רבינו גרשום על הש"ס/מנחות/פרק ז
פרקים: א |
ב |
ג |
ד |
ה |
ו |
ז |
ח |
ט |
י | יא | יב | יג
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
רבינו גרשום |
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
מנחת הסולת שקמצה כשהיא עיסה. באה חיטין לא קא מיבעיא לן דכתיב בה סלת דכתיב והרים ממנו בקמצו מסלת המנחה:
באה שעורים כגון מנחת העומר ומנחת קנאות:
אמר קרא וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה לכל בני אהרן תהיה:
בלולה של שעורין היינו עומר:
לכל בני אהרן תהיה. שלא יחלקו זה כנגד זה:
שלא קמו מנחות בדלות אלא בדלי דלות:
ועל מחבת לכל בני אהרן. אם אינו ענין למנחה תנהו לעופות:
עשייתן ביד. מליקה בציפורן:
בכלי. בסכין:
ההוא. ברייתא מנין שאין חולקין:
מכל נפקא. כל מנחה בלולה בשמן והאי דחזקיה נפקא ממנחה דיכול למימר מנחה בלולה בשמן וחריבה:
והא אפיקתיה ההוא כל מנחה בלולה לעיל בפרק כל המנחות באות מצה בסופיה לכדר' יוסי בר' יהודה מה כל (וכל) האמור למטה שני מינין:
ההוא מוי"ו דמכל ובריית' מכל:
רבינא אמר הא דחזקיה אתיא מדתני לוי:
סלקא דעתך אמינא מן האש כתב דבר שממנו לאישים שיריו לכהנים אבל לוג שמן שאין ממנו לאישים אימא לא קמ"ל:
להכשיר[1] אתי לשתות יין ולגלח ולטמא למתים קמ"ל[2]:
בלבו לשמים. שיהא קרבנו כליל:
[3] לכל נדריהם לרבות עובדי כוכבים שנודרין כישראל. (ורבא אשר יקריבו לה' לעולה)[4] זה גזל הגר. דכתיב אם אין לאיש גואל להשיב האשם אליו וכו':
הכי קאמר נתנן לישראל ע"מ שיכפר בהן ישראל. שיזרוק דמן ויזכה בבשר ישראל אוכלן. אבל נדר והביא סתם עולה ניהוי. מנחת עובד כוכבים. ושלמים כמנחתו דנאכלין לכהנים:
והיין והלבונה שיכול להתנדב יין או לבונה:
(ולהביא) [א"כ מה ת"ל] עולה פרט לנזירות. כלומר עולה סתם יכולין לידור ולא עולת נזירות דאית בה עולה ושלמים וחטאת אין יכולין לידור:
ר' עקיבא אומר אין לי אלא עולה שנודרין פרט לכל אלו:
קמ"ל אידך קרא דאין העובדי כוכבים נוזרין. לימא ר' יוסי הגלילי. דמרבי יין ולבונה:
וכל אביזריהו. כל מה שצריך לה נודרין דהיינו נסכין:
אזרח. כל האזרח יעשה ככה וכו' כתיב בנסכים:
ואין העובד כוכבים מביא נסכים. מתנדב להביא נסכים בלא זבח:
ת"ל ככה יעשה לכל עולות שטעונות נסכים:
סמי מההיא יין. אלא מנין לרבות העופות והלבונה:
והיתה לכהן כמנחה. במנחת חוטא כתיב:
שתהא עבודת מנחתו כשרה בו. שאם היה הוא עצמו חוטא והביא מנחה יכול להקריבה הוא עצמו:
או אינו אלא להתיר שיריה לאכילה:
מה נדבתו אינה נאכלת ואינה נקמצת. דכתיב כליל:
ת"ל לכהן כמנחה. כלומר שצריך לעובדה הכהן לקמוץ אותה כשאר מנחות:
ולא לאש' כמנחה דעלמא. כלומר שיהא הקומץ [קרב] והשאר נאכל אלא כולה כליל:
ומקריב קרבנותיו. של עצמו אפילו שלא בזמן משמרתו. על הנפש השוגגת אפי' על שגגתו:
אבל במזיד אימא לא קמ"ל והיתה לכהן דהאי אשבועת העדות כתיב דעשה בה מזיד כשוגג:
אי דלמעלה. על הדשן וגחלים שעל גבי המזבח:
דילמא לאבוד. שאין צריכין הקטר אלא לאבוד:
לאכילה הקשתיו. לחביתי כ"ג שלא תהא נאכלת כחביתין ולא לדבר אחר שתהא טעונה הקטר כחביתין אלא הולכ' לאיבוד:
סכינא חריפא למיפסק קראי. כלומר וכי יכול אדם לפסוק הכתוב להטיל סופו לתחלתו כזה העניין:
מסתברא נדבתו הוה ליה לרבויי להקישה לחביתין שכן נדבתו תדירה. יכול להביא בכל יום כחביתין שבאין בכל יום. לא חטא נדבתו וחביתין אינן על חטא:
ובסי ריחיה. שנדבתו וחביתין באין בלולין בשמן וריחו נודף:
ל"א בזה ובזה כתיב ריח ניחוח:
לאפוקי חובתו דאינו תדיר שאינו חוטא בכל יום. ובא על חטא. ואינו בלול בשמן ואין כתוב בו ריח ניחוח:
שכן בא עשרון. כחביתין:
חובה. וחייב להביא לאפוקי נדבתו שיכול להתנדב כמה עשרונים שירצה:
ורבנן. דסבירא להו דכולה כליל האי לא תאכל מאי עבדי ליה כו':
לאו דזרות. כל זר לא יאכל קדש:
לא מיבעיא לי. דכהן גבי אמורין כזר דמי:
איכא מוראה ונוצה. דלא קרבה:
לשיתין אזלי. ולא להקטרה:
המתנדב שמן בפני עצמו:
קומצו יקפנו:
איכא מתנות. שהיה מזה מן השמן:
שתי הלחם הבאות בפני עצמן בשאין להם כבשים. (ואפי' הכי)[5] לעולם של כהנים הם:
לאפוקי ממאן דאמר בפרק התכלת לשרפה אתיין:
כל המנחה הנעשה בכלי שרת. מנחת מחבת ומנחת מרחשת:
טעונות ג' פעמים מתנות שמן. נותן שמן בכלי קודם לעשייתן קודם לנתינת הסולת ואח"כ נותן הסלת על גבי השמן וחוזר ונותן שמן ע"ג הסלת ובוללה ולשה ואופה ופותתה וחוזר ויוצק עליה שמן וקומצה:
וחלות של מנחת מאפה בוללן בשמן כשהן חלות דברי רבי וחכ"א כשהן סלת בוללן. חלות של מנחת מאפה טעונין בלילה לר' כשהן חלות. לרבנן כשהן סלת:
ורקיקין משיחה. כיצד מושחן לרקיקה כמין כי יווני. כאות כי יווני אות היא כעין זה והשאר של שמן נאכל לכהנים:
מלמד שטעונה מתן שמן בכלי קודם לכל דבר. והדר סלת בשמן ע"ג השמן תעשה:
קרבנך כתיב במחבת וכתיב קרבנך במרחשת. כאן במרחשת כתב סלת בשמן תעשה דהיינו מתן שמן בכלי:
ובמנח' מחב' כתיב יציקה ובלילה:
ואי אפשר לבוללן אלא סלת. דחצי לוג שמן היה בתודה ולא יותר כדאמרי' בפרק שתי מדות חציו של חצי לוג לרקיקין וחלות וחציו לרבוכה. ואי אמרת דבוללן כשהן חלות היאך יכול לבלול ל' חלות של מצה בחצי לוג אלא כשהן סלת נבללין:
כיצד עושה. למנחת מחבת ומנחת מרחשת נותן מתן שמן וכו' ונותנה לסולת:
שפיר קאמרי ליה רבנן לר'. מאי היא. כלומר אי שפיר אמרו ליה רביעית שמן הוא כדאמר חציו של חצי לוג דהינו רביעי' (דאמרי) [וחוציהו] חציו לחלות ורקיקין ואי כשהן חלות נבללין היאך מתחלק לכמה חלות אלא כשהן סלת נבללין:
מאי תלמודא. דהללו בלולות ולא אלו אימא גלי בהני והוא הדין להני:
אמר רבא א"כ דשניהן נבללין לא לישתמיט קרא כו'. ושאר השמן שנשתייר על משיחת הרקיקין מחזירו עם השמן של חלות:
רקיקין הבאין בפני עצמן דאי בעי רקיקין מביא. ואי בעי חלות מביא:
למעוטי שתי הלחם ולחם הפנים. דאין נעשות אלא נאפות בתנור:
מאי תלמודא. כלומר מה ראית להוציא את אלו אימא להוציא מנחת כהנים:
שצריך ב' מיעוטין. לפי שיש בה ב' מינין:
קופל. כמו כופל:
החלה אחת לשתים ושתים לארבע ומבדיל. והיינו פתיתה:
מנחת כהנים קופל כו'. כדי לקיים בה קצת פתיתה:
ואינו מבדיל. הואיל והיא כולה כליל:
מנחת כהן משיח לא היה מקפלה. כשאר מנחת כהנים לפי שהיא חובתו ואינה נקמצת כלל וכליל היא:
וכולן שצריכין פתיתה מקפלן שנים לארבעה וד' לח' וח' לט"ז עד שיהו פתיתין כזיתים:
פתות יכול לשנים ולא יותר ת"ל אותה (נמי) לפתיתים שיעשה אותה פתות. ופתים דהיינו א' לב'. וב' לד':
ולא (א' מפתיתיה) פתיתה לפתיתין לפירורין:
חביצא. שקורין בלע"ז פניקאטא:
ליקט מכולן מכל הפירורין עד שיהו כזית. מדיוצא [אדם יוצא בהן] ידי חובתו הכי נמי דמברך עלייהו המוציא:
הכא במאי עסקינן דיוצא בהן כגון שעירסן. שקיבץ הפירורין ביחד ולשן וחיברן והוו כזית:
אי הכי דקתני עלה והוא שאכלן. אותן פירורין שליקט:
כשיעור כדי אכילת פרס. ולא שהה בהן יותר הויא אכילה ויוצא:
ואי בשערסן. שגבלן דהוה חתיכה אחת שאכלו מבעי ליה וכשאמר שאכלן משמע דהרבה פירורין הם ולא חתיכה אחת:
אלא ודאי דפירורין קאמר ומהכא לא תפשוט דהכא במאי עסקינן דיוצא בפירורין שליקט כגון דבאו מלחם גדול. דאכתי הפת דבאו ממנו אכתי הוי חשוב וקאי ובר ברכה הוא הלכך פירורין נמי שליקטן בר ברכה נינהו אבל המנחות שפירכן כולן ולא נשתייר בהן דבר חשוב אכתי לא ידעינן:
תאוריתא דנהמא. שיהא בהן מראה לחם ולא דקין הרבה שאין (ידוע) [נראה] אם היו לחם אם לאו:
שיפה. שמוללן בפיסת ידו בכלי:
ובעיטה. שבועט בהן בידו:
בחיטין. כדי שישירו קליפתן:
ור' יוסי אומר בבצק קאמר בעריכת בצק דבעי שיפה ובעיטה:
איבעיא להו בבצק קאמר ר' יוסי דבעי שיפה ובעיטה ולא בחטין או דלמא אף בבצק כו':
אתיא חוקה חוקה מלחם הפנים. דכתיב בתרוייהו חוקה דהוו י"ב:
מה להלן בתודה עשר. בכל מין כדאמרי' באידך פרקא:
שכן שמן. במנחות ובלחמי תודה יש בהן שמן. ויחיד מביא אותן:
שנתנדב. שבאין נדבה:
והן נפסלין בלינה. ואינן דוחין לא שבת ולא טומאה:
לאפוקי לחם הפנים דאין בהן שמן. והן משל צבור ואינן באין נדבה. ואינן נפסלין בלינה. דמשבת לשבת היו לנין. ודוחין שבת וטומאה:
שכן הקדש. לחם הפנים ושאר מנחות הן הן קדשי קדשים. ולחמי תודה קדשים קלים. ולחם הפנים ומנחות טעונין לבונה:
עצם. ובאין בגלל עצמן. מה שאין כן בלחמי תודה דאין טעונין לבונה ובאין בגלל זבח:
ואי סבירא לן דדבר הלמד מג"ש כגון חביתין דילפי מלחם הפנים מחוקה חוקה דחוזר ומלמד בבנין אב במה מצינו. דפלוגתא היא במסכת זבחים אי חוזר ומלמד אי לא:
שכן הדיוט. לחמי תודה ושאר מנחות הדיוט יכול להביאן:
שהתנדב ובאין נדבה:
חצאין. ואינן באין לחצאין:
לפיגול. ויש להן דין פיגול:
ואינן דוחין לא שבת ולא טומאה:
וחביתין הן קרבן כ"ג. ואינן באין נדבה. ובאין לחצאין ואין להן פיגול. כדתנן במס' זבחים:
כלי. חביתין ומנחות כלי מקדשן. ולחמי תודה שחיטת הזבח מקדשן:
לר' מאיר יליף לה. ממה נפשך שהם י"ב דאי סבירא ליה דדבר הלמד וכו':
לחמי תודה בהדיא כתי' בהו. מפורש בפרק התודה:
שלמיו. על תודת שלמיו לרבות שלמי נזיר לעשרת קבין ירושלמיות. (דהיינו) מפרש נמי בהתודה:
והא בעי אפרושי תרומה. כדכתיב והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה ותרומה היינו אחד מעשר:
וכי תימא דמפריש מכל אחד מד' חלות עשירתה:
שריבה במדת חלתן. שפיחת מהן או הוסיף:
וי"א אף לחמי תודה. (מאן י"א) [ומהי"א] קא מותיב לרב טובי. ואית ספרים דכתב בהו במקום מתיבי כתנאי. ומסתברא הכי:
מצת חסר כתיב:
והא גבי תודה כתב מצות. בכל מין ומין:
(ואמר רב טובי) ריבה במדת סאין שלהן כגון ג' סאין של עומר. אם גדשן או פיחתן כ"ש:
לחם הפנים בי"א. כיון דמישן מצי אתיא סגיא בי"א:
בדקה בגסה. [בנפה דקה] מנפה בתחלה כדי שיפול האבק ממנה שאינו ראוי לסולת והדר בגסה נפה כדי שיהא מוציא הסובין ונשאר הסלת והדר בדקה כדי להשיר האבק יפה יפה והדר בגסה כדי להוציא המורסן יפה יפה וכן עד י"ג פעמים ולא היו שם אלא ב' נפות דקה וגסה:
ר' שמעון אומר וכו'. עליונה הגסה מכולן קולטת את הסובין הקליפה ותחתונה הדקה מכולן קולטת את הסלת ומשיר האבק ואין בה סובין כלל:
ת"ל אותה מפני החסכון. ולא אחרת:
משום דהתורה חסה על ממונן של ישראל. כיון דלחם הפנים של רבים הן והן כ"ד עשרונים התיר לקנותן מן החיטין ולעשותן סלת כדי שיבא להן בזול יותר משאם היו לוקחין הסלת מן החנוני:
הדרן עלך ואלו מנחות
- ^ הערת המדפיס - כן פירש גם ברש"י כת"י אבל תמוה דהא אשם נזיר טמא הוא דמייתי ולהכשירו כדי שיחול עליו נזירות טהרה וצ"ע:
- ^ הערת המדפיס - כאן צ"ל מ"ש בע"ב מד"ה זה גזל הגר עד תיבת אליו:
- ^ הערת המדפיס - נראה דצ"ל אשר יקריבו לה' לעולה ובעובד כוכבים קא מיירי דברישא דקרא כתיב איש איש ואמרינן לקמן לרבות כו':
- ^ הערת המדפיס - מתיבות זה גזל הגר עד אליו וכו' שייך לע"א אחר תיבות קמ"ל.
- ^ הערת המדפיס - נראה דצ"ל קמ"ל דלעולם של כהנים הם ואפי' בכה"ג ולאפוקי ממ"ד וכו'.