רבינו גרשום על הש"ס/מנחות/פרק ה
פרקים: א |
ב |
ג |
ד |
ה |
ו |
ז |
ח |
ט |
י | יא | יב | יג
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
רבינו גרשום |
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
כל המנחות דכתיבא בהדיא. מצה כתיבא:
אי דר' מאיר. דאמר כל שהכסיפו פניו:
לר' יהודה מצה הוי. דהא איהו אמר דלא הוי שיאור עד דהוי נסדק כקרני חגבים:
החיה. כלומר שמרה יפה שלא תחמיץ:
חזייה דהוה עכירא דעתיה. דר' פרידא וקא בעי ר' עזרא ליתוביה דעתיה:
כל חפצי בם. כלומר כל חזקת טובתי בם היא:
כיון דשמעיה. לר' עזרא:
דקאמר אדיר פתח. ר' פרידא:
ואמר כו'. כי רעתיכי אז תעלוזי. כלומר כמה שהיו מרבין לחטוא היו שמחין:
מה זית זה אחריתו בסופו. כלומר כל זמן שהוא בוסר הוא קטן הרבה ובשעה שמתבשל מתגדל ומתבשל ביחד:
שאפי' בעל הבית. כינוי הוא כלומר מי שבראן אין יכול להן:
המולה גדולה. כמו חמלה:
השתא חמלתי עליהן כל חדא וחדא כמה דפסיק לה. (לשעבר) [לשיעורה] ולא יותר:
אני אמרתי. בכל מלכות ומלכות ישתעבדו בה ד' מלכיות בזה אחר זה:
ועכשיו חמלתי ומשעבדין בהן בבת אחת:
ר' מאיר השאור של חמץ שבתודה ושתי הלחם בודה מתוכו. בודה לשון מוציא כמו בדה מלבו:
אלא מביא את השאור ממקום אחר ונותנו לתוך המדה וחוזר וממלא את המדה סולת על גבי השאור. אמרו לו אף זו אינה מן המובחר. שפעמים היתה מדה חסירה או יתירה כיצד שאם היה השאור עבה וקשה נמצאת המדה יתירה שכשיהיה השאור הזה שהוא עבה וקשה כשהיה קמח נמצא מחזיק קמחו כפלים במדה יותר ממה שמחזיק עכשיו וכשימלא המדה על גב שאור נמצא יתירה. ואם היה השאור שנותן במדה רכה נמצא חסירה המדה לפי שהשאור שהוא נילוש רך מחזיק בכלי הרבה יותר ממה שהיה מחזיק קודם שנילוש וכשימלא המדה על גב אותו שאור רך נמצאת חסירה:
סוף סוף בין עבה בין רכה עשרון קא כייל. ועכשיו הרי מלא:
לכמות שהוא משערינן. לכמות שהיה אילו היה השאור קמח בעינן לשעורי ולא כדהוי השתא הילכך נמצא המדה יתירה או חסירה משום הכי בודה מתוכן:
ואמאי בודה משום הכי ולימלייה למדה סולת ולישקול פורתא מההוא סולת ולינחיה אבראי במנא אחרינא ולעיין כמה מחזיק השתא ולחמציה ולחזייה כמה טפי שיעוריה. או ליחמציה עבה וליחזייה כמה בצר שיעוריה. והדר לינחיה בעשרון וליחזי כמה טפי או כמה בצר הסולת שבעשרון[1] ולפום הכי כי יביא שאור ממקום אחר אי הוה עבה או רכה יטפי או יבצר מן הסולת שבעשרון כי ההוא שיעורא ואכתי אמאי בודה:
גזירה דילמא אתי לאייתויי שאור מעלמא מקמי דלישערי הכי כדאמרן והיה ממלא המדה על גבו והיא היתה חסירה או יתירה:
אין מחמיצין החמץ שבתודה ושתי הלחם במי תפוחים. דמי פירות אין מחמיצין:
תפוח של תרומה שריסקו. והעיסה של חולין:
נוקשה. עיסה שהוקששה ואינה לא חמץ גמור ולא מצה:
יותר ממנחת חוטא לפי שהיא סולת יבש וקשה להשוות שלא יחסיר או שלא יותיר:
רב יצחק אמר אין בה קושי לפי שאם מגבלה במים ואח"כ קומצה כשרה ובתר גיבול אין בה קושי (לפי שאם מגבלה במים ואח"כ קומצה כשיר' ובתר גיבול אין בה קושי[2]) ר' אילא סבר לא מצי למקמץ לאחר גיבול דלכמות (שהן) שהי' קודם עד שהיה קמח משערין הקומץ ואילו קמץ לאחר גיבול שמא היה עבה או רכה ונמצא הקומץ יתר או חסר מקומץ קמח:
ורב יצחק סבר כמות שהוא עכשיו משערינן וכי קמץ לאחר גיבול שפיר קמץ:
בשר העגל שניתפח. שכך דרכו שהוא רבה בקדירה:
ובשר הזקנה מתמעט. משתערין לכמות שהן קודם שניתפח אם היה בו כביצה מטמא טומאת אוכלין:
טהור לשעבר. אם נגעה בו טומאה קודם שתפח טהור לפי שלא היה בו כשיעור:
וכן בפיגול ונותר שלא היה בו שיעור בתחילה ותפח ועמד על כשיעור חייב כרת האוכלו:
פיגול ונותר מדרבנן מי חייב כרת מדרבנן:
הואיל וטומאת פיגול ונותר דרבנן דמטמא את הידים כדאמרינן במס' פסחים דגזרו משום עצלי וחשדי כהונה:
כולי האי בדרבנן להחמיר דלישתערי כמות שהן:
יש דחוי באיסורין. דאמרינן הואיל וצמק אע"פ שחזר ותפח כמאן דלית ביה שיעורא השתא דמי:
גרוגרות. תאנים שצימקו:
תורמין תאנים שלא צימקו על הגרוגרות במנין שאם היו צ' גרוגרות תורם עליהן עשר תאנים היינו במנין:
לכמות שהן כמות שהיו הגרוגרות קודם שצמקו:
שפיר קא תרים:
הוה ליה מרבה במעשרות. שהתאנה שהוא תורם יש בה כב' גרוגרות ואנן תנן דמעשרותיו מקולקלין. דההו' טופיינא לא איתקן דהוא לא אפריש מעשר אדעתא למיפטר ההוא טופיינא ומקולקלין נינהו דטבל וחולין מעורבין:
ואלא מאי לכמות שהן אימא סיפא. אלא אי אמרת לכמות שהן והני גרוג' חזינן להו כאילו הוו תאנים אישתכח דבהא מדה של גרוגרות אית תרתי דתאנים והוה ליה מרבה במעשרות:
אלא הכא בתרומה גדולה עסקינן וליכא למשמע מינה. דאפילו רישא דפשטת מינה לכמות שהן אמינא לך כמות שהן ודקא אמרת הוו ליה מרבה:
בעין יפה עסקי' דעין יפה תורם א' ממ':
שבמקצוע. כלי שעושין בו הגרוגרות:
צ' שבכלכלה. תאנים שלא יבשו:
ואי קשיא והרי שלא מן המוקף הן הא לא קשיא שסומכין הכלים זה על זה:
כשם שהתרומה גדולה ניטלת באומד ובמחשבה שנותן עיניו מצד זה של גורן ואוכל מצד אחר ויכול לאמוד בדעתו כמה סאין יש בו דכתיב ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגורן זו תרומה גדולה:
ומינה. כלומר יש בה עוד קושיא אחרת:
בצר להו לתרומת מעשר.[3] לישנא אחרינא כי מביא שאור ונותן לתוך הקדירה אמאי קאמר אף היא היתה חסירה או יתירה ולישקול פורתא מן הסולת שבעשרון שמונח על גבי השאור ונילשיה אבראי בכלי אחר דליחמצי' כעין האי שאור שבעשרון או עבה או רך ולעיין כמה ליטפי שבעשרון או ליבצר בהאי כלי שני וליהדר ולילישיה האי שאור כחדא עם השאור שבעשרון ויפחות או יוסיף מן הקמח שבעשרון לפי תוספת השאור השני או פיחותו:
גזיר' דילמא אתי למישקל מעלמא מן החולין לנסות כן ואחר כן יערבנו עם זה שבעשרון[4]:
תורמין התאנים על הגרוגרות אע"פ שהתאנים אין משתמרין כגרוגרות הואיל והן יפות ורגילין לעשותן גרוגרת תורמין:
מקום שיש כהן שאוכלן מיד תורמין מן היפה אע"פ שאין מתקיים שמיד אוכלן הכהן:
אלא פשיטא דליכא כהן. ואי רגיל לעשות מהן גרוגרות תורם ואי לא לא:
אפייה בכלל. לא תעשה היתה:
לאיתויי קיטוף. מה[5] שתולש העיסה לכל חלה וחלה אע"ג דאינו מעשה חשוב:
אנן מחלקם קא דרשינן. דאם החמיץ שיריה דעובר ולא מן תאפה חמץ:
ואימא כוליה. לא תאפה נמי לחלקם (קאמר) [אתא] ולא מצית למשמע מינה למעשה יחידי:
המרוחקין זה מזה אחד בפרשת ויקרא ואחד בצו את אהרן:
ושחט אותו בשעיר של נשיא כתיב:
לקובעו. כלומר לעכב:
ת"ל ושחט את החטאת במקום העולה. בשעירת יחיד כתיב:
לאו משום דהוי כלל ופרט המרוחקים זה מזה. במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת כלל והוא בסדר צו. ושחט אותו במקום פרט והוא בויקרא. ואי לאו דכתב רחמנא ושחט את החטאת הוה אמינא אין בכלל אלא מה שבפרט והאי דנשיא הוא דבעי צפון אחרינא לא:
פרט וכלל הוא דפרט נכתב קודם:
השתא דנפקא ליה מושחט את החטאת שכל חטאות טעונין צפון אותו למעוטי מאי:
ואין שעיר נחשון. אע"ג דהוי שעיר נשיא כוותיה:
מדיכול למימר וסמך ידו על ראשו וקאמר על ראש השעיר לרבות שעיר נחשון:
תינח לר' יהודה דקא מרבי לשעיר נחשון לסמיכה וממעיט ליה מצפון מאותו. אלא לר' שמעון דמרבי שעירי ע"ז לסמיכה ואינהו בעו צפון כדאמר זה בנה אב אותו למעוטי מאי. א"ל מר זוטרא לר' יהודה נמי אכתי למאי איצטריך למעוטי צפון דממילא אימעיט דהוה אמינא סמיכה דאיתרבי איתרבי צפון דלא איתרבי לא איתרבי אותו למה לי. וכי תימא אי לאו אותו הוה אמינא תיתי בבנין אב דטעון צפון מושחט את החטאת להכי איצט' אותו דלא ליתי בבנין אב:
אי הכי סמיכה גופה נמי לשתוק קרא דלא לירבי שעיר נחשון לסמיכה ותיתי מבנין אב מוסמך ידו על ראש החטאת:
הכא נמי שעה מדורות. שעיר נחשון דהוה לשעה לא ילפינן לה משעיר דורות דליבעי צפון ולא איצטריך אותו:
אלא אותו הזבח והסכין ואין השוחט צריך להיות עומד בצפון:
לפי שמצינו במקבל. בגמרא דאיזהו מקומן:
בן עוף שקבע לו כהן. למליקתו דכתיב והקריבו אל הכהן ומלק את ראשו:
שכן טעון כלי סכין לשחיטה ולאו מק"ו אתי ולא צריך אותו:
מכולהו נמי. עולה וחטאת ואשם שכן קדשי קדשים מה שאין כן בפסח. ואכתי לא איצטריך אותו:
רבי אחייה לאו למעוטי שוחט בצפון הוא דאתא והכי קאמר ושחט אותו על ירך אותו בצפון ואין השוחט בצפון. דהא נפק ליה מאינך קרא:
אבל מקבל בצפון מקבל מלקח ולקח נפקא. כלומר מוי"ו דולקח משמע דהיכא דלקח הדם התם עומד הלוקח:
אפאה חמץ לוקה [שתים] אע"ג דלא עבד אלא אפייה בלבד כלומר דקא סבר דבאפייה קא גמרה כולה מילתא דלחם:
הא דערך הוא ואפה הוא לוקה שתים. והא דקאמר מה אפייה מיוחדת וכו' כגון דערך חבריה ויהב ליה ואפה:
ואין מקיזין אותו במקום שעושה בו מום. כגון באזנו ובשפתו:
ר' שמעון מיקל מכולהו דאמר אף נשחט על אותו מום. דקסבר דמקיזו אף במקום שעושה מום וישחוט [אותו] על מום שנעשה בכוונה ויאכל כלו לכהנים:
במחמץ אחר מחמץ. היינו אופה אחר עורך:
אם על כרות הוא חייב. שעדיין נשתיירו בו מקצת ביצים:
על נותק לגמרי. לא כ"ש:
לא נחלקו אלא במטיל מום בבעל מום. דהאי בכור שאחזו דם היינו בעל מום:
ורבנן סברי תמים יהיה לרצון כל מום לא יהיה בו. כלומר כשהוא תמים וראוי לרצון אסור להטיל בו מום:
[ההוא] למעוטי בעל מום מעיקרו. שנולד במומו דאין אסור להטיל בו מום. סלקא דעתך אמינא הואיל ואסירי בגיזה ועבודה כדאמרינן בפרק הלוקח עובר פרתו של נכרי וכל שקדם הקדשם את מומן וכו':
אמר מום. כלומר יכול למימר מום ואמר כל מום לרבות:
כמעשה צלי של שבת דאילו אותיב שפודא דבשרא בתנורא בשבתא אע"ג דלא אפיך ביה חייב דמיבשל ממילא הכא נמי גבי עיסה מחייב:
ואם ניצלה בו. צלייה גמורה כגרוגרת במקום א' [חייב]:
דחזו לצירוף. דאי הוו ביחד הוה עייל ביה אוירא:
לככא דאקלידא. שן של מפתח של עץ שמנקבין בו נקב כל שהוא ומכניסין בו עץ קטן כעין שן:
מנחת נסכין מי פירות הן שהן נבללות בשמן והיאך יכול לחמצה:
מגבלה במים עם השמן וכשרה:
ושמענא ליה לר' עקיבא דאמר בפרק שתי מדות של יבש דאמר מדת יבש לא נתקדשה כל עיקר והיאך ליחייב עלה משום מחמץ. הא מדת [יבש] היא דאין בהן שמן:
ואזדא ר' יוחנן לטעמא דר' יוסי הגלילי סבירא ליה כר' יאשיה דמדת יבש נמשח מבפנים הלכך מרבי לחם הפנים לחימוץ:
לימא נמי לר' יוחנן ר' עקיבא דאמר מדת יבש לא נתקדשה ור' יונתן אמרו דבר אחד. לא אמרו דבר אחד משום דלא שוו במדת לח להדדי דאילו ר' עקיבא קאמר בפרק שתי מדות דמדת לח נמשחו בין מבפנים ובין מבחוץ:
והא איכא ביסא דלחה היא:
[אמר ליה רב פפא לאביי] אמרת משום הכי לא מרבי ר' עקיבא לחם הפני' לחימוץ משום דמדת יבש היא ולא מיקדשה ליה והא איכא ביסא כלי שרת שלש בה המנחות דלחה היא שעשויה להניח בה מים לגבלה ומקדשה ליה וליחייב עלה משום מחמץ:
כי קאמר רבי עקיבא דלא מיחייב אלחם הפנים משום מחמץ כגון שלשה על גבי קטבליא. עור יבש. ולא בביסא:
אי הכי כיון דאמר משו"ה לא איקדשה כגון שלשה ע"ג קטבלא [הא] דקא"ל ר' יונתן לר' יאשיה תדע לך שלא נמשחו שהרי אינן מקדשות:
לימא ליה ר' יאשיה משום הכי אינן מקדשות כגון (דליכא) [דכיילה] בעשרון דחולין שלא מדד הסולת בעשרון דקודש אלא דחול הא מדד בעשרון דקודש נתקדשו:
הכי השתא בשלמא ביסא משום הכי יכול לגבלה ע"ג קטבליא דלא אמר רחמנא עבוד בביסא ולא במקום אחר דלא מצינו ביסא כתובה בתורה:
מנין למעלה מבשר חטאת וכו' והקטיר דבר הנאכל לכהנים:
הוה יכול למימר כל שאור וכל דבש לא תקטירו אשה לה' ממנו למה לי אלא לומר לך כל שממנו לאישים שיריו הרי הן בבל תקטירו:
אינן מגופן לאישים. אבל הבא עמהן יש ממנו לאישים מאי ניהו מכבשים הבאים עם הלחם אימורין למזבח ושני בזיכי לבונה הבאין עם לחם הפנים למזבח:
המעלה מכולן על גבי הכבש. בלא הקטרה:
אותם שאור ודבש הוא דרבי לך כבש כמזבח מואל המזבח לרבות הכבש:
יכול יהא יחיד מתנדב להביא שתי הלחם ת"ל קרבן ראשית תקריבו. ראשית אלו שתי הלחם שהן באין ראשית להתיר חדש במקדש:
אבל צבור יביאו שתי הלחם בנדבה ת"ל אותם אותם מיעט לחובה [תקריבו] שתי הלחם ולא נדבה:
ומה יש לך להביא מן שאור ומן דבש שתי הלחם מן השאור ובכורי' מן הדבש. כגון תמרים ותאנים:
אם נאמר כל שאור דמשמע מקצתו ולא כולו לילף דבש משאור למה נאמר כל דבש:
בשירי מנחה שאם רצה לערבן בדבש ולאוכלן מותר. שאור לא הותר בשירי מנחה דכתיב לא תאפה חמץ חלקם. שאור דהותר מכללו במקדש מאותו כלל דכתיב לא תקטירו. מאי ניהו לאו שתי הלחם דקרבה נדבה ודיניה יהא בנדבה ליקרב קומצה למזבח. והיינו הותר מכללו:
אמר רב עמרם לא (קרב עם הלחם) [ליקרב עמהם] דבר הקרב עם שתי הלחם הותר ליקרב נדבה ומאי ניהו שני כבשים ליקרב דמן למזבח. אי הכי בכורים נמי הותר הקרב עמהן להקריבו נדבה דתנן הגוזלות שעל גבי הסלים עולות ושבידם הסלין והפירות אלמא דאיכא קרב עמהן ואי בעי למיעבדינהו נדבה מצי למיעבד. ואמאי תני דבש לא הותר מכללו. התם [לא] קרב עמהן דהנהו לעטר בכורים הוא דאתו. ולאו משום חובה:
המעלה מבשר חטאת העוף למזבח להקטירו שאין דינו להיות למזבח אלא דמו:
בשר חטאת העוף ולוג שמן של מצורע שמן קרבן. לוג דכתיב והקריב אותו לאשם ואת לוג השמן אבל אין ממנו לאשים:
עירוביו מנין שאם בין השאור ובין המצה כזית. אביי סבר יש קומץ פחות משני זיתים ואפילו בכזית[6] ואפילו בחצי זית הוי הקטרה משום הכי קא מרבי כל:
עירובו מנין. אף על גב דלא הוי בעיניה:
ורבא אמר. אין לי אלא קומץ ולא אמר אין לי אלא כזית סבר דאין קומץ פחות מב' זיתים. חצי קומץ מנין מדלא אמר חזי זית קסבר דאין הקטרה פחותה מכזית עירובו מנין דמצטרף לכזית:
העלה. כזית משאור ומדבש:
על לאו שבכללות דחד לאו הוא לא תקטירו וכולל בו שאור ודבש ועירוביו:
מנחת הסולת שקומצה כשהיא סולת:
חלות ורקיקין. היינו מנחת מאפה:
אמר רב פפא כל היכא דתנן כל הני ה' מנחות עשר עביד מכל חדא וחדא:
לאפוקי מדר' שמעון דאמר האומר הרי עלי מנחה מאפה יביא ה' (ומחצה) חלות ה' (ומחצה) רקיקין קמ"ל דלא. דאין חלות פחות מעשר ולא רקיקין פחות מעשר ואי בעי מביא עשר חלות ואי בעי מביא עשר רקיקין וי"א ה' חלות וה' רקיקין:
לישנא אחרינא כל היכא דתננהי למנחות עשר תנן דעשר מנחות קא חשיב במתניתין לאפוקי מדר' שמעון דלטעמיה הוו חדסרי דאיהו עביד ממנחת מאפה תלת דאי בעי להביא י' חלות מביא ואי בעי להביא י' רקיקין יביא ואי בעי להביא ה' חלות וה' רקיקין יביא קמ"ל דלא דעשר תנן ואין מביא מחצה חלות ומחצה רקיקין:
ונתת עליה שמן. במנחת העומר כתיב ואם תקריב מנחת בכורים וגו' ונתת עליה שמן:
מנחת שמיני של מלואים דכתיב ושור ואיל לשלמים לזבוח לפני ה' ומנחה בלולה בשמן:
שכן עשרון. עומר אין בו אלא עשרון כדכתיב והעומר עשירית האיפה. ומנחת כהנים עשרון. לאפוקי לחם הפנים דהוו כ"ד עשרונים. דכתיב שני עשרונים יהיה החלה האחת:
מנחת העומר ומנחת הכהנים הוו חוץ בעזרה על מזבח החיצון. וצורה היינו לינה כלומר דנפסלין בלינה:
וטעונין הגשה אצל המזבח. ואישים שיש בהן הקטרה לאפוקי לחם הפנים דאינן באין בחוץ אלא בפנים בהיכל ואינו נפסל בצורה בלינה דז' ימים היה לן. ואין טעון הגשה אצל המזבח. ואין ממנו הקטרה לאישי' מגופו:
שכן ציבורא. עומר ולחם הפנים של צבור הן ובאין חובה. ובאין נמי בטומאה ויש בהן אכילה לכהנים. ויש בהן משום פיגול. דכל דבר שיש לו מתירין בין לאדם בין למזבח יש בו משום פיגול. ובאין נמי בשבת לאפוקי מנחת כהנים דאין בה חד מכל הני:
אפילו הכי מסתברא נפש. מסתברא דמרבי' מנחת כהנים משום דבתר[7] אאתחלתא דפרשתא דמנחות ונפיש וסמיך להו פרשת מנחת העומר. וכל דנפש הוא [מרבי] כלומר דיחיד כגון מנחת כהנים מרבינא דניהוי כמנחת העומר אבל לחם הפנים דציבור לא:
מנחת כהנים בלול בלוג שמן כמו מנחת העומר. וטעונה הגשה ובאה בגלל עצמה כמו מנחת העומר לאפוקי מנחת נסכים דבאה בג' עשרונים ובלול בשמן ג' לוגין. ואינה טעונה הגשה. ואינה באה אלא בגלל הזבח:
כלי. מנחת העומר ומנחת כהנים כלי מקדשן לאפוקי שתי הלחם דתנור מקדשן דלאחר שנאפו מתקדשין. ועצם לאפוקי שתי הלחם דלא באין בגלל עצמן אלא בגלל כבשים ואין מקטיר משתי הלחם כלום לאישים:
מתיר. שהעומר ושתי הלחם מתירין את החדש במקדש ובמדינה ואין באין אלא מן הארץ דכתיב כי תבואו אל הארץ וקצרתם וגו' וכתיב ממושבותיכם תביאו לחם תנופה וגו' ובאין בזמן בפסח ובעצר' ומן החדש תחלה מה שאין [כן] במנחת כהנים:
וחייב על שמן בפני עצמו ועל לבונה בפני עצמה. מי שנותן במנחת חוטא:
נתן עליה שמן פסלה. לר' יוחנן כדאית ליה ולר' שמעון [בן לקיש] כדאית ליה. כדאמרינן (לעיל דף כג.) איתמר [קומץ] מנחת חוטא ששמנו וכו':
ת"ש דתנן במתניתין ולבונה ילקטנה דמשמע דאי מצי לקיט כשרה ואי לא [לא]:
דלמא מהא לא תפשוט דחדא ועוד קאמר כלומר דמשום הא נמי כשרה דלא מיבלעא. ועוד ילקטנה:
תנינא מלקט את הלבונה וכשרה ליקט אין לא ליקט לא אע"ג דלא מיבלעא:
ותיהוי פך. כלומר אמאי קאמר עד שלא ליקט לבונה חישב עליה פסול ואין בו כרת ליהוי כאילו נשפך עליה פך שמן דהוי דחוי ולא תיהני ביה מחשבה לאיפסולי שהרי נפסל ועומד:
אמר אביי חטאת קרייה רחמנא אפילו כשנתן עליה לבונה קריה חטאת כאילו לא נתן:
ואי' דאמרי ותיהוי פר אילו הוה פר ואידחי כגון שנטמא או יצא מי מהניא בה מחשבה אפילו לאיפסולי הא הוי דחוי:
אפילו דם בכוס משעיר הנעשה בפנים ומת חברו שעיר המשתלח לא הוי דחוי האי דם שבכוס משום דמיית האי אלא יביא שעיר אחר תחת זה שמת ומזווג לזה שבכוס וכשר. אלמא דלא מידחי:
רב אשי אמר כל שבידו לתקנו לא הוי דחוי כגון הכא דאפשר ללוקטה משום הכי מהני ביה מחשבה לפסול:
כוס היה ממלא מדם התערובות. כשישראל שוחטין פסחיהן מקבלין מכל אחד מן הדם במזרק והשאר נשפך על הרצפה ולאחר שנשחטו כולן היה ממלא כוס אחד מן התערובות מאותו דם שעל הרצפה וזרקו כנגד היסוד. מ"ט שאם נשפך דמו של אחד מהן שיעלה זריקה זו תחתיה. והא הכא אע"ג דמישתפיך דמו של אחד מהן לא אמרינן דלידחי הואיל ובידו היה לזרוק עד שהיה במזרק קודם שנשפך ואי' דאמרי הואיל ובידו לזרוק זריקה אחרת דאי אפשר דמאותו דם דמישתפיך דלית ליה מקצת בההוא כסא. (גם) [דהא בדם] התערובות דם כל הפסחים מעורב ביחד:
עד דאיכא נתינה. כשיעור:
עליה. עד דאיכא שיעור. אלא למעט דאפילו מנחה כל שהוא:
נתן שמן על שיריה של מנחת חוטא אינו עובר כדאמרי' דבש הותר בשירי מנחות וכן שמן נתן כלי שיש בו שמן על כלי שיש בו מנחת חוטא לא פסלה הואיל ולא עירבו במנחה גופה:
בגופה של מנחה הכתוב מדבר לא יתן עליה[8] לאישים דאפי' כהן אחד:
אף מנחת חוטא שהיא חובה טעונה הגשה:
מנחת סוטה תוכיח שטעונה הגשה ותנופה כדאמרי' במתני' ואין בה שמן ולבונה. מנחת חוטא לא הוכשרה לבוא בעשיר כבעני דעשיר חוטא מביא פר בהמה ועני מנחה:
מה להצד השוה שכן לא הוכשרו לבא קמח שמנחת חוטא באה סולת נקיה מנחת העומר אע"ג דשעורים היה י"ג פעמים היה מנופה עד שהיה סולת נקיה מנחת [סוטה] באה לברר עון אם זינתה אם לא תאמר במנחת העומר שאינה באה על עון:
מנחת חוטא תוכיח שאינה לברר עון:
שכן מצויין כמה פעמים בשנה סוטה וחוטא:
אדרבה מנחת העומר מצויה טפי. דלא סגיא דלא הויא פעם אחת בשנה:
או אינו אומר והבאת לר' יהודה קאמר דדריש והבאת למנחת סוטה אלא לרבות שיחיד מתנדב ומביא מנחה אחרת חוץ מאלה חמש מנחות שבענין וממין אחד כלומר מן השעורין לרבות שאר מנחות להגשה כגון מנחת עובדי כוכבים ונשים וחוטא:
והא אפיקתיה לרבות מנחת סוטה אם כן הוה ליה למימר [והקריב] מאי והקריבה למעוטי מנחת נסכים:
והרים. הכהן מן המנחה את אזכרתה יכול בכלי ת"ל בצו את אהרן והרים ממנו בקומצו אף כאן בקומצו:
והניף אותם תנופה לכבש האשם ולוג השמן יכול הואיל וכתיב אותו וכתיב אותם שיניף בתחלה זה בפני עצמו וזה בפני עצמו וחוזר ויניף שניהן כאחת ת"ל תנופה ולא תנופות:
והאמרת לפני ה' במערב כדאמרן בהקומץ והקריב אותה בני אהרן לפני ה' במערב:
דאיקרי חטאת. דכתיב קדש קדשים היא כחטאת וכאשם:
וקרן מזרחית דרומית לא היה לו יסוד כדתניא היסוד היה הולך על פני כל הצפון כולו ועל פני כל המערב כולו ואוכל בדרום אמה ובמזרח אמה ומשום הכי מגישה בקרן מערבית דרומית דהוה ליה יסוד אלא הכא לפני ה' קרינא ביה והיינו נמי מזרח ועוד במקום שרשאין בעלים לבוא ולהניף דהיינו במזרח:
הואיל ופתח בו הכתוב תחלה הואיל ור' אליעזר מפיק לתנופה מוהניחו דכתיב ברישא דקרא חביבא ליה לר' דסידר מתני' והבכורים כדברי ר' אליעזר:
ורב גבריה כדאמרינן משנת ר"א קב ונקי:
ותנופה עצמה ישראל מניפה אבל לא נשים (אלא שלהן) ישראל אבל לא באחרים. לפי שמצינו שחלק הכתוב בין קרבן ישראל לקרבן עובדי כוכבים לקרבן נשים בסמיכה בפרק שתי מדות של יבש:
מה לי חלק בסמיכה שאין טעונה סמיכה שהסמיכה בבעלים ועובדי כוכבים ונשים אין נכנסין לעזרה אבל תנופה בכהנים הלכך קרבנן טעון תנופה ומה ת"ל בני ישראל מניפין בקרבנן עם הכהנים ואין העובדי כוכבים מניפין בקרבנן אלא כהנים היכא. הוא לחם:
אמר רב פפא במילואים והוה למעלה דכתיב ומסל המצות אשר לפני ה' לקח חלת מצה אחת וחלת לחם שמן וישם על החלבים ועל שוק הימין:
מ"ט. קאמר מניח אימורין על פיסת היד וחזה ושוק עליהן:
אילימא וכו' אמר אביי ההוא דכתיב את החלב על החזה ההוא כי מייתי ליה כהן מבית המטבחיים ויהיב לאידך כהן המניף בידיה נמצא ביד המקבל החלב למטה והחזה למעלה כדאמרן:
ההוא דיהיב ליה. מניף בתר דהניף לכהן אחרינא ביד המקטיר ונמצא החלב למעלה:
על שני כבשים להוציא שבעת כבשים שלא יהא מניפו עם הלחם:
מניח שתי הלחם בין שתי ירכות הכבשים וישכיבן על צלעותיהן על ידו ומניח שם הלחם בין שתי הירכות ונמצא לחם על גבי ירך האחת וירך האחרת היא על הלחם והנפה זו כשהן חיין:
אמר ר' לפני מלך ב"ו אין עושין דבר מגונה כזה אלא מניח זה בצד זה הלחם אצל הכבשים ומניף:
וסכות על הארון את הפרוכת והיא אינה על הארון. ממש אלא תלויה לפניה כמחיצה דכתיב והבדילה הפרוכת אלא ש"מ על בסמוך:
ואשר הורם היינו מוליך כלומר שמפרישן ממנו:
מעכבין את הפורענות. שעוצר רוחות רעות:
שירי מצוה היינו שאם לא עשה תנופה אינה מעכבת שהדם הוא שמכפר ולא תנופה ולהכי קרי לה שירי מצוה:
ממטי ליה. ללולב גירא בעיני דשיטנא כלומר שעוצרו:
זבחי שלמי צבור טעונה תנופה בתנופה שלאחר שחיטה פליגי:
ותנופתן כמות שהן שלימין וחכמים אומרים אין מניפין אלא חזה ושוק ואימורין:
ומינה. מה התם בשלמי יחיד בחזה ושוק שתנופתן לאחר שחיטה:
מה התם בשלמי יחיד דבר שמתנה לכהן טעון תנופה היינו חזה ושוק:
אף הכא בשלמי צבור היינו כבשי עצרת [דבר] שמתנה לכהן טעון תנופה ושלמי צבור הויין כולן מתנה לכהן:
שלמיהם ריבוייא הוא דכתיב את חזה התנופה ואת שוק התרומה לקחתי מאת בני ישראל מזבחי שלמיהם ריבה כל השלמים שאין טעונין תנופה אלא חזה ושוק:
טעונים שלש מצות בין שלשתן ושתים מאותן שלש מצות בכל מין ומין והשלישי אין בהן:
מיעט גבי שלמי צבור אותם דכתיב והניף הכהן אותם אותם טעונין תנופה חיים ולא אחרים:
גמירי ב' סמיכות בצבור ומאי נינהו פר הבא על כל המצות ושעיר המשתלח ותו ליכא:
גבי שלמי יחיד כתיב אותו דכתיב ואת החזה להקריב אותו לפני ה':
מחבת צפה. אין לה בית קיבול אלא חלקה היא דכתיב על מחבת:
ארחושי הלב. הרהורי הלב:
אמחבואי הפה כדאמרי אינשי קא מבח בוחי כלומר שנובח כלו'[9] דבור הפה דכתיב ועל מחבת. כלומר מה שאופין בו אינן בתוכו אלא על גבו שאין לו בית קיבול:
האומר הרי עלי במרחשת. והוא הדין כי אמר הרי עלי במחבת[10] אי ודאי על שם כלים נקראו שזה כלי שמו מרחשת וזה כלי [שמו] מחבת יביא ואין בו ספיקא ואם על שם מעשיהם נקראו דהאי אתי ארחושי הלב והאי אמחבואי הפה ואיכא למימר איפכא ולא ידע מאי בעי לאיתויי:
וב"ה אומרים על שם כלים נקראו דכלי היה במקדש ומרחשת שמו ודומה מצד אחד כמין כלבוס כמו פגום כעין זה ועמוק היה הכלי כמין תפוחי הברתיים עגול כולו חוץ ממקום הכינוס ונמוך שאינו עבה הרבה:
וכן נמי בלווטי היוונים פרי האלונים:
כופח תנור קטן הוא כדי שפיתת קדרה אחת רעפים לבינים:
יורות ערביים. היינו אלפסות של אבן:
תנור תנור קרבן מנחה מאפה תנור וכל המנחה אשר תאפה בתנור:
שיהא הקדשן בתנור:
כלומר שיהא תנור מקדשן. כשרות בעזרה אם נאפו בעזרה בתנור קדש וכשרים אם נאפו חוץ מן עזרה אחומת בית פגי ואי ס"ל (דע') [לר"ש] דבעינן דליקדשינהו תנור היאך הן כשרין בחוץ הא קי"ל דאין כלים מקדשין בחוץ:
שיהא הקדשן לשום תנור כשהוא מקדישן מקדישן ע"מ לאפותן בתנור ולא במקום אחר:
קרבן אחד אמרתי לך. כלומר קרבן אחד ממין אחד יביא מנחת מאפה ולא שנים ואם היה מביא מחצה חלות ומחצה רקיקין היו ב' קרבנות:
א"ל ר' שמעון אילו נאמר קרבן קרבן ב' פעמים בפסוק הייתי אומר חלות קרבן אחד ורקיקין קרבן אחד עכשיו שלא נאמר אלא קרבן א' משמע דחלות ורקיקין קרבן א' ואם רצה להביא מחצה חלות ומחצה רקיקין יביא דקרבן א' הוא:
מה וכל האמור למטה ב' מינין בכל אחד ואחד דוכל נעשה במרחשת ועל מחבת שני מינין הן וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה ב' מינין הן ואם הביא מנחה א' משניהם לא יצא אף כל האמור למעלה במנחת מאפה ב' מינין הן ואם הביא מנחה א' משניהם לא יצא אבל חלות לחודייהו ורקיקין לחודייהו אימא לא יביא קמ"ל בשמן בשמן דאיזה שירצה יביא ודיו:
איכא בינייהו דיעבד דלר' יוסי בר יהודה אפי' דיעבד נמי לא דכל תנא בתרא לטפוי מילתא קא אתי:
הדרן עלך כל המנחות.
- ^ הערת המדפיס - פי' רבינו בזה הוא כפי' השני שכתב רש"י ז"ל אך בהא דמשני גזירה דלמא אתי לאתויי מעלמא מפרש בע"א.
- ^ הערת המדפיס - כ"ה בכ"י במוקפין
- ^ הערת המדפיס - שייך לדף נג ע"ב בגמ' מאי חסירה או יתירה.
- ^ הערת המדפיס - ע"כ.
- ^ הערת המדפיס - רבינו מפרש דקיטוף הוא מלשון תלישה וכ"ה בערוך ערך קטף ב' והוא מלשון הכתוב הקוטפים מלוח עלי שיח.
- ^ הערת המדפיס - נראה דצ"ל ויש הקטרה אפילו בחצי זית משום הכי וכו'.
- ^ הערת המדפיס - נראה דצ"ל משום דבאתחלתא דפרשתא דמנחות כתיב ונפש וסמיך להו וכו'.
- ^ הערת המדפיס - נראה דצ"ל דלא יתן עליה שמן לאישים כו'.
- ^ הערת המדפיס - נראה דצ"ל כלומר שנובח בפה: מרחשת דאתיא ארחושי. כלומר דבור הפה.
- ^ הערת המדפיס - פירושו בזה הוא כמו פי' הקונטרס שהביאו תוס' בד"ה מספקא וע"ש.