מנחות פג ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

תלמוד בבלי

<< · מנחות · פג ב · >>


תלמוד בבלי - גמרא | רש"י | תוספות | עין משפטשלימות: 75%
ראשונים | אחרונים

מאי עביד ליה מבעי ליה לכדרב נחמן דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה מנין למותר הפסח שקרב שלמים שנאמר (דברים טז, ב) וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר והלא אין פסח בא אלא מן הכבשים ומן העזים אלא מותר הפסח יהא לדבר הבא מן הצאן ומן הבקר והא מהכא נפקא מדאבוה דשמואל נפקא דכתיב (ויקרא ג, ו) אם מן הצאן קרבנו לזבח שלמים ואמר אבוה דשמואל דבר הבא מן הצאן יהא לזבח שלמים ואכתי מהכא נפקא מהתם נפקא והתניא כבש לרבות את הפסח לאליה כשהוא אומר אם כבש להביא פסח שעברה שנתו ושלמים הבאים מחמת פסח לכל מצות שלמים שיטענו סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק כשהוא אומר ואם עז הפסיק הענין לימד על העז שאינה טעונה אליה תלתא קראי כתיב חד לעברה זמנו ועברה שנתו וחד לעברה זמנו ולא עברה שנתו וחד ללא עברה זמנו ולא עברה שנתו וצריכי דאי אשמעינן עברה זמנו ועברה שנתו משום דאידחי ליה לגמרי אבל עברה זמנו ולא עברה שנתו דחזי לפסח שני אימא לא ואי אשמעינן עברה זמנו ולא עברה שנתו דאידחי ליה מפסח ראשון אבל לא עברה זמנו ולא עברה שנתו דאפילו לפסח ראשון נמי חזי אימא לא צריכא:


פרק תשיעי - כל קרבנות הציבור

מתני' כל קרבנות הציבור והיחיד באין מן הארץ ומחוצה לארץ מן החדש ומן הישן חוץ מן העומר ושתי הלחם שאינן באין אלא מן החדש ומן הארץ וכולן אינן באין אלא מן המובחר ואיזהו מובחר שלהם מכניס וזטחא אלפא לסלת שנייה להן עפוריים בבקעה כל הארצות היו כשרות אלא מכאן היו מביאין:

גמ' מתני' דלא כי האי תנא דתניא עומר הבא מן הישן כשר שתי הלחם הבאות מן הישן כשרות אלא שחיסר מצוה עומר דכתיב (ויקרא ב, יד) תקריב את מנחת בכוריך ואפילו מן העלייה שתי הלחם דכתיב (ויקרא כג, יז) ממושבותיכם תביאו ולא מן חוצה לארץ ממושבותיכם ואפי' מן העלייה הא אפיקתיה אמר קרא תביאו ואפי' מן העלייה והאי מיבעי ליה שכל שאתה מביא ממקום אחר הרי הוא כזה א"כ ליכתוב קרא תביא מאי תביאו ש"מ תרתי והכתיב (ויקרא כג, י) ראשית למצוה הכתיב (ויקרא כג, טז) חדשה האי מיבעי לי' לכדתניא רבי נתן ור' עקיבא אמרו שתי הלחם הבאות מן הישן כשרות ומה אני מקיים חדשה שתהא חדשה לכל המנחות ע"כ לא פליגי אלא בחדש

רש"י[עריכה]

מאי עביד ליה - דמתניתין אפיק ליה מפסח ור' אליעזר היא ולא ר"ע:

מותר הפסח - כגון שהפריש מעות לפסחו וניתותרו (לשלמים) והיינו מותר פסח. ענין אחר שהפריש פסחו ואבד והפריש אחר תחתיו ואח"כ נמצא הראשון והוא מותר פסח מנין שקרב שלמים:

לדבר הבא מן הצאן ומן הבקר - היינו שלמים:

אם מן הצאן קרבנו לזבח שלמים - לא הוה צריך למיכתב משום דהא כתיב (ויקרא ג) אם זבח שלמים קרבנו:

ואמר אבוה דשמואל וכו' דבר הבא מן הצאן - דהיינו פסח:

כשב לרבות פסח לאליה - דמשום דמשמע שיהיה שלם שיהא עמו האליה הוצרך הכתוב זה לרבותו דאילו שאר אימורים נפקי מאך בכור שור או בכור כשב ואמרי' (זבחים דף לז.) דמו לא נאמר אלא דמם חלבו לא נאמר אלא חלבם לימד על בכור ומעשר ופסח שטעונים מתן דמים ואימורין אבל אליה איצטריך קרא אחרינא כבש לרבותו משום דפסח בעינן שיהא שלם ואילו הוה שקיל לאליה לא הוה הפסח שלם ולהכי איצטריך האי קרא לרבותו דגבי כבש כתיב אליה:

ושלמים הבאין מחמת הפסח - היינו מותר פסח:

כשהוא אומר ואם עז - ולא כתיב אם הפסיק הענין למעט מאליה לימד על העז ועל פסח הבא מן העז שאינם טעונים אליה:

וצריכי - הני שלשה קראי למילף דמותר פסח הוי שלמים:

חד לעברה זמנו - לאחר י"ד:

לא עברה זמנו ולא שנתו - כגון שאבד קודם חצות והפריש אחר תחתיו ונמצא דאם רצה לשוחטו קודם חצות קרב שלמים ואע"ג דעדיין חזי לפסח:

דחזי לפסח שני - בארבעה עשר באייר:

אימא לא - יהא קרב שלמים:

דאפילו לפסח ראשון נמי חזי - אימא לא יקרב שלמים קא משמע לן:



רש"י מכ"י רבינו בצלאל אשכנזי ז"ל

למותר הפסח - כגון שהפריש מעות לפסחו ונתותרו יביא מהם שלמים:

לדבר הבא מן הצאן ומן הבקר - והיינו שלמים ואע"ג דעולה באה ג"כ מן הצאן ומן הבקר אפי' הכי שלמים אתי דהא [לשם] אכילה הפרישה [ולא] לשם כליל:

דבר הבא מן הצאן - פסח אינו בא אלא מן הצאן:

יהא לזבח שלמים - דהאי זבח שלמים קרא יתירא הוא דהא בשלמים איירי לעיל והוי מצי למכתב ואם מן הצאן יביא קרבנו:

כבש לרבות את הפסח לאליה - גבי שלמים כתיב ואם כבש הוא מקריב וגו' וקרא יתירא הוא דהא למעלה נאמר ואם מן הצאן קרבנו כו' ולמטה נאמר ואם מן העז קרבנו ממילא ידענא דעד השתא איירי בכבש הוי ליה כבש קרא יתירא לרבות את הפסח לאליה שתהא אלייתה כולה לגבוה עם שאר האימורים כדין כבש שלמים כדכתיב והקריב מזבח השלמים חלבו האליה תמימה אבל לשאר מילי דשלמים כגון סמיכה ונסכים לא מצינא לרבויי דהא ממעט לה לקמן בפ' שתי מדות:

כשהוא אומר אם כבש - אם הוי יתירא להביא פסח שעברה שנתו והביא אחר דבן שנה בעינן והרי זה הנשאר מותר הפסח וכשיקריב אותו לאחר זמן יהי' שלמים ויטעון סמיכה ונסכים:

ושלמים הבאים מחמת הפסח - היינו חגיגת י"ד בניסן שאז היתה חבורת הפסח מרובה מביאין עמו שלמים כדי שיאכל פסח על השובע במס' פסחים בפ' אלו דברים:

כשהוא אומר - למטה ואם עז:

הפסיק הענין - שאין לעז דין האמור למעלה:

לימד על העז שאינה טעונה אליה - שאם הביא עז לשלמים אין אליתה קריבה עם האימורים שיש לה דין בן בקר שאינה טעונה אליה:

תלתא קראי - למותר הפסח שיקריב שלמים:

לעברה זמנו - שעבר הפסח:

וחד ללא עברה זמנו ולא שנתו - שהפריש שה לפסחו ושחטו קודם לפסח:

משום דאידחי ליה - מפסח לגמרי משום הכי קרב שלמים:

אימא לא - יקריב שלמים הואיל וראוי לפסח:

דאפי' לפסח ראשון נמי חזי אימא לא - להוי שלמים ואם שחטו קודם לפסח יפסל קמ"ל ומהכא נפקא לן בכל דוכתא דאמרי' פסח בשאר ימות השנה שלמים הם:

פרק תשיעי - כל קרבנות הציבור


מתני' כל הקרבנות - היינו מנחות:

אלפא לסלת - שכשם שהאלף היא ראש לכל האותיות כך סלת של אלו שני מקומות מכניס וזטחא ראש לכל הסלתות. ענין אחר אלפא אלף היינו אחד כך סלת של שני מקומות מיוחדין לכך שסלתן מובחר עיקר מכל הסלתות כך שמעתי:

כל הארצות - שבארץ ישראל כגון יהודה ועבר הירדן והגליל כשרות:

אלא מכאן היו מביאין - משום דמצוה להביא מן המובחר:

גמ' מן העלייה - מחיטין ואפילו ישנים בעלייה:

והא אפיקתיה - ממושבותיכם ולא מחוצה לארץ והיכי דרשת ליה ואפי' מן העלייה:

שמעת מינה תרתי - חד דאפילו מן העלייה וחד לכל ביאות שאתה מביא וכו' כדאמרינן בפירקין דלעיל (דף עז:) תביאו ריבויא הוא לגמרי דלא בעי לגופיה:

והכתיב ראשית - דמשמע מן החדש ולא מן הישן:

שתהא חדשה לכל המנחות - כלומר שיביאו שתי הלחם קודם שיביאו שום מנחה מן החדש אבל שתי הלחם גופייהו באות אפי' מן הישן:

עד כאן לא פליגי - תנא דמתני' ותנא דבריית' אלא בחדש:



רש"י מכ"י רבינו בצלאל אשכנזי ז"ל

מן החדש ומן הישן - במנחות אקמר:

מכמיס וזינחא - מקומות הן:

אלפא לסולת - סולת שלהן ראשון ומובחר לכל הסלתות כאלף זו שהוא אלף בלשון יווני:

כופריים - כפר ושתים היו אחד בהר ואחד בבקעה:

כל ארצות - של ארץ ישראל כשרות היו אלא מכאן היו מביאין:

גמ' תקריב - משמע מ"מ:

ואפי' מן העליה - דהיינו ישן ותנא דפסיל יליף טעמא מראשית קצירכם והאי תקריב מפיק ליה תקריב ואפי' בשבת תקריב ואפי' בטומאה כדדרשינן לעיל בפרק ר' ישמעאל:

והא אפיקתיה - להאי דרשא:

שכל שאתה מביא ממקום אחר - חמץ יהא כזה עשרון לחלה להביא לחמי תודה כדדרשינן ליה בפ' התודה (דף עז ע"ב) והכתיב ראשית בתרוייהו בעומר כתיב ראשית קצירכם ובשתי הלחם כתיב קרבן ראשית תקריב אתם לה' ובשתי הלחם משתעי קרא דבאין שאור כדכתיב חמץ תאפנה ומשני למצוה בעינן מן החדש ולעולם אם הביא מן הישן כשר:

והא כתיב חדשה - מנחה חדשה לה' ובשתי הלחם כתיב:

שתהא חדשה לכל המנחות - שאפי מן הישן תהא קודמת לכל המנחות הבאות מן החדש שלא יביא מנחה מן החדשה קודם לשתי הלחם:

לא פליגי - תנא דידן ותנא ברא:

תוספות[עריכה]

ושלמים הבאים מחמת פסח לכל מצות שלמים. פי' בקונטרס (בזבחים דף ט.) חגיגת ארבעה עשר וכן בסוף כל הפסולין (שם דף לו.) גבי תודה שנאכלת ליום ולילה קאמרינן מנין לרבות שלמי נזיר ושלמי פסח תלמוד לומר שלמיו ופי' בקונטרס שלמי פסח חגיגת ארבעה עשר וקשה דבפסחים פרק אלו דברים (דף עא:) דריש מקרא בהדיא דחגיגת ארבעה עשר נאכלת לב' ימים ולילה א' והא דכתיב בפרשה (ויקרא ז) ובשר תודת זבח שלמיו (מרבי חגיגת י"ד לשני ימים ולילה אחד) ושלמים הבאין מחמת פסח ליום ולילה ונראה דודאי שלמי פסח דכל הפסולין היינו מותר הפסח כי ההוא דתורת כהנים ובפסחים בפרק האשה (דף פט.) גבי חמשה שנתערבו פסחיהם דקאמרינן ונייתי מותר הפסח דנאכל ליום ולילה ובפ"ק דראש השנה (דף ה.) קרי למותר הפסח שלמי הפסח דחשיב פסח גבי בל תאחר ופריך פסח זימנא קביעא ליה כו' ומשני מאי פסח שלמי פסח (שלמי פסח) ס"ד אמינא הואיל ומחמת פסח קאתו כו' ועל כרחין לאו היינו חגיגת ארבעה עשר דכיון דקתני פסח לא שביק מותר הפסח דמיקרי פסח טפי דהיינו פסח ממש ומוקי לה בחגיגת ארבעה עשר ומיהו שלמים הבאין מחמת פסח דשמעתין על כרחין לאו היינו מותר הפסח דכבר תנא ליה ובפרק מי שהיה טמא (פסחים דף צו:) פי' בקונטרס דהיינו תמורת פסח עצמו ואע"ג דדרשינן התם הוא קרב ואין תמורתו קריבה הא מוכח התם דכל היכא דפסח קרב גם תמורתו קרב ובריש ב"ש בזבחים (דף לז:) דקדקתי:

חד לעברה שנתו וזמנו. הוא הדין שנתו בלא זמנו ואע"פ שבשעה שהקדישו לא היה ראוי לפסח דכשיגיע זמנו תעבור שנתו ואפילו מפריש נקבה לפסחו או זכר בן שתי שנים תורת שלמים עליו כדתנא במי שהיה טמא (פסחים דף צז:) ירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיו שלמים:

פרק תשיעי - כל קרבנות הציבור


מתני' כל קרבנות:

מן החדש ומן הישן. פי' בקונטרס במנחות קאמר ונראה דשייך נמי בזבחים כדאשכחן במעשר בהמה אלא דהוה ליה למיתני חוץ מבכור ומעשר דאין באין מחוצה לארץ כדתנן בתמורה פרק אלו קדשים (דף כא.) ובתוספתא (רפ"ט) תניא כל קרבנו' הציבור והיחיד באין מארץ וחוצה לארץ אפילו מבין העובדי כוכבים חוץ מבכור ומעשר שאין באין אלא מן הארץ ואין באין אלא מישראל ובההיא בבא לא תני חדש וישן אבל בתר הכי תני כל המנחות באות מארץ ומחוצה לארץ ומן החדש ומן הישן חוץ מן העומר ושתי הלחם שאין באין אלא מן החדש ומן הארץ וכולן אין באין אלא מן המובחר שנאמר (דברים יב) וכל מבחר נדריכם:

עפריים. עיר היא בדברי הימים (ב' יג) וילכוד אביה את עפריים:

מתני' דלא כי האי תנא. דאינן באין לאו לכתחילה משמע חוץ מהנך דתניא לא יביא ואם הביא כשר:

והא כתיב חדשה. אלמא שנה לעכב ולכך לא משני הכא למצוה כדמשני גבי ראשית: