מנחות נג א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

תלמוד בבלי

<< · מנחות · נג א · >>


תלמוד בבלי - גמרא | רש"י | תוספות | עין משפטשלימות: 75%
ראשונים | אחרונים

(ויקרא ו, ז) זאת תורת המנחה הקרב אותה בני אהרן לפני ה' אל פני המזבח והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו מצות תאכל אמר ליה מצוה לא קא מיבעיא לי כי קא מיבעיא לי לעכב אמר ליה לעכב נמי כתיב (ויקרא ו, י) לא תאפה חמץ אלא מצה מתקיף לה רב חסדא ואימא לא תאפה חמץ אלא שיאור שיאור דמאן אי דר"מ לר' יהודה מצה מעליא היא אי דרבי יהודה לר"מ חמץ מעליא הוא אי דר"מ לר"מ מדלקי עליה חמץ הוא אלא דר' יהודה לר' יהודה מתקיף לה רב נחמן בר יצחק ואימא לא תאפה חמץ אלא חלוט חלוט מאי ניהו רביכה אי דאיכא רביכה כתיב בה רביכה והא לא כתיב בה רביכה ואימא דכתיב בה רביכה מצוה ברביכה ודלא כתיב בה רביכה אי בעי רביכה לייתי אי בעי מצה לייתי מתקיף לה רבינא ואימא לא תאפה חמץ למיקם גברא בלאו בעלמא ואיפסולי לא מיפסלא אלא מנלן כדתניא מצה יכול מצוה תלמוד לומר תהיה הכתוב קבעה חובה בעא מינה ר' פרידא מר' אמי מנין לכל המנחות שנילושות בפושרין ומשמרן שלא יחמיצו נלמדנה מפסח דכתיב (שמות יב, יז) ושמרתם את המצות אמר ליה בגופה כתיב (ויקרא ב, ה) מצה תהיה החייה והא אפיקתיה לעכב אם כן ליכתוב קרא מצה היא מאי תהיה שמעת מינה תרתי אמרי ליה רבנן לרבי פרידא רבי עזרא בר בריה דרבי אבטולס דהוא עשירי לר' אלעזר בן עזריה דהוא עשירי לעזרא קאי אבבא אמר מאי כולי האי אי בר אוריין הוא יאי אי בר אוריין ובר אבהן יאי ויאי בר אבהן ולא בר אוריין אישא תיכליה אמרו ליה בר אוריין הוא אמר להו ליעול וליתי חזייה דהוה עכירא דעתיה פתח ואמר (תהלים טז, ב) אמרת לה' אדני אתה טובתי בל עליך אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם החזק לי טובה שהודעתיך בעולם אמר לה טובתי בל עליך איני מחזיק טובה אלא לאברהם יצחק ויעקב שהודיעוני תחלה בעולם שנאמר (תהלים טז, ג) לקדושים אשר בארץ המה ואדירי כל חפצי בם כיון דשמעיה דקאמר אדיר פתח ואמר יבא אדיר ויפרע לאדירים מאדירים באדירים יבא אדיר זה הקדוש ברוך הוא דכתיב (תהלים צג, ד) אדיר במרום ה' ויפרע לאדירים אלו ישראל שנאמר ואדירי כל חפצי בם מאדירים אלו המצרים דכתיב (שמות טו, י) צללו כעופרת במים אדירים באדירים אלו מים שנא' (תהלים צג, ד) מקולות מים רבים אדירים משברי ים יבא ידיד בן ידיד ויבנה ידיד לידיד בחלקו של ידיד ויתכפרו בו ידידים יבא ידיד זה שלמה המלך דכתיב (שמואל ב יב, כה) וישלח ביד נתן הנביא ויקרא שמו ידידיה בעבור ה'

רש"י[עריכה]

בצו את אהרן דכתיב זאת תורת המנחה וכתיב בתריה מצות תאכל:

שיאור דרבי מאיר - כל שהכסיפו פניו בפרק אלו עוברין (פסחים דף מח.) לרבי יהודה מצה מעליא היא:

ואי שיאור דרבי יהודה - דהיינו קרני חגבים וקבעי למימר לר"מ תאפה שיאור חמץ מעליא הוא:

אלא דרבי יהודה לרבי יהודה - ה"ג אילימא דר"מ לרבי יהודה מצה מעליא היא אלא דרבי יהודה לרבי יהודה:

רביכה - במים רותחין כדאמרינן בתורת כהנים גבי חביתין מורבכת מלמד שנעשת ברותחין כל צרכן והוא חלוט:

אי דאיכא רבוכה - מנחה שמצותה ברבוכה כתיב בהדיא מורבכת תהא שלא תאפה חמץ:

לא כתיב בה רבוכה - תאפינה ומדלא כתיב בה שמע מינה לאו רבוכה בעינן:

מנין לכל המנחות שנילושות בפושרין וישמרם שלא יחמיצו - דקתני מתניתין (לקמן דף נה.) כל המנחות נילושות בפושרין ומשמרן שלא יחמיצו שנילושות כלומר דהואיל ונילושות בפושרין מצוה לשמרם שלא יחמיצו ושימור היינו שיעסוק בבצק כל שעה כדאמרינן בפסחים (דף מח:):

החייה - כלומר הכשירנה ושמרה:

היא - נמי הוה משמע לעכב כדאמרינן בפירקין קמא (לעיל דף ד.) חטאת היא שאם שחט שלא לשמה פסולה:

דהוא עשירי לעזרא - ר"א בן עזריה עשירי לעזרא הסופר:

מאי כולי האי - דקמייחסתו ליה:

אי בר אוריין - אם בן תורה הוא הרי הגון:

חזייה - רבי פרידא לרבי עזרא שהיה צעור:

ופתח - באגדתא למיחבביה:

שהודעתיך - שאני מייחד שמך בעולם:

אמר ליה טובתי בל עליך - דהכי משמע ממה שאמרת להקב"ה ה' אתה אין טובתי עליך:

אלא לקדושים אשר בארץ - דהני תרי קראי דסמיכי אהדדי וקודשא בריך הוא אמרינהו:

כיון דשמעיה - רבי עזרא לרבי פרידא דקאמר אדירי כל חפצי בם נזכר אגדה של אדיר:

יבא אדיר - כלומר כך אמר הקב"ה כשעשה נקמה במצרים (שמות טו) צללו כעופרת במים מצרים שהם אדירים:

מה לידידי - מפרש לקמן באברהם:

תוספות[עריכה]

כי קא מבעיא לי לעכב. תימה מאחר דכתיב זאת תורת אייתרו ליה מצה דכתיב במחבת ומאפה לעכב ויש לומר דדילמא ה"מ בדידהו אבל בסלת ומרחשת לא וכי מסיק עיכובא מדכתיב תהיה במחבת אם אינו ענין לגופה תניהו ענין לשאר מנחות ודוחק הוא שיכול לפרש כל זה ועוד לישנא דקתני בברייתא מצה יכול מצוה ת"ל תהיה הכתוב קבעה חובה משמע דבגופה נמי אי לא כתיב תהיה הוה אמינא מצוה ועוד דמצה במחבת ומאפה למה לי דבמצה תהיה דמחבת סגי ונראה לפרש דלשום דרשא צריכי ואע"ג דכתיב במחבת מצה תהיה ילפינן בכל המנחות מזאת תורת דכל היכא דאיכא מצוה במצה איכא נמי עיכובא:

אי שיאור דרבי מאיר לר' יהודה מצה מעלייתא. דבפרק אלו עוברין (פסחים דף מח:) קתני רבי יהודה שיאור דפטור בקרני חגבים וסידוק דחייב כרת שנתערבו סדקיו זה בזה אבל פחות מכן שרי כגון שהכסיפו פניו ורבנן פליגי עליה דהיינו רבי מאיר כדמוכח בגמרא ומפרשינן איזהו שיאור כל שהכסיפו פניו וא"ת בפרק אלו עוברין (שם מג.) תניא שיאור ישרף ונותנו לפני כלבו ומפרש ונותנו לפני כלבו דר"מ לרבי יהודה משמע אבל באכילה אסור ויש לומר דמדרבנן בעלמא הוא דאסור ומדשרי ליה לכלבו ש"מ מצה מעלייתא היא:

אלא דרבי מאיר לרבי מאיר מדלקי עליה חמץ הוא. כי האי גוונא דייקינן בפרק קמא דחולין (דף כג:) גבי הרי עלי לחמי תודה מן החמץ או מן המצה והביא שיאור מהו וקאמר שיאור דמאן אי דר"מ לר' מאיר מדלקי עליה חמץ הוא ותימה על דהכא והתם דילמא שאני לגבי פסח דמרבינן ליה מדכתיב (שמות יב) כל מחמצת ומהתם לא ילפינן דהא לענין פסח נמי לא חשיב חמץ גמור להתחייב כרת ואדרבה נילף מחמץ גמור ומיהו בההיא דחולין יש לפרש דלענין מצה דתודה קאמרינן דילפא מפסח ולא יצא בו ידי מצה דתודה אבל בשמעתין ליכא לשנויי הכי ושמא יש שום ייתור בתודה ובמנחות דחמץ נוקשה חשוב חמץ גבייהו ולקמן (דף נד.) פליגי רבי חנינא בן גמליאל ורבנן במחמיצין בתפוחים וקרי ליה חמץ נוקשה ולמאי דבעי לאוקומי האי דתפוח שריסקו כרבי חנינא בן גמליאל פי' תפוח של תרומה שנתנו בעיסה וחימצה היה יכול לומר דלרבנן חשיב ליה מצה ושרי אבל במסקנא דקאמרי לרבנן דהוי נוקשה ואפ"ה א"ר חנינא בן גמליאל דמחמיצין פליגי בהכי אי חשיב חמץ נוקשה כחמץ גמור לענין לחמי תודה ושתי הלחם או לא וקשיא אההיא דחולין דמשמע דלכולי עלמא חשיבא חמץ ושמא אפי' לרבנן לא אמרינן אלא לכתחילה דאין מחמיצין אי נמי לכולי עלמא אין מחמיצין בחמץ נוקשה לכתחילה אלא רבי חנינא בן גמליאל קסבר דחמץ גמור הוא:

ת"ל תהיה הכתוב קבעה חובה. הא דדרשינן בפ' החולץ (יבמות דף מ.) מצות תאכל במקום קדוש דלהכי תנא ביה קרא לעכב דאינו אוכלה חלוטה אף על גב דמצה היא ההוא לעכב לא הוי כמו שנה הכתוב לעכב בעלמא דמהתם לא נפקא לן אלא מתהיה דהכא ועוד דהא משמע התם דמחד מצה לא ממעטינן חלוט דחלוט מצה הוא ומדכתיב תרתי ממעט ליה ואם כן אימא למצוה והא דמשמע הכא דאי לאו תהיה הוה אמינא אי בעי רבוכה לייתי אי בעי מצה לייתי לאו לכתחילה דהא ממעט ביבמות חלוט למצוה: