רבינו גרשום על הש"ס/מנחות/פרק ח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רבינו גרשום |
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |
על ש"ס: רבינו גרשום | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף עו עמוד ב[עריכה]


התודה. שהן שש סאין מדבריות של משה. שהן ב' איפות שהן כ' עשרון:


דף עז עמוד א[עריכה]


רבוכה חלוט (בשמן) [ברותחין]. ובמדה ירושלמיות (הן) [היו] ה' סאין (ה') [ל'] קבין דסאה ו' קבין וב' חלות לקב ש"מ (דד') [דעשר] חלות הן מכל מין ומין:

המלואים שהיו בימי משה היו באות מצה וכו' ונמצאו אותן ב' ידות [ממצה] (במצה) של תודה שהן כ' קבין ירושל' שהן ו' עשרונות ועדויים ועודיין היינו ב' שלישין:

מנהני מילי. דהאיפה שלש סאין:

לשאת את מעשר החומר הבת. חומר היינו כור ל' סאין והבת עשירית החומר היינו ג' סאין:

מ"ט ילפת מבת יליף מאיפה גופה אלא משום הכי לא ילפינן מיניה דלא ידענא כמה הוי חומר הכא נמי האי קרא [דבת] לא ידעינן כמה הוי חומר:

אלא מהכא וחק השמן הבת השמן מעשר הבת מן הכור. וכור ידעינן ודאי דהיינו ל' סאין. וכתיב האיפה והבת תוכן אחת כלומר מדה אחת יהיה. ש"מ דאיפה ג' סאין:

והמשתכר. בחיי נפש:

לא ישתכר יותר משתות:

מ"ט. אין מוסיפין:

אילימא משום אפקועי תרעא. כיון דמגדילין המדות מוסיפין הדמים וחיישינן שמא (לא) יוקירו השער יותר מדאי:

אי הכי. כי לא יוסיפו אלא שתות איכא נמי למיחש להכי:

אלא. משום הכי שתות ולא יותר כי היכי דלא להוי ביטול מקח דקי"ל אונאה פחות משתות נקנה מקח שתות קנה ומחזיר אונאה יותר משתות בטל מקח הכא נמי התגר שמכר לו התבואה אם לא ידע דהוסיפו על המדות ומכר לו בדמי המדה הראשונה וזה קבל במדה גדולה הרי נתאנה שתות ואעפ"כ קנה הלוקח ואין יכול לחזור בו המוכר אבל מחזיר לו אונאתו:

והאמר רבא וכו' אלא משום תגרא. החמר שקנה התבואה מבעל הבית ורוצה להשתכר בה שתות וקנה מדה קטנה וכשבא למכור אותה לא ידע שהוסיפו על המדות ומכר לו בדמי המדה ראשונה ורוצה להרויח שתות והלוקח שם לפניו מדה שהוגדלה שתות נמצא שהמוכר אינו מרויח כלום ולא מפסיד ואם הגדילוה יותר משתות הוה מטי ליה זיאנא הפסד למוכר:

כ' שקלים. כ"ה שקלים עשרה וה' שקל הרי ס' שקל המנה יהיה לכם.‏[1] וסלע ד' זוזים ר"מ הוו ומנה דאורייתא אינו אלא ק' זוז. אלא ש"מ תלת מנה של הקדש כפול היה דהוי מאתן. וש"מ מוסיפין שתות. דהוי ר"מ:

ודכוותה בחול עשרין וש"מ שתות מלבר דאי שתותא מלגאו לא הוי מ':

דיקא נמי דשתותא מלבר דקתני התודה היתה באה ה' סאין ירושלמיות שהן ו' מדבריות. ש"מ דאותו ששי הוסיפו על החומש והיינו שתות מלבר:


דף עז עמוד ב[עריכה]


שלא יטול מקרבן על חברו. שלא יטול ד' חלות תרומה ממין אחד על השאר:

ממנו מן המחובר. שיהו כל חלות לפניו בשעת תרומה. ושיהו שלימין:

בבכורים תרומה. כדאמ' ותרומת ידך אלו הבכורים:

ממנו תרומה לג"ש:

אחת מעשר. תרומת מעשר. שאין ת"ל תביאו. שהרי כבר נאמר והקרבתם מנחה חדשה לה' ממושבותיכם תביאו לחם תנופה ומה ת"ל תביאו שכל וכו':

אי מה להלן בשתי הלחם שני עשרונין ותו לא אף כאן ב' עשרונין ותו לא ת"ל תהיינה. דחד יו"ד יתירא למילף דהוו עשרה עשרונין:

והקריב ממנו. מן המחובר:

ונילף מתרומת מדין. אחד מחמשים:

מתרומת חלה:

דכתיב חלה תרימו תרומה והיא א' מכ"ד:

או דילמא בו וחמישיתו. בו ומתו בו ולא באחר. וחמישיתו ולא על אחר:

מדמעת או אינה מדמעת. דההוא לא מיעט:


דף עח עמוד א[עריכה]


תהיינה כתיב י' שניה רבויא. אע"ג דכתיב בשתי הלחם יליף לתודה דאינו ענין לגופו דכתיב שני עשרונים תנהו ענין לתודה:

למדנו עשרה לחמץ. דהאי תהיינה בשתי הלחם דחמץ כתיב וילפי לחמץ של תודה:

וכי דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש. דחמץ עצמו לא כתיב בהדיא אלא גמרינן משתי הלחם מה להלן עשרון לחלה אף כאן נמי חוזר ומלמד דנגד חמץ הבא מצה:

א"ל הימנו ודבר אחר הוא. כלומר לא גמרינן ליה לחמץ מדבר אחר משתי הלחם לגמרי דלא גמרי' מיניה אלא עשרון לחלה דכתיב תביאו כל מה שאתה מביא ממקום אחר כזה. וזהו דבר אחר דגמרי' והימנו מחמץ עצמו דכתיב בחמץ תהיינה שתי יודין. ומחד יוד יליף ומשום הכי לא הוי היקש:

אלא למאן דאמר הוי היקש. היכי חוזר ומלמד:

תביאו רבויא הוא לא הוה צריך למכתב גבי שתי הלחם והוי כמאן דכתיב הכא לגבי לחמי תודה תביאו שכל מה שאתה [מביא] תביא כזה עשרון לחלה ומהימנו למד הכל ולא מדבר אחר לא הוי הקישא:

אימא אנתא דמישחא. שמן וקרוש עגול כמין לחם היינו לחם שמן:

וכי מה למדנו לבניו מיום המשחו אותו. כלומר מה קרבן חייבין בניו בשביל משיחת אביהן:

מקיש חינוכו דכהן הדיוט להמשחו דכ"ג להמשחו היינו מלואין:

ומה המשחו דכ"ג רבוכה. דכת' מורבכת תביאנה:

אף חינוכו דכהן הדיוט דבניו הדיוטין רבוכה. וחינוכו היינו מלואין שלהן. וכהן הדיוט ביום חנוכו בלבד (במנ') [מביא] חביתין וכ"ג בכל יום. אף חלת לחם שמן נמי. דעיקר מילואין רבוכה:

המתקרב לעבודה תחילה מאחר שנמשח. אחת להמשחו בשמן ואחת לחינוכו:

הא לא עבד עבודה מעולם כשהוא כהן הדיוט יביא ג'. א' לחינוך תחלת עבודה מעולם. וא' לחינוכו אחר שנתמנה כהן גדול וא' להמשחו:

שלמיו על זבח תודת שלמיו:

לרבות שלמי נזיר לעשרת קבין ירושלמיו'. שהן שתי ידות של מצה של תודה לפי שלא נאמר בנזיר אלא חלות ורקיקין:

ולרביעית שמן. לפי שבתודה היה חצי לוג שמן חציו לחלות לרקיקין וחציו לרבוכה וכאן בנזיר שאין רבוכה דיו רביעית:

יכול לכל מה שאמור בענין. הואיל והקיש שלמי נזיר למצה של תודה יכול יקיש לכל ג' מינין של מצה ת"ל:

מאי תלמודא. היאך ממעטו ממצות:

אמר רב פפא לדבר שנאמר בו מצות. בתודה מקיש אותו והיינו חלות ורקיקין דכתיב חלות מצות בלולות בשמן ורקיקי מצות אבל ברבוכה לא קאמ' מצות:


דף עח עמוד ב[עריכה]


חוץ לחומת בית פגי. חומת העיר:

על זבח התודה חלות על בסמוך בעזרה:

[2] על דעל זבחי. זבחי המיוחד לי. והיינו תמיד של בין הערבים שנשחט בשש ומחצה אחר זמן החמץ:

זבח תודת שצריך לשחטו לשמן:

והא שאין חוטין נמשכין הימנה שאינה אפויה הרבה כל צרכה. כפריסה דמי קמ"ל:

מאן דאמר קדשי קסבר האי דשחטה סתם אין דעתו אלא על מ' והאי דהביא פ' לאחריות איכוון דאי אבדו הני ליפוק בהני:

ומאן דאמר לא קדשי קסבר האי דהביא פ' דעתו על כולם ונתכוון להביא קרבן גדול ופסול:

בכלי שרת. הסכין ששוחט בו הזבח שבשחיטה מתקדש הלחם אם מקדש הסכין מה שראוי לו בלבד (קמ"ל) שלא מדעת בעלים מה שראוי להם:

ואע"ג דלית לה תוך בית קבול. מקדשא והם הכי מקדשא שלא מדעת את הראוי לו. ומר סבר לא אלימא מכלי שרת לקדש שלא מדעת:

שחטה התודה על מנת לאוכלה חוץ לזמנה או חוץ למקומה קדש הלחם וחוץ לזמנו הוי פיגול ויש בו כרת האוכלו. חוץ למקומה פסול ואין בו כרת:

ונמצאת טרפה. בבדיקותה. לא קדש הלחם כדקאמר בברייתא כל שפסולו קודם שחיטה לא קדש הלחם וטרפה הוי פסול קודם שחיטה:

שחטה ונמצאת בעל מום בדוקין שבעין דלא הוי מום ניכר:


דף עט עמוד א[עריכה]


ואליבא דר' עקיבא דאמר במסכת זבחים אם עלו לא ירדו:

ואידך. ר' יהושע דאמר לא קדש סבר כי א"ר עקיבא אם עלו לא ירדו לגופיה לזבח עצמו:

התם הוא דאמר ליה ר' יהושע לר' אליעזר. נדוננו משלא לשמו ושתק ר' אליעזר ולא מצא תשובה. אבל הכא אי דיינת ליה משלא לשמו דזבח גופיה אם עלתה (דחטאת) לא תרד דקי"ל הפסח והחטאת ששחטן שלא לשמן אם עלו לא ירדו לדברי הכל:

תנא דידן עיקר מלתא נקט.‏[3] דזהו איל שקדש לחם תחלה איל המילואים:

זבח ונסכים. זבח מקדש נסכים:

מאי לאו דאיפסיל זבח בשחיטה. אלמא דקדשי נסכין מעיקרא קודם שחיטה:

לא דאיפסיל בזריקה. כגון שזרקו חוץ לזמנו או שלא לשמו:

כמאן דאמר בפר' התכלת שני דברים המתירין מעלין זה בלא זה. וכיון דאלו נסכים הותרו בשחיטה אע"ג דאיפסיל זבח בזריקה קדשו נסכים שאם יש זבח אחר יקרבו עמו:

אפי' תימא כר' אלעזר ב"ר שמעון דאמר אין מעלין זה בלא זה וכגון שקבל וכו':


דף עט עמוד ב[עריכה]


וליתני עלייהו. דנסכין מעיקרא אם הוצרכו הוצרכו ואם לאו ליפקו לחולין:

גזרה שמא יאמרו בעלמא. בלא תנאי מוציא מכלי שרת לחולין משום הכי התנו שיהא לזבח האחר ודמי כאילו לשם האי זבח שני הובאו הנסכים וליכא למגזר שמא יאמרו נסכים וכו'. ומי אית ליה לר' שמעון לב ב"ד מתנה עליהן דמתרצינן למתניתי' כר' אלעזר ב"ר שמעון וסבר לה כוותיה דאבוה:

תמידין שלא הוצרכו. שקנו מהן הרבה ונשתיירו מהן בסוף השנה לדברי ר' שמעון אין נפדין תמימין אלא ירעו עד שיפול בהם מום ואחר נפדין ואמאי לימא לב ב"ד מתנה עליהם מעיקרא אם לא הוצרכו יפדו תמימים:

שאני התם דאית בהו תקנה ברעייה. דירעו ער שיפול בהם מום. והאי לדברי ר' שמעון ולדברי חכמים במסכת שבועות פליגי:

ולא חליפה. זו היא חליפה שאבדה והפריש אחרת תחתיה. מהו אומר אם על תודה יקריבנו. כלומר היה יכול לומר אם על תודה קרבנו מהו יקריבנו ת"ל יקריבנו אחד ולא שנים כלומר על אחד יקריב לחם ולא על שנים:

אחר שרבה הכתוב. יקריב:

מיעט יקריבנו:

ת"ל. אם על תודה. ריבה על:

לא שנו. דקאמר תודה טעונה לחם ולא ולדה ולא חליפה. לא שנו אלא לאחר כפרה. לאחר שנתכפר באחת מהן:

אבל לפני כפרה טעונה לחם איזה שירצה:

אילימא אחליפי תודה חובה. היינו תודה חובה כגון שהיה מפרש בים ונסתכן ונדר אם ינצל שיביא תודה כדאמרי' ד' צריכין להודות ותודה חובה היינו דקאמר הרי עלי דנתחייב באחריותה:

חליפי תודה לפני כפרה דטעונה לחם איזה שירצה. תנינא מנין למפריש תודה ואבדה והפריש אחרת תחתיה מדקאמר והפריש אחרת תחתיה מכלל דתודת חובה היא:


דף פ עמוד א[עריכה]


ואי חילופי תודה נדבה דקאמר הרי זו ואבדה והפריש אחרת בין לפני כפרה שנתכפר באחת בין לאחר כפרה טעונות לחם שתיהם דמרבה בתודות הוא דיכול אדם להביא כמה תודות נדבות שירצה ולחמיהן:

מותר דתודה היא. דכבר נתכפר באמה והוי כמפריש מעות לתודה וניתותר:

קסבר ר' יוחנן יכול אדם להתכפר בשבח הקדש דהיינו ולד הקדש וכיון דיכול להתכפר באיזה שירצה באם או בולד הכי נמי גבי תודה טעונה לחם:

הוי בה אביי כי האי גוונא אהייא וכו':

והא גבי תודה כי האי גוונא דאם הפריש שתי תודות לאחריות שאם תאבד אחת יהא שניה תחתיה אין טעון לחם דכתיב יקריבנו לא' ולא לב' והיכי קאמר כל שבחטאת רועה בתודה טעונה לחם:

אלא שמואל לא סבר לה כר' ורבנן אלא כר' שמעון קאמר חמש חטאות מתות ולד חטאת ותמורת חטאת וחטאת שכפרו בעליה היינו מפריש שתי חטאות לאחריות וכיפר באחת אידך מתה ושמתו בעליה ושעיברה שנתה:

ולית ליה רועה כלל והיכי ס"ל לשמואל כותיה:

שמואל נמי חד קאמר כל שבחטאת מתה. וכל שבחטאת רועה לא איירי בה:

ומאי קמ"ל שמואל לאפוקי מר' יוחנן דאמר אדם מתכפר בשבח הקדש בוולד קמ"ל שמואל דלא דהל' כרבי שמעון דחמש חטאת מתות ולד חטאת וכו' ואין מתכפרין בו:

הפריש מעו' לתודתו. לזבח תודה:


דף פ עמוד ב[עריכה]


(אפי' איפכא נמי):

נתכפר בראשונה שניה אין טעונה לחם. לפי שהיא חליפי ראשונה כו' שלישית טעונה. לחם שאינה חליפי ראשונה והוי כמרבה בתודה:

נתכפר בשליש' שניה אין טעונה לחם לפי ששלישית קיימא במקום שניה והראשונה טעון לחם דשלישית לא קיימא במקומה:

נתכפר באמצעית שתיהן [אין] טעונות לחם דזו עומדת במקום ראשונה ושלישית נעשית חליפין על זו לפיכך אין טעונה לחם:

כולהו חליפין דהדדי נינהו. כיצד אם נתכפר בראשונה שניה אין טעונה לחם מפני שהיא חליפי ראשונה ולא שלישית טעונה לחם שאע"פ שאינה חליפי ראשונה הויא חליפי דחליפה:

שניה תמות דהוי חטאת שנתכפרו בעליה. שלישית תרעה דלא הויא חליפי ראשונה:

התם היא גבי תודה דאיכא למימר לדברי רבה דשלישית טעונה לחם דאיכא למימר מרבה בתודות הוא שיכול אדם להביא כמה תודות ולחמיהן שירצה ביחד. אבל גבי חטאת דאין אדם מרבה בחטאת ביחד אימא לא הויא רועה אלא חדא מיניהו אלא מתות תרוייהו קמ"ל רבה דלא:

דילמא תמורה היא. וכבר אמרינן תודה טעון לחם ולא תמורתה. ומשום הכי אין לה תקנה:

ואמאי אין לה תקנה אי עסיק בתודה חובה שנתערבה בהאי דאמר עלי כי מתה חדא לא סגיא דלא מייתי אחריתי וליתי בהמה אחרת ולחם וליתני הכי ולימא אי הך דקיימא תמורה היא הא דמייתי תיהוי תודה והא לחמה:

לא צריכא משום הכי אין לה תקנה דלא אמר עלי אלא הרי זו דלא צריך למיתי אחריתי:

אמרי למדים לפני ר'. היינו לוי כדאמרינן בסנהדרין למדין לפני חכמים לוי מרבי:

וליתי בהמה אחרת ולחם אע"ג דעסיק' דאמר הרי זו יביא בהמה אחרת ומה בכך שהרי אדם יכול להרבות בתודה ויהיה לה תקנה:

משום דקא ממעט באכילה דשלמים דהשתא הא הויא ספק שלמים. ודין שלמים נאכלים לב' ימים ולילה ותודה ליום ולילה והיינו חוששין להן לספק תודה ולא היו מניחין לאכלן בזמן שלמים ושמא היה רוצה לשורפן מיד לאחר יום ולילה והיה מביא קדשים לבית הפסול קודם זמנן. עני מרי. כלומר ישיב לי ר' ארבעים בכתפיה וכשר הוא חייב ללקות ארבעים דתנן לא שאדם רשאי להמיר אלא שאם המיר מומר וסופג את הארבעים ויפריש לצורך תמורה שיהא בר מלקות:


דף פא עמוד א[עריכה]


משום דאיכא ארבע חלות. דתרומה דצריך להניף:

לפני ה' כתיב בשלמים ובתודה נמי היינו שלמים. וליתי שמנים בהדה ולותבינהו חוץ לחומת עזרה וליפרוש תמניא חלות מיניהו ולייתינהו גואי ולימא אי הך דקיימא כו' וליקדשו לה ארבעים מתוך שמנים והנך תמניא חלות דהוו גואי לא הוו ד' מנייהו חולין בעזרה ממה נפשך דאי הא דקיימא תודה הוו תרי תודות והוו תמניא תרומה. ואי הא דקיימא תמורה ולא הוה אלא חדא תודה הני תמניא ליחשבינהו מהני דקדישי ולא הויין חולין בעזרה:

לא אפשר בהכי משום דקא ממעט באכילה דארבעי דכהן אינו רוצה לאכול מהן אלא הארבעה דסבור שמא אינה אלא תודה אחת ואינו חייב לאכול אלא הארבע והבעלים חוששין שמא שתי תודות הן וכל שמונה הן תרומה ולא זה וזה אוכל הד' ונמצאו קדשים באין לבית הפסול:

משום הכי קאמר מעוברת דכי מפריש לה אכתי לא הויא אלא חדא וליכא למימר דמפריש למותרות:

רצה בה מתכפר כדאמר אדם מתכפר בשבח הקדש:

א"ל מאן לימא לן דסבירא ליה לר' יוחנן דאם שיירו משוייר. כלומר אחר שנתכפר באמה שיתכפר בוולדה. ודכוותיה גבי תודה שיהו האם והוולד שתיהן תודות. דילמא סבירא ליה דאם שיירו שנתכפר באם אינו משוייר שאינו ראוי להקרבה [אלא] הוולד מת והיינו טעמיה דרבי יוחנן דאמר רצה בה מתכפר רצה בוולדה מתכפר:

בשבח בוולד. אבל אחר שהקריב האם פסול הוולד:

ולימא עלי כדי שיהא חייב באחריות:

וליתי בהמה אחריתי לאחריות דראשונה:

טוב אשר לא תדור. להתחייב באחריות:


דף פא עמוד ב[עריכה]


תודה מן החולין ולחמה מן המעשר כיון דעיקר תודה נתנדב מן החולין יביא הכל מן החולין:

תודה מן המעשר שני ולחמה מן החולין יביא. כשאמר:

כיון דאמר תודה מן המעשר בפירוש האי דקאמר בתר הכי ולחמה נעשה כאומר הרי עלי לחם לפטור תודתו של פלוני באי זה ענין שנדבה מביא לחמה מן החולין אי הכי ברישא נמי נימא לפטור לחמו של פלוני באיזה ענין שנדב בין מן החולין בין מן המעשר אבל בעלמא אמרינן סוף מילתא נקט:

אבל לא אמר תודה. אלא לחם אין כופין אותו להביא בלא תודה:

ואיידי דבעא למתנא זבח דכופין אותו דלא מיתני ליה איפכא כי אמר נסכים בלא זבח דאין כופין דאדם יכול להתנדב נסכים בלא זבח. וכיון דתנא זבח בלא נסכים תנא נמי תודה בלא לחם. והוא הדין דאפי' אפכא כופין דסוף מילתא נקט:

ואמאי כופין נדר ופתחו עמו. כלומר יכול לומר אני הייתי סבור שהייתי יכול להביא תודה בלא לחם ועכשו שאיני יכול אהא פטור:

ופתחו עמו. כמו פתחון פה:

תפוש לשון ראשון וכיון דאמר תודה איחייב בתודה ולחמה. ב"ש אומרים נזיר אע"ג דאמר גרוגרת ודבש דאינן בנזירות כיון דאמר הריני נזיר הוי נזיר גמור:

אפי' תימא ב"ה ואמאי אינו נדר ופתחו עמו באומר אילו הייתי יודע שאין נודרין בכך לא הייתי נודר אלא כך כראוי:

ומאי כופין אותו דקאמר הא בעי להביא כראוי:

(אי) דקא הדר ביה. דאמר הוא הואיל ולא נדרתי כהוגן איני מביא כופין אותו כיון שגלה דעתו שרצונו היה לדור כראוי:

אלא לר' יוחנן קשיא דהכי ודאי נדר ופתחו עמו הוא דקאמר לא הייתי נודר כלל ואמאי כופין אמר לך הא וודאי ב"ש היא:

היא ולחמה מן המעשרות יביא כן כמו שנדר. יביא לא סגיא דלא יביא כאן בתימה קאמר. כלומר יביא מן המעשר ולא מן החולין אי מייתי מן החולין תבוא עליו ברכה:

רצה יביא מן המעשר רצה לא יביא מן המעשר אלא מן החולין:

אני אומר אפי' מחטין הלקוחות במעות מעשר שני לא יביא שהן כחיטי מעשר אלא בחיטין הלקוחות במעות מעשר שני לשם תודה יביא:

אימא טעמא דידך מהיכא קא ילפת לה התודה דיכול להביא מחיטין הלקוחות במעות מעשר שני משלמים ותודה איקרו שלמים דכתב ובשר זבח תודת שלמיו:


דף פב עמוד א[עריכה]


ומה שלמים באים מן מעשר דאתיא שם שם ממעשר דכתיב במעשר שני ונתתה בכסף ואכלת שם וכתיב בשלמים וזבחת שלמים ואכלת שם אף תודה נמי. ומה שלמים אין גופן מעשר דשלמים הנקחים ממעות מעשר אין גופן מעשר דמעשר‏[4] חייב חיטין משלמים בהמה אף תודה דבאה מחיטין הלקוחים ממעות מעשר אין גופו מעשר של אותן חיטין שניים:

אימא טעמא דידי מה שלמים אין מין מעשר דשלמים בשר ומעשר חיטין אף תודה נמי לא יביא מחיטין הלקוח ממעות מעשר משום דחיטין הלקוחין סתם מן מעות מעשר מין מעשר נינהו אלא ממעות מעשר יביא ויקח חיטין לשם תודה והני לא הוו מין מעשר:

המתפיס שמזמן מעות מעשר שני לצורך לקנות מהן שלמים ולאוכלן בירושלים לא קנו שלמים לא חל על אותן מעות קדושת שלמים אלא יכול לקנות מהן דבר אחר שירצה דלא אלימא קדושת שלמים למיחל אקדושת מעשר שלא יכול לשנותם לדבר אחר:

הלוקח חיה. ממעות מעשר שני לזבחי שלמים אע"ג דחיה אינה ראויה לזבח ובהמה לבשר תאוה לאוכלה ולא שלמים לא יצא עורותיהן לחולין דהעור קנה סתם ויש בו תורת לוקח בהמה סתם ממעשר שני דהויא שלמים וימכר העור ויקח בדמיו שלמים:

לאו למימר דקנה העור בקדושת שלמים אלמא אלימא קדושת שלמים למיחל אמעשר:

הכי קאמר אינו בתורת לצאת העור לחולין דאין לו קדושה כלל דנעשה ההיא עור כלוקח שור לחרישה ממעות מעשר שלא לקחו סתם דלא הוי שלמים כלל לא הוא ולא עורו:

ואית דמפרשי ומאי לא יצא העור לחולין הכי קאמר אינו בתורת לצאת העור לחולין דדין שלמים הלוקח בהמה לשלמים ממעות חולין הבהמה נאכלת בתורת שלמים והעור יצא לחולין אבל האי לא יצא לחולין וימכר ויקח מדמי העור בשר ואוכלו בתורת מעשר אבל לא קונה שלמים דנעשה כלוקח שור לחרישה ממעות מעשר שני דחייב למוכרו הוא ועורו ולאכו' כל דמיו בתורת מעשר:

אליבא דר' יהודה דאמר במס' קדושין דמעשר ממון הדיוט הוא לא פליגי דקני שלמים דקדושת שלמים חלה על ממון הדיוט:

כשהוא פודן לאותן מעות מוסיף ב' חומשין א' חומש להקדש היינו שלמים וא' למעשר והא הכא דקדושת שלמים חל אקדושת מעשר דהא מוסיף חומש אשלמים אלמא דקנו שלמים:

הא מני ר' יהודה היא דאמר ממון הדיוט הוא משום הכי חלה קדושת שלמים עליהן:

כל הבא מן הצאן ומן הבקר היינו תודה ושלמים:

(שבא חובה) [דבר שבחובה]. דאמר הריני עלי תודה:

מה פסח האמור במצרים לא בא אלא מן החולין דאכתי לא איחייבו במעש' עד שבאו לארץ:

וכי דנין אפשר. פסח דורות שאפשר להביאו (בין) [גם] ממעשר שהרי [לדורות] נוהג מעשר:

שכן אין טעון מתן דמים. דלא הוה מזבח אלא משקוף ומזוזות:


דף פב עמוד ב[עריכה]


שיהו כל עבודות חדש זה של פסח דורות כזה דבא מן החולין:

ליקום במילתיה בהאי טעמא ואמאי חזר ודנו והשיבו מדין אחר:

אי הדר ביה דיכול לדון אפשר משאי אפשר והאי דלא גמר לה ר' עקיבא פסח דורות מפסח מצרים משום דאיכא למיפרך מה לפסח מצרים וכו':

פסח מדבר יוכיח. שטעון דמים ואימורין למזבח ואינו בא אלא מן החולין דלא היה במדבר מעשר אף אני אביא פסח דורות שאינו בא אלא מן החולין:

לדבריו דר' עקיבא קאמר. מה לפסח מצרים אבל לדידיה אית ליה דאין דנין אפשר משאי אפשר:

ור' אליעזר לימא ליה כו' ומשום האי פירכא דאמר [ר"ע] מה לפסח מצרים ומהאי קר' ועבדת לא משמע ליה. פסח מדבר יוכיח:

והשתא נמי ליפרוך. אכתי ר' עקיבא מפלג פליג ומה לפסח מצרים דמהאי קרא ועבדת לא משמע ולא כתב ביה בפירוש דבא מן החולין אלא דיליף מהקש שיהו כל עבודות של חדש זה כזה. אין משיבין על ההיקש דאדם דן קל וחומר מעצמו ואין אדם דן ג"ש אלא א"כ שמע מרבו ורבו מרבו עד סיני:

וכי דבר הלמד מהקש חוזר ומלמד בהקש דפסח דורות למד מפסח מצרים דמן החולין והיאך למידין תודה מפסח דורות:

לא תודה בכללא דפסח איתמר דפסח כוליה דמצרים ודדורות חדא מלתא היא שם פסח ולא הוי דבר הלמד בהקש:

אילימא מזרק. דכתיב וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות וכתיב וישם באגנות:

גבי שלמי צבור נמי כתיב באגנות דכתיב ויזבחו זבחים שלמים:


דף פג עמוד א[עריכה]


מה חטאת מקדשת בבלוע. דכתיב כל אשר יגע בבשרה יקדש יכול אפילו נגע ת"ל בבשרה עד שיבלע בבשרה כמו אם היו ב' חתיכות א' של בשר שלמים וא' של בשר חטאת ונפל מזו לזו ובלע זו מזו יאכל כחמור שבה כחטאת ליום ולילה עד חצות:

מה אשם אין שפיר ושליא קדוש בו דזכר הוא אף כל קדשים אין שפיר ושליא קדוש בם דקסבר וולדות קדשים בהווייתן הן קדושין כשיולדו ולא במעי אמן:

ודנין אפשר. נקבה שיש לה שליא מזכר שאין לו שליא:

מה מלואין מותריהן בשריפה. דכתיב ואם יותר מבשר המלואים ומן הלחם עד הבקר ושרפת את הנותר. אבל אם נשאר בהן בעלי חיים אינן בשרפה:

מה שלמים מפגלין. כדאמר הזבח מפגל את הנסכים:

ומתפגלין. אם חישב בעצמן:

ור' עקיבא מפרש לקרא מה מנחה מקדשת בבלוע. דכתיב גבי מנחה כל הנוגע בהם יקדש:

אי כתב רחמנא במנחה. דמקדשת בבלוע:

משום דרכיכה. דסלת בלעא אבל חטאת דלא רכיך אימא לא:

אגב דשמן קדור‏[5] בלעו ובולע מפני שהוא חם:

אף כל. בין פסח ובין תודה ושאר זבחים אינו בא אלא מן החולין:

ובידו הימנית. דכתיב בה כהונה:

מה אשם עצמותיו מותרין. ולא נסיב אשם אלא משום דקא מפרש קרא כל אחד בפני עצמו והוא הדין דאפי' שאר זבחים מותרין כדאמרי' במס' פסחים אבל העצמות והגידים ישרפו לששה עשר. ואמרי' הני עצמות היכי דמי אי דלית בהו מוח לשדינהו אלמא דעצמות מותרין:

אף כל אפילו עולה עצמות מותרין כדאמרי' במסכת זבחים פרשו אפי' הן בראש המזבח ירדו ושריין אפילו לקתתא דסכיני:

לר' עקיבא. דנפקא ליה (מדפסח) [דדבר שבחובה אינו] בא (אלא) מן החולין מחטאת האי וזבחת פסח מאי דריש ביה:


דף פג עמוד ב[עריכה]


מנין למותר הפסח. שאם הפריש פסח ואבד והפריש אחר תחתיו ואח"כ נמצא הראשון זה הוא מותר ומנין שיקריב שלמים:

לדבר הבא מהצאן ומן הבקר. היינו שלמים דבר הבא מן הצאן. זהו פסח:

כשב לרבות את הפסח. דבא מן הכבשים:

לאליה. דגבי כשב כתיב אליה:

ושלמים הבאים מחמת פסח. היינו מותר הפסח:

לימד על העז על הפסח הבא מעז שאין טעון אליה כעז. הפסיק הענין למעט מאליה:

וצריכי הני תלתא קראי למילף דמותר פסח קרב שלמים:

אבל עיברה זמנו. זמן שחיטה ולא עיברה שנתו דחזי לפסח שני בי"ד אייר אימא לא יהא קרב שלמים:

אבל לא עיברה לא זמנו ולא שנתו. כגון דאבד זה והפריש אחר תחתיו ושחטו‏[6] ונמצא הראשון ועדיין לא עיברה זמנו זמן שחיטה דאפי' לפסח ראשון נמי חזי:

אית דמפרש לא עיברה זמנו ולא שנתו דמתו בעלים קודם שחיטתו דאפי' לפסח ראשון חזי אימא לא יקרב שלמים קמ"ל:

סליק פירקא

  1. ^ הערת המדפיס - נראה דצ"ל וס' סלעים ר"מ זוז הוי.
  2. ^ הערת המדפיס - על החמץ דכתיב לא תזבח על חמץ וגו' ר"י אומר אף התמיד דכתיב על חמץ דם זבחי זבחי המיוחד לי.
  3. ^ הערת המדפיס - נראה דצ"ל דאיל המלואים זהו איל שקדש לחם תחילה.
  4. ^ הערת המדפיס - נראה דצ"ל דמעשר אינו נוהג רק בחיטין ובשאר תבואה ושלמים בהמה.
  5. ^ הערת המדפיס - אולי צ"ל קדיר נכנס בו ובולע ביותר מפני וכו'.
  6. ^ הערת המדפיס - ואף דפסח בזמנו פסול לשם שלמים מ"מ צ"ל דס"ל דהכא שאני כיון שכבר יצאו הבעלים ידי חובתם באחר סתמו עומד לשלמים וצ"ע בזה ועי' בפסחים צו ע"ב: