משנה מנחות ז ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת מנחות · פרק ז · משנה ג | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

השוחט את התודה ה בפנים, ולחמה חוץ לחומה, לא קדש הלחם.

שחטה עד שלא קרמו בתנור, ואפלו קרמו כולן חוץ מאחד מהן, לא קדש הלחם.

שחטה חוץ לזמנה וחוץ למקומה, קדש הלחם.

שחטה ונמצאת טרפה, לא קדש הלחם.

שחטה ונמצאת בעלת מום, רבי אליעזר אומר, קדש, וחכמים אומרים, לא קדש.

שחטה שלא לשמה, וכן איל המלואים וכן שני כבשי עצרת ט ששחטן שלא לשמן, לא קדש הלחם.

נוסח הרמב"ם

השוחט את התודה בפנים ולחמה חוץ לחומה לא קדש הלחם שחטה עד שלא קרמו בתנור ואפילו קרמו כלם חוץ מאחד מהן לא קדש הלחם שחטה חוץ לזמנה וחוץ למקומה קדש הלחם שחטה ונמצאת טריפה לא קדש הלחם שחטה ונמצאת בעלת מום רבי אליעזר אומר קדש וחכמים אומרין לא קדש שחטה שלא לשמה וכן איל המילואים וכן שני כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן לא קדש הלחם.

פירוש הרמב"ם

השוחט את התודה בפנים ולחמה חוץ לחומה כו': שחטה חוץ לזמנה וחוץ למקומה קדש הלחם שחטה כו': השוחט את התודה חוץ לחומה בארו אותו ואמרו חוץ מבית פגים והוא מקום חוץ להר הבית אבל אם היה הלחם קרוב מן העזרה אע"פ שהוא חוץ לחומת העזרה הוא מתקדש ואע"פ שאמר הכתוב על הלחם אין אנו צריכין בכל על שיהא בסמוך על כל פנים והנכון אצלי שבית בגי היה המקום שאופין בו מנחות ולכך קורין אותו בית בגים מגזרת מפת בג המלך והיה קרוב להר הבית והוא חוץ ממנו בלי ספק כמו שנתבאר בגמ' סנהדרין: ומה שאמר איל המלואים ולא אמר איל נזיר שהוא נוהג לדורות לפי שהוא אחרון לתחלת החיוב והוא מה שאמר עיקר מילתא נקט ואין הלכה כרבי אליעזר:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

השוחט את התודה בפנים - לפנים מן העזרה:

ולחמה חוץ לחומה - בגמרא מוקמינן לה חוץ לחומת בית פאגי. רבותי פירשו חוץ לחומה החיצונה של ירושלים. [אבל חוץ לעזרה קדוש]. ואע"ג דכתיב (ויקרא ז) והקריב על זבח התודה חלות, דמשמע לכאורה שיהא הלחם אצלה בשעת זביחה, לא דרשינן על בסמוך ו. ורמב"ם גורס בית בגי. ומפרש שהוא מקום קרוב להר הבית אלא שהוא חוץ לחומת הר הבית ושם אופים המנחות ז. ועל שם כך היו קורים לו בית בגי. לשון פת בג המלך:

עד שלא קרמו בתנור - לאו לחם נינהו. אלא עיסה בעלמא:

שחטה - על מנת לאכלה חוץ לזמנה, קדש הלחם ונפגל. על מנת לאכלה חוץ למקומה, קדש הלחם ונפסל. וטעמא דקדש הלחם, משום דפסולו בקודש, וקיי"ל כל שפסולו בקודש הקודש מקבלו:

שחטה ונמצאת טריפה לא קדש הלחם - דפסולו קודם שחיטה הוא:

שחטה ונמצאת בעלת מום רבי אליעזר אומר קדש - בגמרא מוקי לה בדוקין שבעין, דבכי האי מומא סבר ר, אליעזר דאם עלו לא ירדו הואיל ואין מומן ניכר ח, הלכך קדש הלחם. ואין הלכה כר' אליעזר:

שלא לשמה - לא קדש הלחם, דכתיב (ויקרא ז) על חלות לחם חמץ יקריב קרבנו על זבח תודת שלמיו, על זבח שנזבח לשם תודת שלמיו:

וכן איל המלואים - לפי שהן היו תחלה לכל הקרבנות נקט איל המלואים. והוא הדין לאיל נזיר, דמלואים כקרבן יחיד הן חשובים:

פירוש תוספות יום טוב

השוחט את התודה כו'. דאין הלחם קדוש אלא בשחיטת הזבח כדילפינן בברייתא מדכתיב (שם ז) יקריב קרבנו על זבח. וכבר הזכרתיו במשנה ג' פרק ב' ועיין במשנה דלקמן:

ולחמה חוץ לחומה לא קדש הלחם. כתב הר"ב רבותי פירשו חוץ לחומה החיצונה של ירושלים וכו' ואע"ג דכתיב וכו' לא דרשינן על בסמוך. וקשה דבמשנה ו' פ"ה כתב דהלכה כרבי דדריש על בסמוך. והתוס' כתבו וז"ל תימה עד כאן לא פליגי רבי ורבנן בסוף כל המנחות [משנה ו'] אלא אי בעינן על בסמוך או על ממש. וי"ל דהכא לא דמי לההיא דתנופה דשתי הלחם כעין הקרבתם. אבל הכא בשחיטה דלמקדש לחם בעלמא ליכא למיחש אלא שיהא קיים. ע"כ. ועיין עוד במשנה ה' פי"א. ומ"ש הר"ב דהרמב"ם גורס כו' אלא שהוא חוץ לחומת הר הבית [*וכן פירש"י] ועיין מ"ש במשנה ב' פרק י"א אבל פירש רבותיו שהזכיר הר"ב הוא פירש"י פרק ה' דפסחים ד' ס"ג והר"ש במשנה ח' פרק קמא דכלים [*והראה לי בני האלוף מוהר"ר אברהם יצ"ו בירושלמי ספ"ו דיומא. רבי יוחנן אמר חוץ לחומת ירושלים אבל בפי"א דף צ"ה שם כ' רש"י [בית פגי] בכל ירושלים]. ומ"ש הר"ב ושם אופין המנחות וכ"כ בפי"א ודבר תימה הוא דמקרא מלא ביחזקאל (מ"ו) זה המקום אשר יבשלו שם הכהנים את האשם ואת החטאת אשר יאפו את המנחה לבלתי הוציא אל החצר החיצונה. וכ"כ הרמב"ם בפי"ב מהלכות מה"ק. ובמקום שמבשלין קדש קדשים שם אופין את המנחות שנאמר זה המקום וגו'. ועמ"ש במ"ג וד' דפי"א. ובנא"י שאופין בו חלות תודה ורקיקי נזיר:

שחטה ונמצאת טריפה. עמ"ש במ"ד פי"ב דזבחים:

שחטה ונמצאת בעלת מום. כתב הר"ב בגמ' מוקי לה בדוקין שבעין כו' הואיל ואין מומן ניכר. וכ"כ רש"י בגמ'. אבל במ"ג פרק ט' דזבחים פי' הר"ב דטעמא הואיל והן כשרים לכתחלה בעופות והכי איתא התם בגמ'. והא דכתב הר"ב דבהאי מומא סבר ר"א כו'. משמע מדבריו דחכמים דפליגי עליה היינו טעמייהו דס"ל דאף בדוקין שבעין אם עלה ירד. ולא אמרו כן בגמ' אלא דכי אמר [ר"ע] אם עלו לא ירדו. בפסולא דגופיה אבל לקדושי לחם. לא. ומיהו בפירש"י נראה דגירסא אחרת היתה לו בגמ' ולא קאי האי כי אמר אחכמים דפליגי אדר"א. אלא אר' יהודה דאמר בברייתא. דאף ר"א סבר בבעל מום שלא קדש:

וכן איל המלואים וכו'. דכל לחם הבא על ידי זבח איכא למילף מהדדי:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(ה) (על המשנה) התודה כו'. דאין הלחם קדוש אלא בשחיטת הזבח, כדילפינן בברייתא דכתיב יקריב קרבנו על זבח:

(ו) (על הברטנורא) וקשה, דבמ"ו פ"ה כתב דהלכה כרבי דדריש על בסמוך. והתוספ' הקשו עוד, דעד כאן לא פליגי רבי ורבנן אלא אי בעינן על בסמוך או על ממש. וי"ל דהכא לא דמי לההיא דתנופה דשתי הלחם כעין הקרבתם, אבל הכא בשחיטה דלמקדש לחם בעלמא ליכא למיחש אלא שיהא קיים:

(ז) (על הברטנורא) ודבר תימה היא, דמקרא מלא ביחזקאל מ"ו, זה המקום אשר יבשלו שם הכהנים את האשם ואת החטאת אשר יאפו את המנחה לבלתי הוציא אל החצר החיצונה. ובמקום שמבשלין קדשי קדשים שם אופין את המנחות, שנאמר זה המקום וגו'. ובנוסח ארץ ישראל, שאופין בו חלות תודה ורקיקי נזיר:

(ח) (על הברטנורא) אבל במ"ג פ"ט דזבחים פירש הר"ב דטעמא הואיל והן כשרים לכתחלה בעופות וכן הוא בגמרא. ועתוי"ט:

(ט) (על המשנה) המלואים וכו'. דכל לחם הבא על יד. זבח איכא למילף מהדדי:


פירושים נוספים