מנחות נג ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

תלמוד בבלי

<< · מנחות · נג ב · >>


תלמוד בבלי - גמרא | רש"י | תוספות | עין משפטשלימות: 75%
ראשונים | אחרונים

בן ידיד זה אברהם דכתיב (ירמיהו יא, טו) מה לידידי בביתי ויבנה ידיד זה בית המקדש דכתיב (תהלים פד, ב) מה ידידות משכנותיך לידיד זה הקב"ה דכתיב (ישעיהו ה, א) אשירה נא לידידי בחלקו של ידיד זה בנימין שנאמר (דברים לג, יב) לבנימין אמר ידיד ה' ישכן לבטח עליו ויתכפרו בו ידידים אלו ישראל דכתיב (ירמיהו יב, ז) נתתי את ידידות נפשי בכף אויביה יבא טוב ויקבל טוב מטוב לטובים יבא טוב זה משה דכתיב (שמות ב, ב) ותרא אותו כי טוב הוא ויקבל טוב זו תורה דכתיב (משלי ד, ב) כי לקח טוב נתתי לכם מטוב זה הקב"ה דכתיב (תהלים קמה, ט) טוב ה' לכל לטובים אלו ישראל דכתיב (תהלים קכה, ד) הטיבה ה' לטובים יבא זה ויקבל זאת מזה לעם זו יבא זה זה משה דכתיב (שמות לב, א) כי זה משה האיש ויקבל זאת זו התורה דכתיב (דברים ד, מד) וזאת התורה אשר שם משה מזה זה הקב"ה דכתיב (שמות טו, ב) זה אלי ואנוהו לעם זו אלו ישראל שנאמר (שמות טו, טז) עם זו קנית א"ר יצחק בשעה שחרב בית המקדש מצאו הקב"ה לאברהם שהיה עומד בבית המקדש אמר לו מה לידידי בביתי אמר לו על עיסקי בני באתי אמר לו בניך חטאו וגלו אמר לו שמא בשוגג חטאו אמר לו (ירמיהו יא, טו) עשותה המזימתה אמר לו שמא מיעוטן חטאו אמר לו הרבים היה לך לזכור ברית מילה אמר לו (ירמיהו יא, טו) ובשר קודש יעברו מעליך אמר לו שמא אם המתנת להם היו חוזרין בתשובה אמר לו (ירמיהו יא, טו) כי רעתיכי אז תעלוזי מיד הניח ידיו על ראשו והיה צועק ובוכה ואמר לו שמא חס ושלום אין להם תקנה יצתה בת קול ואמרה לו (ירמיהו יא, טז) זית רענן יפה פרי תואר קרא ה' שמך מה זית זו אחריתו בסופו אף ישראל אחריתן בסופן (ירמיהו יא, טז) לקול המולה גדולה הצית אש עליה ורעו דליותיו אמר רבי חיננא בר פפא לקול מיליהן של מרגלים ניתרועעו דליותיהן של ישראל דאמר רבי חיננא בר פפא דבר גדול דברו מרגלים באותה שעה (במדבר יג, לא) כי חזק הוא ממנו אל תיקרי ממנו אלא ממנו כביכול שאפילו בעל הבית אינו יכול להוציא כליו משם מתקיף לה ר' חייא בר' חיננא האי לקול המולה גדולה לקול מלה מיבעיא ליה אלא אמר לו הקב"ה לאברהם קולך שמעתי וחמלתי עליהם אני אמרתי ישתעבדו בארבע מלכיות כל אחת ואחת כשיעור ארבע מלכיות השתא כל חדא וחדא מאי דפסיק לה ואיכא דאמרי אני אמרתי בזה אחר זה עכשיו בבת אחת אמר רבי יהושע בן לוי למה נמשלו ישראל לזית לומר לך מה זית אין עליו נושרין לא בימות החמה ולא בימות הגשמים אף ישראל אין להם בטילה עולמית לא בעוה"ז ולא בעולם הבא ואמר רבי יוחנן למה נמשלו ישראל לזית לומר לך מה זית אינו מוציא שמנו אלא ע"י כתיתה אף ישראל אין חוזרין למוטב אלא ע"י יסורין:

ר"מ אומר השאור בודה להן מתוכן ומחמיצן [וכו']:

מאי חסירה או יתירה אמר רב חסדא עיסת השאור עבה נמצאת יתירה מדת העשרון רכה נמצאת חסירה סוף סוף כי קא כייל לעשרון קא כייל רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו לכמות שהן היתה משערינן ולישקול פורתא מיניה וליחמציה מאבראי וליתיה ונילושיה בהדיה גזירה דלמא אתי לאיתויי מעלמא ת"ר אין מחמיצין

רש"י[עריכה]

עשותה המזימתה - כל מעשיהם במזיד ובכוונה:

יעברו מעליך - שהעבירו מעליהם מילה:

כי רעתיכי אז תעלוזי - בשעת עליצותם מחזיקין יותר ברעתם ולא חוזרין בהן:

זית רענן - סמוך לההוא קרא דמה לידידי:

זית אחריתו בסופו - שנטעו עכשיו ואינו טוען עד זמן גדול ואחר כך טוען פירות הרבה לישנא אחרינא שאין מתבשל מעט מעט כשאר אילנות אלא בסופו כולן יחד:

דליותיהן - טרוויל"ש:

נתרועעו - נתרוצצו כלומר נשבר גאון עוזם:

בעל הבית - הקב"ה:

כל אחת ואחת כשיעור ד' מלכיות - של עכשיו:

בזה אחר זה - דהוו ארבעה שיעורין ועכשיו בבת אחת דהוי כוליה חד שיעורא אלא שיהו מפוזרין מקצתן משועבדים לבבל ומקצתן ליון [ומקצתן לפרס] ומקצתן לאדום:

מאי חסירה מאי יתירה - כלומר אימת חסירה ואימת יתירה:

עבה - במעט מים מגובל נמצאת חסירה כדפרישית:

עשרון קא כייל - ומאי איכפת לן למימר אילו הוה קמח הוי חסר או יתיר הא בשעת מדה לאו קמח הוא:

לכמות שהן - לכמות שהיו כבר כשהיה קמח משערין ליה:

לשון קל והגון ונשקול פורתא מיניה כו' - לרבי מאיר אמאי בודה מתוכו דאינו מן המובחר ולר' יהודה אמאי מביא שאור מביתו דאיכא למימר חסירה או יתירה:

נשקול פורתא מיניה - לאחר שמדד עשרון סלת:

ונחמציה אבראי - במקום חמימות או יטמננו בעיסה מחומצת עד שיתחמץ יפה ונהדר ונליישיה במקומו עם השאר:

גזירה דילמא אתי לאיתויי מעלמא - אי שרית ליה לחמצו מבחוץ ולהחזירו כאן הרואה שהוא מביאו מן החוץ ולשו בכאן ואינו מודד עכשיו העשרון סבור שהוא מוסיף על העשרון ואתי לאיתויי שאור מעלמא לבד העשרון הילכך לרבי מאיר בודה מתוכו עדיף ולרבי יהודה מביאו מביתו קודם מדידה עדיף: לישנא אחרינא ונשקול פורתא מקמח של עשרון לאחר שנמדד עם שאור שמביא מביתו ולשוה בלישה אותו שאור שהביא מביתו אם עבה עבה ואם רך רך וניהדריה לתוך העשרון ואם עבה הוא וראה כשחסר העשרון עכשיו ודאי כך נפח חסר אז מה שהיה קמח באותו שיעור שעכשיו צריך להוסיף עליו כאותו שיעור שיש לך מן הסלת חוץ דודאי כך חסר נפח של אותו שאור שהביא מביתו יותר משאילו היה קמח ובכך היה העשרון יתר ואם רך הוא יראה כמה העשרון גדול עכשיו יותר ממה שהיה כשהוא קמח ודאי כשיעור זה גדולו נמי נפחו של שאור ראשון ובכך היה העשרון חסר וכך יוסיף עליו:

גזירה דילמא אתי לאיתויי מעלמא - שמא ינסה מקמח עשרון אחר ויתן בעשרון לראות השיעור כמו שפירשנו ויערבנו אחר כך בזה ונמצא יתר לשון ראשון מצאתי בגליון:

אין מחמיצין - לשתי הלחם ותודה בתפוחים דלא הוי חמץ מעליא:

תוספות[עריכה]

בן ידיד. בן אברהם דכתיב ביה מה לידידי בביתי פשטיה דקרא בירמיה שהיה מתפלל בבית המקדש על ישראל דמעיקרא כתיב ואתה אל תתפלל בעד העם הזה וכתיב בתריה מה לידידי בביתי וכאן דורשו באברהם כדאמרי' בסמוך שמצאו הקב"ה לאברהם שהיה עומד בבית המקדש ומה שאומר בברכה של מילה אשר קידש ידיד מבטן אומר ר"ת דהיינו אברהם שנקרא ידיד כדאמרינן . הכא וקדשו הקב"ה מן הבטן שדורש במדרש דכתיב באברהם כי ידעתיו וכתיב בירמיה בטרם אצרך בבטן ידעתיך חוק בשארו שם זה יצחק שקראו הקב"ה יצחק עד שלא נולד וצאצאיו חתם באות ברית קודש זה יעקב כדכתיב (ישעיהו כב) הצאצאים והצפיעות ומתרגמינן בניא ובני בניא ויש מפרשים ידיד זה יצחק שאר זה יעקב וצאצאיו אלו השבטים:

ולישקול פורתא מיניה. פי' ימדוד עשרון קמח ונישקול פורתא ויעשנו עיסה ויכרוך העיסה במטלית ויטמננה בשאור בעלמא עד שתקלוט הריח ויעשה שאור ויחמץ את העשרון גזירה דילמא אתי לאיתויי מעלמא אי שרית ליה לחמצו מבחוץ ולהחזירו כאן הרואה שהוא מביאו מבחוץ ולשו בכאן ואינו מודד עכשיו העשרון סבור שהוא מוסיף על עשרון ואתי לאיתויי [שאור מעלמא] לבד העשרון הילכך לר"מ בודה מתוכו עדיף ולר' יהודה [מביא מביתו] קודם מדידה עדיף ולשון שני שבקונטרס הוא עיקר:

אין מחמיצין לשתי הלחם וחלות תודה בתפוחים. דלא הוי חמץ מעליא דמי פירות אין מחמיצין כך פי' בקונטרס ומסקינן הכא דלכולי עלמא הוי חמץ נוקשה לכל הפחות והא דפליגי בפרק כל שעה (פסחים דף לו.) בעיסה שנילושה ביין ושמן ודבש רבן גמליאל אומר תישרף מיד פירוש שאין אדם יכול לשמרה שלא תחמיץ וחכ"א תאכל (מיד) דיכול ליזהר מחימוץ היינו כי הך דהכא ודקאמר להו רבי יהושע בן לוי לבניה יומא קמא לא תלושו לי בחלבא או