רש"י על הש"ס/מנחות/פרק ז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רבינו גרשום |
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: רש"י | ראשונים | אחרונים




ורבי אלעזר בר"ש לא שמיע ליה - הא דחביבה מצוה בשעתה בתמיה אלא בע"כ שמיע ולא גמר מינה דהתם גבי אברים שאני דדחו שבת משום חביבות מצוה שהרי דחתה שחיטה את השבת קודם להקטרה דאי אפשר לעשותה מערב שבת וכיון דניתן שבת לדחות אצל שחיטה נדחה נמי אצל הקטרה אבל בעומר ליכא למימר הכי דבשעת קצירה אכתי לא אידחי שבת ואע"ג דלמחר דחיא הקרבה שבת בשעת קצירה מיהא לא נדחית ואי לאו דלא אפשר לה מערב שבת לא הויא דחיא שבת משום חביבות מצוה וה"נ לרבי איכא למיפרך אמאי גמר שאני התם שהרי דחתה השחיטה שבת:

וחכמים אומרים כו' ובשבת כו' ונקצר כו' - כל הנך מייתי משום פירכא:

רבי היא - דאמר לעיל מביאין אחרת תחתיה וקוצרה ביום:

מה ת"ל - והלא כל המועדות אמורין למעלה ומשה אמרן:

במועדיכם - ואפילו בשבת ובפרשת פנחס כתיב גבי מוספין:

מנין לרבות עומר - דלא כתיב בההיא פרשתא:

והקרב עמו - כבש הבא עם העומר:

והקרב עמהן - כבשי עצרת:

ת"ל וידבר משה וגו' - ובההיא פרשתא דאמור אל הכהנים כתיב עומר [ושתי הלחם]:

שתי הלחם בני הקרבה נינהו אלא פשיטא [לטחינה] והרקדה - ואע"ג דאפשר לה לעשות מאתמול ודכוותיה כו':

לא עומר להקרבה - דאי אפשר לה מאתמול:

וב' הלחם לאפיה - דקסבר תנור מקדש כו':

אלא בשחיטה - אבל באפיה לא קדשי:

קדוש ואינו קדוש - מפרש בפרק התכלת (לעיל דף מז.):

הוקבעו - שחטן לשמן וזרק דמן לשמן הוקבעו החלות לאותן כבשים ואין יכול לשנות הלחם לזבח אחר שחטן לשמן וזרק דמן שלא לשמן לא הוקבעו אבל קדיש בתנור:

פרק שביעי - אלו מנחות נקמצות


מתני' ואלו מנחות: מנחת הסלת - היתה נקמצת עיסה:

ומנחת חוטא - של ישראל נקמצת אבל מנחת חוטא של כהנים לא היתה נקמצת כלל אלא כולה היתה כליל:

גמ' דכתיבא - בתמיה דכתיב בהו נקמצת ושיריה לכהנים כגון בחמש מנחות:

דלא כתיב בהו - כגון מנחת עובדי כוכבים ומנחת חוטא כתיב וזאת תורת דמשמע תורה אחת לכל המנחות שכל מנחה הנקמצת נאכלין השירים לכהנים:

באה חיטין לא קמיבעיא ליה - דהנותרת ממנה כתיב בחמש מנחות שנאמר בהן סלת שהן חיטין:

באה שעורין - כגון מנחת העומר ומנחת קנאות:

מדנקמצת - דכתיב בה (ויקרא ו) אזכרתה:

אליבא דרבנן - דאמרי במתני' ואלו מנחות נקמצות דודאי מדנקמצות שיריהן לכהנים:

כי קמיבעיא ליה אליבא דר"ש דאמר איכא מנחה כו' - ואיכא למימר הא נמי מנחת העומר ומנחת קנאות אע"ג דנקמצות איכא למימר דשיריהן אין נאכלין:

אם אינו ענין לבלולה - שכבר נאמר בהן (שם) והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו:

בלולה של שעורין - מנחת העומר:

לחרבה של חטין - כגון מנחת מאפה:

לחרבה של שעורים - מנחת קנאות:

כנגד זבחים - שלא יאמר הכהן [לחבירו] טול אתה זבחים ואני מנחות:



רש"י מכ"י רבינו בצלאל אשכנזי ז"ל

ואלו מנחות - מנחת הסולת. היתה נקמצת עיסה. ומחבת ומרחשת וחלות ורקיקין. אחר אפייתן פותתן ומחזירן לסולת וכולהו כתיבי בויקרא וכתיב במנחת סולת קמיצה ובאינך כתיב אזכרה ואזכרה היינו קמיצה:

ומנחת העומר - כתיב אזכרה ואמרי' בת"כ נאמר כאן אזכרה ונאמר במנחת הסולת אזכרה מה להלן מלא הקומץ אף כאן מלא הקומץ. ומנחת חוטא וקנאות. כתיב בהו קמיצה. ר"ש אומר. מפרש בגמרא אבל לת"ק לא בעינן במנחת כהנים קמיצה אלא נקטרת כמות שהיא:

גמ' כל היכא דתנן - [כלומר] מנחות:

עשר תנן - כלומר מנחות שוות בדין אחת:

לאפוקי מדר"ש - דמטפי חד מנחה במה דמכשר מנחת מאפה בתלתא גווני דלדידיה הוי י"א מנחות:

מנלן - בתמי':

דכתיב בה - ההיא דכתיב בה והנותרת ממנו יאכלו כתיבא:

ודלא כתיבא - נפקא לן מההוא קרא דכולל כל המנחות בצו את אהרן זאת תורת וגו':

באה חיטין לא קא מבעיא לן - דמההוא קרא דכולל כל המנחות נפקי מזאת תורת המנחה דסתם מנחה באה חיטין הלכך ההוא בבאה חיטין קמשתעי. מדנקמצת. וודאי שיריה לכהנים דאי לא אמאי קמצי לה:

אם אינו ענין - דהא נפקי מזאת תורת המנחה:


תלמוד לומר לכל בני אהרן תהיה - שלא יחלקו זה כנגד זה אלא בין כולם יחלקו המנחות:

שלא קמו - מנחות תחת זבחים:

בדלות - שאין מביא מנחה אלא בדלי דלות שנאמר אם לא תמצא ידו וגו' עד ולקח שתי תורים:

שהרי קמו תחתיהן בדלות - שהמחוייב קינין ואין לו יכול להביא מנחה:

תלמוד לומר ועל מחבת לכל בני אהרן - אם אינו ענין למנחות תנהו ענין לזבחים ועופות:

עשייתו ביד - מליקה בציפורן:

בכלי - בסכין:

יכול לא יחלקו בקדשי קדשים אבל יחלקו בקדשים קלים - שלא יתנו חטאת כנגד אשם ולא מנחת מאפה כנגד מנחת הסולת דכולם קדשי קדשים הן אבל יחלקו בקדשים קלים כגון שלמים כנגד תודה:

תלמוד לומר איש כאחיו - וסמיך ליה אם על תודה דמקרא נדרש לפניו ואיתקוש קדשים קלים לקדשי קדשים למנחות לענין חלוקה:

ואין קטן חולק - אבל אוכל בחלק אביו:

ההיא - ברייתא שאין חולקין:

מכל נפקא - וכל מנחה בלולה בשמן (ויקרא ז):

הא אפיקתיה - לכל מנחה בלולה לעיל בפ' כל המנחות (דף סג:) לכדרבי יוסי בר' יהודה דאמר מה כל האמור למטה שני מינין:

ההוא מוכל נפקא - ברייתא מכל והא דאם אינו ענין כו' תנהו ענין לחריבה של שעורין נפקא לי' ממנחה:

לרבות לוג שמן של מצורע - שהשיריים שמשתייר משל בהונות הוו לכהן:

מן האש כתיב - דדבר שממנו לאישים הוא דשיריים לכהנים אבל לוג שאין ממנו לאישים אימא לא ליהוי לכהן [להכי] כתב לכל קרבנם:

לרבות מנחת העומר ומנחת קנאות - שנקמצו ושיריים לכהנים ומריבוי אתיא דנקמצות ושיריים לכהנים:

והאי - מנחת העומר להתיר חדש אתיא:

ואידך - מנחת קנאות:

לברר - עון אתיא ולא לכפרה אימא לא יהו שיריה נאכלין קמשמע לן:

לרבות חטאת העוף - שנאכלת לכהנים:

נבילה היא - משום מליקה ולא תאכל קמשמע לן:

להכשיר אתי - ליחול עליה נזירות טהרה ולא יהא נאכל:

זה גזל הגר - דכתיב (במדבר ה) אם אין לאיש גואל האשם המושב לכהן זה הקרן שאם גזל את הגר ומת הגר ורוצה להחזיר גזילו ואין לו יורשין יחזירנו לכהנים ויביא קרבן אשם על השבועה שכפר ונשבע לו:

שלך הם - כל הני דמתרבו מהאי קרא:

לקדש בו - כדאמר (קידושין דף נב: ע"ש) המקדש בחלקו בקדשי קדשים מקודשת:



רש"י מכ"י רבינו בצלאל אשכנזי ז"ל

לכל בני אהרן - משמע כולם יאכלו ממנה:

שלא קמו - מנחות תחת זבחים בדלות דמי שנתחייב עולה או חטאת אין מביא תחתיה מנחה אבל מביא תחתיה תורים:

מנחות - קמו תחת עופות דכתיב בויקרא ואם לא תשיג ידו לשתי תורים:

לכל בני אהרן תהיה - אכולה קרא קאי:

ת"ל על מחבת - מרבויא דקרא דהא ממילא ידענא דמחבת כשאר מנחות ואם אינו ענין לה תנהו לזבחים ועופות:

יכול לא יחלקו בקדשי קדשים - כגון חטאת כנגד חטאת ואשם כנגד אשם:

אבל יחלקו - שלמים כנגד שלמים דהא לא גלי קרא [אלא] גבי מנחה דקדשי קדשים היא:

ת"ל איש כאחיו - וסמוך ליה אם על תודה:

איש - איש כאחיו:

מוכל - מרבוי דוי"ו:

אתיא - למנחת העומר וקנאות דשיריהם נאכלים מדתני לוי:

לרבות לוג שמן של מצורע - שיהא מה שנאמר מן ההזאות נאכל לכהנים:

סד"א מן האש - וזה יהיה לך מקדש הקדשים מן האש והאי לאו ממותר אישים הוא:

אשר כופר בהם - ודרשינן כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים הילכך מידי דכפרה [אכלי] כהנים אבל הנך לא:

אלא אשם נזיר - [שיהא] נאכל כאשם מצורע:

להכשיר אתי - לתגלחת ולטמא למתים ומידי דלאו לכפרה לא [אכלי] כהנים קמ"ל:

זה גזל הגר - דכתיב האשם המושב לה' לכהן ואמרי' בבבא קמא בהגוזל קמא דבגזל הגר הכתוב מדבר:


שלמי העובדי כוכבים - עובד כוכבים שנדר להביא שלמים עולות הן ואין נאכלין וה"ה דמנחתן כליל:

לבו לשמים - כוונתו הוא שיהא קרבנותיו כליל לשמים ולא שיאכלו:

כל דמקרבי עולה ליהוי - שיהא דין עולה שאין נאכלת ולא דין שלמים:

הכהן אוכלן - כשאר שלמים וקשיא לרב הונא:

הכי קאמר נתנן לישראל על מנת שיתכפר בהן ישראל - כגון שהיה ישראל מחוייב שלמים ונתנן עובד כוכבים להוציא ידי חובתו יזכה ישראל בבשר ואוכלו אבל נדר סתם שלמים ניהוי עולה:

מנחת עובדי כוכבים - ושלמים כמנחתו דנאכלין לכהנים:

והיין והלבונה - שיכול להתנדב ולהביא יין ולבונה:

מה ת"ל לעולה - דמשמע שאין מביאין אלא עולה:

פרט לנזירות - כלומר עולה סתם יכולין להביא ולא עולת נזירות שאם נדר בנזיר אין נזירות חל עליו לפי שיש בה עולה חטאת ושלמים:

ר"ע אומר אין לי שמביא אלא עולה לחוד - פרט לכל שאר קרבנות והאי דתני שלמי העובדי כוכבים עולות היינו אליבא דר"ע ומתני' דקתני מנחת עובדי כוכבים רבי יוסי הגלילי היא:

אי מהתם - מאשר יקריבו לה' לעולה:

הוה אמינא קרבן נזירות הוא דלא לייתי - חטאת עולה ושלמים אבל וכו':

קמ"ל - כי יפליא דאין נודרין כלל דאפי' נזירות לא חיילין עלייהו: התקינו בית דין וזה אחד מהן עובד כוכבים ששילח כו':

לימא רבי יוסי היא - דמרבי ביין דהיינו נסכים:

ולא ר"ע - דאמר אין לי אלא עולה ולא נסכים:

אפי' תימא ר"ע - דהאי דאמר ר"ע דאין נודרין אלא עולה עולה וכל חבירתה דהיינו נסכים אבל נסכים לחודייהו לא:

אזרח - בנסכים כתיב (במדבר טו) כל האזרח יעשה ככה:

ואין העובד כוכבים - מתנדב להביא נסכים בלא זבח:

ככה - עיכובא שיהו כל עולות טעונות נסכים:

הא אמר אפי' יין לחודיה נמי - מביא כדקתני מנין לרבות העופות והיין לחודיה דהיינו נסכים שמביא והכא תניא אין העובד כוכבים מביא נסכים:

הא אמר עולה - לחודה אין מידי אחריני לא והכא קתני דעולתו טעונה נסכים:

סמי מכאן נסכי יין - ואמר מנין לרבות העופות והלבונה ולא תיתני היין:

והיתה לכהן כמנחה - במנחת חוטא כתיב:

שתהא עבודתה כשרה בו - שאם חטא ונתחייב להביא מנחה יכול להקריבה הוא בעצמו דהכי משמע והיתה לכהן מנחת חוטא של עצמו כמנחת נדבתו שיכול להקריבה הוא בעצמו:

או אינו אלא להתיר שירי מנחת חוטא של כהנים - באכילה כמנחת ישראל:

והיתה לכהן - מקיש חובתו דהיינו מנחת כהן לנדבתו דהיינו כמנחה דמשמע כמנחת נדבתו מה נדבתו אינה נאכלת ואינה נקמצת דכתיב (ויקרא ו) כליל תהיה:

אף מנחת חובתו אינה נאכלת - ומאחר דאינה נאכלת אי אתה יכול להתיר מנחת

רש"י מכ"י רבינו בצלאל אשכנזי ז"לבלבו לשמים. דאינו יודע בטיב קרבן וכי נדר בלבו לשמים נדר הלכך כליל הן לגבוה:

אשר יקריבו לה' לעולה - יהיה ובעובד כוכבים קא מיירי ורישא דקרא איש איש מבית ישראל וגו' ואמרי' לקמן מה ת"ל איש איש לרבות עובדי כוכבים כו':

נתנו לישראל - לאפוקי לעובד כוכבים דלא ספינן קדשים דערל אסור בקדשים כדאמרי' בהערל ביבמות:

שיתכפר בהן ישראל - שאמר העובד כוכבים הרי זו שלמים להקריבה בשם פלוני שנדר להביא שלמים דהנך ודאי נאכלים דהא בשביל ישראל קא אתו ומתנה הוא דיהיב ליה עובד כוכבים:

מנחת עובד כוכבים - אלמא דקרבן העובד כוכבים נאכל:

העופות - עולת העוף:

והיין - לנסכים:

פרט לנזירות - קרבן נזיר דהואיל ואין נזירות חלה עליו כדאמר לקמן קרבן נמי לא מייתי:

וזה אחד מהו - לעיל מיניה קא מיירי שהתקינו בהמה הנמצא בעזרה יהיה נסכיה קריבין משל צבור:

לימא - הא דקתני דעובד כוכבים מביא נסכים ר' יוסי הגלילי היא ולא ר' עקיבא:

וכל אביזרא - כל חברותיה דהיינו נמי נסכים הבאים עמה:

ואין העובד כוכבים מביא נסכים - בלא קרבן:

שתהא עבודתה כשרה בו - כהן שחטא מקריב הוא עצמו מנחתו והכי דרשינן והיתה לכהן כלומר אם משל כהן תהא כשרה לו להקריב כשאר מנחות:

או אינו - אלא דהכי משמע אם של כהן היא תהא כמנחת חוטא של ישראל ששיריה נאכלין:

ומה אני מקיים כו' - במנחת נדבתו מוקמינן לה:

כמנחה - כשאר מנחתו תהא מנחת חובתו:


מנחת חוטא של כהנים אלא שתהא עבודה כשרה בו: אלא כמנחה - דמשמע כמנחת חוטא של ישראל דאילו נאמר כמנחתו הוה משתמע כדקאמרת מקיש חובתו לנדבתו (והלא לא נאמר כו'):

לכהן כמנחה - כלומר כל שיש לכהן לעשות בה יהא כמנחת חוטא של ישראל דנקמצת:

ולא לאשים כמנחה - לענין מזבח אין שוין מנחת חוטא של כהנים ומנחת חוטא של ישראל דשירי מנחת חוטא של ישראל נאכלין ומנחת חוטא של כהנים קריבין:

ומקריב קרבנותיו - של עצמו אפי' במשמר שאינו שלו:

דבר הבא על חטא - כגון מנחת חוטא:

בחטאה בשגגה מלמד וכו' - דהכי משמע וכפר הכהן על הנפש השוגגת אפי' על נפשו של עצמו וקאמר על חטאת אע"ג דאתי על חטא:

ה"מ בשוגג - כדכתיב על הנפש השוגגת:

אבל אמזיד - כגון היכא דהויין נמי אמזיד כגון אשם חרופה ושמיעת קול לא יקריב בעצמו:

קמ"ל - והיתה לכהן כמנחה דהאי קרא במנחת חוטא דשבועת העדות כתיב דעשה בו מזיד כשוגג:

דלמעלה - על התפוח (הדשן) מגחלים שעל המזבח צוברים את הדשן לתפוח נמצא דלבסוף מתפזר על בית הדשן מ"ר ז"ל:

אלא אבית הדשן דלמטה - במקום שמשליך מוראה ונוצה ותרומת הדשן אצל הכבש ושם היו נבלעים ושם היה מתפזר:

דלמא לאיבוד - שאין צריכין שום הקטרה אלא לאיבוד מפזרן על בית הדשן שלמטה:

וכי יש לך דבר שקרב - מתחילתו לאיבוד:

תני אבוה וכו' - מימרא בפני עצמו. ע"א מ"ר ז"ל וכי יש לך דבר שקרב לאיבוד תני אבוה דר' אבין לעולם מתפזרת אבית הדשן דלמטה ודקא אמרת וכי יש לך דבר קרב (כבר) לאיבוד גזירת הכתוב היא דכתיב כל מנחת כו' לאכילה הקשתיו מנחת חוטא של כהנים למנחת נדבתו תרוייהו אין נאכלות ולא לדבר אחר לענין הקרבה דשאני מנחת חוטא שלו אין קריבין אלא מתפזרים אבית הדשן:

מאי קאמר - היכי שמעינן מהאי קרא חובתו או נדבתו דבעי' למימר לאכילה הקשתיו:

לא תאכל חובתו - מנחת חוטא אבל נקמצת כליל תהיה מנחת נדבתו שלא תהא נקמצת אלא מקטיר כולה כמנחת חביתין כיון דאית בהך קרא תרוייהו חובתו ונדבתו הלכך מצי למימר לאכילה הקשתיו דמקיש הכא חובתו לנדבתו:

סכינא חריפא מפסקא קראי - וכי יכול אדם להפסיק המקרא להטיל סופו לתחילתו בענין זה לא תאכל חובתו והדר תני לאכילה הקשתיו כו':

ואיפוך אנא - דאימא נדבתו נקמצת ולא חובתו:

מסתברא נדבתו הוה ליה לרבויי - שיהא לה דין חביתין שאינה נקמצת משום דדמיא לחביתין:

שכן נדבתו תדירה - שיכול להתנדב בכל יום כחביתין שבאין בכל יום:

ולא חטי - נדבתו וחביתין אין באין על חטא:

ובסים ריחיה - שנדבתו וחביתין בלולין בשמן ולבונה וריחו נודף מה שאין כן במנחת חוטא. ע"א דבזה ובזה כתיב ריח ניחוח לאפוקי מנחת חוטא שאינה תדירה ובאה על חטא ואינה בלולה בשמן ואין כתיב בה ריח ניחוח:

שכן באה עשרון - בחביתין לאפוקי נדבתו שיכול להביא כמה עשרונים שירצה:

חובה - שמחוייב להביא כמו חביתין:

ורבנן - דפליגי עליה דר"ש דאמר מנחת חוטא של כהנים כליל היא ואינה נקמצת האי לא תאכל מאי עבדי ליה וכו':

אלא עליונה - חביתין בכליל תקטר לחוד: לאו דלא תאכל בעליונה וחיוב כליל תקטר בתחתונה מנין ת"ל כו':

לאו דזרות - כל זר לא יאכל קדש לא קמיבעיא ליה דכהן לגבי אימורים כזר הוי כדאמר בפירקין מן ונדריך אשר תדור:



רש"י מכ"י רבינו בצלאל אשכנזי ז"ל

לכהן כמנחה - דמה שתלוי לעשות בכהן במנחת חוטא של ישראל כלומר דנקמצת:

ולא לאשים - כמנחת חוטא דהך ודאי [לא נאכל]:

קרבנותיו - שהוא מחוייב:

בכל עת - ואפילו במשמרה שאינו שלו:

ובא בכל אות נפשו - וכי יבא הלוי וגו' ובכ"ד מקומות נקראו [כהנים] לוים:

בחטאה בשגגה - דמדכתיב על הנפש השוגגת למה לי בחטאה בשגגה אלא הכי קאמר אפי' חטא נפשו של [כהן] יכפר על נפשו:

בשוגג - חטאת דאתיא על השוגג:

אבל - חטאת דאתיא על מזיד כגון מנחת חוטא דכתיב [אשמיעת קול] ואמרי' בכריתות ארבעה מביאין על הזדון כשגגה אשמיעת הקול מדלא כתיב ונעלם:

אימא לא - לכפר הוא [בעצמו]:

אי דלמעלה - הצבור על גבי המזבח כלומר שמקריב השירים על גבי מזבח היינו אבוה:

אי דלמטה - על שפך הדשן [בעזרה]:

יש לך דבר שקרב לאיבוד - שיפרישו לכתחילה לכך:

תני אבוה דרבי אבין - לתרוצי טעמא דראב"ש דודאי לאיבוד קרב:

לאכילה הקשתיו - מנחת כהן לחביתין שלא תאכל ולא לדבר אחר שיהא [השירים] מתקרבין אלא ודאי מתפזרין:

מאי קאמר - הא בהאי קרא גופיה כתיב כליל תהי':

לא תאכל - מהדר אמנחת חובתו של כהן כלומר לא תאכל וכליל נמי הוי ואי כולה קרא בחדא מנחה משתעי ליכתב כליל תהיה ואנא ידענא דלא תאכל:

סכינא חריפא מפסקא קראי - גואי כלומר דדריש סיפא דקרא לרישא:

ואיפוך אנא - דחובתו כליל ולא נדבתו:

מסתברא נדבתו הוי ליה לרבויי - להיות כליל כחביתין:

שכן תדירה - שיכול להתנדב בכל יום כחביתין שבאין בכל יום:

[בסים ריחיה - כאשר כתוב בפי' שבדפוס]:

שכן עשרון - חביתין וחוטא אין יכול להביא אלא עשרון אחד אבל נדבה יכול להתנדב עד ס' עשרונים בכלי אחד:

ורבנן - דפליגי עליה דר"ש ואמרי דמנחת כהנים אינה נקמצת האי קרא מאי דרשי ביה:

עליונה - חביתין כתיב בהו כליל תקטר ועל אכילתה אינו עובר בלאו:

תחתונה - שאר מנחת כהנים למטה בלא תאכל וכליל לא הוי:

מנין ליתן כו' - שיהיו שניהם כליל ולא תעשה על אכילה:

כליל - תקטר:

כליל - תהיה:

מן האימורים - כליות ויותרת הכבד:

לאו דזרות - וכל זר לא יאכל קדש:


כי קמיבעיא לאו דכליל תהיה - בכהן שאכל את אימורין מזבח של כהן מי הוי חייב משום לאו דכליל תהיה כמו כהן שאכל מנחת כהן שחייב משום כליל תהיה. מ"ר ז"ל:

ותו ליכא - דליהוי כולה למזבח:

הא איכא עולה - דהויא כולה למזבח:

עורה לכהנים - ולא חשיב כולה למזבח:

מוראה ונוצה - דלא קריבי במזבח:

לשיתין אזלי - ולא לאשים והאי לא חשיב למזבח:

ומאי בזה - דמשמע בזה למזבח ולא אחר:

לאפוקי מדשמואל דאמר מזלפה לאשים - דהוה למזבח וקאמר דזה באה כולה למזבח ולא יין ומתניתין דקתני בזה יפה כח מזבח דאתי כולה למזבח ולא אחר:

מסייעא לשמואל קומצו - וקומצו אזיל למזבח ושיריו לכהנים דבזה יפה כח שניהם והיינו דקתני מתניתין בזה יפה כח מזבח לאפוקי שמן דיפה בו כח שניהן:

תו ליכא - מידי דהוי כולו לכהנים:

איכא דמה - דכתיב (ויקרא ה) והזה מדם החטאת על קיר המזבח:

איכא מתנותיו - לבהונות דלא הוה כוליה לכהנים: לאפוקי ממאן דאמר שתי הלחם הבאות בפני עצמן (מי שיתנדב שתי לחם לשני הלחם בלא שני כבשים אפילו הכי של כהנים הן ולא אתו (לשירים) לשריפה. ע"א שתי הלחם הבאות בפני עצמן) כגון שלא היו כבשים שנאבדו וקאמרי לעיל בפרק התכלת (דף מו) יונפו ותעובר צורתן ויצאו לבית השריפה ופליגי אמוראי התם דאיכא למ"ד לאכילה הויין ואיכא למ"ד לשריפה אתיין כ"ש. ע"א לאפוקי ממ"ד מדר"ע דאמר שתי הלחם הבאות בפני עצמן בלא כבשים וכו' דסבר הכבשים אין מעכבין את הלחם: קמ"ל בזו בשתי הלחם ובלחם הפנים יפה כח כהנים לעולם דאפילו באות בפני עצמן לעולם יפה כח כהנים ולאכילה אתיין מעיקרא (אבל אין נאכלין וטעונין צורה ולא מ"ה):

מתני' כל המנחות הנעשות בכלי שרת - כגון מנחת מחבת ומרחשת טעונות ג' פעמים מתן שמן:

יציקה ובלילה ומתן שמן - שבתחילה הי' נותן השמן בכלי קודם נתינת הסלת ואחר כך נותן עליו את הסלת וחוזר ונותן שמן לבלול בשמן וחוזר ונותן עליה שמן לקיים מצות יציקה לאפוקי מנחת מאפה שאין כל מעשיה בכלי שהרי נאפת בתנור שאין טעונה יציקה אבל אידך ב' מתנות צריכה ואע"ג דבמתני תני יציקה תחילה אפ"ה אינה אלא באחרונה והכי משמע מתני' בשעה שעושה יציקה צריך שתהא הבלילה נעשה כבר וקודם בלילה תהא מתן שמן שבכלי קודם לעשייתה. מ"ר ז"ל: מנחת הסלת לא היה בה חלות דבעודה סולת נקמצת: חלות של מנחת מאפה ושל מחבת ומרחשת בוללן בשמן לאחר שנעשו חלות לאחר אפייה דברי רבי:

וחכמים אומרים סלת - בוללן:

החלות - שבמנחת מאפה טעונות בלילה לרבנן סלת ולרבי חלות:

כיצד מושחן - לרקיק:

כמין כי - יווני שבלשונינו קורין לכ"ף שלהן כי שהיה נוטל מן השמן באצבעו כמין כי יווני:

והשאר - שמן נאכל לכהנים:

גמ' ת"ר סלת בשמן תעשה - משמע שתהא הסלת ניתנת בשמן מלמד שטעונין מתן שמן בכלי קודם לכל דבר ואחר כך נותן הסולת על גביה והאי קרא במנחת מרחשת כתיב וה"ה למחבת ולשאר מנחות:

קרבנך - דבתרוייהו כתיב קרבנך במחבת ובמרחשת:



רש"י מכ"י רבינו בצלאל אשכנזי ז"ל

לא קא מבעיא לי - דודאי חייב שהרי זר הוא אצלה:

כי קא מבעיא לי לאו דכליל תהיה - מי קאי נמי אכל הנקטרים או דלמא אמנחות לחודייהו:

ותו ליכא - מידי דכוליה למזבח דקתני מתני' בזה יפה כח המזבח:

איכא מוראה ונוצה - שאין ניתנין נגל המזבח אלא אצל המזבח:

לשיתין אזלי - שהיה לול קטן במזבח ובו יורד היין לשיתין במס' סוכה בפ' החליל:

מאי בזו - יפה כח דקתני במתני' למה ליה למתנייה כלל פשיטא דהא לא מספקי לן כלל מידי דאצטריך מתני' למעוטי דהא כל הנאכלים כתיבי בקרא:

המתנדב יין - בלא קרבן:

מזלפו על גב האשים - על האש דהשתא הוי כוליה למזבח קמ"ל דלא הוי כוליה למזבח אלא מנסכו כשאר נסכים ויורדין לשיתין:

מסייע - מתני' לאידך מילתא דשמואל דאמר שמואל המתנדב שמן קומצו ומקטיר הקומץ:

ושיריו נאכלין - דלא הוי כוליה למזבח ושאני ליה לשמואל בין שמן דמצי קמיץ ובין יין דלא מצי קמיץ:

והאיכא חטאת העוף - דכוליה לכהנים:

איכא דמה - למזבח:

והאיכא לוג שמן של מצורע - דכוליה לכהנים:

מתנות - על הפרכת דכתיב והזה מן השמן באצבעו [שבע פעמים לפני ה']:

לאפוקי ממאן דאמר - בפ' התכלת שתי הלחם הבאות בפני עצמן כשאין להם כבשים לשריפה אתיין ולא לאכילה קמ"ל דבזו יפה כח כהנים לעולם:

מתני' הנעשות בכלי - מפרש בגמרא למעוטי מאי:

קודם לעשייתן - נותן תחלה שמן בכלי ונותן סולת עליה ולשה בפושרין ונותן שמן עליה ובולל וחוזר ונותן עליה שמן לקיים מצות יציקה:

והחלות בוללן - למנחת מחבת ומרחשת כשהן חלות אפויות בוללן שחוזר ופותחן ונותן שמן לבוללן:

וחכמים אומרים - כשהן סולת בוללן:

החלות - בוללן ורקיקין מושחן השתא מיירי במנחת מאפה:

מושחן - שלימים:

כי - אות יוונית ועשויה כמין טית כהפרשת גודל מאצבע: ושאר השמן נאכל לכהנים:

גמ' - הנעשית בכלי למעוטי מאי:

למעוטי מנחת מאפה - (דבמתנות) [דבתנור] נאפות תחילה ומיציקה ממעט לה כדמפרש לקמן:

בשמן תעשה - משמע בתוך השמן תנתן אלמא טעונה ליתן שמן תחילה קודם לעשייתה ובמנחת מרחשת כתיב וגמרינן קרבנך נאמר כאן קרבנך במרחשת ונאמר קרבנך במחבת. במנחת מחבת כתיב בלילה ויציקה ולא כתיב בה מתן שמן שבתחילה ובמרחשת כתיב מתן שמן ולא כתיב בלילה ויציקה וגמרינן הך מהך:


מה כאן במנחת מרחשת מתן שמן בכלי - דכתיב (ויקרא ב) סלת בשמן תעשה ובמנחת מחבת כתיב יציקה ובלילה (שם):

סלת בלולה - האי קרא במחבת כתיב וה"ה לשאר מנחות:

ואי אפשר לבוללן - כדמפרש לקמן:

כיצד עושה - למנחת מחבת ומרחשת נותן מתן שמן בכלי ונותן הסלת בשמן:

כיצד הוא עושה - מיירי מכל מנחות דעלמא נותן מתן שמן בכלי וכו':

מאי היא - מאי טעמא אי אפשר ללחמי תודה שיהו נבללין חלות:

אמר ר' שמואל - להכי אי אפשר דחצי לוג שמן היה בתודה ולא יותר כדשמעינן לקמן בפ' שתי מדות (דף פח. ע"ש) וחציו של חצי הלוג לרקיקין וחציו לרבוכה ואי אמרת דבוללן כשהן חלות היאך יכול לבלול חלות בחצי חצי לוג אלא ודאי כשהן סלת בוללן:

ע"א שפיר קאמרי ליה רבנן - שפיר קאמרי ליה רבנן לרבי דתודה אי אפשר לבוללה חלות ונבללין סולת וה"ה למחבת ומרחשת דנבללין סולת אמר ר' שמואל אמר לך רבי שאני התם בתודה דלא אפשר דרביעית שמן היא כדאמרן חצי לוג לתודה דהיינו רביעית לוג לחלות ואי אפשר לבוללן חלות אבל מנחת מחבת ומרחשת שאין בהן חלות כ"כ דאפשר לבוללן חלות נבללין חלות מ"ר זצ"ל להאי לישנא ל"ג מאי היא (אמר רבי):

מאי תלמודא - דהללו בוללן ולא אלו אימא דבלולות אתרוייהו והכי משמע משוחין ושניהן משוחין:

לא לישתמיט קרא כו' - אלא מה דכתיב בלולה בחלות ומשיחה ברקיקה שמע מינה דהכי הוא דווקא:

מנחה הבאה מחצה חלות ומחצה רקיקין - [עשרה חלות ועשרה רקיקין] לרבנן מביא לוג וכו'. ע"א הבאה מחצה חלות ומחצה רקיקים כגון שהביא ה' חלות וה' רקיקין ור' שמעון היא דאמר מחצה חלות ומחצה רקיקין מביא:

מושח את הרקיק על פני כולו - פליגא אמתניתין דאמר כמין כי:

ושאר השמן - שנשתייר על משיחת הרקיק מחזירו לחלות:

רקיקין הבאים בפני עצמן - דאי בעי רקיקין מביא ואי בעי חלות מביא ולא היו נבללין בשמן והיה בה רבוי שמן שנשתייר על המשיחה ואינו נאכל וכיצד הוא עושה מושחן וכו':

מושחן וחוזר ומושחן - דכיון דליכא חלות ליכא למימר ושאר השמן מחזיר לחלות וכיון דסבירא ליה דאין שאר השמן נאכל לכהנים משום הכי חוזר ומושחן עד וכו':

למעוטי שתי הלחם ולחם הפנים - שאין נעשין בכלי אלא נאפות בתנור שאין טעונים פתיתה אבל מנחת מאפה לא ממעט מפתיתה דלקמן מרבי ליה לפתיתה עם שאר מנחות אע"ג דנאפות בתנור:

לרבות כל המנחות לפתיתה - ואפילו מנחת מאפה:

תלמוד לומר אותה - למעוטי הני תרתי:

ולא אוציא את הרקיקין - שיהו רקיקין טעונין יציקה דלא ממעט קרא אלא חד מהני תרתי מינין שבה:

תלמוד לומר היא - מיעוט אחר למעט ליציקה:

מאי תלמודא - כלומר מה ראית להוציא את מנחת מאפה שכתובה עם שאר מנחות אימא להוציא את מנחת כהנים שהרי אין כתובה בפרשת שאר מנחות:

שני מיעוטין - עליה והיא:



רש"י מכ"י רבינו בצלאל אשכנזי ז"ל

ובוללה - ונותן עליה שמן ליציקה:

מאי היא - מילתא דרבנן דאמרי אי אפשר לבוללן אלא סולת:

רביעית שמן היא - דאמרי' בפ' שתי מדות מביא חצי לוג שמן וחוצהו חציו לחלות ורקיקין וחציו לרבוכה ובלחמי תודה הוי שלשה מינים של מצה חלות ורקיקין ורבוכה כדאמרי' לקמן דחצי הלוג הל"מ וחלות ורקיקין שבעה עשרונים פחות שליש הוי ולאחר אפייתן יבשות הן ובולעות שמן יותר מחמת האור ורביעית שמן לא ספקי להו:

מאי תלמודא - דלמא גלי קרא גבי רקיקין משיחה וה"ה לחלות וגבי חלות בלילה וה"ה לרקיקין:

מנחה הבאה חציה חלות וחציה רקיקין - במנחת מאפה קאי ואליבא דר"ש דאמר בפ' כל המנחות באות מצה רצה להביא מחצה חלות ומחצה רקיקין יביא:

מחזירו - לחלות לבלילה דמשיחת רקיקין קודם לבלילות החלות:

נאכל לכהנים - בפני עצמן ואינו מחזירו לחלות:

רקיקין הבאין בפני עצמו - כגון אם הבית למנחת מאפה כולה רקיקין. גמ' הנעשית בכלי למעוטי מאי. מפתיתה למעוטי מנחת מאפה ליכא למימר כדמפרשי' לקמן דגבי יציקה כתיב תרי מעוטי עליה והיא וגבי פתיתה לא כתיבי ש"מ מיציקה ממעט לה למנחת מאפה ולא מפתיתה:

פתות אותה פתים מנחה - ואע"ג דמנחה לא סמוך לפתיתים דקרא הכי כתיב פתות אותה פתים ויצקת עליה שמן מנחה היא אפי' הכי דריש ליה הכי משום דמנחה אכוליה קרא קאי:

ומאי תלמודא - דלהוציא מנחת מאפה אתיא דילמא להוציא מנחת כהנים:


הוי אומר מנחת מאפה - שיש בה שני מינין חלות ורקיקין לפיכך צריכה ב' מעוטין הלכך קממעט מהנך תרי מיעוטי:

מתני' קופל - כמו כופל חלה אחת לשתים ושתים לארבע:

מבדיל - משברה היינו פתיתה:

מנחת כהנים קופל - כדי לקיים מצות פתיתה:

ואין מבדיל - וכולה כליל:

מנחת כהן משיח - היינו חביתין:

לא היה מקפלה - כשאר מנחת כהנים לפי שהיא חובתו ואין נקמצת כלל וכליל היא: רבי שמעון אומר מנחת נדבה של כהנים ומנחת כהן משיח אין בהן פתיתה. כלומר שלא היה מקפלן וכו' ופליג את"ק דסבר מנחת כהנים קופל:

וכולן - שצריכין פתיתה מקפלן שנים לד' וד' לח' וח' לט"ז עד שיהו פתיתין כזיתים. ע"א וכולן פתיתין כזיתים שיכול לפותתן עד שיהו הפתיתין כזיתים אבל פחות מכזיתים אין יכול לפותתן כ"ש. ואיכא דאמרי וכולן פתיתין כזיתים שהיה עושה מן העשרון י' חלות ומכל חלה וחלה ארבעה פתיתין ולא היה בכל פת אלא כזית. ולא מ"ה:

גמ' ת"ל פתים - דמצי למכתב תעשינה פתות וכתיב פתים דמשמע לשני פתים יותר:

תלמוד לומר אותה לפתיתים - שיעשה אותה לפתיתים דהיינו אחד לשנים וב' לד' ולא יותר:

ומבדיל - והדר קומץ לה ולא יותר מפתיתה לפיתים לפירורין:

ואינו מבדיל - דכיון דאין צריכה קמיצה אין צריכה הבדלה:

אבל מקפלה לשנים - דכיון דאין אלא חצי עשרון אין מקפל אלא לשנים:

האי חביצא - (של רקיקין):

היה עומד ומקריב מנחות בירושלים - כגון שלא הקריב כהן זה עדיין מנחה מימיו או שהקריב מנחה חדשה כגון מנחת העומר אומר כהן שהחיינו:

נטלן - הכהן לאוכלן:

מברך - הכהן המוציא ותנן וכולן כל המנחות אפילו מנחת העומר פתיתין כזיתים ולהכי מברך הכהן המוציא ואי לא הוו כזיתים אינו מברך:

ליקט מכולן - פירורין כזית:

ואכלן אם חמץ כו' - ומדיוצא בהן ידי חובתו דחשיב ליה לחם נמי מברך עליו המוציא:

הכא במאי עסקינן - דקתני ליקט מכולן:

בשעירסן - שקיבץ הפירורין ביחד וגוללן בידו וחברן והוי כזית:

אי הכי היינו דקתני עלה והוא שאכלן - לאותן פרורין:

כשיעור אכילת פרס - שלא שהה בין פירור לפירור יותר מכדי אכילת פרס דהתם הויא אכילה ויוצא בה ידי חובתו:

ואי בשעירסן - שגובלן דהוו חתיכה אחת:

שאכלו מיבעי ליה - דכיון דתני שאכלן משמע דרוב פירורין הם ולא חתיכה אחת שלא פיררה:

אמר ליה - רב יוסף אלא לעולם שלא עירסו ואפילו הכי לא תפרוך:

הכא במאי עסקינן - דיוצא בפירורין כגון שבאו מלחם גדול שעדיין הוא בעין הככר שבאו ממנו והוי חשוב ובר ברכה הלכך פירורין נמי שלקטן חשובין נינהו ומברך עליהן אבל המנחות שפירכן ולא נשתייר מהן דבר חשוב אימא לך דבעינן כזית והאי חביצא נמי דקאמר אי אית בה כזית וכו' אף על פי שבא מלחם גדול אי לא הוי הלחם בעין בעינן כזית לענין המוציא:

אפילו פירורין שאין בהן כזית - מברך עליהן המוציא:

תוריתא דנהמא - שיהא בהן מראה לחם ולא שיהו שרוי כל כך שאין נראה אם הם לחם או לאו:



רש"י מכ"י רבינו בצלאל אשכנזי ז"ל

איזו דבר שצריך שני מיעוטים - שני מקראות עליה והיא:

הוי אומר זו מנחת מאפה - שבאה משני מינין ואי קשיא גבי פתיתה נמי ליפרוך אימא להוציא מנחת כהנים תריץ מסתברא מנחת כהנים הוי ליה לרבויי כדין מנחת מחבת שפתיתה כתיבה בה משום דשתיהן מנחת יחיד ונפש כתיב בפרשה ולמעוטי שתי הלחם ולחם הפנים דצבור הן וגם יציקה לא צריך למעוטי שתי הלחם ולחם הפנים שאפי' שמן אינן טעונין כדממעט להו בפ' כל המנחות באות מצה:

מתני' קופל - משבר:

ומבדיל - משום דבעי קמיצה:

מנחת כהן - אינו מבדיל משום דלא בעי קמיצה:

וכולן פותתן כזיתים - פתיתין דקות כזית ור"ש קאמר ובתרתי פליגי:

גמ' פתות - היינו שנים דכיון דנשבר הוי ליה שתי חתיכות ומדכתיב פתים שיהיה בה שתי פתיתות משמע דהוי ארבע:

ולא פתיתין לפתיתין - ולר"ש דאמר וכולן פותתן כזיתים דריש ליה הכי פתות יכול פתיתין גדולים ת"ל פתים אי פתים יכול פחותים מכזית ת"ל אותה:

מכפלה - הואיל ולא כתיב בה אלא מנחת פתים ולא פתות אותה פתים:

חביצא - תבשיל שקורין שלנקיק שמפררין בה פת:

פרורין כזית - דבחד פירור איכא כזית:

היה עומד - כהן שלא הביא מנחה בשנה זו. לישנא אחרינא ישראל שלא הביא מנחה מימיו:

נטלן לאכלן - כהן:

ותנן - במתני' וכולן פותתן כזיתים אלמא פתיתין כזית מברכינן עליהן המוציא:

מפרכן - למנחות לאחר אפיית:

ליקט מכולן - אפתיתין שאין בהן כזית קאי ולא איתפרש לן היכא והא ליכא למימר דאמנחות קאי דקתני ואם חמץ הוא וכל המנחות באות מצה:

אם מצה כו' - אלמא חשיבי:

כשערסן - שלשן וצירפן יחד לכזית שלם:

בבא מלחם גדול - פירורים פחות מכזית שפתתן מלחם גדול הן חשובות אגב אביהן דכי פתתן הוי בלחם יותר מכזית ואהכי חייב לברך על הפירורין שנטל מן הלחם:

מאי הוי עלה - דברכת המוציא:

תוריתא דנהמא - תאר מראית לחם:


מתני' שיפה - שמשפשף בידו שמוליך ומביא בפיסת ידו עליהן:

בעיטה - שבועט בהן בגבות אצבעותיו באגרופו:

בחיטין - כדי שישרו קליפתן:

בבצק - בלישת הבצק שף ובועט:

באות עשר עשר - חלות או רקיקין:

גמ' שף אחת ובועט שתים שף שתים ובועט שלשה - נמצא דכי שף שלש פעמים בועט ה' פעמים ותו חוזר ועושה עד שגומר ש' פעמים שיפה ות"ק פעמים בעיטה:

בעי רבי ירמיה - הא דקתני שף אחת היינו אמטויי ואתויי דמה שמוליך ומביא בידו חשוב חד שיפה:

או דלמא - להולכה לחודה קרי חד שיפה וכן נמי להבאה לחודה חשיב שיפה כ"ש:

ר' יוסי אומר שיפה ובעיטה בבצק - ולא בחיטים:

לחם הפנים בהדיא כתיב ביה - י"ב חלות:

אתי חוקה מלחם הפנים - דכתיב בלחם הפנים (ויקרא כד) (מאת בני ישראל) חק עולם וכתיב בחביתין (שם ו) חק עולם לה' מה להלן י"ב אף כאן י"ב: שאר מנחות דבאות עשר עשר מנלן:

מה להלן - בלחמי תודה לכל מין עשר כדאמרינן בפירקין דלקמן (דף עז.):

שכן יחיד - דלחמי תודה ושאר מנחות הן קריבין יחיד שנתנדב דתרוייהו אתו בנדבה ותרוייהו טעונות שמן ותרוייהו נפסלות בלינה ותרוייהו לא דחו שבת ולא טומאה לאפוקי לחם הפנים שהן קרבן של צבור ואין באות בנדבה ואין טעונות שמן ואין נפסלות בלינה שהרי מניחם ח' ימים על השולחן ודוחה שבת וטומאה:

שכן הקדש - המנחות ולחם הפנים קדשי קדשים: מנחות טעונים לבונה והויין מצה תרוייהו:

ועצם - באין בגלל עצמם מה שאין כן בלחמי תודה שאין טעונין לבונה ויש בהן חמץ ובאות בגלל זבח: ואכתי פריך ואי סבירא לן דדבר הלמד בג"ש כגון חביתין דילפי חוק חוק מלחם הפנים דחוזר ומלמד בבנין אב ולאו בבנין אב הוא אלא במה מצינו דפלוגתא במס' זבחים (דף נ:) אי חוזר ומלמד הואיל ויליף מלחם הפנים:

לילף מחביתין - מה מצינו חביתין שהן י"ב חלות אף כל המנחות כו':

שכן הדיוט - לחמי תודה ושאר מנחות הדיוט יכול להביאן ובאין נדבה ואין באין לחצאין ויש בהם משום פגול ואין דוחין לא שבת ולא טומאה וחביתין הן קרבן של כהן גדול ואין באין בנדבה וקריבה לחצאין מחציתה בבקר ומחציתה בערב ואין בהן פיגול לפי שאין להם מתירין ודוחין שבת וטומאה:

שכן עשרון - דחביתין ושאר מנחות אין באות אלא עשרון לאפוקי לחמי תודה שיש בהם כמה עשרונים:

כלי - חביתין ומנחות טעונות כלי כ"ש. ע"א כלי מקדשן ולחמי תודה שחיטת הזבח מקדשן:

הקדש - דחביתין ומנחות הויין קדשי קדשים: מנחות וחביתין טעונים הגשה למזבח ובאות לאישים על המזבח מה שאין כן בלחמי תודה שאין טעונין הגשה ואין מהם לאישים:

הדיוט מהדיוט - מנחות מתודה דתרוייהו מנחת הדיוט לאפוקי חביתין שהן קרבן כהן גדול:

רבי מאיר אומר וכו' - דהיינו טעמא דאי סבירא ליה דבר הלמד כו' וטעמא משום הנך נפישן כדאמר לעיל:

יליף מלחם הפנים - דהקדש מהקדש עדיף ליה למילף לאפוקי לחמי תודה דקדשים קלים:

בהדיא כתיב בהו - מפרש בפרק התודה (לקמן עז.):

שלמיו - על זבח תודת שלמיו לרבות שלמי נזיר לעשרה קבין ירושלמיות נמי מרבינן שבאין עשר חלות כתודה:

שאפאן ד' חלות - שהיה לו לעשות ארבעים ולא עשה כי אם ד' אחד מכל מין:

והא בעי אפרושי תרומה מינייהו - דכתיב והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה (ויקרא ז) והך תרומה אמרינן לקמן (דף עז:) דהויא אחת מי':

דמפריש מכל חדא - מכל אחת של ד' חלות:

דאפרשינהו בלישה - כל זמן שהן עיסה ושוב עשה החלות שלימות דלא הוי פרוס:

שריבה במדת חלתן - כגון שהיה לעשות י' חלות ועשה חלות גדולות שלא עשה מהן אלא או ז' או ח' או שמיעט שעשה י"ב חלות או י"ג חלות. ע"א שריבה היינו שהוסיף במנין החלות כגון שעשה י"ב:

חוץ מלחם הפנים וחביתין ולחמי תודה - שאם מיעט או ריבה במדת חלתן פסולות וקשיא לשמואל דאמר לחמי תודה שאפאן וכו':

הוא - שמואל:



רש"י מכ"י רבינו בצלאל אשכנזי ז"ל

מתני' שיפה - שמשפשף החיטין בין ידיו שתהא נוחה קליפה להשיר או הבצק כדי שיהא נאה:

בעיטה - בועט בעובי אגרוף כדרך הגבלים או בעובי פס ידו הסמוך לזרוע. לישנא אחרינא בעיטה ברגל:

גמ' שף אחת בועט שתים שף שתים ובועט שלש - הכי עביד כסדרן דאיכא לשלש שיפות חמש בעיטות נמצא ת"ק בעיטות לשלש מאות שיפות כדקתני מתני':

אמטויי ואתויי חד - שיפה דמתני' היכי חשיב דרך השף להוליך [ולהביא] ידו ולהכי חשיב להולכה והבאה חד:

ת"ש - דבבצק ולא בחיטין:

מתני' כל המנחות באות עשר עשר - חלות ומנחת סולת נמי אע"ג דקודם אפייה נקמצת אפילו הכי עשר חלות קא עבדי ליה בנזיר כתיב (לחם) וסל מצות חלות מצות:

גמ' חוקה חוקה - חק עולם לה' כליל תקטר כי קדש קדשים הוא לו מאשי ה' חק עולם:

גמר - שאר מנחות:

מלחמי תודה - דבאות עשר עשר דהם פשיטא לן בפ' התודה:

שנתנדב - שתיהן נדבה אבל לחם הפנים חובה: ואין דוחין [שבת] דלאו קרבן צבור הוא:

אי סבירא ליה כו' - בניחותא. לחמי תודה בהדיא כתיב בהו. עשר דכתיב והקריב ממנו אחת מכל קרבן תרומה ואמרי' בפ' התודה נאמר כאן תרומה ונאמר בתרומת מעשר תרומה מה להלן אחד מעשרה אף כאן אחד מעשרה. לרבות שלמי נזיר. (למין) [למידת] לחמי תודה לעשרת קבין ירושלמית ולחצי לוג שמן ושיהיו באות עשר:

שאפאן ארבע חלות - אחד ממצה ואחד מחמץ ואחד מרקיקין ואחד מרבוכה דארבע למינין יש בהן:

והא בעי אפרושי תרומה - כדכתיב בהן תרומה שנוטל אחד מכל מין ונאכלת לכהנים כדכתיב לכהן הזורק את הדם לו יהיה והתשעה נאכל לבעלים:

אחד אמר רחמנא - והקריב ממנו אחד מכל קרבן ואחד שלם משמע שגא יטול פרוס:

שריבה במדת החלות - שעשה י"א חלות או י"ב חלות:


דאמר כי האי תנא דתניא כו' - ואיהו שמואל סבר ליה כת"ק דאמר חוץ מלחם הפנים וחביתין אבל לחמי תודה ונזירות כשרות:

מנחת מאפה - שדינה להיות י' חלות:

מצת כתיב - חסר וי"ו:

והא גבי לחמי תודה דכתיב מצות - בכל מין ואמר ר' טובי כו':

ההוא - דרב טובי דאמר אף על גב דכתיב מצות פליגא אדרב הונא:

מתני' העומר - דאותן שלשה סאין היו מניפין עד שהיה עומד על עשרון:

גמ' מאי טעמא - בא משלשה סאין:

כיון דמחדש אתי - שיש בו סובין יותר מיבשין ושעורין נמי יש בהן סובין יותר מבחיטים:

לחם הפנים כ"ד עשרונים - דכתיב (ויקרא כד) שתי עשרונים יהיה החלה האחת:

שריבה במדת עשרונים - שעשה העשרון גדוש:

או שמיעט - שמחק העשרון יותר מדאי עד שחסר:

ריבה במדת סאין שלהן - כגון שתי הלחם שבאין מג' סאין ולחם הפנים שבאים מכ"ד סאין קמח ומניפין אותם לעשרונים סלת וכגון העומר שהיה בא מג' סאין נקצר לצורכו ד' סאין או שלא קצר לו אלא ב' סאין:

כשרה - ובלבד שיהא העשרון כהלכתו:

מתני' העומר היה מנופה בי"ג נפה - הלכה למשה מסיני:

שנאמר ולקחת סלת ואפית אותה וגו' - שתהא מנופה כל צורכה שתהא סלת ברורה בשעת אפיה:

גמ' תנו רבנן - כיצד היה מנופה בי"ג נפות:

בדקה בגסה - דשתי נפות היו במקדש אחת דקה ואחת גסה שקורין קליי"ר ובתחילה היו מניפין בדקה והיתה קולטת הסלת והסובין והיה הקמח הולך לעבר הנפה כמנהג גרוסות ואח"כ נותנין אותו בגסה שקולטת הסובין שנשתיירו בסלת והגרוסות כעין קרטין שממנו הסלת נעשה היה הולך לעבר הנפה ואחר כך חוזרין ומניפין בדקה ובגסה וכן חוזרין חלילה עד שיהא מנופה שלש עשרה פעמים ובלבד שלא ישתייר מן הקמח ומן הסובין עם הסלת וחוזרין וטוחנין קרטין והגרוסות והויין סלת:

רבי שמעון אומר - לא היו עושין כמו שאמרת בדקה בגסה אלא י"ג נפות היו במקדש זו למעלה מזו כל אחת עבה מחברתה עליונה ראשונה קולטת סובין שהיא היתה גסה שבכולן ולא היתה קולטת כ"א סובין והיו הקמח והסלת הולכין לעבר הנפה ושוב היה נותן הקמח והסלת בתחתונה בדקה הימנה והיא היתה קולטת הקרטין סלת והקמח הולך לעבר הנפה ושוב היה חוזר ונותן הסלת בדקה הימנה כדי שלא ישתייר מן הקמח ומן הסובין בסלת כלל שתהא הסלת ברורה:

תלמוד לומר ולקחת מכל מקום - ובלבד שתהא זו סלת ברורה בשעת אפייה:

יכול אף בשאר מנחות כן - שיהו נקחות נמי חיטין:

תלמוד לומר אותה - אותה נקחת בחטים ואין אחרת נקחת חטין:

לפי שחסה תורה על ממונם של ישראל - לפי שלחם הפנים הם כ"ד עשרונות ולפי שהן בכל שבת ושבת ועולים לדבר גדול הותר לקנותן מן החיטין כדי שיבא לחם בזול יותר משאם היו לוקחין סלת מן התגר שהקונה סלת קונה אותה ביוקר אבל שאר מנחות שהן דבר מועט ואין באות תדיר לא הותרו לקנות כי אם סלת:



רש"י מכ"י רבינו בצלאל אשכנזי ז"ל

לחמי תודה כתיב מצות - מלא:

מתני' עשרון מג' סאין - מביאין ומניפין אותו בנפה י"ג פעמים עד שמעמידין על עשרון סולת:

כ"ד עשרונות - דהכי כתיב שתים עשרה חלות ב' עשרונים יהיה החלה האחת:

גמ' מאי טעמא - בעי עשרון [דעומר] ג' סאין שעורין. דמחדש. תבואה חדשה יש בה סובין יותר וסולת מועט:

שתי הלחם - מתבואה חדשה אתיין דבעצרת אכתי חדשה היא:

ומישן אתו - דאפי' בשעה שהתבואה חדשה הרי יכול להביא מן הישנה:

שריבה במדת עשרונן - שמדד בעשרון גדול או שנתן עשרון ומחצה פסולות דהוי ליה קומץ נקמץ נמי מן החצי היתר ונמצא שאין לעשרון קומץ שלם והוי ליה קומץ חסר ותנן קומץ החסר פסול:

או שמיעט במדת עשרונן - דהוי מנחה חסירה ותנן מנחה פרט לחסירה היא ושחסר קומצה:

ריבה במדת סאין שלהן - שהביא עומר עשרון מד' סאין:

או שמיעט - שהביא מב' סאין ואית דמפרשי ריבה במדת עשרונן דרחמנא אמר שלשה עשרונים לפר ושנים לאיל אם ריבה ארבע לפר ושלשה לאיל או מיעט דגזירת הכתוב הוא דאסור לשנותן ופסולות אבל סאין דלאו גזירת הכתוב הוא כשרות אם ריבה או מיעט דתקנת חכמים היא ויכול לשנות:

מתני' לא היה להם קצבה - אלחם הפנים קאי ואין צריך י"א נפה שאפי' חמץ השוק נלקחת ובלבד שתהא מנופה כל צרכה:

ולקחת סולת ואפית - משמע משעת לקיחה תהא ראויה לאפות:

גמ' בדקה בגסה - בתחלה מנפה בנפה דקה שמוציא אבק דק בינוני שאין לבן כל כך ואח"כ בגסה שמוציאה סולת וקולטת סובין וחוזר ומנפה הסולת בדקה אחרונה שהיא דקה מן הגסה ולא בדקה ראשונה אלא בדקה אחרונה שהיא גסה מן הדקה ראשונה שזו מוציאה אבק עוד מה שלא הוציאה הראשונה ואח"כ בגסה שמוציאה סולת וקולטת סובין וגסה זו דקה מגסה ראשונה שהרי זו קולטת סובין מה שהוציא הגסה ואח"כ בדקה וכן עד י"ג דקה זו גסה מדקה שלפניה וגסה זו דקה מגסה הראשונה ור"ש לא פליג אלא פרושי קא מפרש:

' - [רש"י מנוסחת מהר"פ [בדקה בגסה א'] שהיתה דקה ובה תחילה והיא אינה מוציאה אלא אבק בעלמא והאי לא היה ראוי אלא מה שנשאר באותה דקה נותנה בגסה ומוציאה את הסולת וקולטת הסובין ומה שהי' מוציא מאותה גסה נוטלה ונותנה בדקה והיא היתה דקה יותר מהגסה שלפניה ולא היתה דקה כל כך כדקה ראשונה ומה שהיה מוציא מדקה השני' היה מלקט למנחה ומה שנשאר באותה הדקה הי' נותן בגסה והיא לא היתה גסה כל כך כגסה שלפניה אלא היתה גסה מדקה שלפניה והיא היתה [קולטת הסובין] ומה שנוציאה היה נותן בדקה אחרת שהיתה דקה נגסה שלפניה ולא היתה דקה כדקה שלמעלה ממנה וכן לעולם עד י"ג נפות וזה הכלל לכולן דקה היתה דקה מגסה שלפניה ולא היתה דקה כדקה שלמעלה ממנה וכן בגסה היתה לעולם גסה מדקה שלפניה אבל לא היתה גסה כגסה שלמעלה ממנה ולעולם מה שקולטת בגסה [היה סובין] ולא היה חשוב למנחה אלא מה שמוציאה הגסה היה נותן בדקה ומה שמוציאה הדקה היה מלקט לצורך המנחה ומה שקולטת הדקה היה נותן בגסה. ע"כ]:

י"ג נפות - היו במקדש זו ע"ג זו עליונה קולטת סובין ותחתונה אף סולת ואינה מוציא אלא אבק מנפה בתחתונה ואח"כ בשלמעלה הימנה וכן בכולן כסדר הזה תחתונה דקה ולמעלה גסה הימנה ושלישית דקה מן השניה ורביעית גסה הימנה וכן כולם:

שנלקחת - מן השוק כשהיא סולת:

יכול - שאפילו שאר מנחות שיחיד מביא יהיו נקחין חיטין ויעשנה סולת:

ת"ל אותה ואפית - אותה איפה נקחת משוק ולא שאר מנחות דאין הכל בקיאין לנפות הלכך יקח סולת מנופה כל צרכו מן השוק:

מפני החסכון - היקל הכתוב בלחם הפנים:

התורה חסה כו' - ולחם הפנים שכיח בכל שבת ויש בהן עשרים וארבע עשרונים לפיכך חסרון גדול הוא לפי שהסולת הניקח מן השוק יוקר מאד לפי שהחנוני משתכר בה לפיכך נקחת חיטין אבל מנחת יחיד דלא שכיח וחד עשרון הוא לא חיישינן ליוקר:

פרק שמיני - התודה היתה באה


מתני' התודה שהן שש מדבריות - דאילו סאה . ירושלמית היתה יתירה על של מדבר שתות ואותן [חמש] שש מדבריות הן:

שתי איפות - שהאיפה ג' סאין שהן כ' עשרונות דכתיב (שמו' טז) והעומר עשירית האיפה דעומר הוא עשרון ונמצא י' עשרונים באיפה וב' איפות הן כ' עשרונות:



רש"י מכ"י רבינו בצלאל אשכנזי ז"ל

ה' סאין ירושלמיות - כילה מתני' נפרש בגמרא בברייתא שהן שש מדבריות. שש סאין מאתן שהיו בימי משה והוסיפו שתות על המדות והנך שש סאין שתי איפות ועשרים עשרון הם דהא בנל איפה יש עשרה עשרונות:

עשרה - עשרונות לעשר חלות: