משנה מנחות ז רמבם

נוסח הרמב"ם

(א) התודה באה -

חמש סאין ירושלמיות - שהן שש מדבריות,

שתי איפות - האיפה שלש סאין,

עשרים עישרון - עשרה לחמץ, ועשרה למצה.

עשרה לחמץ - עישרון לחלה.

עשרה למצה -

ובמצה שלשת מינים - חלות, ורקיקין, ורבוכה,

נמצאו -

שלשה עשרונות ושליש - לכל מין ומין,

ושלש חלות - לעישרון.

במידה ירושלמית, היו שלשים קב -

חמישה עשר לחמץ, וחמישה עשר למצה.

חמישה עשר לחמץ - קב ומחצה לחלה.

וחמישה עשר למצה -

ובמצה שלשת מינים - חלות, ורקיקין, ורבוכה,

נמצאו -

חמשת קבין - לכל מין,

ושתי חלות - לקב.

(ב) המילואים היו באים -

כמצה שבתודה - חלות, ורקיקים, ורבוכה.

הנזירות היתה באה -

שתי ידות - כמצה שבתודה,

חלות, ורקיקים - ואין בהן רבוכה.

ועשרת קבין ירושלמיין, שהן שישה עשרונות ועדואין,

ומכלם - היה נוטל אחד מעשרה תרומה,

שנאמר: "והקריב ממנו, אחד מכל קרבן, תרומה לה'" (ויקרא ז יד),

אחד - שלא יטול פרס,

מכל קרבן - שיהיו כל הקרבנות שווין,

שלא יטול מקרבן לחברו.

"לכוהן הזורק את דם השלמים, לו יהיה" (שם),

והשאר - נאכל לבעלים.

(ג) השוחט את התודה בפנים,

ולחמה חוץ לחומה - לא קדש הלחם.

שחטה, עד שלא קרמו בתנור -

ואפילו קרמו כולם חוץ מאחד מהן - לא קדש הלחם.

שחטה חוץ לזמנה, וחוץ למקומה - קדש הלחם.

שחטה, ונמצאת טריפה - לא קדש הלחם.

שחטה, ונמצאת בעלת מום -

רבי אליעזר אומר: קדש.

וחכמים אומרין: לא קדש.

שחטה שלא לשמה -

וכן איל המילואים, וכן שני כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן - לא קדש הלחם.

(ד) נסכים שקדשו בכלי, ונמצא הזבח פסול -

אם יש שם זבח אחר - יקרבו עימו,

ואם לאו - יפסלו בלינה.

ולד תודה, ותמורתה,

והמפריש תודתו ואבדה, והפריש אחרת תחתיה - אינן טעונין לחם,

שנאמר: "והקריב על זבח התודה חלות" (ויקרא ז יב),

תודה - טעונה לחם,

ולא ולדה, ולא חליפתה, ולא תמורתה - טעונים לחם.

(ה) האומר: הרי עלי תודה -

יביא היא ולחמה - מן החולין.

תודה מן החולין, ולחמה מן המעשר -

יביא לחמה - מן החולין.

תודה מן המעשר, ולחמה מן החולין - יביא.

התודה, היא ולחמה מן המעשר - יביא.

לא יביא מחיטי מעשר שני - אלא ממעות מעשר שני.

(ו) ומנין לאומר הרי עלי תודה, לא יביא אלא מן החולין? -

שנאמר: "וזבחת פסח לה' אלוהיך צאן ובקר" (דברים טז ב),

והלוא אין פסח בא אלא מן הכבשים ומן העיזים?

אם כן, למה נאמר צאן ובקר?

אלא להקיש כל הבא מן הצאן ומן הבקר - לפסח,

מה פסח, שהוא בא חובה - אינו בא אלא מן החולין,

אף כל דבר שהוא בא חובה - לא יבוא אלא מן החולין.

הרי עלי תודה, והרי עלי שלמים -

הואיל והן באים חובה - לא יבואו אלא מן החולין.

הנסכים בכל מקום - לא יבואו אלא מן החולין.

הדף הראשי של משנה מנחות ז

משנה מנחות, פרק ז':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב