רבינו גרשום על הש"ס/מנחות/פרק יב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רבינו גרשום |
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |
על ש"ס: רבינו גרשום | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף ק עמוד ב[עריכה]


המנחות והנסכים שנטמאו עד שלא קדשו בכלי שרת יש להן פדיון. דכיון דלא קדשו בכלי לית בהו קדושת הגוף אלא קדושת דמים דלא נפקי לחולין אלא בפדיה:

העופות והעצים והלבונה וכלי שרת אע"ג דניטמאו לית להו פדייה דקלישה טומאה [בהו] וכטהורין דמו כדמפרש בגמרא. דלא נאמר פדיון אלא בבהמה:

אמר שמואל מתני' דקתני שניטמאו לאו דווקא אפי' הן טהורין נפדין:


דף קא עמוד א[עריכה]


דהתם כי ניטמו נמי אין להן פדיון:

קמ"ל. דהאי דמדמינן טמא לבעל מום לפדייה הני מילי קודם דקדשו בכלי אבל מאחר דקדשו בכלי אין להן פדייה דמכלי שרת לא אשכחן דמיפריק:

הרי בהמה טמאה אמור. דמקדישין בהמה טמאה כגון פרד סוס גמל חמור:

הא מה אני מקיים אם כל בהמה טמאה וכו'.‏[1] וק"ל ר' כל היכא דכתיב בגמ' ירעו עד שיסתאבו היינו עד שיוממו דנפקא לן מהכא דבעל מום איקרי טמא:

אלא עצים ולבונה וכלי שרת. אם איתא דטהורין בעלמא נפדין כדקאמר שמואל הני נמי ליפרקו דהני אין בהן קדושת הגוף כל כך דאין באין בגלל עצמן כמו העופות אלא לאו ש"מ דמשום הכי אין להו פדיון דטהורין בעלמא מנחות ונסכים טהורין אין נפדין:

והני נמי אע"ג דנטמאו כטהורין דמו דעצים ולבונה לא אשכחן להו טומאה בפירוש אלא דקא מרבינן להו מן והבשר לרבות עצים ולבונה משום חיבת הקדש ועצים כמה דלא משפי להו (כגון) [כמו] משפה. לא מתכשרי בחיבת הקדש וכטהורין בעלמא [הוי]. וקשיא לשמואל:

לא לעולם אימא לך דטהורין בעלמא נפדין והני עצים ולבונה וכלי שרת אמאי אין נפדין משום דלא שכיחי ממינייהו הרבה כמו סולת ויין דמנחות דנסכין הילכך אין נפדין:

אין פודין אותן. להוציאן לחולין:

אלא למזבח וכו':

הוה הדר ביה. מהא דאמר דטהורין נפדין:

הילכך לא שכיחי תמימין ואינו פודן אלא למזבח אבל מנחות ונסכים דשכיחי טהורין נפדין. רב כהנא אמר [טהורין] אין נפדין המנחות והנסכים:

שהרי כתיב במנחת חוטא על חטאתו ואפשר למכתב מחטאתו מאי על חטאתו דאית ליה דין חטאת דאינה נפדית אפילו טמאה כדתנן בתמורה ושאבדה ושנמצאת בעלת מום תמות ובעלת מום היינו טמאה כדאמרן:

פיגל במנחה. כגון שקמץ על מנת להקטיר קומצה למחר או לאכול שיריה למחר:

לר' שמעון. דהאי מתניתין דערלה:

אין מטמאין טומאת אכלין. הני שירים משום דלא הוה להו שעת הכושר כדמוקמינן לקמן כגון דאקדשינהו לחיטין דמנחות במחובר:


דף קא עמוד ב[עריכה]


ושור הנסקל. ששחטו לאחר שנגמר דינו. דאי נסקל הוה מטמא טומאה חמורה בכזית:

ועגלה ערופה. ששחטה לאחר ירידתה לנחל איתן:

ופטר חמור. כגון ששחטו ועדיין הוא מפרכס דלאחר שמת מטמא טומאה חמורה בכזית כדין נבילת בהמה טמאה שמתה:

כולן מטמאין טומאת אוכלין כדאמרן אע"ג דאיסורי הנאה נינהו:

ר' שמעון אומר כולן אין מטמאין טומאת אוכלין. דאסור בהנאה ולא היתה להן שעת הכושר לעולם דשור ועגלה וציפרים אמרינן בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה:

חוץ מבשר בחלב. אע"ג דאסור בהנאה מטמא טומאת אוכלין:

הואיל והיתה לו שעת הכושר קודם שנתערב ונתבשל:

מ"ט דר' שמעון. דאמר כולן אין מטמאין טומאת אוכלין:

דאוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים. אפי' לנכרים דאסור בהנאה אין קרוי אוכל:

שאי אתה יכול להאכילו לאחרים הוא. דאסור בהנאה:

מה להלן אסור באכילה ומותר בהנאה. דכתיב לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשערך תתננה ואכלה או מכור לנכרי:

ועוד לדידיה נמי. לישראל נמי:

היתה לו שעת הכושר. קודם שנתערב:

לן לפני זריקה אין מטמא טומאת אוכלין. דלא היתה לו שעת הכושר לעולם לא בחיי הבהמה ולא לאחר שנשחטה דהא לן לפני זריקה דלא היה לו שעת היתר לכהנים. ופיגול בזבחים בין בקדשי קדשים בין בקדשים קלים אינו מטמא טומאת אוכלין דלא הוה ליה שעת הכושר. דפיגול לא הוי אלא בד' עבודות מכיון דפיגל אפילו באחרונה בזריקה לא היתה לו שעת היתר. פיגל במנחה מטמא טומאת אוכלין קשיא דר' שמעון אדר"ש:

לא קשיא. האי דאמר ר' שמעון דאין מטמא טומאת אוכלין:

דלא היתה לה שעת הכושר דאקדשה במחובר:

וליפרקינהו. וליהוי להו שעת הכושר:

השתא מיהא הא לא פריק. וכיון דלא פריק לא הוה להו שעה"כ:

פרה מטמא טומאת אוכלין. אע"ג דלא פדאה:

הואיל ובידו לפדותה. כדריש לקיש ואכתי קשיא דר' שמעון אדר' שמעון:

הכי השתא. בשלמא (השתא) [פרה] היינו טעמא דכפדויה דמייה דמצוה לפדותה אם מצא נאה הימנה. אלא הני מנחות מצוה לפדותן. בתמיה קאמר דהא מעיקרא לא אתו אלא ממובחר הילכך לא אמרי' כדפריקא דמו ולא מטמא טומאת אוכלין:

והא לן לפני זריקה וכו' מקשי עוד לר' שמעון דאמר משום דפרה מצוה לפדותה משום הכי מטמא דכפדויה דמי. והא לן דמצוה לזרוק קודם שילין ואיבעי למיזרקיה קודם שלן הוה יכול למיזרקיה וקתני דאין מטמא טומאת אוכלין אלמא לא אמרי' כזרוק דמי:

הא לא קשיא הכא במאי עסקינן שלא היה לו שהות ביום למיזרקיה. כגון ששחטו סמוך לשקיעת החמה משום הכי אין מטמא דלא עמד ליזרק:

הכי נמי קאמר לן קודם שיראה לזריקה. היינו דלא הוה ליה שהות ביום למיזרקיה:

לאחר שיראה לזריקה. דהיה שהות ביום מטמא טומאת אוכלין:

ותו פריך לר' שמעון דפרה. והא פיגול דמצוה למיזרקיה בלא מחשבת פיגול וקתני דאינו מטמא מאי לאו בזריקה הוא דפגיל אף על גב דהוה ליה שעת הכושר דאי בעי זרקיה בלא פגול ולא אמרינן כזרוק בלא פגול דמי אלא אינו מטמא טומאת אוכלין:


דף קב עמוד א[עריכה]


לא דפיגל בשחיטה. דלא היתה לו שעת הכושר דמנחה קודם הקדישה היתה לו שעת הכושר אבל קדשים אי פגיל בשחיטה לא היתה לו שעת הכושר דמחיים לא חזיא למיכל:

דקומץ דמנחה כשחיטה דמי זו היא תחלת עבודה קמ"ל דאפ"ה מטמא טומאת אוכלין:

אמריתה קמיה דרב נחמן ותריצתה ליה הכי אפילו תימא לן ממש לאחר (שיראה לזריקה) [זריקה] ואפילו תימא דפיגל בזריקה אפ"ה לא היתה לו שעת הכושר דאע"ג דאמרינן לענין פרה כל העומד לפדות כפדוי דמי לענין זריקה לאו כזרוק דמי:

כל שהיתה לו שעת היתר לכהנים אין מועלין בה דלאו מקדשי ה' קרינן בהו דהיינו לאחר זריקה. לפני זריקה מועלין דקדשי ה' הוא:

שלנה לאחר שיראה לזריקה או שנטמא או שיצתה דהא היתה לה שעת היתר דאי בעי זריק מאי לאו לנה ממש לאחר שנראה לזריקה וקתני דאין מועלין ואמאי אין מועלין משום דאי בעי זריק אלמא אמרינן נמי דאי בעי זריק:

לא תימא לנה לפני זריקה לאחר שנראה לזריקה אימא לנה בשעה שראויה לצאת וראוי ליטמא היינו לאחר זריקה (והכי משמע מהכא לן לאחר זריקה) כלומר שלן בשעה שאם היה יוצא לא היה בו איסור אחר אלא איסור‏[2] לן היינו לאחר זריקה ומשום הכי אין מועלין דנזרק הדם והותר הבשר לכהנים אבל לן לפני זריקה ואח"כ זרק הוה ביה איסור לן ואיסור זריקה וכן אם (לן) [יצא] קודם זריקה הוה איסור יוצא ואיסור זריקה אלא לאו ש"מ שלנה לאחר זריקה עסקינן דאין בה אלא איסור לן לחודיה דכבר נזרק הדם והוה ביה שעת היתר הלכך אין מועלין אבל לנה ממש שלנה לאחר שנראה לזריקה מועלין דאי בעי זריק לא אמרינן ולא היה לו שעת היתר לכהנים:

ואם איתא דלאחר זריקה קיימא הא ברייתא ליתני כל שיש לה היתר לכהנים דהיינו [לן] לאחר זריקה וכל שאין לה היתר לכהנים היינו לן לפני זריקה אלא מדקתני כל שהיתה וכל שלא היתה ש"מ דכולה לפני זריקה היא והאי שהיתה היינו שלן לאחר שנראה לזריקה דכל שהיתה משמע כל שיכול להיות לה וקתני דאין מועלין אלמא משום דאי בעי זריק אמרינן וכזרוק דמי. לישנא אחרינא כתוב בספר אחר האי כל שהיתה שעת היתר לכהנים אין מועלין בו כל שאין לה שעת היתר לכהנים (אין) מועלין בה מיבעי ליה והכי פירושו כלומר אם איתא דלנה לאחר זריקה הוי כדקאמרת א"כ כל שאין לה שעת היתר עכשיו [כגון] שלנה (אף על גב) שהיה לו קודם שלן אין מועלין‏[3] בו אלא מדקתני כל שהיה משמע כל שיכול להיות לה והיינו לן לפני זריקה וכו':

[אלא] אמר רב אשי לרב נחמן מעילה אטומאה קא רמית מעילה משום קדושה ולאו קדושה היכא דלא הוה בהו שעת היתר קרינא בהו קדשי ה' ומועלין בהן ואי הוה בהו שעת היתר לאו קדשי ה' נינהו ואין מועלין בהן ולבתר דפקעה לה קדושה דקיימא לזריקה דאי בעי זריק במאי הדרא ורכבא לה תו קדושה הלכך אין מועלין בהן אבל טומאת אוכלין משום אוכל ולאו אוכל הוא היכא דזריק ממש משוי ליה אוכלא ואי לא לא:

יצא וירעה בעדר. כלומר דהוי חולין גמורין:


דף קב עמוד ב[עריכה]


שאם אינו בא על חטא זה הרי הוא בא על ספק חטא אחר דהכי סבירא ליה לר' אליעזר דמביא אדם אשם תלוי בכל יום:

הדם ישפך הכל והבשר ישרף שלא ע"ג המזבח שהרי אין להן תקנה:

נזרק הדם ואח"כ נודע לו שלא חטא הבשר יאכל הואיל וכבר נזרק הדם:

ר' יוסי אומר אפי' הדם בכוס במזרק. ונודע לו קודם שנזרק אפילו הכי זורק והבשר יאכל דכל העומד ליזרק כזרוק דמי וקשיא למאן דאמר דאי בעי זריק לא אמרינן:

מידי הוא טעמא. כלומר מי סברת דמשום האי טעמא דכל העומד ליזרק כזרוק דמי קאמר רבי יוסי וקשיא למאן דאמר דאי בעי [זריק לא אמרינן] לאו היינו טעמא דר' יוסי‏[4] דכלי שרת מקדשין את הפסול:

למימני ביה ראשון ושני נמי. כגון שנטמאו האוכלין בשרץ למימני ביה ראשון ושני נמי:

צריד. דבר יבש של מנחות כגון סלת ולבונה כמו היה קולו עבה או צרוד בלעז רוקו מחמת שיבש הוא השופר:

כי קאמרינן הכא בנותר ופרה דמטמאה משום חיבת הקדש מדרבנן קאמרינן:

מה שהביא כשר. וידי נדרו לא יצא וצריך עוד להביא כמו שנדר אבל נדר מנחה זו שהיתה לפניו להביא במחבת ושינה בה פסולה:

אלו להביא בכלי שרת אחד. לקמוץ מהן קומץ אחד בלבד ושינה פסולין:

נתנן לכלי אחד יש להן דין ב' מנחות שנתערבו שאם יכול לקמוץ מזו בפני עצמו ומזו בפני עצמו כשרין:

אבל הכא בהאומר הרי עלי ב' עשרונין דאידי ואידי במחבת או אידי ואידי במרחשת שלא שינה אלא בכלים אימא ידי נדרו נמי יצא:

משום דקא פליג ביה בכלי משום הכי לא יצא:

והתניא לא קידשום כלי שרת דמשמע דאפילו פסול ליכא:


דף קג עמוד א[עריכה]


אמר אביי וכו' לא שנו כי אמר זו להביא במחבת דפסול אלא שקבען בשעת נדר כשנדר תחלה אמר זו אבל קבען בשעת הפרשה כגון שבשעת נדר אמר הרי עלי ובשעת הפרשה כשהפריש אמר זו להביא במחבת אם הביא במרחשת יצא דתשמור ועשית כאשר נדרת כתיב ולא כאשר פרשת:

הרי עלי מנחה אע"ג דאמר מן השעורים נתחייב להביא מן החיטין דאין מביאין מן השעורין אלא עומר ומנחת קנאות וכן אם אמר קמח יביא סולת:

אמאי יביא מן החיטין נדר ופתחו עמו כדפרשי' לעיל בפרק התודה:

ב"ש אומרים נזיר. דקסברי אין שאלה לנזירות ואין שאלה להקדש:

אפילו תימא בית הלל ואמאי יביא מן החיטין באומר אילו הייתי יודע שאין נדרין כך מן השעורים לא הייתי נודר כך אלא כך מן החיטין דלא היה דעתי אלא על מנחה ראויה:

אבל אמר הרי עלי מנחה מן העדשים לא יביא מן החיטין. שהרי אמר עדשין שאין ממינן מנחה בעולם:

הדר ביה חזקיה מההיא דאמר דמשום תפוס לשון ראשון הוא אלא קסבר כבית הלל דמשום הכי יביא מן החיטין באומר אילו הייתי יודע ואי אמרת אי הכי אפי' כי אמר מן העדשים נמי יביא באומר אילו הייתי יודע ההיא לא מצית אמרת דבעדשין לא טעי איניש דמידע ידע דאין מנחה מן העדשין ופתחו עמו הוי. ומ"ט הדר ביה חזקיה מן טעם דתפוס [לשון ראשון]:

בשעורין טעי. יכול למימר אילו הייתי יודע שהרי יש מנחה מן השעורין וההיא חובה ואיהו טעי וסבר דאפילו מנחת נדבה נמי מן השעורין ונתכוון לשום מנחה אבל בעדשים לא טעי דאין מנחה מעדשין:

לדבריו דחזקיה קאמר אפילו מן העדשין:

דלמא לא מבעי קאמר בית שמאי דתפיס [לשון ראשון] דלא מיבעיא (קאמר) כי אמר מן העדשים דאיכא למימר דלמא מיהדר הדר ביה שהרי‏[5] נתכוין לומר דבר שא"א ואפ"ה תפוס לשון ראשון דלא מצי הדר אלא אפי' כי אמר מן השעורים נמי דאיכא למימר מטעא הוא דטעי שכשנדר ודאי לשעורין נתכוין שהיה סבור שיש מנחת נדבה משעורין ולא נתכוון לחיטין כלל וכיון דלא אפשר משעורין סד"א ליפטר קמ"ל דאפ"ה אמרינן תפוס לשון ראשון דכי אמר מנחה אע"ג דאמר שעורים יביא חיטין ולא איצטריך למיהדר ביה:


דף קג עמוד ב[עריכה]


לא שנו דאמר יביא מן החיטין אלא דאמר מנחה אבל לא אמר מנחה לא:

לישנא אחרינא אבל אמר מנחת שעורים גליא דעתיה דלשעורים נתכוין:

כי אמר חצי עשרון לא כלום אמר דהא אמר מנחת עשרון ואמאי מביא שנים:

אי הכי כדקאמרת דאמר מנחה אמאי ר' שמעון פוטר בכולן:

בשיטת ר' יוסי אמרה:

ביו"ט הראשון של חג שחל להיות בשבת ששים ואחד עשרונות כיצד לי"ג פרים ל"ט לשני אלים ד' לי"ד כבשים י"ד וב' לב' תמידין וב' לב' כבשים [של מוסף שבת] הרי ס"א:

ואין נבללין מזה על זה היינו זה עם זה דהללו בלילתן רכה והללו בלילתן עבה:

אלא היינו טעמא דעד ס' יכולין לבלול בלוג אחד טפי לא:

אמרו לו בס' נבללין בס"א אין נבללין בתמיהא:

קורטוב שמיני שבשמינית הלוג (לפני ב'):

[ר' זירא] אמר כל הראוי לבילה שיכול לבלול בלוג אע"ג שלא בלל אין בילה מתעכב בו וכשר וכל שאינו ראוי לבילה כגון ס"א או יותר בילה מעכבת בו שהרי אינו ראוי ליבלול ופסול:

ושיערו חכמים את דמה שלא היה בו פחות מרביעית דליטמא משום נבלות הואיל ולכשיקדש לא יהא פחות מכזית ואגב דאיירי בשיעורין נקט האי:

עדיראות עדרים של בהמות:

והיו עולי רגלים וכהנים אוכלי תרומה:


דף קד עמוד א[עריכה]


[וההוא גברא כו']. כלומר לא ידע למיהדר שטרוד מפני מחשבת מזונות:

ר' יהודה מוריינא דבי נשיאה הוה שהוא היה מורה איסור והיתר לפני ר' ודקאמר שיערו חכמים את דמיה ר' יהודה מוריינא הוה וכשמעתיה אורי לפני ר' דתניא ר' יהודה אומר וכו'. ור' יוסי בר יהודה מפרש (בריית') [מלתא] דאבוה:

אין מתנדבין יין לוג שנים ולא חמשה. שלא מצינו נסכים של ב' לוגין ולא של ה':

אבל מתנדב ג'. שכך ראוי לכבש:

וד'. שכך צריך לאיל שיש בו ב' עשרונים:

וששה. שכך ראוי לפר שיש בו שלשה עשרונים:

ומששה ולמעלה. שכן ראוין ליחלק. כיצד אם נדר ז' ראוין לשני נסכים לכבש ואיל. ואם נדר ח' ראוי לשני אילים. ואם ט' ראוי לפר וכבש. ואם י' ראוי לפר ואיל. ואם י"א ראוי לשני אילים וכבש וכן עד מאה כולן ראויין ליחלק:

יש קבע לנסכים. כלומר שאם נדר כשיעור שראוי לנסכים קדש ואם נדר יותר לא קדש:

אי אין קבע. כלומר יביא כמה שירצה ויקח מהן כמו שראוי לנסכים והמותר יהיה נדבה וכולן קדש. והיינו כדמפרש היכי דמי כגון וכו':

ואי אמרת יש קבע עד דממלי להו. כלומר הואיל והביא חמשה עד שיביא עוד לוג ששית לא קרבי דהשתא חזו או לשני כבשים או לפר מאי:

ת"ש דתנן בשקלים י"ג שופרות היו במקדש וכתוב עליהן תקלין חדתין וכו' עד וששה לנדבה ואמרי' הני ששה דנדבה כנגד מי כנגד מותר מעות חטאות ומותר אשם נזיר ומותר אשם מצורע וכולהו שית דמפרש שמואל בפירקין דלקמן הרי עלי עשרון. ואשם גזילות ואשם מעילות לא נקט דמשום דלית להו נסכים. והנך אית להו. ומה היו עושין מהן היו לוקחין מהן עולות לקיץ המזבח והבשר לשם והעורות לכהנים. ואם איתא דאין קבע לנסכים ומשיך מאי דחזי לנסכים ואידך לנדבה אזל ליתקן ליה שופר:

לא דמי דהנך שיתא לא שכיחי דחטאת אין אדם חוטא בכל יום ולא נזיר בכל יום ולא מצורע בכל יום. והנך מותרות לנדבת ציבור אזלא לקיץ המזבח דלא חזו למידי אחרינא. אבל הני מותרות דנסכים שכיחי כדאמר רבא לקמן מתנדב אדם מנחת נסכים בכל יום והואיל דשכיחי ושכיחי מותרות כגון דאייתי חמשה ופש ליה חד ואי הוו תלת דאייתי כל חד חמשה ופש לכל חד וחד חזו הני תלת לוגין לאיצטרופי לנסכי כבש וקרבי בכל יום הלכך לא תקינו ליה שופר דהא מצו הנך מותרת למקרב לאלתר:

אזרח. דכתיב בסוף פרשת נסכים דכתיב כל האזרח יעשה ככה בא ללמד שמתנדב מי שירצה נסכים יין בלא זבח וכמה ג' לוגין. שלא יפחות מן השיעור המועט בנסכים דהיינו כבש דלית ליה אלא חד עשרון וג' לוגין. מאי יוסיף אילימא ד' או ו' הא לא הוי תוספת נסכים דהני שיעור גמור הוו אלא לאו מדקאמר יוסיף שמע מיניה דאחמשה קאי ומשום דאין קבע לנסכים שמע מינה:

אף חמשה דלא חזו כלל אלמא דלא אמרינן אין קבע לנסכים:

מיהא לא איריא הא כדאיתא והא כדאיתא. כלומר דשנים ודאי לא חזו כלל אבל חמשה חזו כדאמרן אין קבע לנסכים:

אם תמצא לומר יש קבע לנסכים עד עשרה פשיטא לי. דמתנדבין דהא ראוין ליחלק כדמפרש במתני':

אחד עשר מיבעי לי מאי גברא לב' פרים קא מיכוין לי"ב לוגין ועד דמלי להו לא קרבי או דלמא וכו' תרי מחד מינא. כגון ב' אילים וחד מחד מינא כגון כבש אמרי' דדעתיה אהכי או דלמא לחד מינא לב' פרים ותו לא וצריך למלינהו:


דף קד עמוד ב[עריכה]


מתנדבין יין. נסך בפני עצמו ואין מתנדבין שמן בפני עצמו:

ובא נדבה. כדאמרי' אזרח מלמד שמתנדב נסכים:

שכן קרב עם חובתו בפני (או אינו) [דאינו] מערבו אלא מניחו בפני עצמו בספלים הנקובים הלכך מתנדבין יין בפני עצמו:

אין שנים מתנדבין עשרון אחד. משום דכתיב כי תקריב קרבן מנחה תקריב אחד ולא שנים:

מדברי שניהם נלמד [מתנדב אדם] מנחת נסכים. מנחה בפני עצמה בלא זבח וקרב עמה נסכים דהא בהא לא פליגי אלא בשמן בפני עצמו. אבל עם המנחה מודי ר' עקיבא:

מהו דתימא מנחת נדבה גלי רחמנא. בחמש מנחות דהני ה' מנחות לחודייהו מייתי נדבה טפי לא:

הני מילי בסתמא. כי נדר מנחה בסתם ודאי אינו מביא אלא אחת מחמש אבל אי פירש מנחת נסכים יביא מנחת נסכים:

חמשה מיני טיגון. סולת מחבת מרחשת חלות ורקיקין וכל דבר שעשוי בשמן וסולת קרי טיגון:

סליק פירקא

  1. ^ הערת המדפיס - אולי צ"ל ושמעינן מיניה דכל היכא דאיתמר בגמרא וכו'.
  2. ^ הערת המדפיס - צ"ל אלא איסור יוצא או שאם ניטמא לא היה איסור אחר אלא טומאה או אם לן לא היה איסור אחר אלא לן.
  3. ^ הערת המדפיס - נראה דצ"ל אין מועלין בה מבעי ליה ומשום שהיה לו קודם לכן אלא מדקתני וכו'.
  4. ^ הערת המדפיס - נראה דחסר כאן איזה תיבות.
  5. ^ הערת המדפיס - נראה דצ"ל שהרי בוודאי לא נתכוין בתחילה לומר דבר שא"א והלכך אמרינן דתפוס לשון ראשון וכו'.