לדלג לתוכן

רש"י על הש"ס/מנחות/פרק א

הוספת קישורים
לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רבינו גרשום |
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: רש"י | ראשונים | אחרונים




מתני' כל המנחות שנקמצו שלא לשמן - כגון שהתנדב מנחת מרחשת והביאה וקמצה הכהן ואמר הריני קומץ לשם מחבת:

כשרות - וקומצן נקטר ושיריהן נאכלין:

אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה - דלא יצא ידי נדרו וצריך להביא אחרת לשם מרחשת:

חוץ ממנחת חוטא - כגון ההיא דמטמא מקדש דכתיב בויקרא ואם לא תשיג ידו לשתי תורים וגו':

ומנחת קנאות - מנחת סוטה שאם קמצן שלא לשמן כגון לשם נדבה או נתן בכלי את הקומץ שלא לשמן או הוליך או הקטיר שלא לשמן או חישב באחת מעבודות הללו הריני עובד לשמו ושלא לשמו:

או שלא לשמו ולשמו - באלו שתי מנחות פסולין ואין שיריהן נאכלין וטעמא מפ' בגמ' והא דתנא או שלא לשמו ולשמו דלא תימא לשמו ושלא לשמו הוא דפסולה דתפיס לשון אחרון אבל שלא לשמו ולשמו לא קמ"ל דאף בתחלת דבריו אדם נתפס אית לן: גמ' מדקתני אלא משמע דכל דינה כמנחה כשירה אלא זה בלבד:

ואסור לשנויי - בה שינוי אחר כגון אם עבר וקמצה שלא לשמה אסור לתת קומץ בכלי שלא לשמה:

נדבה - בתמיה והא נדר הוא דכתיב כאשר נדרת (דברים כג):

אם כמה שנדרת עשית - לשמה יהא נדר כלומר יצאת ידי נדרך ואם לאו יהא נדבה ויביא אחרת לנדרו:


ונדבה מי שרי לשנויי בה - והכתיב אם זבח שלמים קרבנו (ויקרא ג) שתהא זביחה לשם שלמים:

רבי שמעון אומר כל המנחות כו' - ואפי' מנחת חוטא:

שאין המנחות דומות לזבחים - דבזבחים מודינא דלא עלו:

מעשיה מוכיחים - שהוא מכזב דמרחשת עמוקה ומעשיה רוחשים רכין מחבת צפה ומעשיה קשין בפרק כל המנחות באות מצה (לקמן דף סג.):

אבל בזבחים אינו כן - אין להם מעשה מוכיח הילכך מהני בהו שינוי דלא עלו לשם חובה:

מנחת חריבה - דמנחת חוטא (ויקרא ה) ומנחת קנאות דכתיב בהו (במדבר ה) לא ישים עליה שמן:

בלולה - שאר מנחות והשתא פליגא מתניתין עליה דר' שמעון בתרתי חדא דמתניתין קתני בכל המנחות דלא עלו וחדא דקא פסיל תנא דידן מנחת חוטא לגמרי:

הניחא לרב אשי - דמתרץ לקמן כי רמינן דר' שמעון דאמר בדוכתא אחריתי (במתניתין) אדרבי שמעון דהכא ומתרץ להו רב אשי דהא דאמר ר' שמעון עלו באומר הריני קומץ מחבת לשם מרחשת דכיון דלא אדכר שמה דמנחה אלא שמה דמנא דברי רוח בעלמא נינהו והא דקאמר ר' שמעון בעלמא דלא עלו כגון דאידכר שמה דמנחה איכא לאוקומה מתני' כר' שמעון דמתני' דאידכר שמה דמנח' כדמפר' שלא לשמו ולשמו לשם מנחת נדבה לשם מנחת חוטא:

אלא לרבה ולרבא - דמשנו לה בטעמי אחריני כדמפרש לקמן מאי איכא למימר:

וכי תימא - מתני' מיתוקמא כר' שמעון כדמשני רבה לקמן לטעמיה דר' שמעון כאן בשינוי קדש וכאן בשינוי בעלים הא דאמר רבי שמעון עלו בשינוי קדש כגון מנחת מחבת לשם מנחת מרחשת דמעשיה מוכיחין שהוא מכזב והא דאמר לא עלו בשינוי בעלים כגון שהביאה ראובן וקמצה כהן לשם שמעון דליכא מעשה מוכיח אי דראובן היא אי דשמעון:

והא מתניתין בשינוי קדש - מיירי וקתני דלא עלו דקתני כיצד לשמן ושלא לשמן כגון שקמץ מנחת חוטא לשם מנחת חוטא ולשם נדבה:

ואי נמי כדמשני רבא - לטעמא דר' שמעון דהא דאמר עלו בקומץ מנחת מחבת לשם מנחת מרחשת משום דכתיב זאת תורת המנחה (ויקרא ו) תורה אחת לכל המנחות והא דקתני לא עלו בקומץ מנחה לשם זבח ולקמן פריך בקומץ לשם זבח לתכשר נמי דהא מעשיה מוכיחין עליה קאמר ומשני לה לקמן (דף ג.) והא דנקט לאקשויי במתני' משלא לשמן ה"ה דמצי לאקשויי לשמן ושלא לשמן כדאקשינן לרבה אלא כי סידרא דמתני' נקיט ואזיל:

קדש קדשים היא וגו' - במנחה כתיב וקרי לה חטאת ואשם הא כיצד מנחת חוטא הרי היא כחטאת דקי"ל (זבחים דף ב.) כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה חוץ מן פסח וחטאת שפסולין לגמרי ובפ"ק דזבחים מפרש טעמא דפסח ולקמן מפרש טעמא דחטאת:

ואינו מרצה - לא עלו לשם חובה דבזבחים ר"ש מודה כדקתני לעיל:

אף מנחה כו' - וקשיא דר"ש אדרבי שמעון בין במנחת חוטא ובין במנחת נדבה:

כאן בשינוי קדש - כדפרישית לעיל:

מכדי מחשבה דפסל רחמנא במנחה הקישא הוא - דאיתקיש רחמנא מנחה לזבחים כדכתיב (ויקרא ו) קדש קדשים היא כחטאת וכאשם מה זבחים פסלה בה מחשבה כדכתיב (שם ז) המקריב אותו לא יחשב אף מנחה נמי מה לי שינוי קדש ומה לי שינוי בעלים:

מחשבה דלא מינכרא - אם מכזב ואם לאו פסיל רחמנא דחשיב לה מחשבה:

אבל מחשבה דמינכרא - לכל שהוא מכזב לא הוי מחשבה הך מחשבה דקדשים הוצאת דיבור בפה הוא כדאמרי' בבבא מציעא (ד' מד.) על כל דבר פשע לחייב על המחשבה כמעשה דאי לאו מוציאו בפה מחשבתו למאי נחייב לה:

עולת העוף - נעשית למעלה מחוט הסיקרא כדתניא בת"כ ומלק והקטיר ונמצה מה הקטרה בראשו של מזבח אף מליקה בראשו של מזבח ומיצוי נמי בהאי קרא כתיב וחטאת העוף למטה והכי מפרש בשחיטת קדשים בפ' קדשי קדשים (דף סה.):

אי הכי - כיון דמחשבה הגלויה לכל לא פסלה עולת העוף כו':

תרצה - תעלה לשם חובה אלמה תנן בשחיטת קדשים בפ' קדשי קדשים (דף סד:) דלא עלתה:

מליקה - לחטאת העוף בכל מקום במזבח כשירה בפ' קדשי קדשים (דף סג.) והויא לה מחשבה דלא מינכרא משום הכי תנן דלא עלתה:

עולת העוף - הכשירה במיצוי דכתיב (ויקרא א) ונמצה דמו על קיר המזבח חטאת העוף הזאה תחילה ואח"כ מיצוי דכתיב והזה מדם החטאת וגו' והנשאר בדם ימצה וגו' (שם ה):

למטה הוה עביד לה - כדכתי' (שם) על קיר ומפרש בתורת כהנים זה קיר התחתון:

הזאה - אוחז בגוף העוף ומעלה ומוריד בכח והדם ניתז מעצמו מיצוי סוחט בין אצבעותיו ונצוק הדם הולך למרחוק:


אמרי - אינשי ודאי חטאת היא והך מיצוי דבתר הזאה הוא והאי דקעביד לה למעלה הא קאמר וכו':

הכי נמי - דודאי מודה ר"ש בה דכשירה:

ולא לעופות - דודאי לעופות דומין דעופות עלו לשם חובה כגון חטאת העוף שהזה דמה למטה לשם עולת העוף:

אימר דאמר רחמנא אף בדרום - דלא קבע להו צפון כדקבע לחטאת ואשם ועולה דכתיב בעולה על ירך המזבח צפונה (ויקרא א) וכתיב בחטאת במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת (שם ו) וכן באשם :

והא דקא קמיץ לה במרחשת - כלומר לשם מרחשת:

מחבת הויא - ומידע ידעי דמכזב:

הכי גרסינן ודילמא זו אמר - כלומר אכתי לא מינכרא דסברי קושטא קאמר דלשום מרחשת נדר ומיעבר עבר ואתייה במחבת ודקא אמרת כיון דאתייה במחבת מחבת הויא איכא למימר לא היא דדילמא מנחה זו אביא במרחשת אמר דתו לא מצי לשנוייה למחבת:

לרבנן - דאמרי ה"ז פסולה הכי נמי דאיכא למימר ולמיפרך הכי ואנן כרבי שמעון קמיירי ור"ש אומר התם האומר הרי עלי במחבת והביא במרחשת אף ידי נדרו יצא אלמא קביעותא דמנא לאו כלום היא:

לא שנא אמר עלי ולא שנא אמר ה"ז - הילכך כי אתייה במחבת מחבת הויא וכי קמץ לה לשום מרחשת מחשבה דמינכרא הויא אבל גבי זבחים איכא למימר מיעבר עבר ושחטינהו בדרום ואי קשיא גבי חטאת העוף לישני ליה הכי דסברי עולת העוף הוא ומיעבר עבר הא ליכא למיפרך דתרי איסורי לא מחזקינן ליה חדא דעביד ליה הזאה ועוד דקא עביד ליה למטה: עולה זכר וחטאת נקבה:

אמר הריני שוחטה לשם יחיד מאי איכא למימר - הא ודאי ידעינן דחטאת יחיד נקבה היא כשבה או שעירה:

ותו דחטאת יחיד - נקבה היא והביא נקבה לעזרה ושחטה לשם עולה מאי איכא למימר:

מיכסיא - נקבות דרחל באליה בזנבה ולא ידיעה:

שעירה - דאין לה זנב מאי איכא למימר:

אשם גזילות - דכתיב בויקרא והשיב את הגזילה אשר גזל וגו' ואת אשמו יביא וגו' (ויקרא ה) ואשם מעילות בני ב' שנים נינהו דכתיב בהו איל (שם):

אשם נזיר ומצורע - כתיב בהו כבש וכל כבש בן שנה הוא במסכת פרה (פ"א מ"ג):

ותו אשם גזילות ומעילות - דאיתנהו בדינייהו בני ב' שנים ושחטן לשם פסח לירצו: אשם אינו בא אלא מן הכבשים:

דהאי צמר - אשם כבשים יש לו צמר ושעיר אין לו צמר אלא שיער בעלמא ודבר גלוי לכל הוא:

אמרי דיכרא אוכמא הוא - סברי איל שחור הוא ולהכי נקט אוכמא דסתם שעירים שחורים הן:

עגל ופר - חטאת כגון פר כהן משיח ששחטו לשם פסח ואשם שאין באין אלא מן הצאן לירצו:


מנחה לשם מנחה - מחבת לשם מרחשת עלו:

והא תנא מעשיה מוכיחין עליה קאמר - הילכך מנחה לשם זבח נמי ליתכשר:

ה"ק - אע"פ שאין המנחות דומות לזבחים דאע"ג דהקומץ מחבת לשם מרחשת מחשבה דלא מינכרא שיהיה כן היא אלא ודאי ניכר שאינו כן דהא מעשיה מוכיחים איכא למימר דתיפסל דודאי סבירא לן מחשבה הגלויה לכל שהוא מכזב כל שכן שהיא פסולה אפילו הכי עלו דכתיב זאת תורת המנחה הא לא מינכרא לא דמי לההוא דלעיל רבא ורב אשי סבירא להו דמחשבה הגלויה לכל שהוא מכזב כל שכן שפוסלת והכי מתרצי לקמן אדרבה מחשבה דמינכרא שהיא שקר פסל רחמנא שמא יאמרו מותר לשנות בקרבנות:

ומאי אבל בזבחים אינו כן - דמשמע התם דין הוא דלא עלו משום דשחיטה אחת לכולן הא כל שכן דדין הוא דעלו במחשבה דלא מינכר שהוא שקר היא:

דהא שחיטה אחת לכולן - ואיכא למימר דתעלה לשם חובה דהא ליכא למיגזר שמא יאמרו מותר לשנות בזבחים אפילו הכי לא עלו דזאת תורת המנחה וזבח לא כתיב דליהוי משמע תורה אחת לכל המנחות ותורה אחת לכל הזבחים:

ותרצה - לשם חובה אלמה תנן בזבחים (דף ב.) חוץ מן הפסח ומן החטאת:

(לרבנן. דלית להו זאת תורת): הא אמר רבא חטאת חלב כו' כשירה - ולא עקר מינה שם חטאת (ולא) עלתה לבעלים:

עולות בהדייהו ניהו - ואיכא למימר (שלא יאמרו) לשם עולת נזיר שחט ונמצאת חטאת שלא לשמה כשירה להקריב ל"א עולות נינהו ואין באין על חטא אלא להכשיר ולא חשיבי כחו כחטאת ויש דמפרשים עולות נינהו שטעונים נסכים כעולה מה שאין כן בשאר חטאות ולא עיקר הוא תינח חטאת מצורע כדאמרי' בפרק שתי מדות (לקמן דף צ:) דטעונה נסכים אבל חטאת נזיר לא טעונה נסכים:

מתני להו כולהו לפסולא - אפילו חטאת חלב ששחט לשם חטאת דם פסולה מלהקריב:

ל"ק - דר' שמעון אדר"ש: הכי גרסינן מחבת לשם מרחשת:

והא תנא כו' - ואפי' מנחת מחבת לשם מנחת מרחשת נמי תהא עולה לשם חובה דהא מעשיה מוכיחין:

הכי קאמר - כלומר דהא מעשיה מוכיחין גריעותא היא דמחשבה דמינכרא שהיא שקר פסל רחמנא שמא יאמרו מותר לשנות והכי קאמרינן אע"פ שהמנחה אינה דומה לזבחים דבמנחה אע"ג דמעשיה מוכיחין ואיכא למימר דמיפסלא במחשבה דלא מינכרא כמות שהוא אומר היא אלא ודאי ניכר שאינו כך אפילו הכי כשירה היכא דלא אידכר שם מנחה ומאי אבל כו' כדפרשינן לעיל לטעמא דרבא:

חרבה לשם בלולה - דקתני דעלו:

אמאי אמר ר"ש - כלומר מאי טעמא עלו הא ודאי מחשבה דהא ליכא הכא מנא:

לשם בילה בעלמא - כיון דלא אידכר בהדיא מנחת חריבה לשם מנחת בלולה דברי רוח בעלמא נינהו כמ"ד הריני קומץ לשם ד"א (בלול):

אי הכי בזבחים - דמודה ר"ש דלא עלו אמאי מודה כי שחיט עולה לשם שלמים תעלה לשם חובה דהכי קאמר חובה זו אני שוחט לשם לעשות שלום בין קוני לביני:

אדרבה מחשבה דמינכרא שהוא מכזב פסל רחמנא - שלא יאמרו מותר לשנות ולעבור על עבודת קרבנו:

זאת תורת לא משמע להו - דקשיא להו וזאת תורת החטאת דלא אשכחן דאכשר ר' שמעון חטאת חלב לשם חטאת נזיר:

דרב אחא - חריבה לשם בלולה ואע"ג דשני ליה לא מיסתבר האי שנויא דבלולה סתם נמי היינו מנחה:

לרבה להאי גיסא - דמחשבה שאינה גלויה פסלה לה ולא הגלויה:

ולרבא להאי גיסא - דמחשבה הגלויה כל שכן דפסלה:

מנחה לשם זבח - מיבעיא לרבי אושעיא: קושיא דאביי:


מה לי שינוי קודש כו' ושינויא דשני ליה לא מסתבר להו דכ"ש דמחשבה דמינכרא פסל רחמנא שלא יאמרו מותר לשנות: חטאת קרייה רחמנא - לא ישים עליה לבונה כי חטאת היא (ויקרא ה) מה חטאת פסולה שלא לשמה אף היא פסולה שלא לשמה:

מותרה נדבה - הפריש מעות למנחת סוטה והוו המעות יותר מן השעורים יפלו לנדבה דהיינו לשלש עשרה שופרות שהיו במקדש והיו נותנין בהן אותן מעות וכשהיה מזבח בטל היו קונין מהן כבשים לעולות הבשר לשם והעורות לכהנים וקרי להו נדבת ציבור:

עון כתיב בה - מזכרת עון ובחטאת נמי כתיב ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה:

מה חטאת מותרה נדבה - כדאמר בשילהי ולד חטאת במסכת תמורה (דף כג:) זו מדרש דרש יהוידע הכהן כסף אשם וכסף חטאות לכהנים יהיו דבר הבא ממותר חטאת וממותר אשם הבשר לשם ועורות לכהנים: באשם כתיב ולא ידע ואשם ונשא עונו:

זו היא שיבה זו היא ביאה - מפרש בתורת כהנים מה ביאה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע אלמא גמרינן ג"ש כה"ג ואע"ג דלא דמו התיבות הואיל ושניהם לשון ביאת הבית הן ויש לשונות אחרים אבל זה עיקר:

מעונו דשמיעת קול - דשמיעת קול חטאת היא:

מנלן - הואיל ולא גמר מחטאת:

דכתיב בה - בחטאת נשיא חטאת היא ולא שבא שלא לשמו:

אשם נאמר בו הוא לאחר הקטרת אימורין - בפרשת צו את אהרן והקטיר אותם הכהן המזבחה אשה לה' אשם הוא והילכך אשם לא איפסיל בשלא לשמו דהא בהקטרה כתיב והקטרה לאו עיקר הוא וליכא למיפק הוא אשם ולא שנקטרו אימוריו שלא לשמו דהא הוא עצמו שלא הוקטרו אימוריו כשר כדאמרינן בפ' תמיד נשחט במסכת פסחים (דף נט:) דנטמאו אימוריו או שאבדו לא מעכב כפרה ונאכל הבשר אבל פסח וחטאת כתיב הוא בשחיטה זבח פסח הוא בזבח נשיא כתיב ושחט אותו במקום אשר ישחט את העולה לפני ה' חטאת הוא:

ואלא הוא - דאשם למה לי:

שניתק לרעייה - שנתכפרו בעליו באחר ובחטאת אזלא למיתה וקיימא לן כל שבחטאת מתה באשם רועה ולכשיסתאב ימכר ויפלו דמיו לנדבה ואם כבר ניתק לרעייה שמסרוהו לרועה ושחטו סתם כשר לעולה דהא סתמו לעולה ואין שם אשם עליו דשופרות נדבה [לעולה] כדפי' לעיל:

לא ניתק - דלא מסרוהו לרועה ושחטו (לשם) סתם לא מתכשר לעולה דעדיין שם אשם עליו ובעי עקירה דלישחטיה בהדיא לשם עולה דכל כמה דלא עקר מיניה שם אשם לא מתכשר:

דאמר קרא הוא בהוייתו יהא - פסול הוא:

פסולה - מהקטיר ושיריה אין נאכלין:

להתיר - חדש:

אשם נזיר - נזיר טמא מביא אשם להכשיר למנין נזירות טהרה כדכתיב והביא כבש בן שנתו לאשם והימים הראשונים יפלו וגו' (במדבר ו):


אשם מצורע - בא הוא להכשירו לבא במחנה ולקמן פריך שאר אשמות נמי באו לכפר ולא כפרו:

בגלל זבח - עם הזבח דמנחת העומר באה עם הכבש דכתיב ועשיתם ביום הניפכם את העומר וגו' (ויקרא כג):

דקבוע לו זמן - בניסן:

[מצינו שחילק] - ובמכשירים חמירו:

לא יביאו יורשין חטאתה - דזו אחת מחמש חטאות המתות חטאת שמתו בעליה וחטאת יולדת מכשיר הוא כדאמרינן בכריתות בפ' דם שחיטה (דף כו.) מפני שמכשרתה לאכול בקדשים ומדחטאתה להכשיר עולתה לכפר כדכתיב (ויקרא יב) ביולדת אחד לחטאת ואחד לעולה אלמא מכפרין קרבי מכשירין לא קרבי הכי נמי מכפרין בשלא לשמן כשרין להקריב ולא עלו ומכשירין פסולין לגמרי:

לא נהנין - מדרבנן מפני דמי עולה שבהן:

ולא מועלין - מפני שראויין לבא לשלמים הואיל ולא הפריש אלו לחטאת ואלו לשלמים ושלמים אין בהן מעילה דלאו קדשי ה' נינהו אלא ממון בעלים אלא באימורים לאחר זריקת דמים בפ"ק דמסכת מעילה (דף ז:):

סתומין - דלא פירש אלו לחטאת ואלו לעולה:

יפלו לנדבה - לשופרות דהלכה היא בנזיר למשה מסיני וכן מפרש בנזיר בפרק מי שאמר הריני נזיר ושמע חבירו כו' (דף כד:):

יוליך לים המלח - כדין חטאת שמתו בעליה דלמיתה אזלא:

לא נהנין - מדרבנן:

ולא מועלין - דאמר בשמעתא קמייתא דמעילה (דף ג.) חטאות המתות ומעות ההולכות לים המלח אין מועלין בהן דלאיבוד קיימי ולאו קדשי גבוה נינהו:

דמי שלמים כו' - אבל דמי אשם ליכא דאינו בנזיר טהור אלא בנזיר טמא


ומכשירו להתחיל נזירות טהרה:

ליום אחד - כחומר שלמי נזיר כדאמרינן באיזהו מקומן (זבחים דף נד.):

ואין טעונים לחם - דבעינן ונתן על כפי הנזיר וליכא:

קבוע - דאין שם שום ד"א מכשיר הבעלים אלא הוא:

על אחת משלשתן - אפילו על חטאת דכתיב ואחר ישתה הנזיר יין ואמרינן בנזיר אחר מעשה יחידי ויליף התם שפיר בפ' ג' מינין (דף מו.):

וטעון נסכים - כדין אשם מצורע בפ' ב' מדות (לקמן דף צ:):

להכשירו - למצורע בהקהל:

תיובתא דרב - דאמר לעיל דפסול הואיל ובא להכשיר ולא הכשיר:

ושיריה אין נאכלין - משום איסור חדש:

ממשקה ישראל - פסוק הוא ביחזקאל בקרבנות:

מן המותר - למשקה ישראל יביאו נסכים ולא מן האסור:

אין מחוסר זמן לבו ביום - הואיל והיום תהא מותרת לישראל אחר שתקרב מנחת העומר אחרת ולא מחוסרת זמן היא לגבוה:

עופות באין בנדבת שנים - בפרק המנחות והנסכים (לקמן דף קד:) רבי אומר לכל נדריהם ונדבותם אשר יקריבו הכל באין בשותפות חוץ מן המנחה מפני שנאמר בה נפש:

ומחוסרי כפרה - כולן מביאין עופות להכשירן בקדשים זב וזבה ויולדת ומצורע:

והותרו לקדש מכלל איסורן - להדיוט דמליקה אסורה בחולין וכשרה בקדשים:

מנחות טעונות כלי - בפ' שתי הלחם (לקמן דף צו.) עופות אין טעונין כלי שהרי מליקתן בציפורן:

והגשה - בפ' כל המנחות באות מצה (שם דף ס.). הגשה מגישה בקרן מערבית דרומית של מזבח כנגד חודה של קרן בפ' הקומץ רבה (לקמן דף יט:):

מנחת העומר ישנה בציבור עופות אין באין בציבור - בת"כ גבי נדבת העוף קרבנו (והקריב) היחיד מביא עוף ולא הציבור:

ואם איתא - דעדיין חדש אסור מנחת העומר נמי אישתכח דקרבה לגבוה מה שאסור להדיוט:

לאו איסורא הוא - דכמאן דקרבה מנחת העומר האחרת דמי:

מתן שמן - דמצורע מתן דם צריך להקדים כמו שאמור בענין על מקום דם האשם יתן השמן:

ימלאנו - ללוג:

למתן שבע - והזה מן השמן באצבעו שבע פעמים וגו':

לא יהא אחר ממרס בדם - שלא יקרוש כשיזה מדם האשם:

תעובר צורתה - תניחנה עד למחר ותיפסל בלינה ותעובר מראה ליחלוחית בשר הימנה משום בזיון קדשים דכל זמן שלא נפסלו בלינה אין נשרפין אלא א"כ פסולו בגופו אלמא מדקתני תצא לבית השריפה יש מחוסר זמן לבו ביום:

ה"מ דכתיבא הוייה - בעבודה אבל שחיטה לאו עבודה היא דהא כשרה בזר:

אלא טעמא דר"ל - דאמר קומצה נקטר דקסבר


האיר מזרח. די"ו בניסן מתיר החדש דכתיב (ויקרא כג) עד עצם ומתרגמינן עד בכרן ובכרן היינו מראית היום דכתיב (שמות כח) תרשיש שוהם ישפה מתרגמינן כרום ימא שמראיתו דומה לים והאי דאין שיריה נאכלין דמצוה להמתין עד הבאת העומר כדפרכינן לריש לקיש בפ' רבי ישמעאל (לקמן ד' סח.) והא כתיב עד הביאכם ומשני למצוה:

אין מביאין מנחת ביכורים ומנחת בהמה - היינו מנחת נסכים:

קודם לשתי הלחם לא יביא - דאמרינן בתורת כהנים קרבן ראשית שיהא ראשית לכל המנחות ומנין אף לביכורים ת"ל בכורי קציר חטים:

ואם הביא כשר - טעמא מפרש בפ' ר' ישמעאל (גם זה שם):

במי שראוי לעבודה - למעוטי אחד מן הפסולים:

ובדבר הראוי לעבודה - כגון מנחת חטין אבל מנחת העומר של שעורים אינה ראויה אלא לעבודה זו בלבד להתיר ולא משום קרבן אתיא ואי משום מנחת סוטה לאו ראויה היא דמנחת סוטה קמח ושל עומר גרש ועוד דלאו עבודה היא דלברר עון קאתיא והאי דפסלה מחשבה במנחת קנאות משום דרחמנא קרייה חטאת: פגימת המזבח מההיא קרא נפקא וזבחת עליו את עולותיך (שמות כ) בזמן שהוא שלם כתיב עליו כולו במשמע במסכת זבחים בפרק קדשי קדשים (דף נט.) ואם פיגל בקומץ בשעת פגימת המזבח לאו פיגול הוא ואם יתקן המזבח באותו היום יקטירנו:

מן הבקר למטה - דאם עולה קרבנו מן הבקר בקרא דלעיל דרשינן מן הבהמה להוציא הרובע והנרבע מן הבקר להוציא הנעבד ומן הצאן להוציא את המוקצה כשהוא אומר מן הבקר למטה כו':

והלא דין הוא - דטריפה לא תקרב ולמה לי קרא:

מכלל היתר - שכל שאר הבהמות מותרות להדיוט:

שכן קדושתה אוסרתה - בדבר שהוא קדוש לגבוה דהיינו מליקה בה נאסרת להדיוט אבל טריפה אינה קדושה משום טריפות ואכתי קרא למה לי:

מה אם השבתה - הא אינך מוציא מן הדין שהם מותרות:

מה למנחת העומר - שכן מרובה מצותה דמתרת חדש תאמר בטריפה:

ספיחין אסורין - קדושת שביעית נוהגת בהו וחייבין בביעור משנה שעברה דהא כלה לחיה שבשדה הילכך אין העומר מתירן והא נתבערו כולן:

ספיחין אסורים - מן הביעור ואילך דיליף מהן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו וכי מאחר שאין זורעים מהיכא אוספים לימד על הספיחים שהן אסורים וביעור משתרד רביעה שנייה דהויא לה כלה לחיה שבשדה כדתניא עד מתי נהנין ושורפין בתבן וקש של שביעית משתרד רביעה שניה במסכת תענית (דף ו:) הילכך לרבי עקיבא איצטריכא קרא להוציא טריפה:

ואפילו למ"ד - במסכת קדושין בסוף פ"ק (דף לז.):

חדש בחו"ל לאו דאורייתא - ולא חשיב ליה היתר אפילו הכי יש בה רבותא דמתרת לאו שבתוכה לאו דלחם וקלי וכרמל לא תאכלו שבתוך מנחה עצמה מתרת אפי' לר' עקיבא שאם נאכלו שירים לא יעבור האוכלן משום חדש אלא משום שביעית תאמר בטריפה שאינה מתרת כלום ולמה לי קרא:

א"ל רב אחא כו' - דילמא להכי איצטריך קרא סד"א טריפה נמי תקרב כמנחת העומר להתיר לאו שבתוכה שהאוכלה לא יעבור משום טריפה לא תאכל:

שכן מצותה בכך - שאי אפשר להביא מן הישן שאין חדש מותר בענין אחר תאמר בטריפה שאפשר להביא כשירה:

גברא הוא - ומאי מותר לגבוה איכא:

שבת מותרת לגבוה - להקריב תמידין ומוספין:

שכן מצותה בכך - שאי אפשר להקריב תמידין ומוספין אלא בו ביום אבל טריפה אפשר בכשירה:


כלאים לגבוה - אבנטו של כהן:

מצותו בכך - גזירת הכתוב שלא יהא אבנט אלא של כלאים דכתיב (שמות כח) תכלת וארגמן וגו' ואמרינן יבמות (דף ד:) מדשש כיתנא תכלת עמרא:

רב שישא בריה דרב אידי אמר - להכי איצטריך קרא משום דאיכא למימר ניהדר דינא ונייתי במה הצד דטריפה מותרת לגבוה:

מקריבין כקריבין - דמום פסול בכהן כמו בזבח אבל טריפות לא פסיל בכהנים דתנן בבכורות בפרק מומין אלו (דף מה:) ואלו כשרין באדם ופסולין בבהמה אותו ואת בנו וטריפה ויוצא דופן להכי איצטריך קרא:

אמר ליה רב אחא [סבא] לרב אשי - ואכתי ל"ל קרא הא איכא למימר:

יוצא דופן יוכיח - שכהן יוצא דופן כשר לעבודה וקרבן יוצא דופן פסול דאמרינן בת"כ כי יולד פרט ליוצא דופן:

מה ליוצא דופן שאינו קדוש בבכורה - דפטר רחם כתיב (שמות יג) תאמר בטריפה שקדושה בבכורה אם נולד עם טריפתו הלכך איצטריך קרא:

בעל מום יוכיח - שקדש בבכורה ואסור לגבוה אף אני אביא טריפה ולמה לי קרא:

הצד השוה כו' - ולמה לי קרא:

מליקה - טריפה היא לכתחילה דחותך שדרה ומפרקת כדאמרי' בפ"ק דשחיטת חולין (דף כ:) והותרה לגבוה מכלל איסורה להדיוט אישתרי אף אני אביא טריפה (ולמה לי קרא):

מליקה דחטאת העוף לכהנים - ובבעל מום ויוצא דופן לא אשכחן היתר לכהנים מכלל איסור דאין בהן שום איסור לגבי כהנים:

משולחן גבוה הוא דזכו - וגבי גבוה אשכחן בבעל מום בעופות היתר מכלל איסור וליכא מה להצד כו' ול"ל קרא:

בעל מום מומן ניכר - שאין מומן פסול אלא בגלוי כדאמרינן בבכורות בפ' על אלו מומין (דף לז.) ויוצא דופן מומו ניכר דאית ליה קלא והכל יודעים:

טריפה יש שאין מומם ניכר - כגון בבני מעיים:

שלא היתה לה שעת הכושר - דנטרפה ממעי אמה דומיא דערלה וכלאי הכרם דכתיב בההוא קרא דכתיב ביה מן הצאן מן המאתים ממשקה ישראל ואמרינן בפרק אלו עוברין במסכת פסחים (דף מח.) מן המאתים מן המותר ב' מאות שנשתיירו בבור מכאן לערלה שבטלה במאתים:

כל אשר יעבור תחת השבט - פרט לטריפה שאינה עוברת משום דאין לה חיות לא חשיב לה עוברת והאי קרא כתיב במעשר וגמרינן שאר קרבנות מיניה בג"ש נאמר כאן תחת אמו ונאמר להלן תחת השבט כו' בפ"ט דבכורות (ד' נז):

מתני' זר ואונן - וכל הני מפרש בזבחים (דף טו:) מקראי דעבודתן פסולה ואזהרתן בסנהדרין בסוף אלו הן הנשרפין (דף פג.):

ערל - כהן ערל שמתו אחיו מחמת מילה:

יושב - לעמוד לשרת כתיב:

ע"ג כלים או ע"ג בהמה או רגל חבירו - בזבחים (דף כד.) מפרש דבעינן שלא יהא דבר חוצץ בין רגליו לבין הרצפה:

שמאל - מפרש בגמרא מנלן דפסול:

בן בתירה - אכולהו פליג אזר ואונן וכל הנך:

עלה בידו צרור - נמצא קומץ חסר מקום הצרור וכן מלח או לבונה:

מבורץ - גדוש ל"א שנראה קמח חוצץ בין ראשי אצבעותיו לפס ידו:

בראשי אצבעותיו - מעט שלא פשטו על פס כל היד:

גמ' שלא יהא קרבנו מהודר - שלא תהא המנחה נאה:

חטאת חלב - (היינו חלב) היינו סתם חטאת. חטאת אינה טעונה נסכים בפרק שתי מדות (לקמן דף צ:):


אי הכי - במס' זבחים (דף טו:) קתני כל הזבחים שקיבל דמן זר ואונן וכל הני דמתני' ליתני נמי כי מתני' אחד חטאת חלב ואחד כל הזבחים כו':

כולהו משמע - ולא פליג ר"ש:

אצטריך - אע"ג דבלאו הכי נמי הויא מנחת חוטא בכלל ולא פליג ר"ש אפילו הכי אצטריך למיתנייה דמהו דתימא מדרישא דקתני דשלא לשמה לא עלו לשם חובה אוקימנא בריש פירקין (דף ב:) לרבה ולרבא מתני' דלא כר"ש סיפא נמי דקתני כל המנחות שקמצן זר כו' דלא כר"ש דמדפליג ברישא פליג נמי בסיפא ואמר במנחת חוטא דכי היכי דאין קרבנו מהודר כי קמצי לה פסולין כשרה:

קמ"ל - משנה יתירה אחד מנחת חוטא דלא אצטריך למתנייה אלא לר"ש דר"ש נמי מודה בסיפא:

לא יביא מתוך ביתו וימלאנו - סלת לעשרון דקסברי קדושת כלי קבעה לשם מנחה דשוב אין מוסיפין עליה ומיפסלא בחסרון כדאמרינן בהאי פירקין (דף ט:) מן המנחה פרט לשחסרה:

יביא מתוך ביתו - דקסבר קמיצה קבעה והא לא קמץ בהו וכה"ג פליגי אמוראי לקמן בשמעתין (שם):

ומאי שנא שמאל - כלומר [אמאי] ה"א דבשאר פסולין לא מכשיר לאהדורי אלא בשמאל:

ביה"כ - נטל את המחתה בימינו ואת הכף בשמאלו:

בשחיטה - כדאמרינן לקמן בפ"ג (דף יט.) והקריבו בני אהרן את הדם מקבלה ואילך מצות כהונה לימד על השחיטה שכשרה בזר:

ואמר רב עלה - היינו טעמא דפסולה דכתיב בה אלעזר וכתיב בה חוקה וחוקה עיכובא:

שאני פרה - דטעמא דשחיטה פסולה בזר לאו דעבודה היא דהא קדשי בדק הבית דלא שייכא בהו עבודה אלא גזירת הכתוב היא דזר פסול בה:

ולאו כל דכן הוא - בקדשי בדק הבית חשובה עבודה בקדשי מזבח לא כל שכן ואפ"ה זר כשר בשחיטת קדשים אלמא אשכחן הכשר בעבודה וגבי קמיצה נמי אית ליה תקנתא בחזרה לבן בתירא ולמה לי דרב:

אמר רב שישא - לעולם לאו עבודה והאי דבעיא כהן גבי פרה אדומה גזירת הכתוב היא מידי דהוה [אמראות] נגעים:

ונילף מבמה - כלומר דרב למה לי מאי שנא שמאל דמכשיר בן בתירא בחזרה דאית ליה הכשר ביה"כ זר נמי אנא ידענא דמכשר נמי בן בתירא דהא אית ליה הכשר בבמה קודם שנתקדש אהרן שהעבודה בבכורות:

וכי תימא מבמה לא ילפינן - דעדיין לא נבדל אהרן:

והתניא מנין ליוצא - מאימורי חטאת ועולה חוץ לקלעים שאע"פ שהוא פסול כדאמרינן בכיצד צולין (פסחים דף פב.) מהן לא הובא את דמה אם עלה לא ירד:

שהרי יוצא כשר בבמה - שלא היו שם קלעים:

תנא אזאת תורת העולה סמיך - כדאמר במסכת נדה בפרק יוצא דופן (דף מ:) תורה אחת לכל העולין שאם עלו לא ירדו והאי דנקט במה קצת סמכא בעלמא היא אבל עיקר טעמא מהתם יליף:

וקמץ משם - מלא קומצו רישיה דקרא כתיב (ויקרא ב) והביאה אל בני אהרן הכהנים וקמץ משם משמע ממקום שרגלי הזר עומדים שם קומץ והיינו מקום דריסת רגלי ישראל אחת עשרה אמה ובמזרח הם וקמ"ל דלא בעינן קמיצה בצפון כשאר קדשים אלא כל העזרה כשרה לקומץ:

סתמא כתיב - וקמץ משם ממקום שקמץ כבר והחזירו קומצה משום פסלות (אחד) ואחד פסול שמאל ואחד פסול זרות במשמע:

אלא קמ"ל רב דבקומץ ואפילו קידש - קומץ במתן כלי מכשיר בן בתירא דאי לאו דקידש מיירי רב לא הוה משמע לן מידי:

בד"א - דבן בתירא מכשיר בחזרה:

מת"ק - דפליג בברייתא אדר' יוסי בן יאסיין ור' יהודה הנחתום:

אי קמיצת פסולין עבודה היא - לפסול אפילו לא נתן קומץ בכלי לא תתקן בחזרה:

ואי לאו עבודה היא - דלא חשיב הואיל ובפסולין נעשית כי עבד מתן כלי נמי לא חשיב ואפשר בחזרה:


וקא פריך כי מהדר ליה לקומץ לדוכתיה ליקדוש וליפסול - דהא עבד מתן כלי דמה לי כלי שרת זה ומה לי כלי שרת אחר:

אלא מדעת - והא לא יהיב ליה להתם אדעתא דליקדיש:

שיקדשו פסולין - כגון אם קמץ זר ונותן לכלי מהו שיקדישנו כלי להקטירו:

ליפסל - דקבעה ההוא כלי בקדושה כי יהביניה אדעתיה לקדושי ולא מצי לאהדוריה תו לתוך השיריים דהא פסול זה גמר לכולה עבודה:

רב עמרם אמר - אפילו תימא שלא מדעת נמי מקדשין והכא לא קדיש שמחזירין לביסא גדושה שאין מחזירה לתוך אויר הכלי ואין הכלי מקדשו:

ביסא - כלי שרת שבו בוללין מנחה:

ומקמץ היכי קמץ - תחילה כשקומץ מכלי זה והלא גדוש הוא וקמיצה מתוך הכלי בעינן דכל דבר הטעון כלי אין חשוב כלי אלא תוכו:

טפופה - פישל"א שאינה גדושה וכשקומץ מתוך כלי קמץ באמצעיתו וכשמחזיר הרי קומץ בגודשת כלי כדמפרש בסמוך:

וקפריך דהא כי קמץ עבד גומא - וכי מהדר לקומץ בגומא הוה ליה תוך כלי:

ומשני כי מהדר ליה אדופניתא דמנא - בצדי הכלי אצל גומא החזירו והוי כגודש הכלי ונייד למנא ונפיל קומץ ממילא לגומא כדי שיהא ראוי לקמיצת כהן וכיון דממילא נפל למנא נעשה כמי שהחזירו הקוף ולא מקדש ליה כלי ואע"ג דכלי שרת מקדשין שלא מדעת הני מילי כי מהדר ליה איהו ממש אדעתא דלא ליקדוש מקדש ליה (האי) לכלי שמחזירו בהן שמונח על גבי קרקע:

קומצין - קומץ מכלי שעל גבי קרקע וה"נ (מקדשין) קומץ מהבלול שעל גבי קרקע:

דאיבעיא לן - כלומר לחברינו איבעיא הך בעיא דרב נחמן בעי מאבימי וכדמפרש:

קולפי טבי - הכאות טובות:

בלעי מאבימי - בלעתי מאבימי כלומר שהיה מנדה אותו:

עלה דהא שמעתא - במס' ערכין דתנא חדא שום היתומים ל' יום ותניא אידך ששים ומתרץ לה אבימי בא להכריז רצופין כל ימות השבת מכריז ל' יום:

בא להכריז שני וחמישי - מכריז עד ס' יום מיום שמתחיל עד יום שפוסק דהיינו י"ח ימי הכרזה בס' יום ומכריז מי יקנה נכסי יתומים הללו כדי שימכרו ביוקר והיה רב חסדא משבח התירוץ ומבזי אבימי אלמא רב חסדא תלמיד דאבימי הוה:

אבימי מסכתא דמנחות איעקר ליה - נשתכחה הימנו:

ולישלח ליה - לרב חסדא דליתי לגביה:

מסתייע מילתא - משום יגעתי ומצאתי (מגילה דף ו:):

פגע ביה רב נחמן - באבימי:

מכלי זה - ראה כלי מונח על גבי קרקע וקאמר כלי זה אם של קודש (זה) היה ראוי לקמיצה:

וכיצד מקדשין את הקומץ - לאחר קמיצה:

הוצרכתה ג' כהנים - שנים להגביה שני כלים אחד שיקמוץ הימנו ואחד שנותן לתוכו ושלישי קומץ וכהן אחד אינו יכול להגביה שני הכלים דאין עבודה בשמאל:

תמיד - י"ג כהנים זוכין בו במסכת יומא בפ"ב (דף כה.):

זה הכלל - מתני' היא:

סדר עבודות נקט - אותו שכהן אחד עושה זו אחר זו אבל למניינא דכהנים לא נחתי:

מה עבדין לגאו - בהיכל:

נכנסין - ביום השבת:

שני סדרי - של לחם הפנים שתים המערכות שש המערכת:


ואילו מגביה לא קתני - שיהא אחר מגביה השולחן בשעת סילוק הבזיכין אלמא מכלי שעל קרקע היו סילוק בזיכין ובזיכין מתירין את הלחם כקומץ שמתיר את המנחה דקומץ מיקרי אזכרה ובזיכין נמי מיקרי אזכרה דכתיב (ויקרא כד) והיתה ללחם לאזכרה וקומץ מתיר שירים לאכול דכתיב (שם ב) והנותרת מן המנחה וגו' מאשי ה':

סדר עבודות נקט - והגבהה לאו מן העבודות חשובות היא:

מקדשין מנחה - כשמביאה מביתו נותנה בכלי שעל גבי קרקע:

שכן מצינו בסידור בזיכין - שמסדר (על) הלחם שהוא שירים ובזיכין שהן קומץ על השולחן שעל גבי קרקע דהיינו דומיא דמנחה כשמביאה מביתו דמעורבין יחד הקומץ והשירים:

קידוש קומץ מאי - דלא אשכחן בבזיכין כשהוא מסלקן דהיינו קמיצה שיהא נותנו לשום כלי אלא מיד מקטירו הלכך ליכא למפשט קידוש קומץ מהתם:

מדם - מקבלת דכתיב (שם א) והקריבו בני אהרן ואמרינן בתורת כהנים והקריבו זו קבלת הדם וקידוש קומץ כנגד ארבע עבודות של דם קמיצה כנגד שחיטה וקידוש קומץ כנגד קבלה והולכה כי הולכה והקטרה כנגד (ד' עבודות של דם קמיצה כנגד שחיטה וקידוש כנגד) זריקה:

ומי אמר רבא הכי - דמדם ילפינן:

לילף מדם - ודם לא קידש לחצאין אם קבל שיעור הזאות דדם אשם מצורע או דם פרים ושעירים הנשרפין בשני כלים לא עשה כלום כדאמרינן לקמן:

מההיא - דודאי אינו קידוש דמדם ילפינן:

קידש - מי חטאת:

כדי הזאה - כדי שיטבול ראשי גבעולין ויזה:

לא קידש - ואע"פ שחזר ועירבו לאחר קידוש נתינת מים על האפר:

בדם מאי - אם קיבל מדם שעירים ופרים הנשרפים שטעונין הזייה וקיבל שיעור ג' הזאות בכלי זה ושיעור ד' הזאות בכלי זה מהו:

אמר רבא תניא - דבדם לא קידש:

וטבל בדם ולא מספג - מקנח אצבעו בדופני הכלי:

בדם - משמע [שיהא שיעור] דם מעיקרא:

והזה מן הדם שבענין - לקמן מפרש מאי היא:

הוה אמינא אע"ג דלא קבל שיעור טבילות - כל הזאות מעיקרו ובלבד שיהא בשעת כל טבילה וטבילה כדי שיעור:

כתב רחמנא בדם - דמשמע [שיהא שיעור] דם מעיקרא:

למעוטי שירים שבאצבע - שצריך לטבול באצבעו בין כל הזאה והזאה דהכי משמע והזה מן הדם האמור בענין למעלה וטבל הכהן באצבעו בדם מאותו דם שבכלי שטובל בו יזה כל הזאות ולא שבאצבע:

היה מזה - מדם חטאת כגון פרים ושעירים הנשרפין:

עד שלא הזה - דאכתי חזי ההוא דם שנפל על הבגד להזאת פנים חשיב דם:

וטעון הבגד כבוס - כדכתיב ואשר יזה מדמה על הבגד וגו' (ויקרא ו) ואם משהזה נפל לא חשיב דם:

מאי לאו עד שלא גמר - כל ז' הזאות קתני דטעון כיבוס ואפילו לא נפל אלא משירי אצבע אלמא כשרין להזאה:

עד שלא יצתה הזאה מידו - על הפרוכת נפל על הבגד טעון כיבוס דעיקר הזאה נפל עליו אבל משיצתה הזאה מידו נפל על הבגד דהיינו משירים שבאצבע אין טעון כיבוס:

גמר מלהזות - הזאת דם פרה אדומה בהר המשחה אל נכח פני אהל מועד:

לא גמר לא - אלמא שיריים שבאצבע כשרים ולא צריך קינוח:

ומשני גמר מקנח כל ידו לא גמר מקנח אצבעו - בין כל הזאה והזאה:

בשלמא גמר מקנח כל ידו בגופה של פרה - שהרי פרה לפניו נשרפת לאחר שיורד מן ההר דכתיב (במדבר יט) ושרף את הפרה לעיניו:

אלא אצבעו - בין כל הזאה והזאה:

במאי מקנח - וכי בין כל הזאה והזאה יורד מהר המשחה לקנח בגוף הפרה:

בשפת מזרק - והיינו דקרי למזרקין כפורי זהב בספר עזרא על שם שמקנח ידו בו כדאמרינן במס' גיטין (דף נו.) גבי (נבוזר אדן) וכפר ידיה בההוא גברא:

ומי א"ר אלעזר הכי - אף בדם לא קידש לחצאין:

חביתי כהן גדול - עשירית האיפה שמקריבין בכל יום ועל שם מחבת קרי לה חביתים דכתיב (ויקרא ו) על מחבת בשמן תעשה:

אינה לחצאין - שאם נתן חצי עשרון בכלי זה וחציו בכלי זה לא קידש ויצאה לחולין:

שקריבה לחצאין - מחציתה בבוקר ומחציתה בערב:


ואם איתא - דדם לא קידש לחצאין לילף מנחה מדם:

שקמצה בהיכל כשרה - ואע"ג דדינה בעזרה כשאר קרבנות:

שכן מצינו בסילוק בזיכין - דהיא בהיכל אלמא דאיכא קמיצה בהיכל דסילוק היינו קמיצה:

עד שלא פרקה - למערכת לחם הפנים בשבת:

הלחם פסול - דהויא לה מנחה שחסרה קודם קמיצה ואמרינן לקמן (דף ט:) מן המנחה פרט לשחסרה ובלחם הפנים גופיה אמר לקמן (דף יב:) [קדש קדשים] היא שאם נפרסה אחת מחלותיה כולן פסולות:

משפרקה נפרס לחמה הלחם פסול - אף ע"ג דלאחר סילוק (מצה) נפרס פסולה דהוי שירים שחסרו בין קמיצה להקטרה ואמרינן לקמן (דף ט:) דאע"ג דמקטירין קומץ עלייהו שיריים אסורים באכילה:

ומקטיר עליו בזיכין - [דלא] גמרינן ממנחה:

הגיע זמנה לפרק - שעברו שש שעות כדאמר בפרק תמיד נשחט (פסחים נח.) מוספין בשש בזיכין בשבע:

קודם קמיצה - דהא עדיין לא פירקה ומיפסל דהא אמר לקמן מן המנחה פרט לכשחסרה מכשיעור אלמא לא יליף מנחה ממנחה: לעולם מנחה ממנחה יליף ולא דמי לחם הפנים לשאר מנחות דמנחה לא בריר קומץ דידה שהכל ביחד הלכך קודם קמיצה ליכא למימר כמאן דקמצה דמיא דהא מחוסר מעשה:

אבל לחם הפנים בריר קומץ דידהו - דקאי בבזיכין באפי נפשיה הלכך משהגיע זמנה לפרוק כמאן דקמצה דמיא:

ולא פלוגתא היא - לקמן בשמעתין:

מנחה מחציתה - מנחה תמיד מחציתה בבקר וגומר הביא מנחה שלימה של עשרון דאין מנחה פחותה מעשרון ואח"כ חוציהו:

מחיצתה - משמע מחציתה של שלימה זו שלפניו: ומשני כי מצריך קרא להביא שלם למצוה בעלמא ולעולם אם קדשה לחצאין מקודש ואינה יוצאה שוב לחולין:

והא חוקה כתיב בה - חק עולם לה' וגו' (ויקרא ו) דמשמע מתוך שלם:

אלא להביא עשרון שלם מביתו - אבל לענין קידוש בכלי שרת אם רצה מקדש לחצאין:

ודעתו להוסיף - להשלים עשרון כדאמרינן לקמן בפרק המנחות והנסכים (דף קג.) דאין מנחה פחותה מעשרון דהאומר הרי עלי חצי עשרון מביא עשרון שלם:

ואם איתא - דגבי חביתין אינו קדוש:

ושחטו - בשלמים כתיב:

פתח אהל מועד - בעזרה וכיון שעזרה כשרה כל שכן דהיכל (שלם) כשר דלא תהא עזרה שהיא טפל חמורה מן העיקר אלמא יליף היכל מעזרה:

מלאים - שניהם מלאים סלת:

אין מלאים - שהיו מלאים ממש המזרקים סלת אלא מלאים כל העשרונות שקדשו בתוכו שלמים היו:

ורב - דאמר במפריש חצי עשרון שאינו קדוש:

מחביתין - ולקדוש:

מילתא ממילתא לא יליף - הילכך שאר מנחות לא אמר דליהוו כחביתין דחביתין דין הוא דלקדשו לחצאין אבל שאר מנחה לא:

מנחה קדושה בלא שמן - אם נתן עשרון סולת בכלי שרת אע"פ שאין שם שמן ולא יצא לחולין וצריך להביא שמן ולהקריבה:

שכן מצינו בלחם הפנים - שהיא מנחה ואין בה שמן אבל לבונה יש בה כגון בזיכין:

מנחת נסכים - הבאין עם כל הזבח כדכתיב בתמיד (במדבר כח) עשירית האיפה סלת למנחה בלולה בשמן וגו' ואין בה לבונה:

על כרחך כרבי יוחנן ס"ל - בחביתין דלא קדשה הלכך גמר שאר מנחות מחביתין:

האי בלא האי - שמן בלא סלת ובלא לבונה ולבונה בלא שמן וסלת שכן מצינו בבזיכין שמקדשין את הלבונה בלא שמן וסלת ואי קשיא הא אתי לחם הפנים בהדייהו לאו פירכא היא שהרי אינו מתקדש עם הלבונה בבזיכין ומיהו אשכחן דכלי שרת מקדשין לבונה שבתוכן בלא שמן וסולת:


לא זו קדושה בלא זו - בכל המנחות הטעונות שמן ולבונה אין כלי שרת מקדש אחד מהם אלא א"כ שלשתן ביחד בכלי:

ולרבי חנינא עשרון - שהיתה במקדש לצורך מנחות כדאמר בפ' שתי מדות (לקמן פז.):

למה נמשח - בשמן המשחה כדי לקדש את הנתון בתוכו הלא אינו מתקדש כלום לר' חנינא דאין מחזיק לא שמן ולא לבונה עם העשרון של סולת:

ומשני לצורך מנחת חוטא - נמשח דסולת גרידתא הוא:

להא דרב - דכלי שרת מקדש סולת גרידתא אע"ג דלא חזי להקטיר בלא שמן:

דתנן - במס' זבחים בפ' המזבח מקדש הראוי לו:

מדות של יבש - שתים היו עשרון וחצי עשרון בפ' שתי מדות (לקמן פז.):

ל"ש - דאין כלי הלח מקדשין יבש אלא במדות לח הין וחצי הין כו' בפ' שתי מדות (שם פז.) דכל מדה לא חזיא אלא למילתא למדוד הלכך (לח) לא מיקדשין דמדת לח לא חזיא למדוד יבש דאין בלח עשרון וחצי עשרון:

אבל מזרקות (של דם) - שהן כלי לח מקדשין יבש:

שניהם מלאים סלת - ובמנחת נסכים קמשתעי דטעונה שמן וקאמר דמזרק וקערה קדשו סלת אלמא אית ליה לשמואל דכלי שרת מקדשין סלת בלי שמן ואם תאמר לר' חנינא קשיא מתני' דקתני מדות יבש מקדשין יבש איהו מוקי לה בעשרון דמנחת חוטא:

מנחה לחה היא - דבלולה בשמן ומהאי קרא לא תיפוק דמזרקין מקדשין יבש:

לא נצרכא אלא ליבש שבה - מנחה בלולה א"א בלא קרטין סלת יבש שלא יגיע בהן השמן ואפי' הכי מתקדשין במזרקין וכי היכי דאותו יבש מתקדש מסתברא נמי דסלת יבש נמי בלא (סלת) שמן מיקדשין:

ואיבעיא אימא מנחה לגבי דם כיבש דמיא - דדם הוא צלול ומנחה הויא כעיסה ואפ"ה מקדש לה מזרק שהוא כלי דם הלכך יבשה גמורה נמי מקדש:

רגלי הזר עומדות - אחת עשרה אמה בכניסת העזרה במזרח מקום דריסת ישראל אלמא עזרה בעינן:

בן בתירא - לאו דוקא נקט אלא סיומא דברייתא היא:

לא נצרכא - האי וקמץ משם אלא להכשיר כל העזרה ולאו למידק מינה עזרה ולאו היכל דלגופיה איצטריך קרא: בעולה ומנחה [נאמר] קדשי קדשים ובעולה כתיב צפון שנאמר (ויקרא א) ושחט אותו על ירך המזבח צפונה:

עולה [כולה] כליל - לגבוה שנאמר וערכו בני אהרן את הנתחים וגו' (שם):

מחטאת - הוי גמרינן דמנחה טעונה צפון להכי איצטריך וקמץ להכשיר כל העזרה:

על חייבי כריתות - שוגגין:

מאשם - [דאשם] אינו בא על כרת אלא על שבועת שקר ומעילות ושפחה חרופה וטעון צפון דכתיב במקום אשר ישחטו את העולה ישחטו את האשם (שם ו):

מיני דמים - חמורה כפרתן דעיקר כפרה בדם כתיב כי הדם הוא בנפש יכפר (שם יז) אבל תאמר במנחה שאינה מין הדם:

אלא איצטריך - וקמץ:

הגשה - שמגיש כל המנחה קודם קמיצה ומגיע הכלי בחודה של קרן דרומית מערבית בפ"ג (לקמן יט:):

קמ"ל - דאם רצה מחזירה אחר הגשה לכל מקום שירצה בעזרה וקומץ:

הקיפו עובדי כוכבים - למלחמה ואין כהנים יכולים לאכול בעזרה מפני רמחים וקשתות:

נכנסין להיכל - ולא אמרינן דליפסלו קדשים בהך יציאה דיצאו מעזרה להיכל:


בקדש הקדשים וגו' - בפרשת ויקח קרח ולעיל מיניה כתיב לכל חטאתם ולכל אשמם וגו' בקדש הקדשים דמשמע היכל דאי עזרה בהדיא כתיב (ויקרא ו) בחצר אהל מועד ואם איתא דילפינן מהאי טעמא דלא יהא טפל חמור מעיקר:

הא למה לי קרא - לבן בתירא לילף מאידך קרא (שם) בחצר אהל מועד יאכלוה וכל שכן היכל והאי בקדש הקדשים למה לי דכתיב רחמנא: ומשני האי דאיצטריך בקדש הקדשים לאו לאשמועינן דלא מיפסלי קדשים בכניסת היכל אלא למישרי אכילה בהיכל דלא נפקא מההוא דלא יהא טפל חמור מעיקר:

דעבודה היא - דדרך ארץ היא לעבוד בפני רבו אמרי' לא יהא טפל וכו' אבל אכילה אין דרך ארץ לאכול במקום רבו לא אמרי' דכיון דעיקר הוא כ"ש דמצי אכיל בגוויה אי לא אשמעינן קרא:

קמיצה קבעה לה - דכל כמה דלא קמיץ לא מיקריא מנחה ולא קרינא ביה מן המנחה פרט לשחסרה כדמפרש לקמן כל לשון קביעות דאמור במנחות כלומר זקוק זה לזה ואין אתה יכול לשנות קצת ממנו להביא אחר תחתיו לפי שהוקבעו יחד:

קדושת כלי קבעה לה - בשם וקרינא בה מן המנחה פרט לכשחסרה:

חסר הלוג - שמן של מצורע עד שלא יצק על כפו השמאלית ימלאנה ולא אמרי' דקבעה להו לוג שהוא כלי שרת:

כ"ע לא פליגי - דמה היכא דאבדו שירים או נשרפו קמכשר ר' אליעזר לקמן להקטיר קומץ כ"ש חסרו דאיכא שיור במקצתה:

כמדת ר' אליעזר - דאמר בפ' כיצד צולין (פסחים עז.) ועשית עולותיך הבשר והדם דם אע"פ שאין בשר (בשר אע"פ שאין דם):

כשרה - להקטיר הקומץ דקומץ בלא שירים דומיא דדם בלא בשר:

כמדת ר' יהושע - דאמר אם אין בשר אין דם אם אין דם אין בשר פסול להקטיר הקומץ:

כזית בשר או כזית חלב - בפסחים נפקא לן בכיצד צולין (דף עט.) דמשום חלב נמי זריק דכתיב (ויקרא יז) וזרק הכהן את הדם וגו' והקטיר החלב אלמא חלב אע"פ שאין בשר:

כחצי זית חלב אין זורק - שאין אכילת בשר ואכילת מזבח מצטרפין זריקת דם אינה אלא להתיר אימורים למזבח ובשר לאדם וכיון דאבדו שניהם זריקה למה:

ובעולה - דבין בשר בין חלב כולהו למזבח סלקי מצטרפים:


מנחה מאי עבידתה - מאי זריקה יש במנחה:

במנחת נסכים - הבאים עם הזבח אם אבד חלב ובשר של זבח ומנחה קיימת לא יזרוק הדם מן המנחה:

והרים הכהן מן המנחה את אזכרתה והקטיר המזבחה - עד דאיתא לכולה קיימת ואי לא לא יקטיר (את אזכרתה):

שהיתה כבר - שהיתה כבר שלימה בשעת הקומץ אע"ג דהשתא אינה שלימה יקטיר:

ומקטיר בזיכין - אלמא שירים שחסרו בין (סילוק) קמיצה להקטרה מקטירים עלייהו הקומץ:

ואמר ר"א כו' - לא איצטריך אלא איידי דתנא לעיל תנא הכא:

משנה שלימה - סתם משנה:

מישתרי טומאה לגבייהו - דכתיב בתמיד (במדבר כח) במועדו ומשמע אפילו בשבת וטומאה:

זאת אומרת - מדלא שני הכי שמע מינה חסרון כבעל מום דמי ואין בעל מום שרי בצבור טפי מביחיד הלכך חסרון דבין קמיצה להקטרה אי הוי פסול ביחיד הוה פסול נמי בצבור הלכך אישתיק:

להא שמעתא - דאישתיק ולא שני ליה צבור שאני:

מי לא עסקינן - (דמשום) פלוגתא דלעיל דכי נמי קאמר ר"ל אין מקטירין קומץ עליהם במנחת צבור נמי אמר כגון בזיכים דלחם הפנים:

סלת עשרון - בעי לוג שמן דאמר בפ' שתי מדות (לקמן פח.) למנחה ולוג שמן:

(מן המנחה) והנותרת מן המנחה פרט לשחסרה היא - דמנחה שלימה משמע:

ושחסר קומצה - דשירי מנחה העשויה כהלכתה משמע וקומץ החסר נפקא לן בהקומץ רבה (לקמן דף כז.) דפסול מדכתיב מלא קומצו תרי זימני:

ושלא הקטיר מלבונתה כלום - נפקא בהקומץ [רבה] (לקמן דף כז.) דהקטרת לבונה וקומץ (מעכבות זו את זו):

מלבונתה כלום - אבל אם הקטיר קצת נאכלים השירים כדאמר לקמן בהאי פירקא (דף יב.) דאם חסרה בשעת הקטרה כשרה:

תרי קראי - מסולת ומן המנחה אבל משמנה לא חשיב דהאי לגופיה אתא לקודם קמיצה אבל בסולת למה לי תרי קראי:

לאו לקודם קמיצה - דלא יביא מתוך ביתו וימלאנה:

לשירים שחסרו - דאין מקטירין קומץ עליהם:

אסורים באכילה - דהאי קרא דמן המנחה לא משתעי אלא בשירים:

נותרת מן הנותרת - (כגון) דמתחילה היו כל השירים נותרות מן הקומץ וכשחסרו שירים היו הנותרים שירי שירים:

שהיתה כבר - בשעת הקומץ היתה שלימה אע"פ שחסרה בין קמיצה להקטרה קרינא ביה והנותרת מן המנחה ופליג ר' ינאי אדזעירי ל"א שהיתה כבר בשעת הקטרה והכי משמע והנותרת מן המנחה שהיתה שלימה כבר בשעה שנעשו אלו שירים יאכלו אהרן ובניו אבל לא יאכלו אותם שירים שנעשו שירים ממנחה חסירה והיינו דזעירי ומשמעות דורשין איכא בינייהו (בן בתירא אומר קומץ לתוך הכלי ויחזור ויקמוץ בימין):

לגופיה - שמאלית ולא ימנית:

שמאלית אחרינא כתיב - נמי לעשיר:

ואימא - להכי אתא שמאל אחרינא למיעוט אחר מיעוט דמתרוייהו שמעינן ימנית לא ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות דאפי' ימין דכהן כשרה בשמן דמצורע:

שמאלית אחרינא כתיב - בעני ואי משמע מיעוט אחר מיעוט תלתא למה לי:

ארבע שמאלית כתיבי - חד לגופיה וחד לגלויי עלייהו דהנך תרתי דלאו למיעוט אחר מיעוט אתו וחד שלא תאמר האי דקמיה להכי אתא מה כאן שמאלית אף בעלמא שמאלית דא"כ האי בתרא למה לי: אלא מדכתיב האי בתרא הוי להו שני כתובים הבאין כאחד ואין מלמדין לשון אחר שמאלית תרי לגופייהו חד בעני וחד לעשיר שלא תאמר הואיל ואשתני בעניות אישתני בימין ותרי לאשמועי' כאן שמאלית ולא אחר דהוו להו שני כתובין דאי כתיב חד הוה אמינא מה כאן שמאלית אף בעלמא יד שמאלית ואין מיעוט אחר מיעוט נמי ליכא לאקשויי דהא מכולהו שמעינן מינה ימנית לא וא"כ כל הני למה לי. הני לישני לא נהירא דכל שני כתובין הבאין כאחד שבהש"ס אין דומין לאלו דכי אמרינן אין מלמדין הני מילי כשגילה שני כתובין בשני דברים דאמרי' דאי ניחא למילף מינייהו נכתוב חד ונילף אידך מיניה אבל הכא דבחדא מילתא כתיבי אינן שני דברים הבאין כאחד אלא קראי יתירי נינהו ונראה בעיני דמדכתיב כל הנך יתירא ילפינן לה כאן גילה לך שמאלית אבל בעלמא כל כף הוה ימין דאי למילף מה כאן שמאלית אף בעלמא שמאלית מכדי דאם אינו ענין כאן תנהו ענין לכל המקומות הוא ואם כן בחדא יתירא סגי ונכתוב תלתא ונשתוק חד לגופיה וחד מה כאן שמאלית וכו' וחד שלא תאמר מיעוט אחר מיעוט הוא:

אמר ליה ר' ירמיה - לר' זירא כיון דדרשת (כל השנוי בפרשת מצורע עני לדרשה) כל שמאלית דמצורע דריש נמי על בהן ידו הימנית ועל בהן רגלו הימנית בין בשמן מצורע עשיר בין בעני:

למה לי - כיון דכתיב על דם האשם יתן את השמן אנא ידענא דעל ידו הימנית היא


דהא כתב בהן יד ורגל בדם האשם לעיל מיניה:

חד - על בהן בין דיד בין דרגל:

להכשיר צדדין - של בהן דדרשינן לקמן (דף צו.) על בסמוך כדכתיב ועליו מטה מנשה:

וחד על - בהן בין דיד בין דרגל לפסול צידי צדדין בשר התחתון שכנגד הכף דעל אמרינן ולא תחת:

על דם האשם - דעשיר ועל מקום דם האשם דעני:

למה לי - כלומר תרי קראי למה לי בשלמא חד כתביה לאשמועינן דיתן שמן על הדם ולא אצלו אלא מקום דם למה לי:

הוה אמינא איתיה אין - איתיה לדם יתן השמן אבל נתקנח הדם לא יתן השמן:

הויא חציצה - בין שמן לבהן וליפסל דרחמנא אמר על בהן להכי איצטריך על דם:

אמר רבא כו' וכתב ימנית בדם - למה לי למיהדר ולמכתב ימנית בשמן לא לכתוב לא בעני ולא בעשיר נהי דעל בהן יתירי איצטריכו דעני ודעשיר להכשיר צדדין ולפסול צידי צדדין אלא ימנית למה לי:

אלא אמר רבא - ליתא למאי דאפק' קמיצה דשמאל פסול מדרשת דארבעה שמאלית דאם כן ימנית דבין שמן דעשיר בין שמן דעני למה לי אלא ימנית דשמן דעשיר לההיא דרשה אתיא:

יד יד לקמיצה - כתיב במצורע עשיר ידו הימנית דלא איצטריך וכתיב בקמיצה יד וימלא כפו (ויקרא ט) מה יד מצורע ימנית אף דקמיצה ימנית:

רגל - שמן דמצורע עשיר למידרש חליצה בגזירה שוה דרגל רגל דכתיב נמי בחליצה וחלצה נעלו מעל רגלו (דברים כה) מה רגל דמצורע ימנית אף חליצה ימנית:

ואוזן - דשמן עשיר דלא איצטריך אתי למדרש אזן אזן דרציעה דכתיב ורצע אדניו את אזנו (שמות כא) מה דמצורע ימנית אף דרציעה ימנית והך גזירה שוה מפורשת בפ"ק דקדושין (ד' טו.) ודעני לא דריש להו רבא כדלקמן כל פרשה שנאמרה ונשנית לא נשנית כו':

שמאלית למאי אתא - דעשיר לא איצטריך למאי אתא בשלמא קמא לגופיה שמאלית ולא ימנית אלא תניינא למאי:

במקום שנתרבתה שמאל - כגון הכא דכתיב לעיל שמאלית כל שכן שנתרבתה ימין להכי אתא שמאלית אחרינא בעשיר גופיה דשינה עליו הכתוב לעכב שמאלית ולא ימנית ואי קשיא הוי מיעוט אחר מיעוט לאו פירכא היא דשמאלית קמא לאו מיעוט הוא דכיון דקיימא לן ג"ש דיד יד לקמיצה הוה אמינא נמי נדרוש ג"ש האי כף דתיהוי ימנית ואיצטריך למיכתב שמאל לאכשורי שמאל ולעולם כל שכן ימין להכי כתב רחמנא שמאלית אחרינא למעוטי ימין:

ואידך שמאלית דעני - מיותר למאי אתא:

שנתחדש בה - ופרשת עני נתחדש קרבן עולה ויורד:

קס"ד אצבע וכהונה בעינן - דלא אמרינן ימין אלא אם כן [כתיב] אצבע וכהונה כגון חטאת דכתיב ביה ולקח הכהן מדם החטאת באצבעו (ויקרא ד) ההיא ודאי ימנית הוא דגמר ממצורע עשיר דכתיב ביה וטבל הכהן את אצבעו הימנית (ויקרא יד) מה אצבע וכהונה דהכא ימין אף דעלמא נמי ימין:

ותנן - במסכת תמיד (דף לא:) בהולכת אברים הרגל של ימין היה מוליך בשמאל משום דאמרינן במסכת יומא (דף כה.) סדר אברים הראש והרגל היה נושא בבת אחת והאי רגל מדאזיל בהדי רישא ודאי רגל ימין הוא דחשיב הלכך הראש שהוא כבד וחשוב היה מוליך בימין והירך בשמאל ואע"ג דכתב בהו כהן:

ומשני לעולם או אצבע או כהונה - וכי אמרינן אינה אלא ימין בדבר המעכב כפרה דומיא דהזאות דמצורע לאפוקי הולכה דלא מעכבא דאפשר לפשוט ולנתח אצל הכבש אי נמי אם יש כהנים הרבה יושיטו זה לזה:

והא קבלה דמעכבא כפרה - דאי אפשר שלא יתקבל הדם בכלי וכתב בה כהונה והקריבו בני אהרן את הדם (ויקרא א) ואמרינן בתורת כהנים והקריבו זו קבלת הדם ותנן רבי שמעון מכשיר קבלה בשמאל:

לרבי שמעון קאמרת - כלומר מדרבי שמעון פרכת בתמיה:

תרתי בעי - אצבע וכהונה וכי קאמר ריש לקיש או אצבע או כהונה לרבנן קא אמר דפסול:

יד אינה אלא ימין - דגמר מידו הימנית דמצורע [עשיר]:

ומשני אצבע לא בעיא כהונה - דהיכא דכתב אצבע אע"ג דלא כתב כהן אינו אלא ימין ומשכחת לה באחרי מות ולקח מדם הפר והזה באצבעו הרי אצבע בלא כהונה:

כהונה בעיא אצבע - לרבי שמעון אף על גב דכתיב כהונה לא אמרינן ימין אלא אם כן כתב אצבע משום הכי מכשיר בקבלה:

בכהונו - בבגדי כהונה:


פליג בברייתא - וה"ה למתניתין ואי קשיא ליתיב מקמיצה דלא כתיב אלא כהונה ותנן (לעיל דף ו.) קמץ בשמאל פסול ולא פליג רבי שמעון תריץ היינו טעמא דלא פליג במנחה כדאמרינן לקמן דנפקא ליה דשמאל פסול מקדש קדשים היא (כמנחה) כחטאת וכאשם:

מכהונה נפקא - דהא כתיב בה וקמץ הכהן ואמר רבא לעיל לרבנן דהיכא דכתיב אצבע או כהונה אינו אלא ימין יד יד למה לי:

לקידוש קומץ - דכי מקדש לקומץ בכלי יתנהו בימינו לתוך הכלי:

ולרבי שמעון דלא בעי קידוש קומץ - בפ"ג (לקמן כו.) דקתני שלא בכלי שרת פסולה ורבי שמעון מכשיר ופליגי תרי אמוראי לקמן בגמ' ר' ינאי ור' נחמן בר יצחק חד אמר טעמא דרבי שמעון דלא בעי מתן כלי דכיון דקמץ מכלי שרת מעלהו ומקטירו אפי' במקידה של חרס וחד אמר הכל מודים בקומץ שטעון קידוש והא דמכשר ר' שמעון שלא בכלי שרת בהקטרת המנחה קאמר והיינו דקפריך ולרבי שמעון דלא בעי קידוש קומץ כדמפרש רבי ינאי ולרב נחמן דאמר נמי ר' שמעון בעי קידוש קומץ בשמאל שמעינן ליה דמכשיר ר' שמעון לקידוש קומץ כדאמרינן לקמן בא לעובדה בכלי עובדה בשמאל כאשם:

יד יד דרבא למה לי אי לקמיצה גופה - דתיהוי בימין דלרבי שמעון לא נפקא ליה מכהונה כדאמרינן לעיל לרבי שמעון כהונה בעיא אצבע:

מאי טעמא דרבי שמעון - דאמר שלא בכלי שרת עובדה כשרה בפ"ג (שם.):

קדשי קדשים וגו' - במנחה כתיב:

בא לעובדה ביד - שלא קידש קומץ בכלי אלא קמץ והוליך והקטיר בידו עובדה בימין כחטאת [דחטאת] לבד בימין היא דכתיב בה אצבע וכהונה ולקח הכהן מדם החטאת באצבעו (ויקרא ד):

לעובדה בכלי - שקידש קומץ בכלי עובדה לקידוש קומץ בשמאל כאשם מצורע דכתיב ביה שמאל אלמא מדאקשי לחטאת מהכא נפקא דכל עבודות מנחה הנעשות ביד ימין בעינן ויד יד למה לי:

לקומץ דמנחת חוטא - איצטריך יד יד:


או קורט לבונה פסול - מפני שהקומץ חסר כדי מקום הקורט וא"ת כיצד קומץ והלא לבונה על המנחה היא דכתיב (ויקרא ו) כל הלבונה אשר על המנחה תשובה לדבר כשקומץ מסלק הלבונה כולה לצד אחד וקומץ הסולת מאמצע הכלי:

מלח בת הקרבה היא - דלאחר שהיה הקומץ על המזבח היה מולחו כדפרישית דהכי אמר בפ"ג (לקמן כ.) יכול תהא מנחה כולה טעונה מלח ת"ל על כל קרבנך קרבן טעון מלח ואין כל המנחה טעונה מלח ואי קשיא ולישמעינן לבונה וכל שכן צרור ומלח תריץ אי תנא לבונה ברישא הכי נמי דלא מיבעיא ליה למיתני צרור ומלח אלא הואיל ונקט צרור ברישא תנא לבונה ומלח:

מאי איריא משום קומץ חסר תיפוק ליה דצרור פסול משום חציצה - דחוצץ בין ידו לקמח וחציצה פוסלת בקדשים כדמפ' בזבחים (דף כד.) אי נמי חוצץ בין קמח לקמח כגון באמצע הקומץ וחולק את הקומץ ונראה כשני חצאי קמצים:

מן הצד - למעלה אצל גודל או למטה אצל קמיצה דליכא חציצה דהיינו מן הצד דלאחר שקמץ הופך גב ידו למטה כדי שלא יפול מן הקומץ כלום והוי גודל וקמיצה מן הצד והשתא ליכא חציצה שאצל הקמח מוטל הצרור אבל חסרון איכא:

כדקמצי אינשי - משמע בכל האצבעות:

זרת - אצבע קטנה ממנה מתחיל הזרת ונ"מ למדת חשן זרת ארכה:

זו קמיצה - ממנה מתחיל הקומץ מאותו אצבע שאצל הקטנה:

זו אמה - ממנה מודדין כל אמות הבנין והכלים לפי שהיא ארוכה מכולן ושתי אמות היו בשושן הבירה שתי מקלות שהן אמה ובהן מודדין אמות הבנין ואותן מקלות נמדדו באותו אצבע שהוא ארוך:

זו אצבע - לטבל הכהן אצבעו בדם:

זו גודל - לבהונות דמצורע אלמא קמיצה בקומץ ולא זרת: ומשני כי אמרינן דכולהו אצבעות בעינן לקמיצה:

להשוות - דאם יוצא קמח למטה מן הקומץ מוחקו ומשויהו באצבע קטנה שלא יהא מבורץ וכן מלמעלה בגודל:

היכי עביד - אמתני' מהדר דקתני זו קמיצה דממנה מתחיל הקומץ:

ת"ל בקומצו - והרים ממנו בקומצו (ויקרא ו):

בראשי אצבעותיו - מעט שלא יגיע עד פס ידו:

במחבת ומרחשת - דמעשיהן אפויין דאמר לקמן בפרק אלו מנחות נקמצות (דף עה:) דלאחר שהן אפויין פותתן וקומץ הלכך אי אפשר לפותתן דקות כל כך וכשהוא קומץ יוצאות חוץ למקומו הלכך מוחק בגודלו מלמעלה ובאצבעו קטנה מלמטה:

וזו היא עבודה קשה שבמקדש - שבקושי גדול הוא משוה שלא יהא לא חסר ולא יותר:

מליקה - אמרינן בפ' קדשי קדשים (זבחים סד:) זו היא עבודה קשה:

ובחפינה - נמי אמרי' בפ' הוציאו לו במסכת יומא (דף מט:) אוחז את הבזך בראשי אצבעותיו ומעלה בגודלו כו' וזו היא עבודה קשה:

כדקמצי אינשי - מכניס צידי אצבעותיו ודוחק בקמח והקמח נכנס בתוך ידו:

בראשי אצבעותיו - שהכניס ראשי אצבעותיו בקמח ופס ידו כלפי קמח וקומץ מלא קומצו עד פס ידו כתקנו מהו:

מן הצדדין - שנתן גב ידו על הקמח והוליך ידו עד שנכנס הקמח דרך צידו לתוך ידו ל"א מן הצדדין מצדי הכלי שלא קמץ באמצע הכלי:

מלמטה למעלה - שהכניס אצבעותיו בקמח וגב היד כנגד הקמח וקומץ:

מלא חפניו - דיום הכיפורים קטרת סמים דקה:

כדחפני אינשי - שמכניסין צידי ידיהם וחופנים:

מן הצדדים - שהכניס קטרת בחפניו דרך בין גודל לאצבע ל"א מן הצדדים של כלי:

דבקיה לקומץ - בשעת קידושו לכלי בדפנו דמנא מבפנים:

בארעיתא דמנא - כגון שהיה לכלי בית קיבול מאחוריו כמו שיש בקערות:

מתני' ריבה שמנה - דדינה לוג כדאמר בפ' שתי מדות (לקמן פח.) מהאי קרא למנחה ולוג שמן:

חיסר שמנה - פסולה כדאמרן לעיל (ט:) משמנה שאם חיסר כל שהוא פסול:

חיסר לבונתה - דשיעור לבונה מלא הקומץ בפ' הרי עלי עשרון (לקמן קו:) מפרש לה בג"ש נאמר הרמה כו' ואי קשיא ליתני ריבה לבונתה הא מפרש לה בגמ':

גמ' שהפריש לה - לשם מנחה זו (הפריש לה):

ב' לוגין - ועירבו עמה דנראית כשתי הלחם אבל בלוג ומחצה קס"ד דלא מיפסלא:

ולוקמה כגון דעריב בה - פורתא שמן דחול או שמן דחבירתה:

דפסיל בה שמן - דאמר בפרק כל המנחות (לקמן נט:) לא ישים עליה שמן ואם שם פסול:

אי דידה - שהפרישו לשמה:

הא לית לה - וכיון דלא חזי לה לא מקדיש שמן שמופרש לה:

והאי חזי לה - כלומר זיל לגביה דהאי חזי ליה וזיל לגביה דהאי חזי ליה:

ומנא ליה לרבי אליעזר הא - דאפילו הפרישן לשמן פסול אם עירבו עמה:

שמנה - משמע דהופרש לשמה:


והתניא הקומץ את הלבונה כו' - כמדומה לי דאיירי בה ר' שמעון כו' קפריך מינה לרבי שמעון:

לבונה הבאה עם המנחה - אם חסרה בשעת הקטרה כשרה לר"ש כדיליף לקמיה (סמוכה בסוגי' זו) מכל הלבונה אשר על המנחה והאי דקתני חסר כל שהו פסול בלבונה הבאה בפני עצמה כגון האומר הרי עלי לבונה יביא מלא קומץ לבונה על המזבח בפ' האומר הרי עלי עשרון (לקמן קו:) דהתם ודאי חסר פסול דלא כתיב ביה ואת כל הלבונה דילפינן מינה לקמן כל אפילו כל שהוא:

רבי מאיר - סתם מתניתין דקתני חיסר לבונתה פסולה:

קומץ בתחלה - בשעת קמיצה בעינן שיהיה בכלי מלא קומץ לבונה ובהא כולהו מודו דמתחילה בעי קומץ וכדילפינן מג"ש בפ' האומר הרי עלי עשרון (שם דף קו:):

וקומץ בסוף - בשעת הקטרת לבונה שלא תחסר:

רבי יהודה סבר - אי הוה כתב כל משמע דאפי' קורט אחד דכל משמע כל שהוא כמו אין לשפחתך כל (מלכים ב ד):

את לרבות קורט אחר - הרי הוא שנים:

את לא דריש - וכל משמע ליה כל דהו כר' יהודה:

בזיכין - מפרש בפרק האומר הרי עלי עשרון (שם דף קו:) דבעי חד קומץ בכל בזך ובזך:

פשיטא - דהא לא כתיב בה כל דלישתמע כל שהוא:

כאשר על המנחה דמיא - ולימא נמי דהאי כל הלבונה אשר על המנחה קאי נמי אלבונה דבזיכין ולדרוש בה כל דהו קמ"ל:

שהפריש לה שני קמצים - פסולה דיותר מדאי ריבה:

קודם קמיצה - נאבד לא הוקבעו עם המנחה וכשרה:

הוקבעו - והוי כיתר ופסולה:

היינו הך - דהא פשיטא לן דסילוק בזיכין כקומץ דמנחה:

שהגיע זמנה - דקרבן מוספין:

כמאן דפריקה דמיא - ואם אבד לאחר המוספין אימא הוקבעו כבר ופסלה קמ"ל כ"ש. ל"א ולא שמעתי כגון שהפריש לה שני קמצין כשרה דאמרינן זיל לגביה דהאי חזי ליה זיל לגביה דהאי חזי ליה לא הוקבעו וכשרה דלא קרינא ביה פרט לשחסרה אפי' לר"מ דפסיל בחיסור לבונה הוקבעו והוי חיסור לבונתה בשעת הקטרה ופסול לר' מאיר:

מתני' לאכול שיריה בחוץ - חוץ לעזרה:

או להקטיר קומצה בחוץ - דמחשבה פוסלת בין שחישב לאכילת אדם בין שחישב על אכילת מזבח כגון הקטרה דכתיב ביה גבי מחשבה (ויקרא ז) ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי כו' ואמר בתורת כהנים יכול כמשמעו שאם אכל ממנו ביום שלישי יהא נפגל ת"ל המקריב אותו בשעת הקרבה נפגל ואינו נפגל בשלישי אלמא במחשבה מיירי שחישב לאכול ממנו בשלישי וכתיב אם האכל יאכל בשתי אכילות הכתוב מדבר באכילת אדם ואכילת מזבח:

פסול - דמחשבת חוץ למקומו פוסלת דאמר בת"כ יכול לא תפסל מחשבת חוץ למקומו כשהוא אומר בפרשת קדושים תהיו אם האכל יאכל ביום השלישי אם אינו ענין לחוץ לזמנו דהא כתביה בצו את אהרן האוכלת ממנו עונה תשא תנהו ענין לחוץ למקומו חוץ לזמנו בהכרת ואין חוץ למקומו כרת ואי קשיא הא כתב גבי חוץ למקומו בקדושים תהיו ואוכליו עונו ישא ונכרתה וגו' ההוא מוקמינן לה בכריתות בפ"ק (דף ה.) לכרת דנותר בגזירה שוה דקודש קודש ואי קשיא אמאי לא תנא נמי כזית מלבונתה תריץ הך סתמא כרבנן דאמרי לעיל דלבונה כשרה בקורט אחד הלכך לא תנא כזית:

למחר - דהיינו חוץ לזמנו דמנחה אינה נאכלת אלא ליום ולילה ואיתקש לחטאת ואשם ובחטאת ואשם אמר בת"כ גבי תודה מנין לרבות חטאת ואשם דיאכל ביום קרבנו תלמוד לומר זבח ובשר זבח תודת שלמיו וגו' (ויקרא ו):


פיגול וחייבים עליו כרת - האוכל משירי מנחה דכתיב בחוץ לזמנו (ויקרא ז) עונה תשא וכתיב בנותר ואוכליו עונו ישא (שם יט) מה להלן כתיב ונכרתה אף כאן האוכלו בכרת והך ג"ש בפ"ק דכריתות (דף ה.):

כל הקומץ או נותן - קומץ או מוליך או מקטיר ע"מ לאכול דבר שדרכו לאכול כגון שיריים או להקטיר דבר שדרכו להקטיר כגון קומץ חוץ לזמנו כו' אבל אם חישב להקטיר שירים למחר או לאכול קומץ למחר כשר דבטלה דעתו אצל כל אדם בד' עבודות הללו מפגלין במנחה דגמרינן מזבחים בהקישא כדאמר בריש פירקין (דף ב:) דאיתקש מנחה לחטאת ומה היא היקישא גמרי' מחשבה דפוסלת במנחה ומינה מה זבח נפגל בד' עבודות שחיטה וקבלה הולכה וזריקה כדאמרינן בת"כ אף מנחה בד' עבודות קמיצה כנגד שחיטה קבלה כנגד מתן כלי והולכה כנגד הולכה והקטרה כנגד זריקה:

ובלבד שיהא קרב המתיר כמצותו - כאילו היה כשר שלא יהא שום פסול אלא הפיגול אבל אם יש שם פסול אחר תו לא פגיל ואין בו כרת כדאמר בפ"ב (לקמן טז:) ירצה כתיב בפיגול וכתיב בכשר ירצה כהרצאת כשר כך הרצאת פיגול שלא יהא בו שום פסול אחר:

בשתיקה - שלא חישב:

או שקומץ ונתן בכלי והוליך והקטיר - כל אלה חוץ לזמנו זהו שקרב המתיר כמצותו דלא היה בו שום פסול אחר:

או שקמץ ונתן בכלי והוליך והקטיר כל אלה חוץ למקומו - כלומר או קתני אם עשה אחת מאלה על מנת לאכול שיריים חוץ למקומו וכל הג' חוץ לזמנו לא קרב הקומץ כמצותו:

מנחת חוטא וקנאות - יש בהן עוד פסול אחר המוציאן מידי פיגול כגון שלא לשמן דאמרינן בריש פירקין (דף ב.) דפסולה אם קומצו שלא לשמן לא קרב המתיר כמצותו ואין בשירים כרת:

כזית בחוץ וכזית למחר - חישב באחת העבודות ב' מחשבות חוץ לזמנו וחוץ למקומו ועד השתא איירי בשתי עבודות שחישב באחת חוץ לזמנו ובאחת חוץ למקומו והשתא מיירי שחישב בשתיהן בעבודה אחת ולרבי יהודה הוא דאיצטריך דלא תימא שחישב שתיהן בשתי עבודות הוא דפליג ר' יהודה דבתר קמייתא אזלינן אבל (בההיא) [בחדא] עבודה מודה קמ"ל והכי מפרש בזבחים בפ' שני (דף ל.):

כזית למחר כזית בחוץ - אע"פ שחישב תחילה חוץ לזמנו הוציאתו שניה מידי כרת רבי יהודה פליג את"ק בין בעבודה אחת בין בשתי עבודות:

גמ' מהו דתהני להו הקטרה למיקבעינהו בפיגול - כגון אם הקטיר הקומץ ע"מ לאכול הני שירים חוץ לזמנו מקבעי בפיגול בהך הקטרה כבהקטרה מעליא הואיל וברשות מקטיר או דלמא כיון דאין שיריים נאכלים ה"ל כמחשב לאכול למחר דבר שאין דרכו לאכול כדאמר לקמן (דף יז.) דלא מהניא מחשבתו:

אי נמי לאפוקינהו ממעילה - אם הקטירו כדרכו בשתיקה מי אמרינן כיון דניתן רשות להקטירו הויא הקטרה מעליא ומפקא לשירים מידי מעילה כהקטרה מעליית' דאמר במס' מעילה בפ' חטאת העוף (דף ט.) המנחות מועלין בהן משהוקדשו קרב הקומץ חייבין עליהן משום פיגול נותר וטמא ואין מעילה בשיריים כו' דה"ל שעת היתר לכהנים וכל שיש לו שעת היתר לכהנים אין בו מעילה בפ"ק דמעילה או דלמא כיון דסוף סוף אין שיריים נאכלין הוו להו דבר שאין לו היתר לכהנים ולא נפקי ממעילה:

אפילו ר"ע - דאמר בפ"ק דמעילה (דף ז.) זריקה מועלת ליוצא חוץ לקלעים למיהוי כדבר שיש לו היתר לכהנים ולמיפק מידי אשם מעילות (ר"ע אומר אין מועלין בו) דזריקתו הוציאתו מידי מעילה אע"פ שאינה מתרת באכילה אעפ"כ מועלת לו להוציאו מידי מעילה:

מחמת דבר אחר - אויר ירושלים פוסלו שיצא מן הקלעים:

לא מהניא ליה הקטרה - ולא נפקא ממעילה: ר"א ס"ל דפסול יוצא חמור מחסרון:

מנא אמינא לה - דמהניא להו הקטרה לפיגול וליציאת מעילה:

ותני רבי חייא - למתני' ולא תני או כזית לא בקומץ ולא בשירים לא בפגול ולא בפסול:

מ"ט לא תני או כזית - משירים למחר:

לאו - משום דמאן דקתני או כזית משמע ליה דכי הדר תני הנותן בכלי והמוליך והמקטיר לאכול דבר כו' או להקטיר קומצה או כזית מקומצה למחר:

כגון שחסרו שירים - ועמדו על כזית ואמר הריני נותן בכלי ומוליך ומקטיר ע"מ לאכול כזית של שירים למחר ואע"ג דמחשבת קמיצה ליכא למימר שכבר חסרו דא"כ ה"ל מנחה שחסרה קודם קמיצה ופסולה ותו לא מקבעה בפיגול אפילו הכי מחשבת מתן כלי והילוך והקטרה הואיל ואפילו חסרו מותר להקטיר הקומץ מוקי לה בשכבר חסרו לאחר קמיצה אפילו הכי הן פיגול והאי דלא תני ליה רבי חייא לאו [משום] דלא סבירא ליה [הכי] דלא פליג עליה דרבי דסתמא דמתניתין רבי היא אלא משום דלא מצי לאוקומי לכולה מתניתין בכה"ג דבמתן כלי ובהילוך ובהקטרה לא מתני ליה


או כזית דכיון דמחשבת ג' עבודות הללו מוקמינן בשכבר חסרו השירים ועמדו על כזית הילכך לא מצי למיתניי' או כזית מקומצו למחר דומיא דשירים דאם חיסר קומץ בשעת מחשבה כבר פסולה ולא מיפגל מנחה בההיא מחשבה הילכך כיון דלא מיתני ליה או כזית מקומצה לא תנא כזית בשירים ורישא כי חשיב בקמיצה דמיתני ליה או כזית אף בקומץ דההיא ודאי בשלא חסרה עדיין מתוקמא אפ"ה כיון דסיפא לא מיתני ליה אקומץ לא תני ליה ברישא אפילו אשירים:

א"ל אביי - לרבא לעולם מדרבי חייא לא משמע דמתני' מיירי בחסרון דה"ט דלא תני רבי חייא או כזית בברייתא דידיה דרבי חייא ר"א היא דלא חשיב הקטרה עד שיקטיר כולו:

דתנן הקומץ - דמנחת ישראל:

והלבונה - של מנחה:

והקטרת - שבכל יום:

(ומנחת כהנים - מנחה שהתנדב כהן דאינה נקמצת אלא כליל דכתיב וכל מנחת כהן כליל תהיה) (ויקרא ו):

ומנחת כהן משיח - חביתי כ"ג נמי כתיב בה (ויקרא ו) כליל תקטר:

ומנחת נסכים - נמי כליל היא:

עד שיקטיר כולו - אלמא לא חשיב הקטרה בכזית הלכך לא תני ר' חייא או כזית במתני' אפי' בשירים כיון דבקמיצה לא מיתני ליה או כזית כלומר בהקטרת קמיצה לא מצי למיתני מתני' הקומץ ע"מ להקטיר כזית מקומצה למחר דהא לא מפגל בהכי דלא חשיב כהקטרה גמורה הילכך לאו מחשבה היא ואי קשיא תנא דידן אמאי תנא להקטיר מקומצה למחר הא לר"א לא הויא הקטרה עד שיקטיר גם הלבונה ואשתכח דלית בהקטרה מחשבה שלמה:

ומשני מתני' בהקטרת קומץ לחודיה במנחת חוטא קמיירי - דאין בה לבונה וע"מ להקטיר לבונתה דתני במתני' דהוי פיגול מוקים לה בלחם הפנים דאין בה אלא הקטרת לבונה:

איכפל - טרח:

לאו מילתא היא דאמרי - דודאי לא מהניא להו הקטרה לשירים שחסרו:

הוא - בלחם הפנים כתיב (שם כד) כי קדש קדשים הוא לו:

פסולות - וישרפו:

הנך דגואי כשרות - אף על גב דלא הויא הקטרת בזיכין כשרה עד שתהא כל המנחה שלמה י"ב חלות של לחם הפנים אלמא הך חלה דיציאה מהניא להו למיהוי י"ב חלות ולאכשורי לבזיכין ולאישתרויי הנך באכילה אלמא זריקה כגון הקטרת בזיכין שהוא במקום דם זבחים מועלת ליוצא מדחשיב ליה בכלל י"ב חלות אלמא מהניא הקטרה לאחשובי בהדי הנך אף ע"ג דאסורה באכילה:

וקאמר נפרסה כולן פסולות - אלמא אפי' לר' עקיבא דאמר מהניא הקטרה ליוצא מידי חסרון לא מהניא הקטרה:

מי קתני יצאת - כשרה דתימא ר"ע היא:

דלמא - הכי דוק מיניה הא נטמאה אחת חברותיה כשרות דהא טומאה הציץ מרצה:

אבל יצאת - דאין ציץ מרצה על היוצא לא מיתכשרי אינך דגואי משום דליכא הקטרה על י"ב חלות דהא חסרו להו:

ורבי אליעזר היא דאמר - לעיל אין זריקה מועלת ביוצא:

ובדין - דאיבעי להו למיתני נמי שאם יצאת אחת מהן כולן פסולות:

מתני' לאכול כחצי זית ולהקטיר חצי זית - למחר כשר:

גמ' הא לאכול - חצי זית שירים לאכול חצי זית קומץ דהיינו דבר שאין דרכו לאכול מצטרפין לפסול:

שאין דרכו לאכול - לא הויא מחשבה אם חישב לאוכלו למחר וכיון דלא הויא מחשבה לא מצטרפין לפסול:

מאן תנא - להך (רישא) דמתניתין דדייקינן מינה דאם חישב לאכול קומץ למחר הויא מחשבה:

אמר רבי ירמיה ר"א היא דאמר מחשבין מאכילת אדם למזבח - שאם חישב להקטיר שיריים למחר הוי מחשבה:

ומאכילת מזבח לאדם - שאם חישב על מנת לאכול קומץ למחר:

שאין דרכו להקטיר - שירים:

פסול - ואין חייבים עליו כרת וטעמא מפרש בריש פ"ג:

אלא אימא הא לאכול ולאכול דבר שדרכו לאכול - כגון כחצי זית בחוץ כחצי זית למחר מצטרפין לפסול:

הא בהדיא קתני לה כו' - והך סיפא דקתני שאין אכילה והקטרה מצטרפין

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/wiki/רש%22י_על_הש%22ס/מנחות/פרק_א"