רש"י על הש"ס/מנחות/פרק ח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רבינו גרשום |
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |
על ש"ס: רש"י | ראשונים | אחרונים




ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: מנחות עו ב (עריכה)

דאמר כי האי תנא דתניא כו' - ואיהו שמואל סבר ליה כת"ק דאמר חוץ מלחם הפנים וחביתין אבל לחמי תודה ונזירות כשרות:

מנחת מאפה - שדינה להיות י' חלות:

מצת כתיב - חסר וי"ו:

והא גבי לחמי תודה דכתיב מצות - בכל מין ואמר ר' טובי כו':

ההוא - דרב טובי דאמר אף על גב דכתיב מצות פליגא אדרב הונא:

מתני' העומר - דאותן שלשה סאין היו מניפין עד שהיה עומד על עשרון:

גמ' מאי טעמא - בא משלשה סאין:

כיון דמחדש אתי - שיש בו סובין יותר מיבשין ושעורין נמי יש בהן סובין יותר מבחיטים:

לחם הפנים כ"ד עשרונים - דכתיב (ויקרא כד) שתי עשרונים יהיה החלה האחת:

שריבה במדת עשרונים - שעשה העשרון גדוש:

או שמיעט - שמחק העשרון יותר מדאי עד שחסר:

ריבה במדת סאין שלהן - כגון שתי הלחם שבאין מג' סאין ולחם הפנים שבאים מכ"ד סאין קמח ומניפין אותם לעשרונים סלת וכגון העומר שהיה בא מג' סאין נקצר לצורכו ד' סאין או שלא קצר לו אלא ב' סאין:

כשרה - ובלבד שיהא העשרון כהלכתו:

מתני' העומר היה מנופה בי"ג נפה - הלכה למשה מסיני:

שנאמר ולקחת סלת ואפית אותה וגו' - שתהא מנופה כל צורכה שתהא סלת ברורה בשעת אפיה:

גמ' תנו רבנן - כיצד היה מנופה בי"ג נפות:

בדקה בגסה - דשתי נפות היו במקדש אחת דקה ואחת גסה שקורין קליי"ר ובתחילה היו מניפין בדקה והיתה קולטת הסלת והסובין והיה הקמח הולך לעבר הנפה כמנהג גרוסות ואח"כ נותנין אותו בגסה שקולטת הסובין שנשתיירו בסלת והגרוסות כעין קרטין שממנו הסלת נעשה היה הולך לעבר הנפה ואחר כך חוזרין ומניפין בדקה ובגסה וכן חוזרין חלילה עד שיהא מנופה שלש עשרה פעמים ובלבד שלא ישתייר מן הקמח ומן הסובין עם הסלת וחוזרין וטוחנין קרטין והגרוסות והויין סלת:

רבי שמעון אומר - לא היו עושין כמו שאמרת בדקה בגסה אלא י"ג נפות היו במקדש זו למעלה מזו כל אחת עבה מחברתה עליונה ראשונה קולטת סובין שהיא היתה גסה שבכולן ולא היתה קולטת כ"א סובין והיו הקמח והסלת הולכין לעבר הנפה ושוב היה נותן הקמח והסלת בתחתונה בדקה הימנה והיא היתה קולטת הקרטין סלת והקמח הולך לעבר הנפה ושוב היה חוזר ונותן הסלת בדקה הימנה כדי שלא ישתייר מן הקמח ומן הסובין בסלת כלל שתהא הסלת ברורה:

תלמוד לומר ולקחת מכל מקום - ובלבד שתהא זו סלת ברורה בשעת אפייה:

יכול אף בשאר מנחות כן - שיהו נקחות נמי חיטין:

תלמוד לומר אותה - אותה נקחת בחטים ואין אחרת נקחת חטין:

לפי שחסה תורה על ממונם של ישראל - לפי שלחם הפנים הם כ"ד עשרונות ולפי שהן בכל שבת ושבת ועולים לדבר גדול הותר לקנותן מן החיטין כדי שיבא לחם בזול יותר משאם היו לוקחין סלת מן התגר שהקונה סלת קונה אותה ביוקר אבל שאר מנחות שהן דבר מועט ואין באות תדיר לא הותרו לקנות כי אם סלת:



רש"י מכ"י רבינו בצלאל אשכנזי ז"ל

לחמי תודה כתיב מצות - מלא:

מתני' עשרון מג' סאין - מביאין ומניפין אותו בנפה י"ג פעמים עד שמעמידין על עשרון סולת:

כ"ד עשרונות - דהכי כתיב שתים עשרה חלות ב' עשרונים יהיה החלה האחת:

גמ' מאי טעמא - בעי עשרון [דעומר] ג' סאין שעורין. דמחדש. תבואה חדשה יש בה סובין יותר וסולת מועט:

שתי הלחם - מתבואה חדשה אתיין דבעצרת אכתי חדשה היא:

ומישן אתו - דאפי' בשעה שהתבואה חדשה הרי יכול להביא מן הישנה:

שריבה במדת עשרונן - שמדד בעשרון גדול או שנתן עשרון ומחצה פסולות דהוי ליה קומץ נקמץ נמי מן החצי היתר ונמצא שאין לעשרון קומץ שלם והוי ליה קומץ חסר ותנן קומץ החסר פסול:

או שמיעט במדת עשרונן - דהוי מנחה חסירה ותנן מנחה פרט לחסירה היא ושחסר קומצה:

ריבה במדת סאין שלהן - שהביא עומר עשרון מד' סאין:

או שמיעט - שהביא מב' סאין ואית דמפרשי ריבה במדת עשרונן דרחמנא אמר שלשה עשרונים לפר ושנים לאיל אם ריבה ארבע לפר ושלשה לאיל או מיעט דגזירת הכתוב הוא דאסור לשנותן ופסולות אבל סאין דלאו גזירת הכתוב הוא כשרות אם ריבה או מיעט דתקנת חכמים היא ויכול לשנות:

מתני' לא היה להם קצבה - אלחם הפנים קאי ואין צריך י"א נפה שאפי' חמץ השוק נלקחת ובלבד שתהא מנופה כל צרכה:

ולקחת סולת ואפית - משמע משעת לקיחה תהא ראויה לאפות:

גמ' בדקה בגסה - בתחלה מנפה בנפה דקה שמוציא אבק דק בינוני שאין לבן כל כך ואח"כ בגסה שמוציאה סולת וקולטת סובין וחוזר ומנפה הסולת בדקה אחרונה שהיא דקה מן הגסה ולא בדקה ראשונה אלא בדקה אחרונה שהיא גסה מן הדקה ראשונה שזו מוציאה אבק עוד מה שלא הוציאה הראשונה ואח"כ בגסה שמוציאה סולת וקולטת סובין וגסה זו דקה מגסה ראשונה שהרי זו קולטת סובין מה שהוציא הגסה ואח"כ בדקה וכן עד י"ג דקה זו גסה מדקה שלפניה וגסה זו דקה מגסה הראשונה ור"ש לא פליג אלא פרושי קא מפרש:

' - [רש"י מנוסחת מהר"פ [בדקה בגסה א'] שהיתה דקה ובה תחילה והיא אינה מוציאה אלא אבק בעלמא והאי לא היה ראוי אלא מה שנשאר באותה דקה נותנה בגסה ומוציאה את הסולת וקולטת הסובין ומה שהי' מוציא מאותה גסה נוטלה ונותנה בדקה והיא היתה דקה יותר מהגסה שלפניה ולא היתה דקה כל כך כדקה ראשונה ומה שהיה מוציא מדקה השני' היה מלקט למנחה ומה שנשאר באותה הדקה הי' נותן בגסה והיא לא היתה גסה כל כך כגסה שלפניה אלא היתה גסה מדקה שלפניה והיא היתה [קולטת הסובין] ומה שנוציאה היה נותן בדקה אחרת שהיתה דקה נגסה שלפניה ולא היתה דקה כדקה שלמעלה ממנה וכן לעולם עד י"ג נפות וזה הכלל לכולן דקה היתה דקה מגסה שלפניה ולא היתה דקה כדקה שלמעלה ממנה וכן בגסה היתה לעולם גסה מדקה שלפניה אבל לא היתה גסה כגסה שלמעלה ממנה ולעולם מה שקולטת בגסה [היה סובין] ולא היה חשוב למנחה אלא מה שמוציאה הגסה היה נותן בדקה ומה שמוציאה הדקה היה מלקט לצורך המנחה ומה שקולטת הדקה היה נותן בגסה. ע"כ]:

י"ג נפות - היו במקדש זו ע"ג זו עליונה קולטת סובין ותחתונה אף סולת ואינה מוציא אלא אבק מנפה בתחתונה ואח"כ בשלמעלה הימנה וכן בכולן כסדר הזה תחתונה דקה ולמעלה גסה הימנה ושלישית דקה מן השניה ורביעית גסה הימנה וכן כולם:

שנלקחת - מן השוק כשהיא סולת:

יכול - שאפילו שאר מנחות שיחיד מביא יהיו נקחין חיטין ויעשנה סולת:

ת"ל אותה ואפית - אותה איפה נקחת משוק ולא שאר מנחות דאין הכל בקיאין לנפות הלכך יקח סולת מנופה כל צרכו מן השוק:

מפני החסכון - היקל הכתוב בלחם הפנים:

התורה חסה כו' - ולחם הפנים שכיח בכל שבת ויש בהן עשרים וארבע עשרונים לפיכך חסרון גדול הוא לפי שהסולת הניקח מן השוק יוקר מאד לפי שהחנוני משתכר בה לפיכך נקחת חיטין אבל מנחת יחיד דלא שכיח וחד עשרון הוא לא חיישינן ליוקר:

פרק שמיני - התודה היתה באה


מתני' התודה שהן שש מדבריות - דאילו סאה . ירושלמית היתה יתירה על של מדבר שתות ואותן [חמש] שש מדבריות הן:

שתי איפות - שהאיפה ג' סאין שהן כ' עשרונות דכתיב (שמו' טז) והעומר עשירית האיפה דעומר הוא עשרון ונמצא י' עשרונים באיפה וב' איפות הן כ' עשרונות:



רש"י מכ"י רבינו בצלאל אשכנזי ז"ל

ה' סאין ירושלמיות - כילה מתני' נפרש בגמרא בברייתא שהן שש מדבריות. שש סאין מאתן שהיו בימי משה והוסיפו שתות על המדות והנך שש סאין שתי איפות ועשרים עשרון הם דהא בנל איפה יש עשרה עשרונות:

עשרה - עשרונות לעשר חלות:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: מנחות עז א (עריכה)

עשרה היו לחמץ עשרון לחלה - די' חלות היו חמץ ובמצה ג' מינין וכל אחד היה של י' חלות נמצא במצה שלשים חלות של י' עשרונות נמצאו שלש עשרונות ושליש עשרון לכל מין ומין וג' חלות לעשרון שמכל עשרון היה עושה שלשה חלות של מצה דשלשים חלות לא היו אלא י' עשרון ומה ששנינו עד כאן היא במדה מדברית אבל במדה ירושלמית שהיו ה' סאין שהן שלשים קבין דסאה ששה קבין ט"ו קבין לחמץ וט"ו למצה:

קב ומחצה - היה נותן לחלה דמט"ו קבין היה עושה י' חלות:

ושתי חלות לקב - דמקב אחד היה עושה שתי חלות שהרי מט"ו קבין היה עושה שלשים חלות של מצה:

גמ' מנהני מילי - דאיפה שלש סאין:

תוכן אחד - מדה אחת הן:

לשאת (את) מעשר החומר הבת - והבת היא הוא נטילת מעשר על החומר דחומר הוא ל' סאין ואמר קרא דאיפה ובת תוכן אחד הוא: ומאי טעמא ילפת מבת לילף מאיפה גופה והכתיב האיפה עשירית החומר. שהוא שלשים סאין (איפה):

אלא - משום הכי לא יליף מיניה דלא ידענא כמה הוא חומר:

הכא נמי - מעשר החומר הבת דבעי למילף מינה לא ידענא כמה הוא חומר:

אלא מהכא מעשר הבת מן הכור - וכור ידעינן ודאי שהוא שלשים סאין לפי שהוא לשון (חומר) נמצא שהבת שהוא מעשר הוא שלש סאין וכתיב האיפה והבת תוכן אחד שמע מינה דאיפה שלשת סאין והכי מתפרש קרא מעשר הבת מן הכור שמעשר של כור הוא בת עשרת הבתים חומר דבחומר איכא שלשים סאין שהן י' בתים נמצא דחומר נמי הוי שלשים סאין כמו כור כי עשרת הבתים חומר דסיפיה דקרא לא לחושבנא אתי אלא שכפל הדיבור כמנהג הנביאים:

והמשתכר - באוכל נפש:

מאי טעמא - אין מוסיפין על המדות יותר משתות:

אילימא משום - אפקועי תרעא. דכיון שמגדלין מוסיפין הדמים וחיישינן דלמא אתי לאוסופי הדמים יותר מדאי:

אי הכי - כי לא מוסיפין אלא שתות איכא נמי למיחש להכי:

אלא משום הכי - אין מוסיפין יותר משתות:

כי היכי דלא ליהוי בטול מקח - דקי"ל (ב"מ דף מט:) אונאה שתות קנה ומחזיר אונאה יתר משתות בטל מקח הכא נמי התגר שמכר את התבואה אם לא ידע דהוסיפו על המדות ומכר לו כדי המדה הראשונה וזה קיבל במדה גדולה הרי נתאנה שתות ואף על פי כן קנה הלוקח ונותן לו דמי אונאה ואין המוכר יכול לחזור בו כדי שיהא לו ללוקח מה לאכול:

כל דבר שבמדה אפי' כו' - משום דקפיד עליה והרי נתאנה במדה:

אלא משום תגרא - החמר שלוקח התבואה מבעל הבית ומוליכה בשווקים שרוצה להשתכר בה השתות ואילו היה מודד במדה שנתוספו ביותר הוי הפסד מטי דיאנא למוכר שהיה מפסיד אותו יותר משתות (אבל) ומשום דלא לימטייה דיאנא תקנו שלא יוסיפו יותר משתות: ומהדר בתמיה דיאנא הוא דלא לימטייה רווחא לא בעי זבן וזבין תגרא איקרי. אם כן שאין התגר מרויח כלום מה תקנה עשו לו:

קרא אשכח ודרש - דגזירת הכתוב היא:

עשרים שקלים חמשה ועשרים שקלים עשרה וחמשה שקל - הרי ששים שקלים אותן ששים שקלים יהיה לכם המנה וסלע ארבעה זוזים הרי ר"מ זוזי דינרים הוו בהאי מנה וקי"ל דמנה דאורייתא אינה אלא כ"ה סלעים שהן ק' זוזים:

מנה של קדש כפול היה - דהיינו ר' דינרין:

ושמע מינה מוסיפין על המדות - דהיינו מ' לר' של קדש דכוותיה לק' של חול כ':

ושמע מינה שתות מלבר - שלחמש מוסיפין הששי דאי הוי שתות מלגיו לא היה צריך להוסיף ארבעים על מאתים:

מתני' נמי דיקא - דשתותא מלבר דקתני חמש סאין ירושלמיות שהן ו' מדבריות שמע מינה דאותו [חלק] ו' הוסיפו על הה' עשו ה' ירושלמיות שהן ו' מדבריות נמצאת צריך להוסיף עליהן הששית והיינו שתותא מלבר: שקל האמור בתורה הוא סלע:



רש"י מכ"י רבינו בצלאל אשכנזי ז"ל

ורבוכה - חלוט ברותחין קרי רבוכה בת"כ:

נמצא ג' עשרונים ושליש לכל מין - שבמצה:

וג' חלות לעשרון - דהוי עשר חלות לשלשה עשרונים ושליש:

ובמדת ירושלמית - שלא היו בה עשרונות אלא קבין:

היו - חמשה סאין שלשים קבין ששה קבין לסאה:

גמ' לשאת - ליטול:

מעשר חומר הבת - דהבת מעשר החומר והחומר שלשים סאין נמצא הבת שהוא עשירית החומר מחזיק שלשה סאין:

איפה נמי כו' - ואמאי מקשית איפה לבת:

אלא - מההוא קרא מאי טעמא לא גמרת לה לאיפה משום דחומר גופיה לא ידענא כמה הוי:

הכא נמי - בת לא תיליף מינה דהא חומר לא ידענא כמה הוא:

וחק השמן - של מעשר:

הבת השמן - מדת השמן זו היא מעשר הבת היה מן הכור העישור כיצד עשרת הבתים יהיה לכם החומר ואז יתכן ליטול ממנו בת אחת לפי שהחומר הוא עשרה בתים וביחזקאל כתיבי הני קראי ובקצת ספרים כתוב כך וחק השמן של קרבן הבת וביחזקאל כתיבי הני קראי:

מעשר הבת מן הכור - דכור הוי עשרת בתים וכור פשיטא להו לבני בבל דהוי שלשים סאין שהיו מודדין תבואה בסאה ובכור:

אין מוסיפין על המדות כו' - מדות ומטבע כולהו נפקי מקראי דלקמן אבל השתא הוי ס"ד דשמואל סברא קאמר להכי פריך מאי טעמא:

מאי טעמא - אמדות קאי ועל ראשון ראשון:

אלימא משום אפקועי תרעא - שכשמגדיל המדות יותר מתחיל השער להתייקר מפני יתרות המדות ומתוך שיתחיל להתיקר מעט הולך ומתיקר הרבה דמי שאינו יודע תוספי המדות סבור דרעב בא לעולם ומתיקר יותר ויותר:

אלא משום אונאה - דלא הוי ביטול מקח שמחדש עד שלא ידעו החמרים שנתוספו המדה מוכרים בדמים הראשונים וכשידעו שנתאנה אם יוסיפו יותר על שתות נמצא שנתאנה יותר משתות ובטל מקח וכי מוסיפים שתות ותו לא יהא המקח קיים ויחזיר לוקח למוכר דמי אונאתו והכי אמרי' בב"מ יותר משתות בטל מקח שתות קנה ומחזיר אונאה:

כל דבר שבמדה כו' - דכיון דקפיד לא מחיל:

אלא משום תגרא דלא נמטייה זיאנא - מפני החמרים שקונה תבואה בכפרים ומוכר בעיר שלא יפסיד לפי שבני הכפרים מוכרים לו במדה הראשונה מדה בחמש סלעים והוא מוכר בעיר בשש סלעים כדאמרי' שלא ישתכר יותר משתות ומחדש שאין החמר מכיר התוספת של מדה מוכר במדת העיר הגדולה ואם נוסיף יותר על שתות מפסיד מן הדמים שהוא נתן בה:

זיינא - הפסד: וקא פריך זיינא הוא דבעי דלא למטייה אבל ריוח נמי בעי דנמטייה דכי מוסיפין שתות לא מפסיד ולא משתכר:

זבן וזבין תגרא אקרי - בתמי' וכי לכך נושא ונותן כדי שיקרא תגר ולא ירויח כלום: עשרים שקלים חמשה ועשרים שקלים עשרה וחמשה שקל המנה יהיה לכם מנה מאתן וארבעין הוי. דהא סלעים חשיב בקרא והסלע ארבע זוזים נמצא מאתן וארבעים הוי והאי קרא גבי מנה של [קודש] קאי ביחזקאל:

כפול היה - דהוי ליה מאתן והנך ארבעים דטפי על מאתים תוספת הוא דהוסיפו שתות דארבעים הוי שתות של מאתים:

ושתות מלבר - שעל ה' פעמים ארבעים הביאו מבחוץ ארבעים פעם ששית ולא אמרינן שיחלוקו המאתים לשש חלקים דהוי לכל חלק וחלק שלש ושלשים זוזים ושליש ומאותן חלקים נוסיף את השתות על המנה דהוי ליה שתות מלגאו ומההיא קרא נפקא מדות ומטבע דמנה הוי משקל וסלע הוי מטבע:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: מנחות עז ב (עריכה)

מתני' מכולן - לחמי תודה היה נוטל אחד מעשרה:

שיהיו כל הקרבנות שבלחמי תודה שוין - בהפרשת תרומה:

שלא יטול מקרבן - זה תרומה על חבירו שלא יטול מזה שנים ומזה לא כלום משום דבעינן שלא יטול מקרבן על חבירו:

גמ' מן המחובר - דבעינן שיהו כל החלות ביחד בשעת תרומה:

איני יודע מכמה - חלות הוא נוטל אחת:

בבכורים תרומה - דאמר מר (פסחים דף לו:) ותרומת ידך אלו הבכורים:

מה תרומה דבכורים אין לה שיעור - כדאמרינן (פאה פ"א מ"א) אלו דברים שאין להם שיעור הפאה והבכורים דכמה שירצה מביא:

שאין אחריה תרומה - דכיון שנטל תרומת מעשר אין מפרישין שוב ממנה תרומה אחרת:

שיש אחריה תרומה - שהרי עדיין יש לו להפריש כל תרומותיו:

דנין תרומת לחמי תודה הנאכלת במקום קדוש - שנאכלת בירושלים מתרומת בכורים הנאכלת בירושלים:

תלמוד לומר ממנו - (ויקרא ז) אחד מכל קרבן תרומה לה' לג"ש דכתיב בלחמי תודה ממנו תרומה לה' ונאמר בתרומת מעשר (במדבר יח) והרמותם ממנו תרומת ה' מעשר וגו':

אבל איני יודע מכמה - קמח הוא עושה החלה של חמץ:

נאמר כאן לחם - חמץ תודה ושתי הלחם באין מנחת חמץ עם הזבח:

מה להלן עשרון לחלה - דכתיב (ויקרא כג) (שנים ושני) עשרונים וגו':

לחמי תודה ולחם הפנים באות מארץ ומח"ל - ושתי הלחם אין באות אלא מן הארץ דכתיב בהו (שם כג) ממושבותיכם תביאו לחם תנופה מה תלמוד לומר תביאו שהרי כבר נאמר (שם) והקרבתם מנחה חדשה ומצי למימר ממושבותיכם לחם תנופה ומה תלמוד לומר תביאו שכל שאתה מביא ממקום אחר כעין זה חמץ ועם הזבח יהיו כזה:

אי מה להלן - בשתי הלחם שני עשרונים ותו לא אף כאן שתי עשרונים ותו לא:

תלמוד לומר תהיינה - יתירה לרבוייא היא ואף על גב דכתיב בשתי הלחם יליף לתודה דאם אינו ענין לב' הלחם דהא כתיב שתי עשרונים תנהו ענין לחמץ שבתודה דליהוו עשרה עשרונים:

למדנו י' לחמץ - משתי הלחם שהוא חמץ תהיינה בחמץ כתיב י' למצה מנין:

נגד חמץ הבא - דכמה שמביא סולת לצורך חמץ הבא מצה:

י' לחמץ - נפקא לן משתי הלחם י' למצה מדרשא לנגד חמץ הבא מצה:

תלמוד לומר אם על תודה וגו' - בהאי קרא כתיב ג' מיני מצה:

מן המחובר - משמע שיהא הכל שלם המ' חלות שלם והתרומה דבשעת תרומה יהא הכל שלם והיינו דפריך אלא מעתה וכו' הכא (נמי) מאי מחובר איכא דקס"ד שהוא מנותח בשעת שנוטל החלב:

שלא ינתח בשר קודם כו' - וכה"ג הוי מחובר בשעת הפרשה:

ונילף מתרומת מדין - דהויא אחד מנ':

ולילף מתרומת חלה - דהוי אחד מארבעים ושמונה:

בו וחמשיתו כו' - ומתו בו ולא באחר וחמשיתו ולא על אחר:

מדמעת - כשאר תרומה שאם נפלה לתוך חולין שיהא צריך להעלותה באחד ומאה דגבי דימוע לא אשכחן מיעוט בקרא:

מאי תלמודא - היכי משמע מן תהיינה י' עשרונות:



רש"י מכ"י רבינו בצלאל אשכנזי ז"ל

מתני' נוטל אחד - הכהן נוטל אחד מעשרה תרומה:

שיהיו כל הקרבנות - כל המינין יהיו שוין עשר חלות:

שלא יטול - תרומה:

מקרבן על חבירו - שאם היה ממין זה חמשה וממין זה חמשה עשר לא מפריש מזה על זה:

גמ' מן המחובר - שיהיה כולן בכלי אחד תרומה:

איני יודע מכמה - חלות הוא נוטל אחד:

ונאמר בתרומת מעשר תרומה - והרמותם ממנו תרומת ה' לכהן ובלוים כתיב האי קרא במעשר מן המעשר: בכורים יש אחריה תרומה דלאחר שהביא בכורים כשהוא קוצר תבואתו מפריש תרומה ומעשרות: [במקום קדוש] לחמי תודה ובכורים אין נאכליץ אלא בירושלים דכתיב לא תוכל לאכול בשעריך ונדבותיך ותרומת ידך:

שאין ת"ל תביאו - דהא לעיל מיניה כתיב והקרבתם מנחה חדשה והוי מצי למכתב ממושבותיכם לחם תנופה:

שכל הבאות שאתה מביא - הדומות [לזה] שבאין חמץ:

יהיו כזה - עשרון לחלה:

אי - דרוש להך גיסא מה בשתי הלחם שתי עשרונות ותו לא אף כאן בחמץ שבתודה שני עשרונים לעשר חלות:

ת"ל בשתי הלחם תהיינה - ולקמן מפרש מאי תלמודא ומפרש דמריבוי דשני יודין דריש חד יו"ד דתהיינה אתביאו לחם דאוקימנא בלחמי תודה קאי דאי אשתי הלחם לא מצי למכתב יוד דהא שתים שני עשרונים כתיבי:

ת"ל על חלות (מצות) לחם חמץ - ולעיל מיניה כתיב והקריב על זבח התודה חלות מצות וסמיך ליה על חלות לחם חמץ:

אם על תודה - דשלשה מינין כתיבי בקרא:

מאי מחובר איכא - דס"ד דקא פריך דתחלה היה מנתח בשר ואח"כ האימורים:

מתרומת מדין - נפש אחת מחמש מאות:

תרומת חלה - דקיי"ל אחד מכ"ד:

(בכורים) [תרומת חלה] - לא כתיב בהו ממנו אבל לחמי תודה ותרומת מעשר כתיב בהו ממנו:

חייבין עליהן מיתה - במזיד וקרן וחומש בשוגג זר האוכלה:

כתרומת מעשר דמי - דתרומה מעליא היא וחייב:

או דלמא - מיעט רחמנא גבי תרומת תבואה ומתו בו כי יחללוהו בו חייב מיתה ולא בתרומה אחרת:

וחמישיתו - ואת אשר חטא מן הקדש ישלם וחמישיתו יוסיף עליו חמישיתו דהאי ולא חמישיתו דאחרינא:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: מנחות עח א (עריכה)

תהיינה - בתרין יודין דחד יו"ד דמייתר אתיא ללחמי תודה:

קפיזי - חצאי קבים:

בעשרונות דבר הכתוב - דממאי דמיירי בפרשה קמרבה מן תהיינה ובפרשה כתיב (ויקרא כג) שתים שני עשרונים:

וכי דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש - דחמץ עצמו דהוא עשר גמרינן משתי הלחם עשרון לחלה מן היקישא דלחם לחם:

חוזר ומלמד בהיקש - על מצה י' עשרונים כחמץ דכנגד חמץ הבא מצה:

הימנו ודבר אחר הוא - כלומר אי הוה מלמד החמץ על המצה אותו דבר עצמו שהוא למד מן שתי הלחם עשרון לחלה מצי למימר וכי דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש אבל הכא החמץ אינו מלמד על המצה מה שהוא לומד בהיקש משתי הלחם לא מצית למיפרך משום דחמץ למד משתי הלחם עשרון לחלה ומלמד בהיקש למצה שהוא י' עשרונים דהיינו דבר אחר. ע"א נמי שמעתי הימנו ודבר אחר הוא דאי הוה יליף מחמץ שבתודה לקרבן אחר דעלמא מצית לאקשויי וכי דבר וכו' השתא דלא יליף אלא לההוא קרבן גופיה ליכא למיפרך הכי:

מאי איכא למימר - וכי דבר הלמד [בהיקש] חוזר ומלמד בהיקש:

תביאו ריבויא הוא - דלא הוה למכתב תביאו גבי שתי הלחם משום טעמא דאמר לעיל והוי כמאן דכתיב הכא גבי לחמי תודה דכל הבאות שאתה מביא יהו כזה עשרון לחלה והוי כמו שלמד מגופו דקרא עשרון לחלה ולא מהיקש (וכי מלמד חמץ על המצה י' עשרונות) ולא מצית למיפרך וכי דבר הלמד כו' שהרי לא למד החמץ מהיקש אבל אי תודה כדמעיקרא אתיא לחם לחם הוי דבר הלמד מהיקש ואיכא למיפרך עליה:

מתני' המלואים - שהיו בימי משה היו כו':

שתי ידות כמצה שבתודה - דהיינו חלות ורקיקין אבל רבוכה לא היתה בנזיר וכיון שלא היו שם אלא שני אותן מינין נמצאו שני מינין י' קבין ירושלמיות דכיון דג' מינין דמצה שבתודה הוו ט"ו קבין חמשה קב לכל מין נמצאו לשני מינין הן עשרה קבין:

שהן ששה עשרונות - דעשרה קבין הן ששה עשרונות [ושני שלישיות] וב' מינין שהן ג' עשרונות [ושליש] לכל מין דכיון דעשרה עשרון הוו [לג' מינין שבמצה] נמצא לב' ידות הן ששה עשרונות וב' שלישי עשרון:

גמ' מה"מ - דהמילואי' היו באות חלות ורקיקין ורבוכה היינו חלוט בשמן:

לאו היינו רבוכה - אלמא דאית בהו רבוכה:

אנתא דמשחא - חתיכת עיסה עבה שטיגנה בשמן ע"א אנתא דמשחא שמן קרוש עגול כמו לחם והיינו לחם מ"ר ז"ל ולא רבוכה ממש:

וכי מה למדנו לבניו מיום המשחו - כלום חייבין בניו בשביל משיחת אביהם:

מקיש חינוכו - דכהן הדיוט להמשחו (היינו רבוכה) וחינוכו הוא המילואים שלו אלמא דבמילואים הוי רבוכה דכהן הדיוט מביא חביתין [היינו רבוכה] ביום חינוכו לעבודה וכהן גדול בכל יום:

אף - חלות לחם שמן נמי דהוי במילואים היינו רבוכה:

המתקרב לעבודה - תחילה לאחר שנמשח:

אחד להמשחו - שנמשח לכהן גדול:

ואחד לחינוכו - בשביל שנתחנך היום לעבודת כהן [גדול]:

הא דלא עבד עבודה מעולם כשהיה הדיוט - מביא שלשה אחת לחינוך תחילת עבודה ואחת לחינוכו שנתמנה לכהן גדול ואחת להמשחו. מ"ר ז"ל:

רקיק וחלות חד הוא אלא שזה נבלל וזה נמשח:

שלמיו - על זבח תודת שלמיו דלא הוה צריך שהרי כבר נאמר זאת תורת זבח שלמיו ואם על תודה:

לרבות שלמי נזיר לי' קבין ירושלמיות - שהן ב' ידות של מצה שבתודה שלא היה בנזיר אלא חלות ורקיקין:

ולרביעית שמן - לפי שבתודה היה חצי לוג שמן חציו לחלות ורקיקין וחציו לרבוכה לחמץ לא היה בו שמן וכיון שבנזיר אין בו רבוכה דיו ברביעית:

יכול לכל מה שאמור בענין - הואיל והוקשו שלמי נזיר למצה של תודה יכול לוקשו לכל ג' מינין שבמצה ת"ל מצות:

מאי תלמודא - היכי ממעט ממצות:

אמר רב פפא דבר שנאמר בו מצות - בתודה דהיינו חלות ורקיקין דכתיב (ויקרא ב) חלות מצות בלולות בשמן ורקיקי מצות לההיא איתקש המצות האמורות בנזיר אבל לרבוכה דאין כתב בהן מצות לא הוקשו לחם נזיר:



רש"י מכ"י רבינו בצלאל אשכנזי ז"ל

תהיינה - בתרי יוד [דחד] יוד יתירא:

עשרה קפיזא - דעשר עשרונות דבר הכתוב ורבא אמר מספקא ליה מאי היא. בספר מוגה שלי לא גרסינן קפיזא אמר רבא אלא ה"ג אמר רב יצחק בר אבדימי תהיינה כתיב עשר עשרונות דבר הכתוב:

וכי דבר הלמד בהיקש - משתי הלחם:

חוזר ומלמד - על המצה בהיקש והכי קיי"ל בפ' איזהו מקומן כל התורה למדו למד מלמד חוץ מקדשים:

הימנו ודבר אחר - כלומר בין מה שכתוב בו בגופיה בין מה שלמד מדבר אחר נפקא ליה דחמץ עשר עשרונות הוא דבדידיה כתיבי עשר חלות כדילפינן לעיל דתרומה אחת מעשרה ולהכי גמר משתי הלחם דעשרון יהא לכל חלה הרי עשר עשרונות הלכך לאו היקש הוא ויכול לחזור וללמוד על המצה דעשרה עשרונות הוא והיכי דמי היקש גמור כגון אי לא הוי כתיב עשר חלות לגופיה ובשתי הלחם הוי עשר עשרונות וילפינן מהדדי בהיקש דההיא הוי היקש גמור:

תביאו ריבויא היא - תביאו דאוקימנא ליה אתודה ריבויא הוא ולא היקש ולא משתי הלחם גמר אלא בחמץ דתודה גופיה כתיב עשרון לחלה דתביאו דכתיב בשתי הלחם לא צריך לגופיה אלא לרבות לחמי תודה למה שאמר בפסוק זה ומה אמור בו לכל חלה עשרון הלכך בהדיא בגופיה כתיב ולא מהיקשא גמר והיקש היכי דמי כגון אי לא הוי כתיב בקרא דתביאו עשרון לחלה והיה כתיב גבי שתי הלחם לחודיה וגמרינן תודה בהיקש משתי הלחם ההוא הוי היקש גמור ל"א תביאו ריבויא הוא דמשמע הבאה מרובה שיהא בחלה עשרון שלם ויוד דתהיינה דמביא עשר חלות הוי מגופיה דקרא דתודה הלכך לאו היקש הוא ויבא ללמוד על המצה:

מתני' המילואים - שהיו בימי משה:

היו באות כמצה כו' - ובגמרא מפרש מנלן:

נזירות - לחמי נזיר דכתיב וסל (המצות וחלות מצות שמן וגו') [מצות סולת חלות וגו' ורקיקי מצה]:

שתי ידות - שני חלקים של מצה שבתודה היו בנזירות כדמפרש חלות ורקיקין ואין בה רבוכה: נמצאו בנזירות עשרת קבין שהרי במצה שבתודה היו ט"ו קבין והוי ליה עשרת קבין שתי ידות לט"ו:

שהן שש עשרונות ועדויים - שלש עשרונות ושליש לכל מין והאי ועדויים הוי שני שליש עשרון דהכי אמרי' לעיל גבי מצה שבתודה:

גמ' לחם שמן מאי ניהו לאו היינו רבוכה - דמוסיף בו שמן כנגד חלות ורקיקין:

אנתא דמשחא - עוגה של שמן קרוש:

וכי מה למדנו לבניו - לדורות מיום המשחו לאהרן:

אלא מקיש חינוכו - להדיוט לדורות:

להמשחו - כלומר לכהן גדול לחביתין:

מה המשחו - דאהרן קרבן חביתין שהוא מקריב בכל יום:

רבוכה - כדכתיב מורבכת תביאנה:

אף - יום חינוך בניו דכהנים הדיוטות ומילואים יום חינוך הוי:

אחד להמשחו ואחד לחינוכו - לעבודת כהן הגדול. הא דעביד עבודה כשהוא הדיוט. הא דלא עביד עבודה כשהוא הדיוט. שלש אחת לחינוכו לעבודת כהן הדיוט ואחת לחינוכו לעבודת כהן גדול ואחת לחביתין וי"מ כגון דעבד עבודה ביוה"כ ולאו מילתא היא דהא קרבן יחיד אינו קרב ביוה"כ ובפ"ק דיומא קא בעי אם אירע פיסול בכה"ג במה מחנכין את השני ביה"כ:

לעשרת קבין ירושלמית - דהיינו שתי ידות:

ולרביעית שמן - שבתודה דבתודה הוה בה חצי לוג ואותו חצי לוג חוצה חציו לרבוכה וחציו לחלות ורקיקין. כדאמרי' לקמן בפרק שתי מדות אלמא בשתי ידות שבמצה של תודה דהיינו חלות ורקיקין לא הוה בהו אלא רביעית ובנזירות דהוי בה חלות ורקיקין ולא רבוכה הוי ביה נמי רביעית שמן דהיינו שתי ידות כמצה של תודה:

יכול לכל מה שאמור בענין - שיהו טעונין רבוכה:

ת"ל - בנזיר וסל מצות: לאפוקי רבוכה דלא נאמר בה מצות דהא בתודה כתיב חלות מצות ורקיקי מצות וסולת מורבכת חלות בלולות בשמן ואלו מצות לא כתיבי ברבוכה: דבי ר' ישמעאל תנא סל מצות כו' דבנזיר כתיב:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: מנחות עח ב (עריכה)

חוץ לחומת [בית] פאגי - היינו חוץ לחומת הר הבית אבל אם היו בהר הבית קדשו אע"פ שאין בעזרה מ"ה ז"ל:

חוץ לחומת העזרה - ואע"ג דהוי לפנים מחומת בית פאגי לא קדש:

על זבח תודת - חלות דהיינו על בסמוך בעזרה:

הא איפלגו בה חדא זימנא - בעל בסמוך:

רבי יהודה אומר אף תמיד של בין הערבים - אם שחטו על חמץ עובר דכתיב על חמץ דם זבחי זבחי המיוחד לי דהיינו תמיד:

ורבי יוחנן אמר אע"פ וכו' - דלא בעינן על בסמוך:

בההיא קאמר רבי יוחנן - אע"פ שאין עמו בעזרה:

דכל היכא דאיתיה - לחמץ לאחר זמן הביעור באיסורא איתיה:

אבל מקדש לחם - שלחמי תודה אין מקדשים אלא בשחיטת הזבח אימא לא יהו קדוש עד שיהא הלחם עמו בעזרה:

ואי איתמר בהא - בלחמי תודה קאמר ריש לקיש כיון דלמקדש לחם הוא בעינן בעל בסמוך אבל בהך בחמץ בי"ד דכל היכא דאיתיה באיסורא איתיה:

אימא מודי לרבי יוחנן - דאף על פי שאין עמו בעזרה צריכא:

על חלות לחם חמץ יקריב - כלומר כשהוא מקריבו כששוחטו יהא כבר לחם שיהו פניו מתקרמין כבר בתנור:

קרבנו על זבח - קרבנו דהיינו לחם מתקדש על ידי זבח:

זבח תודה - משמע זבח לשם תודה שצריך לשוחטו לשמו:

יוצאין - בפסח במצה נא:

העשויה - האפויה:

מאי נא - וכי מאי לחם הוי הואיל ואין נאפה כלל:

אמר שמואל כל שפורסין כו' - דכבר אפויה כל דהו:

וכן לענין לחמי תודה - שאם נאפו כל כך בשעת שחיטת הזבח שפורסה ואין חוטין נמשכין ממנה קדש הלחם:

פשיטא - דחד דינא אית להו למצה ולחמי תודה דהכא והכא כתיב לחם:

והא - שאין אפויה כל צרכה אע"ג דאין חוטים נמשכים ממנה כפריסא דמיא לפי שנפרכת כשמטלטלים אותה קמ"ל (דלא):

ליקדשו מ' מתוך פ' קדשו - דלאחריות נתכוין דאי אבד הא ליפוק באחריני:

(ומאן דאמר לא קדשו סבר לקרבן גדול דהיינו פ' נתכוין. דאי אתברי מ' מינייהו נפיק באידך): אל יקדשו כו' לא קדשו - שהרי אין מביאין לתודה אלא מ' חלות:

מ"ד קדשו - סבר האי דשחטה סתם אין דעתו אלא על מ' והאי דהביא פ' לאחריות מכוין דאי איבדו ניפוק באחריני:

ומ"ד לא קדשו - סבר האי דהביא שמונים דעתו אכולם ונתכוין להביא קרבן גדול ופסול:

אביי אמר בכלי שרת מקדש שלא מדעת - וה"ה בסכין ששוחט בו הזבח שבשחיטה מתקדש הלחם קמיפלגי: מ"ד קדשו קסבר כלי שרת מקדשי' מה שראוי להם שלא מדעת בעלים:

ומ"ד לא קדשו - קסבר אין מקדשין אלא מה שנתכוונו הבעלים לקרבן גדול דהיינו שמונים ופסול (מר סבר לא אלימא) שחיטה לקדש שלא מדעת בעלים שאע"פ שהבעלים נתכוונו לשמונים הסכין לא קידש אלא מ' שראוין לזבח:

רב פפא אמר דכ"ע כלי שרת מקדשין - מה שראוי להן [מ"ד קדשו] סבר סכין נמי מקדשא מ' שלא מדעת בעלים כשאר כלי שרת ומאן דאמר לא קדשו סבר כיון דלית ליה תוך אין מקדש אלא מדעת בעלים והבעלים לפ' איכוונו ופסול:

דאע"ג דלית ליה לסכין תוך - מקדשת הזבח כשאר כלי שרת שיש להם תוך הכי נמי אלימא משאר כלי שרת שמקדש מה שראוי לזבח מ' מתוך פ' שלא מדעת בעלים:

ומר סבר לא אלימא מכלי שרת - לקדש שלא מדעת ובעלים לקרבן גדול איכוונו לקדש כל פ' ולא קידשו:

מתני' שחטה חוץ לזמנה - על מנת לאכול ממנה כזית למחר דהוי פיגול מעליא:

או חוץ למקומו - (או) חוץ לעזרה:

קדש הלחם - והוי מפגל הואיל ופסול הוה לאחר שחיטה ומ"מ בפנים שחטה אבל שלא לשמן לא קדש הלחם הואיל ומפיק לה מקדושתה לגמרי שהרי שחטה לשם זבח אחר:

ונמצאת טריפה - בבדיקה לא קדש הלחם דטריפה הוי פסול קודם שחיטה:

גמ' זה הכלל וכו' - השתא מפרש כיצד שחטה חוץ לזמנה וכו' דלאו היינו פסול קודם שחיטה לפיכך קדש הלחם:



רש"י מכ"י רבינו בצלאל אשכנזי ז"ל

מתני' בפנים - בעזרה:

עד שלא קרמו בתנור - לאו לחם נינהו אלא עיסה מיקרא:

גמ' חוץ לחומת בית פאגי - חוץ לחומת החיצונה בירושלים:

לא בעי על בסמוך - אע"ג דכתיב והקריב על זבח התודה חלות לא דרשינן על בסמוך שיהיה הלחם אצל התודה בשעת זביחה ואיסור יוצא ליכא שהרי תודה ולחמה נאכלין בכל העיר:

אף התמיד - של בין הערבים של ערב פסח ובמס' פסחים מפרש טעמא באלו דברים:

עד שיהא - חמץ:

לשוחט או לזורק - הכהן הזורק:

ועד שיהא - חמץ:

עמו בעזרה - דדרשינן על בסמוך:

אלא אם קרמו כו' - דחלות בעי וההיא שעתא לא מקרי חלות:

שאם שחטן שלא לשמן כו' - דהכי משמע זבח תודת שלמיו יקריב חלות קרבנו על זבח שנזבח לשם תודה:

יוצאין במצה - בפסח היכא שאינה אפויה יפה:

ואין חוטין נמשכין - ממנה שאפויה קצת:

שפורסה - ששוברה:

כמאן דפריסא דמיא - דכיון דאינה אפויה יפה נפרסה מעצמה:

קדשו - לה ארבעים מתוך שמונים וכולן שמונים יאכלו בקדושה ליום ולילה דהא לא ידיעי הי ארבעים קדשי:

לא קדשו - דהא לא אפשר דיקדשי שמונים דלא בעי אלא ארבעים ולא יצא ידי נדרו דלא תפסו בה קדושה:

חזקי' סבר - דאמר שמונים לאחריות איכוין שאם יאבדו הארבעים ישתיירו הארבעים הלכך לא היה דעתיה אלא על ארבעים וקדשי:

לקרבן גדול - לשמונים והא לא אפשר הילכך לא תפסי בהו קדושה כלל ולא יצא ידי נדרו:

בכלי שרת מקדשין שלא מדעת קא מיפלני - ודכ"ע לקרבן גדול איכוין:

חזקי' סבר מקדשין - את הראוי להם שלא מדעת האיש:

ורבי יוחנן סבר - סכין שמקדש סתם החלות בשחיטת התודה אין מקדש אלא מדעת האיש ואפי' מה שראוי להם ודעת האיש על שמונים הלכך לא קדשי:

וחזקי' סבר - סכין מקדש כשאר כלי שרת שלא מדעת:

לא מקדש - הואיל ואין לו תוך:

אלימא מכלי שרת - דהא אין לו תוך ומקדשי הלכך אלימא נמי להאי מילתא שמתקדש שלא מדעת:

מתני' שחטה - על מנת לאכלה חוץ לזמנה קדש הלחם ונפגל:

על מנת לאכלה חוץ למקומה קדש הלחם - ונפסל דפסולו בקדש הוא וקיימא לן בזבחים כל שפסולו בקודש הקודש מקבלו בפרק המזבח מקדש:

שחטה ונמצאת טריפה לא קדש הלחם - דפסולו קודם שחיטה הוא:

שחטה ונמצאת בעלת מום ר' אליעזר אומר קדשי - מוקמינן לה בגמ' בדוקין שבעין ואליבא דר"ע דאמר אם עלו לא ירדו בפרק המזבח מקדש:

שלא לשמה לא קדש - מפרש בגמ' זבח תודה מלמד שאם שחטה שלא לשמה לא קדש הלחם:

גמ' כל שפיסולו קודם שחיטה [כו' שחטה] - על מנת לאכלה חון לזמנה או חוץ למקומה. לא הוי פיסולו קודם שחיטה:

טריפה - הוי פיסולו קודם שחיטה:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: מנחות עט א (עריכה)

שחטה ונמצאת בעלת מום - פליגי רבי אליעזר ורבי יהושע:

על חוץ לזמנו שקדש - הואיל ומ"מ איתיה לזבח בעזרה אבל חוץ למקומו דלא הוי בעזרה פליגי:

אני דמיתיו לחוץ לזמנו - דדברי הכל קדש דפיגול מרצה משום דהרצאה כתיב ביה דכתיב לא ירצה:

ואתה דמיתו לבעל מום - דדברי הכל לא קדש: חוץ לזמנו וחוץ למקומו פסול מחשבה ובעל מום פסול הגוף:

חוץ למקומו - ובעל מום פסול ואין בו כרת:

ועוד - דקשיא לך היאך נדמנו לבעל מום דפסול הגוף הוא נדוננו משלא לשמו מתודה ששחטה שלא לשמה דהוי פסול מחשבה ואין בו כרת ולא קדש כדאמר במתניתין שחטה שלא לשמה לא קדש הלחם:

ורבי מאיר - אליבא דרבי אליעזר דאמר שחטה ונמצאת בעלת מום קדש מאי שנא וכו' בשלמא לרבי יהודה משוי חדא דינא לבעל מום ולנמצאת טריפה אלא לרבי מאיר מאי שנא וכו':

בדוקין שבעין - דהוי מום עובר ואינו ניכר דלא הוי פסולו קודם שחיטה דסבר כרבי עקיבא דאמר במס' זבחים (פד.) אם עלו לא ירדו והואיל דלא ירדו דקדש כל דהו לא חשיב פסולו קודם שחיטה הלכך קדש הלחם: ואידך רבי יהושע ורבי יהודה אומר אליבא דרבי אליעזר [ור"י] נמי לא קדש סבר כי אמר רבי עקיבא אם עלו לא ירדו:

[בפסולא דגופי'] - דמקדש (לגופי') לזבח עצמו:

לקדושי לחם לא הוי קדוש - הואיל והוי פסולו קודם שחיטה:

חוץ לזמנה אם עלתה לא תרד - דהואיל ופיגול הוא מרצה וכל שכן שאר זבחים:

רבה אמר לא תרד - כרבי אליעזר דאמר גבי תודה דקדש דלא הוי פסול:

רבא אמר תרד - ולא קדש כרבי יהושע:

מדהדר ביה רבי אליעזר - דשתק:

התם - דקאמר ליה ר' יהושע לרבי אליעזר משלא לשמן נדוננו ושתק ר' אליעזר שלא מצא תשובה אבל הכא אי דיינת לה משלא לשמן מוכח (מיניה) מגופיה דאם עלתה לא תרד דקי"ל הפסח והחטאת ששחטן שלא לשמן אם עלו לא ירדו לדברי הכל כדאמר במסכת זבחים בפרק המזבח מקדש (דף פד.) ריבה לכל העולין שאם עלו לא ירדו:

שביק תנא דידן איל נזיר דשכיח - שנוהג לדורות:

ונקט מילואים - דהוו לפי שעה:

עיקר מילתא נקט - איל המילואים שבו קדשו הלחם תחילה:

מתני' הנסכים שקדשו בכלי - שנתנן בכלי ואחר כך נמצא זבח פסול:

אם יש זבח אחר - שאין לו נסכים יקריב אלו נסכים עמו:

ואם לאו - משקדשו בכלי נפסלו בלינה:

גמ' אלא בשחיטת הזבח - דקודם שחיטת הזבח אע"פ שניתנו בכלי שרת אינון חולין ויכול לשנותו לזבח אחר ומשנשחט הזבח לא:

זבח ונסכים - שהזבח מקדש הנסכים:

לאו דאיפסיל בשחיטה - ואם כן דבשחיטה מקדש להו כי נפסל הזבח בשעת שחיטה נפסלו נמי הנסכים ואמאי אם יש שם זבח אחר יקריבו עמו. ע"א מאי לאו דאיפסיל הזבח בשחיטה וקתני אם לאו יפסלו בלינה ואם כן דשחיטת הזבח מקדש הנסכים ולא מתקדשי קודם אמאי יפסלו בלינה הא לא קדשו כלל דהא שחיטה דפסול לא חשיבא שחיטה לקדושי נסכים. כך שמעתי:

לא דאיפסיל בזריקה - דהואיל וכבר קדשו נסכים בשעת שחיטה הלכך אע"ג דאיפסיל זבח בזריקה אם יש שם זבח אחר יקריבו:

כמאן כרבי - דאמר בפ' התכלת (לעיל מז.) שחט הכבשים לשמן וזרק דמן שלא לשמן הלחם קדוש ואינו קדוש:

שני המתירין - כגון זריקה ושחיטה מקדשים הקרבן לקדושה:

מעלין זה בלא זה - והני שחיטה וזריקה מקדשין הן הנסכים וכיון דאלו נסכים הוקדשו בשחיטה אע"ג דאיפסיל זבח בזריקה קדשו נסכים בשחיטה [ומש"ה] אם יש שם זבח אחר יקריבו עמו שהם לא נפסלו:

אפילו תימא רבי אליעזר - דאמר אין מעלין זה בלא זה דאמר לא קדש הלחם עד שישחוט ויזרוק דמן לשמן:

הכא במאי עסקינן כגון שקיבל הדם בכוס ונשפך - אחר כן ונפסל בזריקה:



רש"י מכ"י רבינו בצלאל אשכנזי ז"ל

חוץ לזמנו - פשיטא לן [דקידש] הואיל ומרצה לפיגולו [הכי] מפרש בזבחים בפרק המזבח מקדש [כל שפסולו בקודש] אם עלו לא ירדו:

ועל בעל מום שלא קידש - דאין פסולו בקדש דקודש שנכנס לעזרה נפסל ואמרי' בזבחים כל שאין פסולו בקדש אין הקדש מקבלו:

חוץ לזמנו - יש כרת באכילתו דפיגול הוא דכתיב והנפש האוכלת ממנה עונה תשא והוא עון חיוב כרת דגמרינן עון עון מנותר דכתיב ביה ואוכליו עונו ישא ונכרתה בכריתות בפרק ראשון:

ועוד נדוננו משלא לשמו - דאיכא טעמא דידך דפיסול מחשבה היא ואיכא טעמא דידי דאית בו כרת ואמרינן לעיל זבח תודת שלמיו מלמד שאם שחטה שלא לשמה לא קידש הלחם:

מאי שנא כו' - אמילתא דר' מאיר קמהדר:

דוקין שבעין - טיל"א כמו הנוטה כדוק שמים ובכי האי מומא אמר ר' עקיבא אם עלו לא ירדו הואיל ואין מומו ניכר ועוד דכשרים בעופות שאין בהן חסרון אבר:

ואידך - ר' יהודה אמר לך כי אמר ר' עקיבא אם עלו לא ירדו:

לגופיה - דזבח:

אבל לקדושי - הלחם לא אלימא קדושתיה:

חטאת - וכ"ש שאר זבחים:

ששחטה חוץ לזמנה אם עלתה לא תרד - דאמרי' במס' נדה בפ' יוצא דופן תורה אחת לכל העולים אם עלו לא ירדו:

רבה כר"י - דמדמה ליה לבעל מום ובעל מום אמרינן התם אם עלה ירד דקתני יכול שאני מרבה הרובע והנרבע כו' עד מרבה אני את אלו שפיסולן בקודש ומוציא אני את אלו שאין פיסולן בקודש:

רבא אמר לא תרד - כר' אליעזר דמדמי לעיל חוץ למקומו לחוץ לזמנו:

אבל הכא אי דיינת ליה - חוץ למקומו משלא לשמו אם עלה לא ירד דהא חטאת ששחטה שלא לשמה אפי' לרבה אם עלתה לא תרד הואיל בשאר קרבנות עולה לכתחילה:

עיקר מילתא נקט - מילואין קרבי תחילה לכל הקרבנות וקרבן יחיד הוא וה"ה לאיל נזיר ל"א מילואין קרבן צבור וכשבי עצרת קרבן צבור: מתני' ה"ג אם לנו יפסלו בלינה:

גמ' אין הנסכים מתקדשים - ליפסל בלינה וביוצא:

אלא בשחיטה - וקדשו בכלי דמתניתין לאו דוקא:

זבח ונסכים - נסכים תלויין בזביחה:

מחי לאו דאיפסל בשחיטה - דלא קדשתינהו זביחה לנסכים דפסולה היא וקתני אם לנו יפסלו בלינה:

לא דאיפסול בזריקה - ונסכים בשחיטה קדשי להו:

כמאן - מקדשה שחיטה לחודיה לנסכים כרבי דאמר שני דברים המתירים כגון שחיטה וזריקה:

מעלין זה בלא זה - דאמר בפ' [התכלת] שחט לשמן וזרק דמן שלא לשמן הלחם קדוש ואינו קדוש:

אפילו תימא ר' אליעזר - דאמר לעולם אינו קדוש עד שישחט לשמן וזרק דמן לשמן דשני דברים המתירין שחיטה וזריקה המתירין לבשר אין מעלין זה בלא זה משום דהוי זריקה פסולה כגון שנזרק הדם שלא לשמן והכא כגון שנשפך הדם בקרקע:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: מנחות עט ב (עריכה)

ורבי אלעזר סבירא ליה כאבוה דאמר כל העומד ליזרק כזרוק דמי - להכי נתקדשו בשני המתירין בשחיטה ובזריקה אבל להכי לא הוי כזרוק שיהא הזבח כשר אלא אם יש שם זבח אחר יקריבו עמו משום דסבר כרבי שמעון דאמר כל העומד לזרוק כזרוק דמי:

פסול לשם מנחה אחרת - הכי נמי נימא לנסכים שהקדישם לשם זבח לא יקרבו עם זבח אחר:

שמן נמי - יהא לב בית דין מתנה עליו שיהא כשר למנחה אחרת:

שמן גופה דמנחה הוא - ובגופה דמנחה אין יכול להתנות שתבא לשם מנחה אחרת אבל נסכים אינן גופיה דזבח כולי האי דהא אמרינן (לעיל דף מד:) מנחת נסכים אפילו למחר ויכולין להתנות בהן:

וליתנו - בית דין מעיקרא עליהן דנסכים שאם הוצרכו הוצרכו ואם לאו יהו חולין ואמאי מתנה שיהו לזבח אחר:

גזירה שמא יאמרו - בעלמא בלא תנאי ובלא נפסל הזבח:

מוציאין נסכים מכלי שרת לחול - וקיימא לן שכל דבר שכלי שרת מקדש אינו יוצא לחולין והם אינם יודעים דשחיטת הזבח מקדש אלא יהו סבורין שכלי שרת מקדשא להו לנסכים ואפי' הכי התנו שיהיו לזבח אחר:

השתא נמי וכו' כשרים [כו'] לזבח אחר - אף על פי שלא נמצא זבח פסול:

[כגון שהיה] - מתני' דתני יקריבו עמו כגון שהיה זבח אחר זבוח באותה שעה ונפסל זה ומיד היו הנסכים לזבח האחר ודמי כאילו לשם האי זבח הובאו נסכים ולא אתו למימר נסכים שהפרישו וכו':

ומי אית ליה לר"ש לב בית דין מתנה עליהם - דקא תריץ למתני' כרבי אלעזר ברבי שמעון וסבר לה כאבוה ופרכינן ליה כו' וקמתרץ לב בית דין מתנה עליהם אלמא דר' שמעון סבר לב בית דין מתנה עליהם:

תמידין שלא הוצרכו לציבור - כגון אותן ארבעה שהיו נשארים ביום ר"ח אדר כשהיו נוטלין ב' היו נשארים ד' ואותן לא היו צריכין לפי שאותן הבאין בר"ח ניסן באין מתרומה חדשה. ע"א מ"ר ז"ל שלא הוצרכו לציבור שאבדו והפריש אחרים תחתיהם ואח"כ נמצאו לדברי רבי שמעון דאמר במסכת שבועות (דף יב.) פר ושעיר של יום הכיפורים שאבדו והפריש אחרים תחתיהן ואח"כ נמצאו כי לא יקרבו בחג הסוכות יקרבו בחג המצות דאין נפדין תמימים דאין תנאי בית דין שהתנו אם לא הוצרכו יפדו מועיל בהן הני תמידין נמי אין נפדין תמימים דאין תנאי בית דין מועיל בהן לדברי רבי שמעון אלא ירעו לדברי חכמים דאמרי יפדו דתנאי ב"ד מועיל בהן הני תמידין דהכא נמי נפדין ומדקאמר לדברי רבי שמעון אין נפדין אלמא דסבירא ליה דאין לב בית דין מתנה עליהן:

שאני התם - דס"ל אין נפדין דהא אית להו תקנתא לא סבירא ליה מתנה עליהן:

מתני' ולא חילופה - זו היא חילופה שאבדה והפריש אחרת תחתיה ושוב נמצאת דקרבה נמי בתודה:

גמ' תנו רבנן מהו אומר תודה יקריב - דלא הוה צריך למימר אם על תודה יקריבנו דמצי למיכתב והקריב על זבח התודה והשתא לא דייק אלא יקריב לחודיה וקא דייק דהוא מיעוט לומר דעל אחד מהם מקריב לחם ולא שתים:

אחר שריבה הכתוב - להקרבה מיעט (מין) שאין טעון לחם:

מנין לרבות ולדות וכו' - ואפילו נתכפר בראשונה הויין הני בני הקרבה:

אם על - ריבה דכל אלו קריבין:

לא שנו - הא דתנן לא ולדות וחליפין טעונין לחם:

אלא אחר כפרה - לאחר שנתכפר באחת מהן שאם הקריב שוב לאחרת אין טעונין לחם:

אבל לפני כפרה - אם הקריב לולדות ולתמורה ולחליפין טעונין לחם:

אהייא - קאמר רבי יוחנן לא שנו:

אילימא אחליפי תודת חובה - כגון דאמר עלי דהויא עליה חובה דהכי משמע ליה דרבי יוחנן אמתניתין קמהדר דקתני ולא ולדה ולא חילופה טעונה לחם ומתני' בתודת חובה קמיירי דמדקתני הפריש אחרת תחתיה מכלל דתודה חובה היא דאמר עלי דאי לא הויא חובה לא הוי מפריש אחרת תחתיה ומתני' סתמא קתני דליכא למשמע מידי אי לפני כפרה מיירי אי לאחר כפרה וקאמר רבי יוחנן לא שנו וכו':

לפני כפרה תנינא - דטעונין לחם כדאמר מנין למפריש תודה כו' דמדקאמר מפריש אחרת תחתיה מכלל דתודת חובה היא וקתני והרי שתיהן עומדות איזו שירצה יקריב ולחמה עמה דהיינו לפני כפרה:



רש"י מכ"י רבינו בצלאל אשכנזי ז"ל

ורבי אלעזר - סבר לה כר"ש אבוה דאמר לקמן בפרק המנחות והנסכים כל העומד ליזרק כזרוק דמי ולא הוי פסול בזריקה:

לב ב"ד - של כהנים ובנסכי צבור עסקינן:

גופיה דמנחה היא - שהרי בו נבללת כשנפסלה המנחה נפסל:

וליתני - לב ב"ד על הנסכים שאם נפסלו הזבחים ליפקו לחולין ואמאי קתני אם לנו נפסלו בלינה:

גזירה שמא יאמרו - מוציאין דבר הקדוש בכלי לחול וכולי עלמא לא ידעי תנאה ואמרי בלא תנאי הוי חולין:

הכא נמי - בתמי' כי מתנו עלייהו לשם זבח אחר יאמרו נסכים שהפרישן לשם זבח זה כשרים לזבח אחר בלא תנאי:

כגון שהיה - אותו זבח אחר זבוח באותה שעה דסברי דלשם ההוא זבח הופרשו:

ומי אית ליה לר"ש לב ב"ד כו' - דאוקימנא לעיל כראב"ש וסבר ליה כאבוה דאמר כל העומד לזרוק כזרוק דמי הא אמר רב אידי בר אבין בפ"ק דשבועות:

תמידין שלא הוצרכו לצבור - שבכל שנה היו נשארים ארבע טלאים דאמרינן בפרק התכלת אין פוחתין מששה טלאים המבוקרים בלשכת הטלאים כי בכל יום היו נוטלין שנים ונוטלים שנים אחרים [ונותנים] תחתיהן חוץ מיום אחרון של אדר שלא היו נותנים אחרים תחתיהן לפי שמכאן ואילך אין מביאין אלא מאותן הניקנין משקלים של שנה זו דאמרי' במס' ר"ה אמרה תורה חדש והבא קרבן מתרומה חדשה ונשארו ארבע שלא הוצרכו ולדברי ר"ש דלית ליה לב ב"ד מתנה עליהם אם הוצרכו הוצרכו ואם לא יפדו אין נפדין תמימים אלא ירעו עד שיסתאבו ואח"כ ימכרו:

לדברי חכמים - דאית להו לב ב"ד מתנה עליהם נפדין תמימים:

שאני התם - בתמידין דלא אמר ר"ש לב ב"ד מתנה עליהם ונפדין תמימים משום דבלאו הכי אית להו תקנתא ברעייה דירעו עד שיסתאבו וימכרו אבל נסכים לית להו תקנתא אי לאו לב ב"ד מתנה עליהם:

מתני' ולד תודה - שהפריש תודה מעוברת וילדה: וכן המפריש תודתו ואבדה והפריש אחרת תחתיה:

אינה טעונה לחם - הראשונה אם נמצאת אחר הקרבת שניה וכן שניה אם נמצאת הראשונה קודם הקרבתה והקריבה שוב אין שניה טעונה לחם:

חליפתה - היינו המפריש תודתו ואבדה והפריש אחרת (תמורה):

תמורתה - כגון שעומדת בעין ואומר זו תחת זו וכתיב והיה הוא ותמורתו וגו': גמ' מהו אומר תודה יקריב אם על תודה יקריב הוי ליה יקריבנו קרא יתירא הוא דמצי למכתב על תודה והקריב על זבח התודה כו':

התודה יקריב - משמע כל תודה שירצה והני תרוייהו כל זמן שלא נתכפר תרוייהו תודות נינהו:

יכול שתהא שניה - להקרבה טעונה לחם:

יקריבנו - נו"ן וי"ו דריש:

מנין לרבות ולדות וחליפות ותמורות להקרבה - שיכול להקריבן אחר שהקריב התודה:

על תודה - משמע קרבנות מעדיף על תודה:

יכול יהו טעונות לחם - אוולדות ותמורות קאי דהא חליפין נפקא מיקריבנו אחד ולא שנים אבל ולדות ותמורות לא נפקא [מיקריבנו] למימר בהם ולא שנים דאי נמי מקריב לחם בהדייהו לאו שנים נינהו דהא לא הפרישם לשם תודה אלא [מותר תודה ולא בא] קרא למעוטי מותר תודה מלחם:

לא שנו - דאין טעונות לחם ולקמן מפרש לה:

אלימא אחליפי תודת חובה - כגון דאמר [הרי עלי] והפריש בהמה וקיי"ל דחייב באחריותן דהאומר עלי ואבדה והפריש אחרת ונמצאת הראשונה וקאמר אם קודם [שהקריב] הראשונה ה ריב השניה טעונה לחם השניה ואם לא לא פשיטא:

לפני כפרה תנינא - דטעונה לחם:

לאחר כפרה [תנינא - דאינה] טעונה דאמרי' [לפני כפרה] שאיזה שירצה יקריב ו חמה עמה כו' ולאחר כפרה תנינא נמי לעיל יכול [שתהא] שניה טעונה לחם ת"ל יקריבנו אחד ולא שנים וההיא ברייתא [בתודת] חובה קא מיירי מדאמר מנין למפריש תודתו ולא קתני מנין למפריש תודה ל"א תודת חובה כגון מפרש בים והיוצא בשיירא וחולה שניצל מחליו וחבוש שיצא מבית האסורים דאמרי' בברכות ארבעה צריכין להודות דכתיב בהו ויזבחו זבח תודה בספר תהלים:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: מנחות פ א (עריכה)

אלא אחליפי תודה נדבה - דקאמר הרי זו ואבדה ומפריש אחרת תחתיה כלומר דאסיפא דהא ברייתא קאי דקאמר מנין תמורה וחליפין דסתמא קתני וקמשמע לן בחליפי תודה נדבה ואמר רבי יוחנן עלה לא שנו כו':

בין לפני כפרה בין לאחר כפרה - שנתכפר באחרות טעונות שתיהן לחם דמרבה בתודות הוא דהואיל ולא נתחייב להפריש אחרת והפרישה גלי אדעתיה שדעתו היה להרבות בתודות של נדבות והלכך מביא בלחמיהן:

אלא אוולד תודה נדבה - כגון שהפריש וילדה בין הקריבה לפני כפרה בין לאחר כפרה אין טעונה לחם דמותר דתודה היא שכבר נתכפר באחר והוי כמפריש מעות לתודתו וניתותרו דכל דבר הבא מאליו כגון ולד חשיב מותר:

אלא אוולד תודת חובה - וכי קתני לעיל ולא ולדה טעון לחם לאחר כפרה אבל לפני כפרה טעון והתם ליכא למיפרך בין לפני וכו' מרבה בתודות הוא דאין אדם מרבה בתודת חובה:

אדם מתכפר בשבח הקדש - דהיינו הולד [של תודת חובה] וכיון דיכול להתכפר באיזו שירצה או באם או בולד הכי נמי טעונות לחם:

הוי בה אביי נמי כהאי גוונא - אהייא ותירץ אוולד תודת חובה:

לפני כפרה טעונות לחם - דאדם מתכפר בשבח הקדש לאחר כפרה אין טעונין לחם דמותר דתודה היא ובוולד דתודה נדבה להכי לפני כפרה נמי אין טעונין לחם משום דאין אדם מתכפר בתודת נדבה:

כל שבחטאת מתה - מפרש לקמן:

ואילו גבי חטאת - אם נמצאת לפני כפרה רועה שאין חטאת מתה אלא אותה שנמצאת לאחר שכיפרו הבעלים הא נמצאת קודם שכיפרו הבעלים רועה ואילו תודה בכה"ג דהפריש תודה ואבדה והפריש אחרת תחתיה והרי שתיהן עומדות שניה אין טעונה לחם דכתיב (ויקרא ז) יקריבנו לאחד ולא שתים והיכי קאמר כל שבחטאת רועה בתודה טעונה לחם:

שמואל כרבי סבירא ליה דאמר אבודה בשעת הפרשה דשניה מתה - אפילו נמצאת קודם שנתכפרו בעלים להכי לשמואל אין טעונין לחם:

אלא רועה לרבי היכי משכחת לה - דקאמר שמואל כל שבחטאת רועה בתודה טעונה לחם:

והא גבי תודה כה"ג - שאם הפריש שתי תודות לאחריות שאם תאבד האחת תהא שניה תחתיה אין טעונה לחם דכתיב יקריבנו לאחד ולא לשנים והיכי קאמר כל שבחטאת רועה בתודה טעונה לחם:

אלא שמואל - לא סבר לא כרבי ולא כרבנן:

אלא כר"ש - דאמר חמש חטאות מתות ולד חטאת ותמורת חטאת וחטאת שמתו בעליה ושנתכפרו בעליה באחר ושעיברה שנתה דלית ליה השניה רועה ודכוותה גבי תודה אין טעונה לחם שאם הפריש ב' תודות לאחריות וכו' דהיינו שכפרו בעליה דמתה היא בחטאת להכי גבי תודה אין טעונים לחם: ופריך והיכי אמרת דשמואל כרבי שמעון סבירא ליה והא ר' שמעון לית ליה רועה כלל ושמואל אית ליה דאמר כל שבחטאת רועה:

מאי קמ"ל - שמואל לימא הלכה כרבי שמעון:

לאפוקי מדרבי יוחנן - דאמר אדם מתכפר בשבח הקדש בולד:

קמ"ל - שמואל דהלכה כר' שמעון דה' חטאות מתות ולד חטאת כו' ואין מתכפר בו ובתודה אין טעונה לחם:

זו תודה וזו לחמה - אע"ג דלא אמר עלי אם אבד הלחם מביא לחם אחר דכיון דאמר זו נתחייב בלחמה וכל זמן שעיקר הזבח קיים חייב בלחמה:

מ"ט לחם לגלל תודה - דכתיב והקריב על זבח התודה חלות (ויקרא ז):

ואין תודה לגלל לחם - משום הכי אבדה תודה אין מביא תודה אחרת אף על גב דלחמה קיים אין מביא תודה אחרת:

הפריש מעות

רש"י מכ"י רבינו בצלאל אשכנזי ז"ל

אלא אחלופי תודת נדבה - כגון דאמר הרי זו תודה ואינו חייב באחריותה ואבדה והפריש אחרת:

מרבה בתודות הוא - ולאו חליפין היא דהא לא מחייב באחריותה דקמייתא אלא תודה באפי נפשה היא וטעונה לחם אפי' נתכפר בראשונה:

מותר דתודה היא - יתירות שגדל על התודה ולאו תודה עצמה:

אלא אולד תודת חובה - קאמר לפני כפרה טעון לחם דקסבר אדם מתכפר בשבח שהשביח הקדש לאחר שהוקדש הלכך כיון דאילו אבדה תודה נפיק ידי נדבתו בולד תודה קרינן ביה וטעונה לחם אם הקריבה תחלה דהא אהני ליה דבהאי יצא ידי נדרו אבל ולד תודת נדבה דלא עלי' רמיא אם אבדה ליכא למימר אולד במקום תודה הוא ובו מתכפר דהא אם האם קיימת מן הדין צריך להקריבה ואם אבדה בלא ולד נמי הוי מפטרי:

הוי בה אביי נמי כה"ג - דרב עמרם ומשני לה נמי כדשניין:

מרבה בתודות הוא - ולאו חליפין דקמייתא הוא דהא אינו חייב באחריותה:

ולד תודת נדבה - אפי' לפני כפרה מותר דתודה הויא ולא אהני ליה מידי דליכא למימר בשבח הקדש מתכפר דהא לאו עלי' רמיא:

לפני כפרה טעונות לחם - שהרי יצא בהן ידי חובתו שאם תאבד הראשונה עוד לא צריך לאתויי אחריתי: מילתא דשמואל מפרש לקמן: חמש חטאות מתות ושכפרו בעליה אחת מהן:

אין חטאת - שכפרו בעליה מתה אלא א"כ נמצאת לאחר שכפרו בעליה באחרת הא אם נמצאת קודם לכן כי הא דשתיהן עומדות ונתכפר באחת מהן שניה רועה וגבי תודה קתני יכול תהא שניה טעונה לחם כו' ומדרבנן קא מותיב לה:

שמואל כרבי ס"ל דאמר - אם אבדה הראשונה בשעת הפרשת השניה מתה ואע"ג שלא היתה אבודה בשעת כפרה שנמצאת קודם הלכך משום הרי בתודה אין טעונה לחם השניה שהרי גבי חטאת מתה כה"ג:

אלא - לרבי היכי משכחת לה דמתוקמא מילתא דשמואל דאמר כל שבחטאת רועה בתודה טעונה לחם:

במפריש שתי חטאות לאחריות - שאם תאבד האחת יתכפר בחברתה דהתם רבי מודה דיתכפר באחת מהם והשניה תרעה דאין חטאת שנתכפרו באחרת מתה אלא ע"י דיחוי שאבדה ונדחית אבל בהנך דלא נדחו מעולם לא דהכי הוי הלכה למשה מסיני דכל דין חטאת המתות הלכה למשה מסיני במס' תמורה:

והאי גבי תודה כה"ג - אם הפריש שתי תודות לאחריות אין שניה טעונה לחם דהא ליכא למימר מרבה בתודות הוא דהא ודאי לשם חדא חובה אפרשינהו וכתיב התודה התודה טעונה לחם ולא חליפתה:

אלא שמואל - דאמר כל שבחטאת מתה בתודה אינה טעונה לחם:

כר"ש ס"ל דאמר - במס' תמורה ה' חטאות מתות וקא חשיב שכפרו בעליה (והן) [והיינו] בכל ענין ואפי' הפריש שתי חטאות לאחריות שניה תמות הלכך בתודה אינה טעונה לחם:

והא רועה לר"ש לית ליה כלל - ומאי האי דקאמר שמואל כל שבחטאת רועה בתודה טעונה לחם. שמואל נמי חדא קאמר. במתה איירי ברועה לא איירי: מאי קמ"ל: שמואל כולהו תנינא לעיל דאין טעונות לחם והא ודאי ליכא למימר דכשעברה שנתה אתא לאשמועינן דהא תודה כשרה אפי' בת עשר שנים: לאפוקי מדר"י דאמר ולד (חטאת) [תודה] לפני כפרה טעון לחם דאדם מתכפר בשבח הקדש קמ"ל שמואל דלא דקאמר כל שבחטאת מתה בתודה אינה טעזנה לחם ולד חטאת מתה:

אבד הלחם מביא לחם אחר - על תודה זו:

אבדה תודה - אין מביא תודה אחרת על לחם זה אלא אבדה התודה אבדה הלחם:

מאי טעמא - מביא לחם אחר:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: מנחות פ ב (עריכה)

לזבח תודתו - וניתותרו:

אי הכי איפכא נמי - דכיון דלחם איקרי תודה תודה נמי איקרי לחם ויביא נמי ממותר לחם תודה:

לחם איקרי תודה - ולהכי הפריש לתודתו ונתותרו מביא בהן לחם:

נתכפר בראשונה שניה אין טעונה לחם - לפי שהיא חליפי תודה ראשונה:

שלישית טעונה לחם - דלא הויא חליפי תודה ראשונה ומרבה בתודות הוא דאע"ג דחובה היא דקתני והפריש אחרת אפילו הכי אמרינן הכא ודאי שלישית לא הויא אלא מרבה בתודות דלא הויא חליפה:

נתכפר בשלישית שניה אין טעונה לחם - לפי שהיא חליפתה של שניה:

ראשונה טעונה לחם - לפי שאינה חליפין:

נתכפר באמצעית שתיהן אין טעונות לחם - לפי שהיא חליפת הראשונה ולא שלישית טעונה לחם שאף על פי שאינה חליפת ראשונה הויא חליפה דחליפה:

שניה תמות - דהויא חטאת שכיפרו בעליה:

שלישית תרעה - דלא הויא חליפי ראשונה:

תודה דאיכא למימר מרבה בתודות הוא - משום הכי לרבה שלישית טעונה לחם כדאמרינן לעיל דהויא תודת חובה אבל חטאת דליכא למימר מרבה בחטאות הוא שאין דרכן של בני אדם להרבות בחטאות:

אימא לא - תיהוי שלישית רועה אלא ימותו תרוייהו קמשמע לן רבה דלא:

דלמא תמורה היא - וכבר אמרינן לעיל תודה טעונה לחם ולא תמורה משום הכי אין לה תקנה: אמאי אין לה תקנה אי עסקינן בתודת חובה בההיא דאמר עלי ונתערבה אית לה תקנה:

לא סגי דלא מייתי אחרינא - ולייתי בהמה אחריתי ולחם ולתני ולימא אי הך דקיימא תמורה היא הך בהמה לתודה לחובתו והא לחמה והאחרונה שנשתיירה תיהוי לאחריות דהוי כמפריש תודות לאחריות דהוא קריבה עם לחם וחדא בלא לחם:

לא צריכא דאמר הרי זו - דהויא נדבה להכי לא מצי למימר דהא תיהוי לאחריות דלנדבה ליכא אחריות משום הכי אין לה תקנה:

למידין לפני רבי - היינו לוי כדאמרי' בסנהדרין (דף יז:) למידין לפני חכמים לוי:

ואי לא ליפוק לחולין - שיאכלו הבעלים אותן חלות בתורת חולין והכהנים יאכלו לאותן ד' דתרומה בתורת חולין:

וכי מכניסין חולין לעזרה - דדלמא הך דקיימא תמורה היא והיאך הביא לחם חולין בעזרה:

ולייתי בהמה אחרת ולחם - (דלא) דאע"ג דאסקינן דאמר הרי זו יביא בהמה ומה בכך שהרי אדם יכול להרבות [תודות] נדבה ויהא להם תקנה:

ממעט הוא לאכילה דשלמים - דהשתא הויא ספק שלמים ודין שלמים דנאכלים לשני ימים ולילה ותודה ליום ולילה ואי אכיל לה בתורת תודה שמא נשתייר ממנה למחר ונמצא מביא קדשים לבית הפסול שיקדים זמנו דשמא שלמים הוא:



רש"י מכ"י רבינו בצלאל אשכנזי ז"ל

לחם איקרי תודה - כדכתיב התודה חלות הלכך כי אמר מעות הללו לתודה הרי לחם בכלל דהא נמי תודה איקרי:

תודה לא איקרי לחם - וכי אמר מעות הללו ללחמי תודה לא הויא תודה באותו שם דהא לא איקרי לחם:

שניה אינה טעונה לחם - דהא קרבה חליפין דידה והויא ליה מותר תודת הראשונה אבל שלישית טעונה לחם דחליפין דשניה היא ושניה לא קרבה ולא הויא מותר תודה:

שתיהן אינן טעונות לחם - דתרוייהו שייכי באמצעית:

חליפין דהדדי נינהו - דמכח ראשונה באו כלן:

מאי וכן - פשיטא דכדין תודות לענין לחם כך דין חטאת לענין מתה בכה"ג:

דליכא למימר מרבה בחטאות הוא - דחטאת לאו בר נדר ונדבה הוא ואימא דכלן ימותו:

תודה שנתערב בתמורתה - דלא ידע הי תודה והי תמורה:

ומתה אחת מהן כו' - אבל אם שתיהן עומדות מביאן לעזרה וארבעים חלות עמהם ומתנה אם זו תודה הא לחם שלה וזו תמורתה ואם זו תודה יהא לחם שלה וזו תמורתה וקא בעי תלמודא אי דאמר האי גברא מתחלה הרי עלי תודה לא סגי דלא מייתי תודתו וכיון דלא סגי דלא מייתי יכול להפריש אחרת לאחריות הלכך לייתי בהמה עם הנותרת ולתני: אי הך דקיימי תמורה היא האחרת שהבאתי תהא תודה זו לחמה ואי הך דקיימי תודה היא הא לחם שלה וזו האחרת אני מפריש לאחריות של זו שאם תאבד תהא זו תחתי' ויקריב הראשון ולחמה ושניה בלא לחם כדין המפריש שתי תודות לאחריות דאמרן לעיל השניה אינה טעונה לחם: דאמר בקמייתא הרי זו ואין לה אחריות ולא מצי למימר הא תהא לאחריות:

למדין - היינו לוי בפ"ק דסנהדרין:

וכי מכניסין חולין לעזרה - ואי הך תמורה היא אשתכח דאייתי חולין לעזרה:

לייתי בהמה - אחרת עם הנותרת:

משום דקא ממעט באכילה דשלמים - דאין יכול לאוכלה להך אחרת אלא ליום ולילה והנותר ישרף דשמא תודה היא ואיכא למימר לאו תודה היא אלא שלמים שנאכלים לשני ימים ולילה אחד ושלא כדין שרפן ואייתי קדשים לבית הפסול:

לוי - היינו נמי למדין אלא קמייתא אמר ליה בישיבת שאר התלמידים וזו בינו לבין עצמו:

והא תיהוי מותר תודה - ותקרב בלא לחם:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: מנחות פא א (עריכה)

וכי מפרישין תחילה - שום קרבן על מנת שיהא מותר זבח:

ארבעין בכתפיה וכשר - הוא חייב ללקות ארבעים על שהמיר כדתנן (תמורה דף ב.) שאם המיר מומר וסופג את הארבעים ואת אמרת יפריש לכתחילה לשם תמורה דבר שהוא אסור ומתחייבים מלקות:

אם איתא לדרבי יוחנן - דאמר לעיל חוץ לחומת העזרה נמי קדש הלחם בשחיטת הזבח אם הוא לפנים מחומת בית פאגי אמאי לא עביד כדאמר מעיקרא:

ולייתי לחם וכו' - ודקמהדר לה וכי מכניסין חולין לעזרה לייתי לחם ויניח חוץ לחומת העזרה בבית פאגי במקום שמתקדש בשחיטת הזבח ואפילו הויא תמורה דהוו חולין ליכא איסורא דהא לא נכנסו לעזרה:

משום דאיכא ארבע - חלות דתרומה שצריך להניף ובכל מקום מצינו הלחם למעלה וצריך להניפו בעזרה במקום שמניף הבשר ואי קשיא הא דאמר לעיל (דף סב.) כל מקום שיש לחם הלחם למעלה ואמר היכא אמר רב פפא במילואים אמאי לא אמר נמי בתודה איכא לתרוצי עיקר מילתא נקט כדתרצינן נמי לעיל: לפני ה' כתיב בשלמים ותודה היא בכלל שלמים:

קמעייל חולין לעזרה - שמא תמורה היא:

ולייתי שמונים - חלות ולינחינהו בחוץ כרבי יוחנן וליפריש מינייהו שמונה חלות ולותבינהו גוואי:

ולימא אי הך כו' - וליקדשו ארבעים מתוך שמונים והני שמונה דגוואי לא הוי ארבעה מינייהו חולין בעזרה ממה נפשך דאי הך דקיימא תודה הויא הוו שתי תודות ושמונה חלות תרומה ואי הך דקיימא תמורה ולא הוה אלא חדא תודה הני שמנה ליחשבינהו מהני מ' דקדשו ולא הוו חולין בעזרה:

ומשני לא אפשר בהכי משום דממעט באכילה דארבעים - גבי הבעלים דכהן אינו רוצה לאכול כי אם ארבעה דסבור שמא אין כאן אלא תודה אחת ואין לכהן לאכול כי אם ארבעה מהן והבעלים נמי חוששין שמא שתיהן תודות הן וכל שמונה קדשות ונמצא אותן ארבעה חלות אבודים ולעיל דאמרינן אי לא ליפוק לחולין ליכא למימר קממעט באכילה דארבעים דהתם ליכא אלא ארבעים חלות וממה נפשך אית ליה לפרושי ד' לתרומה אבל הכא דהפריש שני חלות איכא למימר דארבעים שלא לצורך הן וקא ממעט לבעלים באכילה דארבעים: ענין אחר דקא ממעט באכילה דארבעה דאילו בעלמא היכא דליכא אלא חד קרבן אי יקדשו מ' מתוך שמונים אין נאכלין לכהנים אלא ארבעה ואידך כולהו נאכלין לבעלים וכיון דליכא אלא ארבעה יש ספוק בידך לאוכלן ביום אחד אבל הכא דאיכא לכהנים שמונה ושל בעלים יכולין להאכיל מחלקן לכל מי שירצו ולא אתו לידי שריפה אבל שמונה דלכהנים כיון דאין נאכלין אלא לנשיהם ולבניהם ולעבדיהם דלמא לא מצו אכלי לכולהו שמונה ביום אחד והוי המותר בשריפה ושמא לא הויא אידך תודה ולא קדשו אלא ארבעים וליכא דקדיש אלא ד' ונמצאת ממעט באכילה דאלו ד' ושריף שלא כדין מ"ר. ענין אחר ממעט באכילה דמ' דילמא לא קדשי כלל דאידך לא הויא תודה וכי מתותרי למחר שרף להו ועבר משום בל תשחית (דברים כ) כך שמעתי:

רצה בה מתכפר רצה בוולדה מתכפר - דלא חשיב לה כולד חטאת הואיל והפרישה מעוברת דדעתיה הוה נמי להתכפר בעובר ומתכפר באיזו מהם שירצה ודכוותיה גבי תודה יכול לעשותן שתיהם תודות אבל נתעברה לאחר שהקדיש אין מתכפר בולדה משום דכשהקדישה לא הוה דעתיה אהאי ולד דאכתי לא נתעברה:

לייתי בהמה מעוברת - משום הכי אמר בהמה מעוברת ולא בהמה וולדה משום דכי מפריש לה לא הויא אלא חדא ואיכא למימר דמפריש תחילה למותרות:

והאי ליהוי מותר בתודה - והכא ליכא למימר וכי מפרישין תחילה למותרות שהרי מקצתה הויא עיקר קרבן דבשעה שהפרישה לא הויא אלא חדא גופא ועכשיו קרב מקצתו או האם או הולד אבל לעיל דלא הוי אלא חד והיא גופיה מייתי מתחילה לשם מותר איכא למיפרך וכי מפרישין וכו':

מאן לימא לן - טעם דרבי יוחנן התם היינו משום דעובר לאו ירך אמו הוא ואם שיירו לעובר שלא הקדישו כשהקדיש לאם הוי משוייר דלא חשיב כוולדה דבעי למימר דכוותיה גבי תודה שיהו האם והולד תודות דילמא ס"ל התם אם שיירו אינו משוייר שאין יכול לשיירו לקרבן לפני עצמו אלא מתה וה"נ אין יכול לעשות הוולד קרבן ואין יכול להקריב שניהם האם והוולד ולחמם עמהם אלא היינו טעמא דר' יוחנן דאמר רצה בוולדה מתכפר משום דאדם מתכפר בשבח הקדש בוולד דכי הפרישה מעוברת הוה דעתיה אכל שבחא ולאחר שנתכפר באם פוסל הוולד ה"נ מתכפר באיזו תודה שירצה ולחמה עמה אבל להביא שניהם ולחמם לא:

ולימא עלי - כדי שיהא חייב באחריותה:

ולייתי אחרת - לאחריות דראשונה:

התורה אמרה טוב אשר לא תדור - ומוקמינן ליה (חולין דף ב:) דאמר עלי:

ואת אמרת ליקום ולנדור לכתחילה - דלימא עלי דס"ל טוב מזה ומזה שאינו נודר כל עיקר:

מתני' האומר הרי עלי תודה יביא היא ולחמה מן החולין - דכיון דאמר עלי נתחייב בה והוה ליה דבר שבחובה ואינו בא אלא מן החולין כדאמרינן לקמן וכיון דאמר הרי עלי תודה אע"ג דלא אמר ולחמה מתחייב בשתיהן דלחם גלל תודה:



רש"י מכ"י רבינו בצלאל אשכנזי ז"ל

וכי מפרישין תחילה למותרות - לשום [קרבן] הא לא מצינו מותרות [אלא] ולד או שכפר ונתותר (או) כגון שאבד ראשונה והפריש אחרת ואח' כ נמצאת הראשונה:

עני מרי - ענני מורי:

ארבעים בכתפי' - ארבעים יש (בדבר) [בדיבורו] דכתיב לא ימיר אותו ואת אמרת כשר לעשות לכתחילה ולומר הא תמורה: אם איתא לדר' יוחנן דאמר לעיל בהאי פירקא השוחט תודה לפנים ולחמה חוץ לחומת העזרה קדש הלחם:

ואי לא ליפוק לחולין - והכא לא מצי למפרך וכי מכניסין חולין לעזרה כדפריך לעיל:

ומשני משום דאיכא ארבע להניף - אותן ד' הנאכלות לכהן טעונין תנופה עם חזה ושוק כדאמר בפרק כל המנחות באות מצה כל מקום שיש לחם הלחם מלמעלה ועוד תניא בת"כ גבי תנופה בפרשת צו את אהרן חזה זה חזה התנופה זה תנופת הסל שוק זה השוק התרומה זו תרומת תודה ותרומת תודה היינו ד' חלות ובתנופה כתיב לפני ה':

וליקדשו לה מ' מתוך שמנים - ואינך מ' הוי ליה מפריש לאחריות דהכי אמר חזקיה לעיל לאחריות קא מכויץ והמפריש שני קרבנות לאחריות שניהם קדושים וה"נ כולהו שמנים קדשי עם התודה ומ' באנפי נפשיה הלכך ליכא למיפרך מעייל חולין לעזרה דכיון דלאחריות קא מעייל להו צורך קרבן נינהו ושפיר דמי ואע"ג דהן חולין כהלל הזקן מביאה כשהיא חולין לעזרה ומקדשה וסומך עליה ושוחט אבל בהנך דלעיל דליכא אלא חדא בהמה ודלמא תמורה היא ולא חזיא ללחם מעיקרא חולין לעזרה קא מעייל על חנם:

משום דקא ממעט באכילה - דעכשיו הוא תורם שמנה חלות ושמא לאו תודה היא ואותן ארבע תרם שלא כדין וממעט באכילה מארבע הראויות דדילמא לא משתכחי כהנים לאכלינהו ואתו לידי נותר על ידי אלו שהן חולין ואינן ראויות לכאן ומייתי קדשים לבית הפסול ממעט באכילה ממעט את אוכליהן זמן אכילתן לישנא אחרינא גרסינן משום דממעט באכילה דארבע:

המפריש כו' - במס' תמורה בפ' כיצד מערימין:

והאי - הולד:

להוי מותר דתודה - וליכא למימר [וכי] מפריש תחלה למותרות דהא משעת הפרשה חד גופה הוא:

מאן לימא לן - דטעמא דר' יוחנן דאמר רצה בולדה מתכפר משום דס"ל:

אם שיירו - לולד לשם קדשים:

משוייר - דיכול להפריש לו ולאמו לשם שני קרבנות דתמצא למימר נמי הכא שיפריש האם וולד לשם ב' תודות דלמא לעולם אם שיירו אינו משוייר אלא כשהפריש לאם הוי ולד בע"כ קדוש עם האם לקרבן מותר וכשיקריב האם הוי (חבירו) [הולד] מותר ואין טעון לחם:

והאי דאמר ר' יוחנן - רצה בולדה מתכפר דקסבר אדם מתכפר בשבח הקדש ולעולם אם קרב אחד מהם הוי האידך מותר: לדמהריא שם מקום:

ולייתי בהמה - אחרת ולימא עלי תודה אפריש אותו בהמה לתודתו: ולייתי עוד בהמה אחרת לאחריות נדרו דהא עלי קאמר וחייב באחריותו וחלה על האחת קדושת אחריות דהשתא הוו להו ג' בהמות:

טוב אשר לא תדור - דאסור לומר עלי דשמא תאבד ולא יפריש אחרת תדור היינו עלי דאמרי' בר"ה נדר האומר הרי עלי עולה נדבה האומר הרי זו עולה:

מתני' יביא היא ולחמה מן החולין - ולא מן המעשר דכיון דאמר הרי עלי הוי ליה דבר שבחובה וכל דבר שבחובה גמרינן לקמן דאינו בא אלא מן החולין:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: מנחות פא ב (עריכה)

ואם אמר הרי עלי תודה מו החולין ולחמה מן המעשר שני. כיון דעיקר ותודה הזבח אמר מן החולין יביא הכל מן החולין דכיון דאמר עלי נתחייב ' בה והוה ליה דבר שבחובה:

תודה ממעות מעשר שני ולחמה מו החולין יביא - כמו שאמר הואיל ועיקר הוא למצוה לבא מן החולין והוא לא מייתי זבח (מן החולין כמצותה להכי לא גריר לחם בתר זבח: גמ' אמר רב הונא האומר הרי עלי לחמי תודה. אף על גב דלא אמר תודה מביא שתיהן: סוף מילתיה נקט. דכי אמר לחמי תודה הוי כמאן דאמר תודה ולחמה: כיון דאמר ולחמה מן החולין יביא היא ולחמה מן החולין: שאני התם כיון דאמר בפירוש תודה מן המעשר. הא דקאמר בתר הכי לחמה מן החולין נעשה כאומר הרי עלי לחם של חולין לפטור תודתו של פלוני הכא נמי נעשה כאומר הרי עלי לחמה מן החולין לפטור תודתו שנדרתי להביאו מן המעשר להכי מביא לחמה מן החולין אבל לעולם היכא דאמר לחמי תודה סתם מביא נמי תודה: הכא נמי נעשה כאומר הרי עלי תודה לפטור לחמו של פלוני. דבכל ענין שנדר להביא מן המעשר [לא להוי מעשר גריר בתר חולין אלא] ליהוי חולין גרירא בתר המעשר ויביא התודה מן החולין ולחמה מן המעשר כמו שאמר: בשלמא לחם למיפטר תודה אתי. כדאמרינן (לעיל דף פ.) לחם גלל תודה איכא למימר דנעשה כאומר לפטור תודתו של פלוני:

אלא תודה מי אתיא למיפטר לחם - דנימא נעשה כאומר לפטור לחמו של פלוני:

אבל לא אמר תודה - אלא לחמי תודה:

לא - אין כופין אותו להביא תודה ולחמה:

דלא מתני ליה כי אמר נסכים בלא זבח - דאין כופין אותו להביא זבח ונסכים כדאמר (לעיל עד:) המתנדב יין מביא ומזלפו על גבי האישים:

ואמאי - כופין אותו להביא תודה ולחמה כי אמר הרי עלי תודה בלא לחם:

נדר ופתחו עמו הוא - כלומר שכשנדר תודה לאלתר נתחרט בדבר ולפי שהיה יודע שאין תודה בלא לחם נתחרט כדי לסתור נדרו ואמאי כופין לקיים נדרו כ"ש. ענין אחר נדר ופתחו עמו שיכול לומר אני הייתי סבור שהייתי יכול להביא תודה בלא לחם עכשיו שאיני יכול אי אפשי מ"ר ז"ל:

תפוס לשון ראשון - וכיון דאמר תודה נתחייב בתודה ולחמה:

בית שמאי - אע"פ שאמר ענין שאינו בנזירות כיון דאמר הרי אני נזיר תפוס לשון ראשון והוי נזיר:

אפילו תימא בית הלל - ואמאי אינו נדר ופתחו עמו כגון דאמר אילו הייתי יודע שאין נודרין כך בלא לחם לא הייתי נודר אלא תודה ולחמה:

והאי כופין אותו דקאמרת - הא דעתו לאתויי כראוי להכי כופין אותו דקמהדר ביה ואמר איני רוצה להביא אלא כמו שנדרתי בלא לחם כופין אותו כמו שגילה תחילה שהיה דעתו לנדור כהוגן:

אילו הייתי יודע שכן - שהייתי חייב בלחמה לא הייתי נודר:

בשלמא לחזקיה - דמוקים לההיא כב"ש ומשום תפוס לשון ראשון הא נמי ב"ש ומשום תפוס לשון ראשון כופין אותו:

אלא לרבי יוחנן - דמוקים לההיא כבית הלל האי ודאי לאו בית הלל היא דהא נדר ופתחו הוא דקאמר אילו הייתי יודע וכו':

שמור - המצוה והבא תודה ולחמה כמצותה:

שלא תהא רגיל לעשות כך - לנדור תודה בלא לחם:

לא סגי דלא מייתי - תרוייהו מן המעשר בתמיה כלומר אמאי קאמר יביא שניהן דמשמע ולא מן החולין אי מייתי מן החולין תע"ב:

רצה יביא - מן המעשר:

שלא יקח מחיטי מעשר שני - בהמה לתודתו: אבל ממעות מעשר שני מביא תודה: ולחמה:

אני אומר אפילו בחיטין הלקוחין ממעשר שני לא יביא - לצורך תודות:

מהיכא ילפת לה לתודה - דאינה מביאה מחיטי מעשר שני:

משלמים - שבאין ממעשר שני ותודה איקרי שלמים דכתיב ובשר זבח תודת שלמיו (ויקרא ז):



רש"י מכ"י רבינו בצלאל אשכנזי ז"ל

ואם אמר הרי עלי תודה מן החולין ולחמה מן המעשר - מעשר שני:

יביא היא ולחמה מן החולין - דלחם שייך בתר תודה דכיון דאמר הרי עלי תודה מן החולין בע"כ מיחייב בלחם הלכך האי דהדר ואמר לחמה מן המעשר לאו כלום הוא: תודה מו המעשר ולחמה מן החולין יביא תודה היא ולחמה מן המעשר יביא. וה"פ תודה מן המעשר ולחמה מן החולין יביא כמו שנדר ואם אמר תודה היא ולחמה מן המעשר יביא כמו שנדר ובגמרא מפרש [דהאי ד] קאמר יביא לאו [חובה] הוא דכ"ש אם [יביא] שניהם מן החולין [דשפיר] עבד אלא [אם רצה] קאמר:

ולא יביא - הלחם:

מחיטי מעשר שני - עצמו מפרש טעמא בגמרא:

גמ' סוף מילתא נקט - כוון לנדור תודה תחילה ואח"כ לחם:

כיון דאמר לחמה מן החולין - נימא נמי סוף מילתא נקט ויביא הכל מן החולין:

נעשה כאומר הרי עלי לפטור תודתו של פלוני - דאינו מביא אלא לחם ה"נ משמע הרי עלי מן החולין לפטור תודת מעשר: יביא היא ולחמה מן החולין וחייב יה בתודה ולחמה אמאי נימא נמי נעשה כאומר הרי עלי תודה בלא לחם לפטור לחמו של מעשר: הכי השתא כו' דקיימא לן לחם גלל תודה ואין תודה גלל לחם:

אבל לא אמר תודה - אלא לחם לא מייתי מידי דתודה לא שייכא בלחם: דלא מתני ליה נסכים בלא זבח דלא הוי מצי למתני נסכים בלא זבח כופין אותו שיביא זבח ונסכים דהא יכול אדם להתנדב יין בפני עצמו כדאמרינן בפ' המנחות והנסכים תנא נמי תודה: אמאי כופין אותו להביא תודה ולחמה:

נדר ופתחו עמו - הוא עם הנדר פתח בחרטה כיון דאמר בתוך כדי דבור בלא לחם ודאי חוזר בו מן התודה ויודע הוא דאין תודה בלא לחם וכן זבח בלא נסכים ולא בעי לאתויי מידי:

תפוס לשון ראשון - וכיון דאמר עלי תודה מיד נתחייב בתודה ולחמה:

הריני נזיר מן הדבלה ומן הגרוגרות - ואין נזירות אלא מן היין:

ב"ש אומרים הרי זה גזיר - דתפוס לשון ראשון וכיון דאמר הריני סתם נזירות מיי משמע:

וב"ה אומרים אין זה נזיר - דנדר ופתחו עמו הוא:

אפי' תימא - הך ברייתא דקתני כופין אותו:

באומר - אילו הייתי יודע. שאין נודרין כך תודה בלא לחם:

לא הייתי נודר כך - אלא תודה ולחמה דהשתא ליכא למימר דלשום חרטה קאמר:

ומאי כופין - אותו כיון דדעתו להביא את הכל:

דקא בעי למהדר ביה - אחר שאמר לנו דבר זה:

ואומר אילו הייתי [יודע] (נודר) שכן - שסופי להביא שניהם לא הייתי נודר כלום:

שמור ושמעת - מפרש לקמץ: בשלמא לחזקיה הא נמי איכא לאוקמי כב"ש:

אלא לר' יוחנן - מאי איכא למימר לתרוצי בהאי דתיקום כב"ה הא בהדיא קאמר דלא היה בדעתו להביא שניהם:

לעשות כך - לנדור תודה בלא לחם:

ופריו יביא - בתמי':

לא סגי דלא מייתי - לחם מן המעשר בתמי' הא ודאי אם הביא לחם מן החולין תע"ב:

הלקוחות - בירושלים ממעות מעשר שני לשום אכילת למעשר שני יביא:

אפי' מחיטין הלקוחות ממעות מעשי שני - קודם לכן לשם מעשר שני לא יביא ומתני' דקתני אלא ממעות מעשר שני שיקח חיטין לשם תודה ממעות מעשר שני ויביא:

מהיכא ילפת לה - לתודה דיכול להביא ממעות מעשר שני: משלמים דרחמנא קראה לתודה שלמים דכתיב תודת שלמיו מה שלמים באים ממעשר אף תודה באה מן המעשר אם ירצה:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: מנחות פב א (עריכה)

ושלמים גמר שם שם ממעשר שני - דמזבין ממעות מעשר דכתיב במעשר שני ונתתה בכסף עד ואכלת שם (דברים יד) וכתיב בשלמים ואכלת שם (שם כז) מה שם דהתם מעשר אף שם דגבי שלמים מעשר דיכול להביא שלמים ממעשר:

ומינה מה שלמים אין גופן מעשר - שני דשלמים בשר אף תודה דבאה ממעשר אין גופו מעשר דאותן חיטין שיכול ליקחם מהם לא היו של מעשר אלא שניקחו בכסף מעשר:

מה שלמים כו' דמין מעשר נינהו - אלא יביא ממעות מעשר ויקח חלות לתודתו והני לא הוו מין מעשר:

המתפיס - שמזמן מעות מעשר שני לקנות שלמים מהן אע"ג דסתם מעות מעשר שלמים הן אע"ג דמתפיס בהו בפירוש לא קנו שלמים דלא חלה על אותן מעות קדושת שלמים אלא שיכול לקנות מהן כל דבר אחר שירצה:

דלא אלימא שלמים למיחל אקדושת מעשר - שלא יהא יכול ליתנו בכל אשר תאוה נפשו:

הלוקח חיה - ממעות מעשר שני לזבחי שלמים:

ובהמה לבשר תאוה - לאוכלה בירושלים בכל שעה שירצה כדכתיב (דברים יד) ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך דאע"ג דאין דינו ליקח ממעות מעשר שני אלא שלמים:

לא יצא העור לחולין - דאילו בשר חיה גופה לא חזיא לשלמים אבל עור דחזיא ליקח בו בהמה לשלמים לא יצא לחולין היכא דיש בו ליקח בו בהמה סתם מעות מעשר הויא שלמים ומביא בדמיו שלמים דקיימא לן דכך הוא הדין לעשות ליקח ממעות מעשר שני בהמה לשלמים וחיה לבשר תאוה והעור יוצא לחולין כדאמר בפ' בכל מערבין (עירובין כז:) בבקר מלמד שלוקחים בקר אגב עורו הבשר לזבחים ומבליע דמי העור בבשר ויוצא לחולין וצאן אגב גיזותיו אבל הכא דשני דלקח חיה לשלמים ובהמה לבשר תאוה לא יצא העור לחולין אלא קנו שלמים:

לאו למימרא דקנו - העורות תורת שלמים אלמא דאלימא קדושת שלמים למיחל אקדושת מעשר:

ה"ק אינו בתורת לצאת העור לחולין - דאין לו קדושה כלל הואיל ושלא כתורה לוקחן דנעשה האי עור כלוקח ממעות מעשר שני שור לחרישה שלא לקחו סתם דלא הוי שלמים כלל לא הוא ולא עורו מרבותינו ז"ל. ענין אחר אינו בתורת לצאת העור לחולין דהיינו לשלמים הלוקח בהמה ממעות מעשר לשלמים הבשר נאכל בתורת שלמים והעור יוצא לחולין אבל האי לא יצא לחולין ויקח מדמי העור בהמה לשלמים אבל לא קנה שלמים דנעשה כלוקח שור לחרישה ממעות מעשר שני דמוכרם הן ועורן ויאכלו כל דמיו מעשר:

אליבא דר' יהודה - דאמר במסכת קדושין (ד' נב:) מעשר ממון הדיוט הוא ויכול לקדש בו את האשה לא פליגי דקנו שלמים דקדושת שלמים חיילא אממון הדיוט:

מ"ד לא קנו כר"מ - דלא חלה קדושת שלמים אממון גבוה:

כיון דמעשר קרב שלמים - בהמה שלוקח ממעות מעשר סתם קרב שלמים:

מכי תפיס ליה נמי - לצורך שלמים תפס דקנו שלמים ואין יכול לשנותן לדבר אחר:

כשהוא פודן - לאותן מעות מעשר שני שמחללן על פרוטות או על דינרין:

מוסיף שני חומשין - אחד חומש להקדישו שפודה דהיינו שלמים דכתיב אם המקדיש וגו' ויסף חמישיתו וגו' (זיקרא כז):

ואחד למעשר שני - דכתיב אם גאל יגאל איש ממעשרו וגו' (שם) והא הכא דחיילא קדושת שלמים אקדושת מעשר שהרי הוסיף חומש אשלמים והיכי אמר ר' אלעזר לא קנו:

הא מני ר' יהודה היא - דאמר ממון הדיוט הוא להכי חל עליה קדושת שלמים:

מתני' כל הבא מן הצאן ומן הבקר - היינו תודה ושלמים הבאין חובה:

האומר הרי עלי תודה וכו' - משנה שאינה צריכה היא דהא תנינן לה לעיל אי לא משום סיפא דצריכה דקתני נסכים בכל מקום ואפילו היכא דאמר הרי עלי זבח ולא אמר ונסכים א"נ דאמר זבח ונסכים ואפילו לא אמר עלי אלא אמר הרי זו לא יביא אלא מן החולין:

גמ' מה פסח במצרים אינו בא אלא מן החולין - דאכתי לא הוו מעשרות:

וכי דנין - פסח דורות שאפשר לבא מן המעשר שהרי בדורות נוהג מעשר מפסח מצרים שאי אפשר לו לבא ממעשר שהרי באותה שעה לא היה מעשר נוהג:

ראיה גדולה היא - הואיל ומצינו שום פסח שאינו בא אלא מן החולין:

שכן אין טעון מתן דמים למזבח - דלא הוה מזבח אלא משקוף ומזוזות וכיון דאין ממנו למזבח לא הוי דומיא דשלמים להכי אינו בא מן המעשר:



רש"י מכ"י רבינו בצלאל אשכנזי ז"ל

ושלמים - גופייהו גמרי' שם שם ממעשר דכתיב וזבחת שלמים ואכלת שם וכתיב במעשר ונתתה בכסף וגו' ואכלת שם מה להלן מעשר אף כאן מעשר וקא דייקינן מה שלמים אין גופן מעשר דהא אין מעשר שני אלא בתבואה אלא ממעות מעשר קאמר קרא דיביא שלמים:

אף תודה נמי - לחמי תודה לא מגוף המעשר [דהיינו] מן החיטין הראשונות של מעשר:

והני חיטי הלקוחות - ממעות מעשר אין גופן מעשר ומשום הכי קשרית לאתויי לחמי תודה מינייהו:

מן מעשר - דשלמים בשר ומעשר פירא אף לחמי תודה שמביא מן המעשר לא יביאם ממין המעשר דהיינו נמי חיטים הלקוחות לשם מעשר אלא מן המעות יקנה לחמי תודה לשם (מעשר) [תודה] דמעות לאו מין מעשר הוא:

המתפיס - דאומר מעות מעשר הללו יהיו לקנות שלמים:

לא קנו שלמים - ואם ירצה יקח מהן חיטים או כל מה שירצה והא דתנן מביא תודה ממעות מעשר לא שמתפיס המעות אלא שיקנה בהמה לשם של שלמים דאבהמה ודאי חלה קדושה הראויה מזבח:

הלוקח חיה - ממעות מעשר שני בירושלים:

לזבחי שלמים - לא יצא העור לחולין וקס"ד האי דפריך לא יצא העור לחולין מקדושת שלמים אלא ימכרו ויביא בדמיו שלמים הלכך עור נמי קדוש וכן אם לקח בהמה ממעות מעשר שני לבשר תאוה לאוכלה בלא הקרבה לא יצא העור לחולין מקדושת מעשר שני אלא ימכר העזר ויאכלו דמיו בירושלים דאין דרך מקח בכך דסתם בהמת מעשר שני הנאכלות בירושלים יקרבו שלמים אבל חיה לבשר תאוה ובהמה לזבחי שלמים יצא העור לחולין מקדושת מעשר שני דאמרי' בעירובין בפ' בכל מערבין בבקר מלמד שלוקחין בקר ממעות מעשר שני עם העור ולא צריך לאכול בירושלים אלא הבשר קתני למיהת חיה לזבחי שלמים לא יצא העור לחולין:

לאו למימרא דקני שלמים - וחלה קדושה על העור שראוי להם:

אינו בתורת - שלמים לצאת להעור לחולין ויצא מקדושת מעשר דאילו הוה חלה קדושת שלמים אחיה הוי נפיק העור לחולין כשאר עורות שלמים שהן חולין:

מאי טעמא - לא יצא העור לחולין מקדושת מעשר שהרי אין דרך מקח בכך לקנות חיה לזבחי שלמים: פלוגתא דר"מ ור"י במס' קדושין בפ' שני:

כיון דמעשר קרי שלמים - כדגמרי' לעיל שם שם:

אחד להקדש - לשם שלמים שהפודה הקדש מוסיף חומש והפודה מעשר שני שלו מוסיף חומש: מתני' פסח דאינו בא אלא מן החולין מפרש בגמרא:

אף כל דבר שבחובה כו' - לפיכך האומר הרי עלי תודה או שלמים הואיל והן באין חובה דהא אמר הרי עלי לא יביא אלא מן החולין:

והנסכים - של תודה ושל שלמים:

בכל מקום - בין אמר הרי עלי להביאם מן המעשר בין מן החולין לא יביא הנסכים אלא מן החולין כי שרי ליה רחמנא לאתויי שלמים ממעשר כדגמרינן שם שם הני מילי שלמים גופייהו דבני אכילה נינהו אבל נסכים דכליל נינהו לא יביא מן המעשר:

גמ' פסח מצרים לא בא אלא מן החולין - דעדיין לא היתה להם תבואת מעשר שני דאין מעשר אלא משנכנסו לארץ:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: מנחות פב ב (עריכה)

תאמר בפסח דורות שכן טעון וכו' - כשלמים ודין הוא שיביא אף מן המעשר כשלמים:

כל עבודות של חדש זה - פסח דורות כזה דבא מן החולין:

ליקו במילתיה - קמייתא וכי דנין איפשר וכו' אמאי חוזר ודנין דין אחר:

אי הדר ביה - דסבר דנין אפשר משאי אפשר והאי דלא גמר ליה ר"ע פסח דורות מפסח מצרים משום האי פירכא מה לפסח מצרים שכן [אין] טעון מתן וכו' האי לאו פירכא היא דפסח מדבר יוכיח שטעון מתן דמים ואימורים למזבח ואינו בא אלא מן החולין דבמדבר לא הוה מעשר עד שבאו לארץ אף אני אביא פסח דורות שאינו בא אלא מן החולין:

לדבריו דרבי אליעזר - דאית ליה דנין אפשר משאי אפשר מה לפסח מצרים אבל איהו סבר דאין דנין:

ורבי אליעזר - אמאי מהדר ליה ועבדת לימא לאו פירכא היא דפסח מדבר יוכיח:

והשתא נמי - אע"ג דיליף מן ועבדת ליפרוך ר"ע וכי דנין אפשר משאי אפשר והאי קרא ועבדת לא משמע ליה דהא לא כתיב בפירוש דבא מן החולין אלא דיליף מהקישא דיהו כל עבודות של חדש זה כזה:

זאת אומרת - מדלא פריך הכי אין משיבין על ההיקש אע"ג דאיכא למיפרך ביה כגון הכא דאדם דן ק"ו מעצמו ואין אדם דן גז"ש [והיקש] מעצמו אא"כ למדה מרבו ורבו מרבו הלכה למשה מסיני:

ובתרביצא - בבית המדרש שמרביצים בו התורה אמרו וכי דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש דפסח דורות למד מפסח מצרים דבא מן החולין היאך למידין תודה מפסח דורות:

בכללא איתמר - כלומר פסח מצרים ופסח דורות בכלל הוא דשם פסח א' הוא ולא הוי דבר הלמד בהיקש דהיכי דיליף תודה מפסח דורות כמאן דיליף מפסח מצרים דשם פסח אחד הוא:

ור"ע - הואיל ולא יליף מן ועבדת כר' אליעזר פסח דורות דאינו בא אלא מן החולין מנלן:

זאת התורה - מאי קא משמע לן האי קרא:

עולה - להכי מקיש הני קרבנות לעולה לומר לך מה עולה וכו':

מאי היא - באיזה כלי דילפי' מעולה:

אילימא מזרק - לקבל הדם כדאשכחן מזרק בעולה דכתיב וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות וכתיב וישם באגנות:

נמי כתיב וישם באגנות - דהאי באגנות משמע אכולהו כיון דשלמים טעונין מזרק כל שכן שאר קדשים ואמאי ילפי מעולות טפי משלמי צבור:

סכין - דלא הוו מולקין:

מנחה - להכי הוקשו למנחה מה מנחה כו':

אלא לזכרי כהונה - דכתיב כל זכר בבני אהרן יאכלנה (ויקרא ו):



רש"י מכ"י רבינו בצלאל אשכנזי ז"ל

תאמר בפסח דורות שטעון מתן דמים ואימורים - כדאמרי' בתמיד נשחט אך בכור שור וגו' למד על בכור ומעשר ופסח שטעון מתן דמים ואימורים:

כזה - של מצרים מה זה מן החולין אף לדורות מן החולין:

ליקו במילתיה - בהאי דסבר ליה דאין דנין אפשר משאי אפשר ואמאי חזר ודנו דין אחר:

ואי הדר ביה - וסבר דדיינינן אפשר משאי אפשר:

משום האי פירכא - דמתן דמים לאו פירכא היא:

פסח מדבר - שעשו בני ישראל את הפסח במועדו כבר הי' להם מזבח דבר"ח ניסן הוקם המשכן וטעון מתן דמים ואימורים למזבח ולא בא אלא מן החולין דעדיין לא היה להם מעשר:

ואי משום האי פירכא - דמתן דמים לאו פירכא היא דפסח מדבר יוכיח:

לדידך דאמרת אין דנין - בע"כ דיינינן ליה מיניה דהא אקשה בו קרא לכל הפסחים כדכתיב ועבדת כו' שיהו כל העבודות של חדש כזה:

והשתא נמי ליפרוך - וכי דנין אפשר משאי אפשר:

ובתרביצא אמור - בבית המדרש מותבי תיובתא אמתני' דגמר שאר קרבנות חובה מפסח דורות:

וכי - פסח דורות הלמד בהקש מפסח מצרים כדכתיב בחדש הזה:

חוזר ומלמד - על שאר קרבנות בהקש:

בכללא אתמר - מתני' מכל הפסחים גמר בהדדי:

דכוליה פסח חדא מילתא היא - ופסח דורות הלמד מפסח מצרים לאו דבר הלמד בהיקש הוא דשם פסח חד הוא וחד דינא אית להו:

נפקא ליה מהא - כלומר מהאי קרא דזאת העולה נפקי ליה ולא כדדריש ליה שמואל משום ר' אליעזר אלא דדריש ליה בענינא אחרינא לקמן:

זאת התורה - כוליה קרא יתירא הוא דהא בכל חד באפי נפשיה כתיב זאת תורת העולה זאת תורת החטאת כו' אלא לדרשא הוא דאתא:

מאי היא - על איזה כלי הוא מלמד:

אילימא מזרק - כדכתיב וישלחו את נערי בני ישראל ויעלו עולות וכתיב בההוא קרא וישם באגנות אלמא עולה טעונה מזרק ואתא האי זאת התורה לאקושי שאר קרבנות לעולה שיטענו מזרק:

שלמים נמי כתיב בהו וישם באגנות - דהתם שלמים נמי הוי דכתיב ויזבחו זבחים שלמים:

במנחה - כתיב כל זכר בכהנים:

מאי היא - על איזה מן הקרבנות מלמד שיהא נאכלין לכהנים:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: מנחות פג א (עריכה)

בהדיא כתיב בהו - וזה יהיה לך מקדשי הקדשים מן האש לכל חטאתם ולכל אשמם וסמיך ליה בקדש הקדשים וגו' (במדבר יח):

מריבויא דקראי אתי - דיאכל אותו:

איכא דמייתי - זבחי שלמי ציבור ממנחה ואיכא דמייתי מרבויא דקרא:

חטאת מה חטאת מקדשה בבלוע - דכתיב כל אשר יגע בבשרה (ויקרא ו) ואמרי' (זבחים דף צז:) עד שיבלע בבשרה כגון שהיו שתי חתיכות אחת שלמים ואחת של בשר חטאת ונפל מן החטאת על השלמים ונבלע בה יאכל כחומר שבה ליום ולילה כחטאת:

מה אשם אין שפיר ושליא הולד קדוש בהן - כשהן במעיהן:

דקסבר ולדות קדשים בהוייתן הן קדושים - כשיולדו ולא במעי אמן:

ודנין אפשר - נקבה דיש בה שליא מאשם זכר דאין לו שליא:

מה מילואים מותריהם בשריפה - דכתיב ואם יותר בבשר המילואים מן הלחם עד הבקר ושרפת את הנותר באש וגו' (שמות כט):

ואין מותריהן בעלי חיים בשריפה - דבמילואים לא הפרישו שום בהמה לאחריות ולא היה שם בעלי חיים מותר:

אף כל [מותריהן בשריפה] ואין מותריהן בבעלי חיים בשריפה - שאם הפריש ב' חטאות לאחריות ונתכפר באחד מהן אין השני לאיבוד אלא ירעה עד שיסתאב וכו':

מה שלמים מפגלים - שהתודה מפגלת את הלחם ומתפגלין עצמן אם חישב בהן דעיקר פיגול בשלמים כתיב אף כל מפגלין כגון זבחי שלמי ציבור מפגלין את שתי הלחם:

ור"ע - מפרש לקרא בענינא אחרינא מנחה מה מנחה מקדשת בבלוע דכתיב במנחה כל הנוגע בה יקדש:

אי כתב רחמנא במנחה - דמקדשת בבלוע:

הוה אמינא משום דרכיכא - שהיא סולת בלעה:

אבל חטאת - דלא רכיך אימא לא:

קדיר - כורשת"טרייט בלע"ז שנבלע ביותר:

אף כל - בין פסח בין תודה אין בא אלא מן החולין ומהכא נפקא ליה לרבי עקיבא:

ובידו הימנית - דכתיב בה אצבע וכהונה:

מביום צוותו נפקא - חטאת ושאר זבחים:

מה אשם עצמותיו מותרין - שהרי בשרו מותר ולא כתיב אשם אלא משום דבעי לפרושי קרא כל חד וחד בפני עצמו והוא הדין דאפי' שאר זבחים עצמותיו מותרין כדאמר במס' פסחים (דף פג.) אבל העצמות וגידין ישרפו לששה עשר ואמרינן הני עצמות היכי דמי אי דלית בהו מוחא לישדינהו אלמא דעצמות מותרין:

אף כל - אפילו עולה עצמותיהן מותרין כדאמרינן במסכת זבחים פרשו הן אפילו בראש המזבח ירדו ושריין אפילו לקתתא דסכיני:

ור"ע - דמפיק לפסח דבא מן החולין מחטאת:

האי וזבחת פסח

רש"י מכ"י רבינו בצלאל אשכנזי ז"ל

בהדיא כתיב בהו - בצו את אהרן:

אי שלמי צבור - כבשי עצרת:

בקדש הקדשים תאכלנו כל זכר בכהנים יאכל אותו - לעיל מיניה כתיב וזה יהיה לכם מקדש הקדשים מן האש וגו' וכתיב בתרי' בקדש הקדשים תאכלנו דלא צריך דהא בכל הנך דכתיב בקרא דלעיל מיניה בכוליה כתיב זכרים בצו את אהרן ריבויא הוא ללמד על כבשי העצרת דהם נמי נקראו קדשים דכתיב קדש יהי' לה' לכהן:

מה חטאת מקדש בבלוע - דאם בלע בשר שלמים מבשר חטאת יש להם דין חטאת ליאכל ליום ולילה כדאמרי' בפסחים כל אשר יגע בבשרה יקדש להיות כמוה שאם פסולה תפסלם ואם כשרה יאכל כחמור שבה:

אף כל מקדש בבלוע - שאם בלע קרבן קל מן החמור קדוש כמוה או קרבן כשר מן הפסול פסולה כמוהו:

מה אשם איו שפיר ושליא קדוש בו - דלעולם לא ימצא באשם שפיר ושליא דכל אשמות זכרים הם:

אף כל - קרבנות שמצאו בתוכן שפיר ושליא אינן קדושים דקסבר ולדות קדשים בהוייתן כשנולדים הם קדושים ולא במעי אמן:

ודנין אפשר - שאר קרבנות הבאים נקבה ואפשר להיות לה בתוכן שפיר ושליא:

משאי אפשר - מאשם דזכר הוא ולהכי נקט לשון בהוייתן משום הא דולדות קדשים קדושים נפקא לן בפרק קמא דבכורות מיהיו לך דכתיב רק קדשיך אלו התמורות אשר יהיו לך אלו הולדות:

מה מילואים כו' - דכתיב ואם יותר מבשר מילואים וגו':

ואין בעלי חיים מותריהן בשריפה - שלא מצינו שריפה במילואים אלא בבשר לאחר שחיטה:

אף כל - קרבנות:

מותריהן - שניתותר חוץ לזמן אכילה לשריפה ואחטאת ואשם איצטריך דאשלמים כתיב שריפה בהדיא:

ואין בעלי חיים מותריהן בשריפה - כגון אם הפריש שני קרבנות לאחריות או קרבן מעוברת הוי השני מותר:

מה שלמים מפגלין - נסכים כדאמרי' בהקומץ הזבח מפגל את הנסכים:

ומתפגלין - הם עצמן:

אף כל כו' - ולהכי גמר משלמים דעיקר פיגול בשלמים כתיב:

מנחה מקדשת בבלוע - דכתיב ביה נמי כל אשר יגע בהם יקדש ואמרי' בת"כ יכול אפי' לא בלע ת"ל בה עד שיבלע וה"ה נמי דהוה מצי למגמר מחטאת אלא דכולי קרא דריש מכל חד מילתא ומיבעי ליה חטאת לדרשא אחרינא:

ואיצטריך למיכתב כו' - דמ שי בבלוע:

קדיר - טראשטיש"ט ונכנס הבלוע לתוכו מאד:

מה חטאת אינה באה לא מו החולין - כדגמרי' לקמיה:

וביום - כדכתיב בפרשת יום הכפורים כי ביום הזה יכפר עליכם:

ובידו הימנית - דכתיב אצבע וכהונה ואמרי' לקמן כל מקום שנאמר אצבע כו' דגמר מוטבל הכהן אצבעו הימנית בפ"ק:

מה אשם עצמותיו מותרים - בעצמות שאין בהם מוח דשריין אפי' לקתא דסכינא ואשם דעצמותיו מותרים שהרי בשרו מותר ואין איסור נותר חל עליהם דאין נותר חל אלא על זבח הראוי לאכילה כדאמרי' בפסחים העצמות והגידין ישרפו לששה עשר והוינן בה אי דלית בהו מוחא לישדינהו אלמא היכא דאין ראוי לאכילה אין נותר חל:

אף כל - אפי' עולה אע"ג דכולה כליל עצמותי' מותרים והאי דנקט אשם טפי משום דמכל חד מייתי חדא דרשא ועוד באשם כתיב הוא לאחר הקטרת אימורים ומשמע הוא אשם ולא עצמותיו אשם ומדרשא דחטאת נפקא ליה נמי לר' עקיבא דאין דבר שבחובה בא אלא מן החולין ועולה ומילואים דריש להו ר"ע כר' אליעזר:

ורבי עקיבא - דנפקא ליה כל דבר שבחובה אינה באה אלא מן החולין מהכא:

האי וזבחת פסח - דמתני' מאי דריש ביה:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: מנחות פג ב (עריכה)

מאי עביד ליה - דמתניתין אפיק ליה מפסח ור' אליעזר היא ולא ר"ע:

מותר הפסח - כגון שהפריש מעות לפסחו וניתותרו (לשלמים) והיינו מותר פסח. ענין אחר שהפריש פסחו ואבד והפריש אחר תחתיו ואח"כ נמצא הראשון והוא מותר פסח מנין שקרב שלמים:

לדבר הבא מן הצאן ומן הבקר - היינו שלמים:

אם מן הצאן קרבנו לזבח שלמים - לא הוה צריך למיכתב משום דהא כתיב (ויקרא ג) אם זבח שלמים קרבנו:

ואמר אבוה דשמואל וכו' דבר הבא מן הצאן - דהיינו פסח:

כשב לרבות פסח לאליה - דמשום דמשמע שיהיה שלם שיהא עמו האליה הוצרך הכתוב זה לרבותו דאילו שאר אימורים נפקי מאך בכור שור או בכור כשב ואמרי' (זבחים דף לז.) דמו לא נאמר אלא דמם חלבו לא נאמר אלא חלבם לימד על בכור ומעשר ופסח שטעונים מתן דמים ואימורין אבל אליה איצטריך קרא אחרינא כבש לרבותו משום דפסח בעינן שיהא שלם ואילו הוה שקיל לאליה לא הוה הפסח שלם ולהכי איצטריך האי קרא לרבותו דגבי כבש כתיב אליה:

ושלמים הבאין מחמת הפסח - היינו מותר פסח:

כשהוא אומר ואם עז - ולא כתיב אם הפסיק הענין למעט מאליה לימד על העז ועל פסח הבא מן העז שאינם טעונים אליה:

וצריכי - הני שלשה קראי למילף דמותר פסח הוי שלמים:

חד לעברה זמנו - לאחר י"ד:

לא עברה זמנו ולא שנתו - כגון שאבד קודם חצות והפריש אחר תחתיו ונמצא דאם רצה לשוחטו קודם חצות קרב שלמים ואע"ג דעדיין חזי לפסח:

דחזי לפסח שני - בארבעה עשר באייר:

אימא לא - יהא קרב שלמים:

דאפילו לפסח ראשון נמי חזי - אימא לא יקרב שלמים קא משמע לן:



רש"י מכ"י רבינו בצלאל אשכנזי ז"ל

למותר הפסח - כגון שהפריש מעות לפסחו ונתותרו יביא מהם שלמים:

לדבר הבא מן הצאן ומן הבקר - והיינו שלמים ואע"ג דעולה באה ג"כ מן הצאן ומן הבקר אפי' הכי שלמים אתי דהא [לשם] אכילה הפרישה [ולא] לשם כליל:

דבר הבא מן הצאן - פסח אינו בא אלא מן הצאן:

יהא לזבח שלמים - דהאי זבח שלמים קרא יתירא הוא דהא בשלמים איירי לעיל והוי מצי למכתב ואם מן הצאן יביא קרבנו:

כבש לרבות את הפסח לאליה - גבי שלמים כתיב ואם כבש הוא מקריב וגו' וקרא יתירא הוא דהא למעלה נאמר ואם מן הצאן קרבנו כו' ולמטה נאמר ואם מן העז קרבנו ממילא ידענא דעד השתא איירי בכבש הוי ליה כבש קרא יתירא לרבות את הפסח לאליה שתהא אלייתה כולה לגבוה עם שאר האימורים כדין כבש שלמים כדכתיב והקריב מזבח השלמים חלבו האליה תמימה אבל לשאר מילי דשלמים כגון סמיכה ונסכים לא מצינא לרבויי דהא ממעט לה לקמן בפ' שתי מדות:

כשהוא אומר אם כבש - אם הוי יתירא להביא פסח שעברה שנתו והביא אחר דבן שנה בעינן והרי זה הנשאר מותר הפסח וכשיקריב אותו לאחר זמן יהי' שלמים ויטעון סמיכה ונסכים:

ושלמים הבאים מחמת הפסח - היינו חגיגת י"ד בניסן שאז היתה חבורת הפסח מרובה מביאין עמו שלמים כדי שיאכל פסח על השובע במס' פסחים בפ' אלו דברים:

כשהוא אומר - למטה ואם עז:

הפסיק הענין - שאין לעז דין האמור למעלה:

לימד על העז שאינה טעונה אליה - שאם הביא עז לשלמים אין אליתה קריבה עם האימורים שיש לה דין בן בקר שאינה טעונה אליה:

תלתא קראי - למותר הפסח שיקריב שלמים:

לעברה זמנו - שעבר הפסח:

וחד ללא עברה זמנו ולא שנתו - שהפריש שה לפסחו ושחטו קודם לפסח:

משום דאידחי ליה - מפסח לגמרי משום הכי קרב שלמים:

אימא לא - יקריב שלמים הואיל וראוי לפסח:

דאפי' לפסח ראשון נמי חזי אימא לא - להוי שלמים ואם שחטו קודם לפסח יפסל קמ"ל ומהכא נפקא לן בכל דוכתא דאמרי' פסח בשאר ימות השנה שלמים הם:

רש"י הנדפס

פרק תשיעי - כל קרבנות הציבור


מתני' כל הקרבנות - היינו מנחות:

אלפא לסלת - שכשם שהאלף היא ראש לכל האותיות כך סלת של אלו שני מקומות מכניס וזטחא ראש לכל הסלתות. ענין אחר אלפא אלף היינו אחד כך סלת של שני מקומות מיוחדין לכך שסלתן מובחר עיקר מכל הסלתות כך שמעתי:

כל הארצות - שבארץ ישראל כגון יהודה ועבר הירדן והגליל כשרות:

אלא מכאן היו מביאין - משום דמצוה להביא מן המובחר:

גמ' מן העלייה - מחיטין ואפילו ישנים בעלייה:

והא אפיקתיה - ממושבותיכם ולא מחוצה לארץ והיכי דרשת ליה ואפי' מן העלייה:

שמעת מינה תרתי - חד דאפילו מן העלייה וחד לכל ביאות שאתה מביא וכו' כדאמרינן בפירקין דלעיל (דף עז:) תביאו ריבויא הוא לגמרי דלא בעי לגופיה:

והכתיב ראשית - דמשמע מן החדש ולא מן הישן:

שתהא חדשה לכל המנחות - כלומר שיביאו שתי הלחם קודם שיביאו שום מנחה מן החדש אבל שתי הלחם גופייהו באות אפי' מן הישן:

עד כאן לא פליגי - תנא דמתני' ותנא דבריית' אלא בחדש:



רש"י מכ"י רבינו בצלאל אשכנזי ז"ל

מן החדש ומן הישן - במנחות אקמר:

מכמיס וזינחא - מקומות הן:

אלפא לסולת - סולת שלהן ראשון ומובחר לכל הסלתות כאלף זו שהוא אלף בלשון יווני:

כופריים - כפר ושתים היו אחד בהר ואחד בבקעה:

כל ארצות - של ארץ ישראל כשרות היו אלא מכאן היו מביאין:

גמ' תקריב - משמע מ"מ:

ואפי' מן העליה - דהיינו ישן ותנא דפסיל יליף טעמא מראשית קצירכם והאי תקריב מפיק ליה תקריב ואפי' בשבת תקריב ואפי' בטומאה כדדרשינן לעיל בפרק ר' ישמעאל:

והא אפיקתיה - להאי דרשא:

שכל שאתה מביא ממקום אחר - חמץ יהא כזה עשרון לחלה להביא לחמי תודה כדדרשינן ליה בפ' התודה (דף עז ע"ב) והכתיב ראשית בתרוייהו בעומר כתיב ראשית קצירכם ובשתי הלחם כתיב קרבן ראשית תקריב אתם לה' ובשתי הלחם משתעי קרא דבאין שאור כדכתיב חמץ תאפנה ומשני למצוה בעינן מן החדש ולעולם אם הביא מן הישן כשר:

והא כתיב חדשה - מנחה חדשה לה' ובשתי הלחם כתיב:

שתהא חדשה לכל המנחות - שאפי מן הישן תהא קודמת לכל המנחות הבאות מן החדש שלא יביא מנחה מן החדשה קודם לשתי הלחם:

לא פליגי - תנא דידן ותנא ברא: