצ"ל. ופי' המפרש ז"ל משנה שאינה צריכה היא דהא תנינן לה לעיל אי לאו משום סיפא דצריכה דקתני נסכים מכל מקום ואפילו היכא דאמר הרי עלי זבח ולא אמר ונסכים א"נ דאמר זבח ונסכים ואפילו לא אמר עלי אלא אמר הרי זו לא יביא אלא מן החולין ע"כ:
והנסכים מכל מקום: כך צ"ל:
לא יביאו אלא מן החולין: דכל דבר דכולו למזבח אינו בא מן המעשר כדתניא בספרי וכו' תוס' ז"ל: בפי' רעז"ל דכי שרא רחמנא לאתויי שלמים ממעשר ה"מ וכו' ע"כ. אמר המלקט פי' כדגמרינן שם שם הני מילי וכו' אבל נסכים דתודה ושלמים דכליל הם וכו':
יכין
מה הפסח שהוא בא בחובה אינו בא אלא מן החולין: דפסח מצרים וודאי הקריבוהו מחולין. מדלא היה להן עדיין מעשר שני שאינו נוהג רק בא"י:
הואיל והם באים חובה: מדקאמר הרי עלי. אף דבלא נדרו לא היה חייב:
לא יבואו אלא מן החולין: וכ"ש בנתחייב עולה וחטאת. דעולה כולה כליל. והרי במעשר שני כתיב ואכלת ושמחת. וחטאת נמי בהדיא כתיב ביה את פר החטאת אשר לו. משלו. ובאשם נמי כתיב אשר לו. משלו [כתוס' פ"ג א' ד"ה מה אשם]:
והנסכים בכל מקום לא יבואו אלא מן החולין: להכי נקט בכל מקום. דבתודה ושלמים. אם אמר הרי עלי להביאן ממעשר. רשאי. משא"כ בנסכים. אפילו אמר כך. יביאן מחולין. וטעמא משום דאינן בני אכילה כלל. וה"ה עולה מה"ט:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת