ברטנורא על מנחות ז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

(א)

התודה - חמש סאין ירושלמיות שהן שש מדבריות. חמש סאין של ירושלים הן שש מאותן שהיו במדבר בימי משה. שהוסיפו על המדה שהיתה בימי. משה שתות. דקיימא לן מוסיפין על המדות ואין מוסיפין יותר משתות. ואותו שתות הוא שתות מלבר :

שתי איפות - כלומר, הנך שש סאין הם שתי איפות, שהם עשרים עשרון, שהרי בכל איפה עשרה עשרונות:

עשרה, לחמץ - עשרה עשרונים לעשר חלות חמץ שבתודה:

רבוכה - חלוטה במים רותחין קרויה רבוכה. ורמב"ם פירש, רבוכה מרובה בשמן וקלויה בו, לפי שהיה בה שמן כנגד החלות והרקיקין:

נמצאו - שלשה עשרונות ושליש לכל מין ומין. שבמצה:

שלש חלות לעשרון - דהוה להו עשר חלות לשלשה עשרונות ושליש:

במדה ירושלמית - שלא היו בה עשרונות אלא קבים, הוי הנך חמש סאין שלשים קבין. שהסאה ששה קבים. ובגמרא בברייתא מייתי מגזרה שוה שכל מין ומין מארבעה מינים שבתודה היו באים עשר חלות, ואמרו, נאמר כאן והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה לה', ונאמר בתרומת מעשר [ממנו] תרומה לה', מה להלן אחד מעשר אך כאן אחד מעשר. ולמדנו שמין אחד של חמץ היה עשרה עשרונים כנגד שלש מינים של מצה, מדכתיב (ויקרא ז) על חלות לחם חמץ, אמרה תורה כנגד חמץ הבא מצה :

(ב)

המלואים - שהיו בימי משה. כשנתחנך אהרן ובניו לכהונה:

היו באים כמצה שבתודה חלות ורקיקים ורבוכה - דכתיב במלואים (שם ח) ומסל המצות אשר לפני ה' לקח חלת מצה אחת וחלת לחם שמן אחת ורקיק אחד, חלת מצה אלו חלות, וחלת לחם שמן זו רבוכה דמוסיף בה שמן כנגד חלות ורקיקים , ורקיק זה רקיק:

נזירות - לחמי נזיר, שנאמר (במדבר ו) וסל מצות סולת חלות בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן. ורבוכה לא הוזכר שם:

שני ידות - שני חלקים של מיני מצה שבתודה היו בנזירות, וכדמפרש ואזיל:

נמצאו - לנזירות:

עשר קבין - שהרי בשלשה מיני מצה שבתודה היו חמשה עשר קבין, והוי להו עשרה שני ידות של חמשה עשר:

שהן שש עשרונות ועדוין - כלומר, עוד שנוסף עליהן. שהרי היו שלשה עשרונים ושליש לכל מין כדאמרן לעיל גבי מצה שבתודה, נמצא לשני מינים שש עשרונות ושני שלישי עשרון, והיינו דקאמר שש עשרונות ועדוין:

ומכולן - מכל ארבעה מינים שבתודה היו הכהנים נוטלים אחד מעשרה תרומה:

שלא יטול פרוס - שבור וחתוך:

שיהיו כל הקרבנות שוין - המינים יהו שוין, עשרה חלות לכל מין:

שלא יטול תרומה מקרבן על חבירו - שאם היה ממין זה חמשה וממין זה חמשה עשר, נמצא מפריש מזה על זה:

(ג)

השוחט את התודה בפנים - לפנים מן העזרה:

ולחמה חוץ לחומה - בגמרא מוקמינן לה חוץ לחומת בית פאגי. רבותי פירשו חוץ לחומה החיצונה של ירושלים. [אבל חוץ לעזרה קדוש]. ואע"ג דכתיב (ויקרא ז) והקריב על זבח התודה חלות, דמשמע לכאורה שיהא הלחם אצלה בשעת זביחה, לא דרשינן על בסמוך . ורמב"ם גורס בית בגי. ומפרש שהוא מקום קרוב להר הבית אלא שהוא חוץ לחומת הר הבית ושם אופים המנחות . ועל שם כך היו קורים לו בית בגי. לשון פת בג המלך:

עד שלא קרמו בתנור - לאו לחם נינהו. אלא עיסה בעלמא:

שחטה - על מנת לאכלה חוץ לזמנה, קדש הלחם ונפגל. על מנת לאכלה חוץ למקומה, קדש הלחם ונפסל. וטעמא דקדש הלחם, משום דפסולו בקודש, וקיי"ל כל שפסולו בקודש הקודש מקבלו:

שחטה ונמצאת טריפה לא קדש הלחם - דפסולו קודם שחיטה הוא:

שחטה ונמצאת בעלת מום רבי אליעזר אומר קדש - בגמרא מוקי לה בדוקין שבעין, דבכי האי מומא סבר ר, אליעזר דאם עלו לא ירדו הואיל ואין מומן ניכר , הלכך קדש הלחם. ואין הלכה כר' אליעזר:

שלא לשמה - לא קדש הלחם, דכתיב (ויקרא ז) על חלות לחם חמץ יקריב קרבנו על זבח תודת שלמיו, על זבח שנזבח לשם תודת שלמיו:

וכן איל המלואים - לפי שהן היו תחלה לכל הקרבנות נקט איל המלואים. והוא הדין לאיל נזיר, דמלואים כקרבן יחיד הן חשובים:

(ד)

נסכים שקדשו בכלי - לאו דוקא בכלי . שאין נסכים מתקדשים ליפסל ביוצא ובלינה ואע"פ שקדשו בכלי, אלא בשחיטת הזבח, דכתיב זבח ונסכים, הנסכים תלויים בזבח:

ונמצא הזבח פסול - שנפסל בזריקה. דאילו בשחיטה נפסל, לא קדשו נסכים :

אם יש שם זבח אחר יקרבו עמו - בנסכים של צבור מוקמינן לה למתניתין, משום דלב ב"ד מתנה עליהם, אם הוצרכו לזבח זה הוצרכו ואם לאו יהיו לזבח אחר. אבל בנסכים של יחיד אין כשרים לזבח אחר . ואפילו נסכים של צבור אין קרבים עם זבח אחר אא"כ היה אותו זבח זבוח כשנפסל הזבח הראשון, אבל אם לא היה זבוח בשעה שנפסל הזבח הראשון, אין קריבים עם הזבח האחר. ומתניתין חסורי מחסרא והכי קתני, יקרבו עמו. במה דברים אמורים שהיה זבח זבוח באותה שעה, אבל אם לא היה זבח זבוח באותה שעה נעשה כמו שנפסלו בלינה ופסולים . והכי מפרשא מתניתין בגמרא. וכל זמן שלא נתקדשו נסכים בכלי אע"פ שנשחט הזבח יכולים להקריב נסכים אפילו אחר כמה ימים, דקיי"ל מביא אדם קרבנו היום ונסכו אפילו אחר כמה ימים, בין נסכים של יחיד בין נסכים של צבור. וכן מצורע מביא אשמו היום ולוג שמן שלו לאחר כמה ימים:

ולד תודה - שהפריש תודה מעוברת וילדה:

וכן המפריש תודתו ואבדה והפריש אחרת תחתיה אינה טעונה לחם - הראשונה, אם נמצאת לאחר הקרבת שניה. וכן שניה אם נמצאת הראשונה קודם הקרבתה והקריב ראשונה, שוב אין השניה טעונה לחם:

חליפתה - היינו המפריש תודה ואבדה והפריש אחרת תחתיה:

תמורתה - כגון שעומדת בעין ואומר זו תמורת זו, וכתיב (ויקרא כז) והיה הוא ותמורתו יהיה קודש:

(ה)

יביא היא ולחמה מן החולין - ולא מן המעשר. דכיון דאמר הרי עלי הוי ליה דבר שבחובה, וכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין: ואם אמר הרי עלי תודה מן החולין ולחמה מן המעשר יביא היא ולחמה מן החולין. דלחם נגרר אחר תודה, וכיון דאמר הרי עלי תודה מן החולין בעל כרחיה איחייב ליה בלחם, הלכך האי דמהדר ואמר לחמה מן המעשר לאו כלום הוא :

תודה מן המעשר ולחמה מן החולין יביא - כלומר יביא כמו שנדר. ולאו חובה, דכל שכן אם יביא שניהם מן החולין דשפיר עבד. אלא אם רצה להביא כמו שנדר יביא:

ולא יביא הלחם מחטי מעשר שני עצמו - דלחם דומיא דשלמים בעינן, מה שלמים ממעות מעשר שני ולא ממעשר שני עצמו, אף לחם כן:

(ו)

מה פסח שהוא בא בחובה אינו בא אלא מן החולין - דפסח מצרים לא בא אלא מן החולין, שעדיין לא היתה להם שום תבואת מעשר שני שאין מעשר אלא משנכנסו לארץ, ומה פסח מצרים לא בא אלא מן החולין אף פסח דורות אינו בא אלא מן החולין, שהרי הוא אומר (שמות יג) ועבדת את העבודה הזאת בחודש הזה, שיהו כל עבודת החדש הזה כזה של מצרים :

אף כל דבר שבחובה נמי כו' - לפיכך, האומר הרי עלי תודה או שלמים הואיל והן באים חובה דקאמר הרי עלי, לא יביא אלא מן החולין:

והנסכים - אפילו אמר הרי עלי להביא ממעשר, לא יביא אלא מן החולין. דכי שרא רחמנא לאתויי שלמים ממעשר הני מילי שלמים גופייהו דבני אכילה נינהו, אבל נסכים דכליל הם לא יביאו מן המעשר :