רש"י על הש"ס/מנחות/פרק יג

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רבינו גרשום |
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: רש"י | ראשונים | אחרונים

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: מנחות קד ב (עריכה)

מיבעיא לי מאי גברא לשני פרים איכוין ועד דממלי להו. לי"ב לוגין לא קרבי דהא יש קבע לנסכים ולא אמרינן ליקרבו שמנה לוגין לשני אילים ושלשה לוגין לכבש אחד או דלמא למנחה הראויה לשני אילים וכבש איכוין:

ה"ג תרי מחד מינא וחד מחד מינא אמרינן או לא - כלומר מי הוי אורחא לאינדובי או לא:

מתני' מתנדבין יין - בלא שמן וסלת ומנסכו לשיתין בפני עצמו ואין מתנדבין שמן בלא סלת ויין:

מתנדבין שמן - וקומצו ומקטיר הקומץ ושיריו נאכלין:

מה מצינו כו' - דאמרן לעיל אזרח מלמד שמתנדבין נסכין ורבי עקיבא מוקי לה ביין (כדחזינן) כדקתני מתנדבין יין ולא שמן:

אף שמן שהוא בא חובה - במנחת נסכים בא נדבה בפני עצמה:

עם חובתו בפני עצמו - אע"פ שהוא בא חובה עם המנחה אינו מעורב במנחה תאמר בשמן כו' וכיון דלא אשכחן ליה דליתי בכלי בפני עצמו השתא נמי לא לייתי:

אפילו פרידה - אפי' גוזל א' מתנדבין:

גמ' מדברי שניהם נלמד מתנדב אדם מנחת נסכים - סלת שמן ויין בלא קרבן בכל יום דעד כאן לא פליגי אלא בפני עצמו אבל במעורב עם המנחה לא פליגי:

חמשה מנחות - סלת ומחבת ומרחשת וחלות ורקיקין אבל רבוכה לא חשיב דאינה באה נדבה אלא בתודה עם הזבח ולאו מנחה היא:

קמ"ל - הא דהני חשיב ותו לא היכא דאמר מנחה סתם יביא אחת מחמש הללו:

אבל היכא דפריש - לנסכים פריש:

מאי טעמא - אין שנים מתנדבין עשרון:

תקריב - לשון יחיד:

עולותיכם - לשון רבים:

עני - דרכו להביא מנחה שאין לו בהמות:

חמשה מיני טיגון - סלת מחבת ומרחשת וחלות ורקיקין דמנחת מאפה כל מידי דאית ביה שמן קרי טיגון:

שאהנה ממך - כלומר שתקובל לפני בהן:

פרק שלושה עשר - הרי עלי עשרון

מתני' הרי עלי עשרון: פירשתי - כמה עשרונים אביא:

ואיני יודע מה פירשתי יביא ששים עשרונים - דאי בציר מהכי נדר לא איכפת ליה דמתני ואמר כמה שנדרתי יהיו לנדרי והשאר יהא נדבה ובטפי ליכא לספוקי דאין מנחה יחידית יתירה על ששים עשרונים:

הרי עלי מנחה - סתם:

יביא איזו שירצה - מחמשה מנחות:

מיוחדות - מפרש בגמרא:

מין המנחה - כלומר הרי עלי מנחה או שאמר הרי עלי מין המנחה יביא אחת:

מנחות - עלי או שאמר מין מנחות עלי יביא שתי מנחות ממין אחד:

פירשתי - אחת מן המנחות שכתובים בפרשה ואיני יודע אי זה מהן פירשתי כו':

פירשתי מנחה - בכלי אחד של עשרונים:

ואיני יודע כמה - עשרונים קבעתי בה:

יביא ששים עשרון - דבטפי מהכי ליכא לספוקי ואי בציר נדר לא איכפת לן דמתני ואמר כמה שפירשתי יהא לנדרי והשאר יהא לנדבה:

רבי אומר - כיון דאמר מנחה משמע חדא אלמא בכלי אחד קבעה ואם יביא ששים בכלי אחד שמא בציר מהכי נדר והויא מנחה יתירה ואית ליה לרבי קביעותא דמנא מילתא הלכך יביא ששים מנחות מאחד ועד ששים חדא של עשרון וחדא של שתים וחדא של שלש וחדא של ארבע וכן עד ששים דודאי חדא מינייהו נדר ואינך נדבה:

גמ' אבל לא קבעתים בכלי אחד - הלכך יביא ששים עשרונות בששים כלים כל אחד ואחד בפני עצמו והא דקאמר יביא מנחות של עשרונות מאחד ועד ששים היינו היכא דקבעה בכלי אחד דלא מצי לאיתויי בכלי אחד לא בציר מהכי ולא טפי מהכי הלכך יביא מנחות של עשרונים מאחד ועד ששים דודאי חדא מינייהו נדר:

תנא - מה טעם יביא מנחת סלת לפי שפתח בה הכתוב תחלה:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: מנחות קה א (עריכה)

מן הצאן יביא כבש - אמר הרי עלי עולה מן הצאן יביא כבש ולא עז הואיל ופתח בו וכו':

דלית ליה שם לווי - שנקראת מנחה סתם דשאר מנחות יש להם שם לווי מנחת מחבת ומנחת מרחשת ומנחת מאפה:

איזו היא מנחה דקרי לה ר' יהודה מיוחדת - משום דלית ליה שם לווי זה שפתח בה הכתוב תחלה והיינו מנחת סלת:

פשיטא דמנחת סלת קאמר - ר' יהודה דהא בהדיא קתני לה:

סימנא בעלמא - לגירסא שלא תטעה ותשכח איזו מנחה קאמר ר' יהודה דיביא סימן זה יהא בידך זו שפתח בה הכתוב תחלה:

וזאת תורת המנחה - בצו את אהרן ואכולהו מנחות קאי:

ת"ש - ממתני':

מנחה מין המנחה - פירשתי לעיל:

יביא אחת - משום דמין חד משמע ומנחה נמי חדא משמע:

הא מיני מנחה שתים - יביא שתים:

ממין אחד - דמוקים לתרוייהו [לישני]:

דלמא הא מיני מנחה יביא שתי מנחות משתי מינין - דמיני (מנחה) משמע תרין [ומנחה נמי משמע תרין] כדאמר לעיל וזאת תורת המנחה:

ודילמא - הא דדייקינן מינה הא מיני מנחה חדא ר' שמעון היא דלדידיה איכא לקיומי תרוייהו [לישני] שני מינין במנחה אחת אבל לרבנן דלית להו מנחה משני מינים לעולם חדא מנחה ממין אחד (לא) מייתי:

מאן תנא - דלא מספקא ליה אלא בחמשה מנחות:

כיון דאמר מחצה חלות ומחצה רקיקין יביא - ולאו דוקא קאמר דה"ה לתשע חלות וחד רקיק או לתשעה רקיקין וחדא חלה:

אי נמי סבר לה כרבי יהודה דאמר - בפרק ואלו מנחות (לעיל עו.) כל המנחות באות עשר עשר:

איכא לספוקי להאי בארבע עשרה מנחות - סלת ומחבת ומרחשת הרי ג' ומנחת מאפה איכא אחד עשר ספיקות דלמא כולה חלות נדר ושמא תשעה חלות וחד רקיק ושמא שמנה חלות ושני רקיקין וכן גרועי לחלות ואסופי לרקיקין עד שמא כולה רקיקין [הוי י"א]:

מייתי - שתי מנחות חדא של עשר חלות וחדא של עשר רקיקין ואומר אם כולה חלות או כולה רקיקין נדרתי אותה שנדרתי תהא לנדרי והאחרת תהא נדבה ואם מחצה של חלות ורקיקין נדרתי יצטרפו חלות מזו לפי מה שנדרתי ורקיקין מזו לפי מה שנדרתי לנדרי והאחרת תהא נדבה:

למחרת מביא אשמו ולוגו עמו - בתוספת' דנזירות קתני לה מי שהיה ספק נזיר טמא וספק טהור ספק מצורע מוחלט טמא ספק טהור אוכל בקדשים אחר ס' יום כו'

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: מנחות קה ב (עריכה)

רבי שמעון אומר למחרת של יום ששים מביא אשמו כו':

ושחיטתו בצפון - כשאר אשמות:

ומתן בהונות - כדין אשם מצורע:

וסמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק - כחומר שלמים:

ונאכל לזכרי כהונה ליום ולילה - שמא אשם הוא:

ואע"ג דאמר מר - בשחיטת קדשים בפרק כל הזבחים שנתערבו בחטאות המתות (דף עו:):

אימר דאמר ר"ש מייתי ומתני לכתחילה לתקוני גברא - כגון האי דבלאו הכי אסור למיכל בקדשים דשמא מצורע הוא:

אבל בעלמא - כגון התם בזבחים דמיירי באשם שנתערב בשלמים דקאמר ר"ש התם כולן יאכלו כחומר שבהן שיהו כולן נאכלין ליום ולילה כאשם וכולן טעונים סמיכה ונסכים דיעבד אין לכתחילה לא:

דקא ממעט באכילתן - דשמא שלמים הן וזמן אכילתן שני ימים ולילה אחד וכיון דאשם אינו נאכל אלא ליום ולילה והנותר שורף נמצא מביא קדשים לבית הפסול שלא כדין אבל מנחות הללו זמן אכילתן שוה אפילו לכתחילה נמי:

ולרבי שמעון דאמר מחצה חלות כו' - ומוקמא מתניתין אליביה וכגון דמייתי ומתני שיצטרפו חלות מעשרון זה לפי מה שנדר ורקיקין מעשרון זה לפי מה שנדר:

הא קא מייתי - השתא עשרון מזה קצת ומזה קצת וקא מערב שתי מנחות בהדי הדדי ואיהו לא נדר אלא חדא מנחה לאיתויי חד עשרון וחד לוג ומיפלגיה לחלות ורקיקים:

שמעינן ליה לר"ש - דאמר המביא מנחה והביא שני עשרונים ושני לוגין ואמר חציו של זה וחציו של זה לחובתי והשאר נדבה יצא ולא איתפריש לן היכא:

ומיקמץ היכי קמץ - לאותה מנחה שהוא מצטרף שתי מנחות למנחה אחת:

והא בעי מיקמיץ כו' - דאי חדא מנחה של חלות ורקיקין אמר הוי בעי איתויי חלות ורקיקין ולפותתן בכלי אחד ולקמוץ משניהם קומץ אחד:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: מנחות קו א (עריכה)

שמעינן ליה לר"ש - בפ' כל המנחות באות מצה (לעיל סג:):

מותר השמן - אמרי' בפ' ואלו מנחות (לעיל עה.) מנחה הבאה מחצה חלות ומחצה רקיקין מביא לוג שמן וחוצהו לחלות ורקיקין וחלות בוללן ומושח הרקיקין על פני כולן ושאר השמן מחזירו לחלות וגבי כולה רקיקין תניא לעיל מההיא מושחן כמין כי ושאר השמן נאכל לכהנים:

רבי שמעון בן יהודה - גבי מחצה חלות ומחצה רקיקין קאי:

מותר השמן נאכל לכהנים - כדין רקיקין הבאים בפני עצמן הלכך ממה נפשך מותר של רקיקין נאכל לכהנים:

כי קא מספקא ליה - לנדר ממנחת יחיד שאינה באה בצבור דהיינו הנך חמש מנחות הנדבה דאינן באות בצבור כדאמר לעיל (דף קד:) אין שנים מתנדבים עשרון אחד שהרי כתיב בה נפש אבל מנחת נסכים הבאה בצבור לא מספקא ליה דודאי ידע שלא נדרה:

של עשרוני' מאחד ועד ששים - שיביא ששים מנחות בששים כלים בחד כלי חד עשרון ובאידך שנים ובאידך שלשה ובאידך [ארבעה וכן עד] ששים:

שהם אלף ושמנה מאות ושלשים עשרונות - ובכל כלי יאמר אם כזו נדרתי זו לנדרי ואם לאו תהא נדבה דממה נפשך חדא מינייהו נדר:

פירשתי - עשרונות ופירשתי מאיזה מנחה מן החמש המנחות ואיני יודע מאיזה מנחה פירשתי וכמה עשרונים פירשתי בה יביא חמש מנחות של ששים עשרונות:

במותר להכניס חולין לעזרה - ודכולי עלמא אסור לערב חובה בנדבה:

רבנן סברי מותר להכניס חולין לעזרה - הלכך יביא ששים עשרון בכלי אחד ויתנה אם כולן נדרתי כולן לחובתי ואם לאו מה שנדרתי יהא לחובתי והשאר חולין אבל השאר לנדבה לא מצי לאיתויי דאסור לערב חובה בנדבה ואי קשיא הכא נמי היכי קריב קומץ הא הוי קצת מן הקומץ חולין ועוד מנחה היכי מישתרי והא לא איקמצ' קומץ שלם דקצת מן הקומץ הוי חולין תריץ כדתרצינן בהקומץ רבה (לעיל כד:) קומץ בדעתא דכהן תליא מילתא וכהן דעתו אקודש ולא אחולין:

ורבי סבר אסור להכניס חולין לעזרה - הלכך לא מצי איתויי בכלי אחד ומתנה אבל יביא ששים מנחות מאחד ועד ששים בששים כלים ויאמר אותם שנדרתי יהו לחובתי והשאר נדבה ואי קשיא לייתי ששים עשרונות בששים כלים ויאמר לפי חשבון שנדרתי יהא לנדרי והשאר נדבה הא לא קשיא דקביעות המנחה מילתא היא ולא מצי לאיתויי בכלי אחד פחות ממה שקבע בו:

מותר לערב חובה בנדבה - הלכך מייתי ס' עשרונות ויאמר כפי מה שנדרתי יהו לחובתי והשאר לנדבה:

שני קמצים - חד לחובה וחד לנדבה:

ומשני דקמיץ - שני קמצים:

כל היכא דמטי ידיה דכהן השתא - בקומץ ראשון יהא חובה וכל היכא דמטו ידיה בקומץ אחרון תהא נדבה:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: מנחות קו ב (עריכה)

דלמא כולה חובה היא - ומכי שקיל קומץ קמא הוה ליה כל מה שבכלים שיריים וכי קמיץ דנדבה ומקטר לה הוו להו [כמקטיר] שיריים (שחסרו):

דמסיק להו לשם עצים - לעולם דחובה מקטיר ברישא ודקאמר דילמא אינו שיריים נינהו וקמו להו בבל תקטירו דמקטר ליה לקומץ דנדבה לשם עצים:

ואל המזבח לא יעלו - בתריה דההוא קרא דבל תקטירו כתיב:

אית להו דר' אליעזר - הלכך כי מקטר לקומץ דנדבה מתנה ואומר אם איכא נדבה בההוא כלי תהוי הקטרה מעליא ואי כולה לחובה היא הקטרה קמייתא תהא הקטרה והך לשם עצים:

ורבי לית ליה דר' אליעזר - הילכך לא מצי לאיתויי בחד מנא דתו לא מקטר לקומץ קמא דלמא כוליה חובה וקם ליה בבל תקטירו:

אפשר דמייתי ששים בחד מנא וחד בחד מנא - וקמיץ מגדול ברישא ומתנה אי כולה חובה שפיר ואי לא הא דקמיצנא ליהוי מחובה ומאי דקמיצנא מכלי א' ליהוי אההוא עשרון ולאותה נדבה דפש בכלי אחר ומגע מגען לראש הכלים זה בצד זה כדי שיגעו ראשי הקלתות זו לזו כי היכי דלישתרי נדבה דבכלי גדול הקומץ דבכלי קטן ומקטיר חובה והדר דנדר דאי נמי הויא קמייתא כל כלי גדול חובה לא הוו להו שיריים שחסרו דמהנהו שיתין דבחד מנא לא שקיל ולא מידי מכי שקיל קומץ קמא:

ששים לוג לששים עשרון - שבאותו כלי ומתנה כמה שנדרתי תהא לחובתי והשאר תהא נדבה וכל חד עשרון לוג שקיל ודחובה לחובה ונדבה לנדבה:

אין לה (מנחה) אלא לוגה - לוג לכל המנחות ואי עריב שתים מנחות זו של שלשים וזו של שלשים בכלי אחד בעי להו ב' לוגין ואי חדא היא בעי חד לוג:

קטן והביא גדול - וזה אי נמי לא נדר אלא שלשה עשרונות ומייתי חמשה לנדרו יצא ולא בעי אתנויי מידי:

קטן והביא גדול - שור קטן עלי והביא גדול:

אידי ואידי - בין מנחה גדולה ובין מנחה קטנה חד קומץ מקריב:

אימורין דגדול נפישי מדקטן - ואיכא למימר לא הכי נדר בההוא קאמר לא יצא דנפישי אימורין דידיה:

מתני' שני גזירין - שני בקעיות גדולות:

והמעלה את הקומץ בחוץ חייב - כרת דהעלאה היא ובהאי כללא הוי מעלה קומץ בפנים דהקטרה מעלייתא היא הלכך לא חשיב להו בשיתא:

שני בזיכין - של לחם הפנים:

נחשת לא יפחות ממעה כסף - לא יפחות משוה מעה כסף דמייתי [נחושת] שוה מעה כסף:

פירשתי - כך וכך זהב ואיני יודע כמה פירשתי:

יביא - כל כך עד שיודע בעצמו שלעולם לא לכך נתכווין:

גמ' קרבן - נפש כי תקריב קרבן מנחה (ויקרא ב):

וכן הוא אומר - דעצים איקרו קרבן:

וטעונין הגשה - בקרן דרומית מערבית כמנחה:

עצים טעונים קמיצה - שמרסקן לעצים דקין עד שנוטל מהם מלא קומצו:

עצים - שהתנדב אדם טעונים עצים להסיקן בעצי הקדש כשאר קרבנות:

מנלן - דסתם הקטרה הוי קומץ:

פירשתי - אחד מאותן הקריבין כולם למזבח ואיני יודע איזה מהם פירשתי וקא סלקא דעתך דודאי מדנחית למניינא דעתיה [נמי] אמידי דלית ביה היתר שיריים לכהנים ואע"ג דאינו נקטר כולו כמין עולת העוף ומנחת נסכים והילכך יביא מכולן אבל היכא דאמר הרי עלי למזבח סתם משמע דבר שנקטר היינו לבונה:

ותו ליכא - ואמילתא קמייתא קאי דאין לך דבר הקרב כולו למזבח אלא לבונה:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: מנחות קז א (עריכה)

מוראה ונוצה - נזרקין אצל מזבח (הפנימי) ונבלעין במקומן כדאמרי' במס' יומא בפ' קמא (דף כא.):

לא פסיקא ליה - דלימא דבר הקרב כולו למזבח משום מנחת נסכים הואיל ואיכא מנחת נדבה דאינה כולה למזבח:

נסכא - חתיכה אחת של זהב שקורין פלט"א:

מצינורא קטנה - מזלג קטן:

מחטטין - מפילין ראש הפתילה כשהוא שרוף ובלע"ז ממוקי"ר:

ומקנחין בה נרות - של מנורה מאפרה שבתוכה:

כליה עורב - מסמרות חדין תוחבין בראש גג ההיכל לכלות העורבין שלא ישבו עליו:

מתני' הרי עלי יין - לנסכים לא יפחות משלשה לוגין שהן פחותין שבנסכים:

שמן לא יפחות מן הלוג - דחזי למנחת נדבה ואע"ג דהוא מתכוין להקריבו בפני עצמו כנסכים והך סתמא כר' טרפון דאמר בפירקין דלעיל (דף קד.) אף מתנדבין שמן:

כיום מרובה - מפ' בגמ':

גמ' אזרח - בפרשת נסכים כתיב (במדבר טו) כל האזרח יעשה ככה וגו' קרא יתירא הוא:

שלשה לוגין - דבציר מהכי לא חזו:

יהיה - התם כתיב ככם כגר כאזרח יהיה משמע יהיה לכם עוד נסכים אחריני:

דון מינה - דשמן דבא נדבה גמרינן ממנחת נדבה כדאמר לקמן קרבן מלמד שמתנדבין שמן וההוא גבי מנחת נדבה כתיב (ויקרא ב) כי תקריב קרבן מנחה:

ואוקי באתרה - בנסכים דשמן הבא בפני עצמו הוי כנסכים דומיא דיין:

מאזרח גמר לה - כי היכי דגמרינן לעיל יין הכי נמי גמר רבי אזרח מלמד שמתנדבין שמן ודון מינה כל הנסכים שלשה לוגין:

קרבן מנחה מלמד כו' - אלמא ממנחת נדבה גמר לה:

מתני' יביא כבש - פחות שבעולות עולה ליכא לספוקי אלא בזכרים:

פירשתי - אחד מקרבנות הבהמה ואיני יודע איזה מהם פירשתי:

יביא - מכל מיני בהמה הזכרים גדולים דהיינו פר ועגל ואיל ושעיר גדי וטלה:

פירשתי - את המין ואיני יודע אם מן הבהמה ואם מן העוף:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: מנחות קז ב (עריכה)

תודה ושלמים - או זה או זה:

יביא כבש - פחות שבתודה ושלמים:

פירשתי כו' - תודה ושלמים איכא לספוקי בזכרים ונקבות:

רחל - בת שתי שנים (טלה וטלייה) כבש בן שנתו:

יביא הוא ונסכיו עמו במנה - כך נתפרש דינו בתורה שבע"פ:

בחמש - סלעים:

אמר הרי עלי שור במנה יביאנו במנה חוץ מנסכיו - שהרי כך קבעו:

שור במנה והביא שנים במנה לא יצא - שהרי קבע שור א' במנה:

גמ' מר כי אתריה ומר כי אתריה - באתריה דת"ק גריע כבש מעוף ובאתריה דרבי אליעזר גריע עוף מכבש:

פירשתי - איזה קרבן אביא ואקננו בסלע מדנחת לפרושי איכא לספוקי נמי באחריני הלכך יביא מכל דבר הקרב למזבח שוה סלע מכל אחד ובלבד שיוכל לקנות דבר שלם מסלע:

ממה נפשך - דאי נמי עגל נדר הא יש בכלל מרובה מועט:

דבר זה - ששנינו יביא פר ועגל לאו דברי הכל היא אלא מחלוקת דרבי ורבנן דלגבי קטן והביא גדול [לרבי] לא יצא משום הכי נקט תנא פלוגתא בסיפא לפרושי רישא דלאו דברי הכל היא:

תנן התם - במס' שקלים (דף ט:):

ששה לנדבה - י"ג שופרות היו במקדש שבעה מהן מפורשים מה נותנין בהם תיקלים חדתין ותיקלים עתיקין קינים וגוזלי עולה ועצים ולבונה וזהב לכפורת הרי שבעה וששה מהן לנדבה בהן היו נותנין המותרות ההולכות לנדבת צבור דהוא קיץ המזבח והוי הבשר לעולה ועורות לכהנים: כנגד ששה בתי אבות שכל משמר חלוק לששה בתי אבות כנגד ששה ימי שבוע זה עובד יומו וזה עובד יומו ובשבת כולן שוין:

כדי שיהא להן שלום זה עם זה - שעורות של בהמות הנקחות מן השופרות היו לכהנים שמקריבין העולות וכל זמן שאין המזבח בטל לא היו לוקחין מן השופרות ואם לא היה להם אלא שופר אחד אתו לאינצויי דשמא באותו יום של בית אב ראשון או של בית אב שני יביאו נדרים ונדבות הרבה לא יטול הבית אב מן השופר כלום ובשאר ימות השבוע של אלו בתי אבות לא מייתו נדרים ונדבות כ"כ ונמצא אותן בתי אבות מקריבות מן השופר שלא יהא המזבח בטל והוו עורות שלהם ומנצי הנך קמאי בהדי הנך ואמרי יש לכם עורות ואנו אין לנו כלום ואי משום הנך עולות שהביאו יחידים במשמרות שלנו משום מזלינו הוא הלכך תקינו ששה שלא יטול זה משופרו של זה וכשהמעות באות נותנין אותן לששה שופרות:

כנגד פר ועגל ואיל כבש וגדי ושעיר - שהמתנדב פר לעולה מביא ונותן לשופר ששמו פר במנה אחד כדאמר יביא במנה דפר (נקבה) במנה והמתנדב עגל מביא חמשה סלעים ונותן לשופר ששמו עגל וכן כולם והכהנים לוקחין ממעות שופר ששמו פר ויקריבו מאותו שופר פרים עד שיכלו כל המעות:

דר' היא דאמר קטן והביא גדול לא יצא - ולהכי הוו ששה שאין עולה באה אלא מהנך ששה בהמות:

כנגד פרים - של חטאת ציבור שאבדו והפריש אחרים תחתיהן ואח"כ נמצאו הראשונים ונתקו לרעייה [דמיהן נופלין לשופר הראשון והאילים אשם גזילות ואשם מעילות שאבדו והפריש אחרים תחתיהן ואח"כ נמצאו הראשונים ונתקו לרעייה דמיהן נופלין] לשופר השני ובאים לנדבת ציבור:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: מנחות קח א (עריכה)

והכבשים - אשם נזיר ואשם מצורע הבאים בני שנה שנאמר בהן כבש ינתקו לרעייה דמיהן לשופר השלישי ואהכי לא מערב מותריהן עם מותר גזילות ומעילות משום דלא דמו דאלו בני שנה ואלו בני שתי שנים אלו באין לכפר ואלו להכשיר:

והשעירים - שעירי חטאת של ציבור של רגלים מכפרים על טומאת מקדש וקדשיו בשאין בה ידיעה כדאמרינן בשבועות (דף ב.) ולא מפי השמועה. ואין לנו בהמה ניתקת לרעייה אלא אלו דכבשה ושעירה הבאין לחטאת יחיד אין ניתקות לרעיה אלא מתות:

והמותרות - כגון מי שמקריב אחד מכל אלו והפריש מעות לשם כך והוזלו בהמות וניתותרו המעות נותן לשופר החמישי:

והמעה - קולבון שכל יחיד מביא מחצית השקל בהכרעה באדר ואם נתנו בין שניהם שקל שלם נותנין קולבון אחד מעה קטנה מפני הכרעה שעכשיו לא נתנו בין שניהם אלא הכרע אחד ואילו הביאום כמשפטן היו שם שתי הכרעות לפיכך נותנין קולבון:

כל חד וחד יומיה עביד - ואם באו לו קרבנות הרבה שלא צריך לשופר אין לו ליטול כלום בעורות שנקנו מן המעות שניתנו בשופר:

כיחידאה לא מוקמינן - דלא חיישינן להא דרבי דאמר קטן והביא גדול לא יצא אלא המתנדב עגל נותן המעות לשופר של פר והכהנים מקריבין פרים מהם עד שיכלו כל המעות שיש שם:

מותרות - בתמיה כלומר איהו חשיב חד שופר למותרות כולהו קמאי נמי דחשיב מן הניתקין לרעייה מותרות נינהו שניתותרו מכדי קרבן:

לשקלים אזלו - לתרומת הלשכה עם שאר השקלים:

לנדבה - לשופרות: הכי גרסינן כנגד מותר חטאת מותר אשם נזיר ומותר אשם מצורע כו'. שהפריש מעות לאחד מכל אלו וניתותרו נותנן לשופרות ואשם סתם היינו אשם גזילות ומעילות לא מיעריב מותר דידיה בהדי חטאת ואשם נזיר ומצורע לא מיעריב בהדי אשם סתם דזה בין שתי שנים ואיל בן שנה ואשם מצורע לא מיערב בהדי אשם נזיר דאשם נזיר בא להכשירו לנזירות טהרה ואין נותנין מדמו לבהונות ואין טעונים נסכים ואשם מצורע נותנין מדמו לבהונות וטעון נסכים ובא להתירו במחנה:

ומותר דמנחת חוטא - הואיל ואיקרי חטאת אזיל מותרה לנדבת צבור דהכי אמרינן במסכת תמורה (דף כג:) זה מדרש דרש יהוידע הכהן כל הבא ממותר חטאת וממותר אשם ילקח בהם עולות הבשר לשם ועורות לכהנים אבל מותר מעות שאר מנחות לא אזלי לנדבת צבור אלא הוא יוסיף משלו ומביא מנחה אחרת:

ומותר עשירית האיפה - של כ"ג שמקריב בכל יום ויום ואם הפריש מעות לעשירית האיפה של היום וניתותרו שוב אין יכול לצרפן לשם מחר אלא תפול לנדבת צבור שגם היא נקראת חטאת בפרק ואלו מגלחין במועד קטן (דף טז.) יקריב חטאתו זו עשירית האיפה של כהן גדול:

ומותר קינין - המפריש מעות לקינו וניתותרו מקינין:

תנא ליה רישא - בשבעה שופרות קמאי חשיב חד דשמיה קינין: ור' אושעיא תני במתניתין שלש עשרה שופרות ולא תנא קינין בקמאי:

חד לקינין - מחוסר כפרה מביא מעות לקינו ונותן בשופר ואוכל בקדשים לערב כדקיימא לן (עירובין דף לב.) אין ב"ד של כהנים עומדים משם עד שיכלו כל המעות שבאותו שופר ולא חיישינן שמא לא יקריבו הואיל ואין באה על חטאת (ואי איהו גופיה לא מצי לאקרובינהו):

מנחת חוטא - שהרי לשם חובה הפריש:

נדבה - לשופרות:

מותר לחמי תודה ירקב - דלאו חטאת איקרו ונדבת יחיד לא קרבי דבפני עצמו אי אפשר להקריבו שלא מצינו לחם קרב בפני עצמו ועם תודה אחרת אי אפשר להקריבו שהרי אין תודה קריבה בלא לחמה והכי מפרש בשקלים בפרק שני:

מותר שקלים - הכניס מעות מרובים לשקלים ושקלן וניתותרו מהן:

ואין אחרת - ואע"פ שהיא חובה אינה קרויה חטאת שיהא לה דין חטאת שלא יהא טעון לבונה: ומדלגבי לבונה לית ליה דין חטאת לגבי מותר נמי לית ליה דין חטאת ואע"ג דאיקרי חטאת לאו דין חטאת אית לה דאימעטא לה מהאי קרא:

מתני' אם רצה יביא בדמיו שנים - ואע"ג דהוי גדול והביא קטן ובגמ' מפרש טעמא:

ורבי אוסר - לכתחילה אבל אם הביא יצא דכיון דאמר זה אינו חייב באחריותו:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: מנחות קח ב (עריכה)

גמ' והא אמרת רישא - אפילו לרבנן:

שור במנה כו' - ואמאי יביא בדמיו שנים:

זה ונסתאב שאני - דכיון דאמר זה אקריב עולה ונסתאב אזל ליה נדריה דזה לא מצי למיקרב אבל התם דאמר הרי עלי שור במנה חייב עד שיביאנו:

גדול והביא קטן - שבכל מקום שנים חשובים מאחד ואפילו שניהם שוין:

ואף על גב דנסתאב - איכא למימר חלף ליה נדריה ובאחריות נמי לא ליחייב דהא אמר אלו אפילו הכי לכתחילה לא שרו:

ליפלוג נמי ברישא - שור זה עולה ונסתאב יביא בדמיו שנים דהוי קטן והביא גדול נמי ליפלוג ולימא ורבי אוסר דלא שני ליה בין קטן והביא גדול לגדול והביא קטן:

תדע - דארישא דנדר קטן והביא גדול נמי פליג:

ורבי אוסר - אלמא בכבש אסר נמי רבי להביא בדמיו איל דהוי קטן והביא גדול דומיא דשור זה ונסתאב דלא יביא בדמיו שנים:

ממינא למינא מאי - שור זה עולה ונסתאב מהו שיביא בדמיו שני אילים:

לא יביא בדמיו איל - דקטן הוא יותר מדאי אבל יביא בדמיו שני אילים אלמא ממינא למינא שרי:

לפי שאין בילה - שצריך להביא עמהם שתי מנחות בשני כלים ואין יכול לערבן בכלי אחד הלכך לא מיחזי כי ההוא דנדרו דנדר מידי דבאה מנחתו בכלי אחד וקא מייתי בשני כלים וקס"ד דאי לאו משום המנחות לא איכפת לן אקרבנות אי נדר חד ומייתי תרין הואיל ומכח קמא אתו אבל מנחות דמביא מביתו בעינא דומיא דנדרו:

אי הכי - דממינא למינא שרי מאי איריא כו':

תרי תנאי - דאיכא דסבירא ליה דאפילו בנסתאב אסרי רבנן בגדול והביא קטן לכתחילה:

הא יש בילה שרי - לאיתויי ממינא למינא:

ורבי אוסר - אע"ג דבכלי אחד אתיא מנחתו אפילו הכי לא מייתי מדמיו אלא דומיא דידיה:

תרי תנאי כו' - דאיכא דקפיד אמנחות ואיכא דקפיד אקרבן גופיה:

ובטהורים - סיפא דברייתא דשור זה עולה ונסתאב לא יביא בדמיו איל ובטהורים דלא נפל בהן מום:

הוקבע - אחריותו עליו להביאו עולה אחת ולא לשתי עולות:

ודלמא עלי להביא - לזה עולה קאמר וכיון דנסתאב אזל ליה נדריה שור זה לדמיו אם נסתאב הוקבע לעולה אחד דאי מייתי ב' עולות לא יצא אבל אי לא אמר עלי יצא כי היכי דעביד ליה דאינו חייב באחריותו:

מתני' אחד מכבשי הקדש - למזבח:

בינוני שבהן הקדש - מפרש בגמ':

פירשתי - איזה מהן ולא ידעתי איזה:

או שאמר לי אבא - בשעת מיתתו אחד משוורי הפרשתי להקדש:

ואיני יודע - לאיזהו מהן:

הגדול שבהן הקדש - דמסתמא מוטב שבהן הקדיש דכתיב מבחר נדריכם (דברים יב):

גמ' חוששין אף לבינוני - דכיון דאמר אחד מהן הקדש לא ידענא אהי מינייהו חייל הקדש אי אגדול או אבינוני דהוי עין יפה לגבי קטן הלכך אתרווייהו חייל ומיהו לא קרב למזבח אלא חד מינייהו אבל היכא דאמר פירשתי ליכא לספוקי דודאי גדול פירש:

היכי עביד - דמישתרי ליה חד מינייהו:

ומחיל לקדושתיה בגדול - דממה נפשך אי אבינוני חל ולאו אגדול הרי זה נסתאב וחיללו בגדול ואי אגדול חל מעיקרא נמצא בינוני חולין מעיקרא:

לא שנו - דחוששין אף לבינוני:

תורא בתוראי - שור החשוב בשוורי:

מראהו עלייה - שמראהו לעלייתו ואומר לו זו מכרתי לך קא סלקא דעתך עלייה ממש קאמר דגריעא דירתה משל בית אלמא בית בביתי לאו החשובה בביתי קאמר והוא הדין לתורא בתוראי:

שור בשוורי הקדש - עולה:

הגדול שבהן הקדש - עולה וכל האחרים ימכרו לצרכי עולות שמא אכל חד איכא למימר זה עולה:

ודמיהן חולין - דקדש אינו תופס דמיו אלא בעל מום שיצא לחולין דנתפסין דמיו בקדושתו אבל האי דלא נפיק לחולין ולצורך קדשים נמכר אין דמיו קדושים ולהקדש נמי לא גזיל מידי דהא יהיב ליה הגדול שבהן קתני מיהא וכולן ימכרו כו' דחוששין לכולן אף על גב דאמר שור בשוורי וקשיא לרב נחמן:

תרגומא - הא דקתני וכולן ימכרו לצרכי עולות:

אשור של הקדש שנתערב באחרים - אבל אשור בשוורי ליכא לספוקי דגדול משמע:

והא וכן קתני - דמשמע דין שניהם שוה:

תרגומא - הא דקתני וכן אגדול דכן דינו שוה דנותן הגדול להקדש אבל לגבי ספיקא ליכא בשור בשוורי:

ונפל - אחד מביתו מראהו ואומר זהו שמכרתי לך:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: מנחות קט א (עריכה)

ואמאי ניחזי הי נפיל - אי גדול נפל הפסיד לוקח דהא גדול שבבתים משמע ואי קטן נפל לית ליה פסידא:

בעל השטר - כגון האי לוקח שבא בשטר מכירה ידו על התחתונה דהוי מוציא מחבירו עליו הראיה שהמוכר מוחזק בבתים הלכך ראיה על הלוקח אבל גבי הקדש גדול משמע:

מתני' שאקריבנה בבית חוניו יקריבנה במקדש - דכיון דאמר הרי עלי עולה איחייב ליה בעולה:

אם הקריבה בבית חוניו יצא - מפרש טעמא בגמ':

יגלח במקדש - מביא קרבנותיו:

גמ' והא מקטל קטלה - דשוחט חוץ הוא ואיהו איחייב בעולה מכי אמר הרי עלי עולה:

אמר רב המנונא - כיון דאמר על מנת שאקריבנה בבית חוניו הוי כאילו אמר על מנת שאהרגנה ולא איתחייב באחריותה ומשום הכי יצא אבל חייב כרת משום שחוטי חוץ שהרי קרא עליה שם עולה: נזיר לא מצי לאתנויי על מנת שלא אתחייב באחריות דקרבנותיו דכיון דחלה עליו נזירות לא פקעא מיניה עד דמייתי קרבנותיו:

לדורון בעלמא קא מיכוין - ולא חל עליה שם עולה:

טפי לא מצינא לאיצטעורי - ברחוק מארץ ישראל עומד וקרוב לחוניו ואליבא דרבא לא מחייב משום שחוטי חוץ: ואמר ליה רב המנונא נזיר הוי ודאי טעמא כדקאמרת דלא חל עליה שם נזירות אבל עולה היינו טעמא נעשה כאומר וכו' ושם עולה עליה וחייב כרת:

והקריבה בארץ ישראל - שלא בירושלים ולהכי נקט בא"י דאף על גב דלא קיים נדרו יצא דקביעותא דבית חוניו לאו קביעות הוא (אלא היינו טעמא) דהוי כאומר על מנת שאהרגנה ועל מנת שלא אתחייב באחריותה דמה לי קטלה התם מה לי קטלה הכא וענוש כרת משום שחוטי חוץ אלמא שם עולה חל עלה כדרב המנונא:

במדבר - קסבר משום משכן שהיה שם יהא עדיין המדבר קדוש:

והקריבה בעבר הירדן - בארץ ישראל שלא בירושלים אפי' הכי יצא דעל מנת שלא אתחייב באחריות קאמר:

מתני' ואין צריך לומר לדבר אחר - אם שמשו לעבודת כוכבים לא ישמשו עוד בירושלים:

הרי אלו כבעלי מומין - שחולקין ואוכלין בקדשים כדאמר באלו מנחות (לעיל עג.) איש חולק ואפי' בעל מום:

גמ' כהן ששחט בהמתו לעבודת כוכבים - לפני עבודת כוכבים ושב קרבנו שהוא מקריב במקדש אחרי כן ריח ניחוח הוא:

אי עביד שירות - בעבודת כוכבים מיתסר במקדש ושחיטה לא איקרי שירות דהא במקדש כשרה בזר:

שגג בזריקה - זרק דם לעבודת כוכבים בשוגג דהשתא עבד ליה שירות אלא ששוגג היה:

מאי לאו או מכשול או עון - כלומר או שוגג או מזיד עשו שירות לעבודת כוכבים וכתיב לא יגשו אלי לכהן לי:

עון מזיד - כדאמרי' במסכת יומא (דף לו:) עונות אלו הזדונות וכן הוא אומר הכרת תכרת עונה בה:

בחטאה בשגגה - משמע אפי' נפש כהן בחטאה בשגגה יכול להקריב קרבנו ולהקריב על עצמו ובההיא פרשתא בעבודת כוכבים מישתעי כדכתיב (במדבר טו) וכי תשגו ולא תעשו וגו' זו עבודת כוכבים ששקולה כנגד כל התורה כולה:

במאי - פלח לעבודת כוכבים דאיצטריך קרא לאכשורי לעבוד במקדש כי שגג:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: מנחות קט ב (עריכה)

נעשה משרת - והא דאמרינן לעיל בשחיטה לא מיפסלא מוקי לה רב ששת בשוגג:

הודה לעבודת ככובים - אמר לה אלי אתה:

קמייתא - שגג בזריקה:

אבל שחיטה אימא מודה ליה לרב נחמן - ואפילו הזיד:

נכנס עמי - לפני ולפנים:

אמר ליה - שמעי לחוניו בא ואלמדך סדר עבודה:

אונקלי - מלבוש של עור:

צילצול - אזור:

לאהובתו - לאשתו:

זה שלא ירד לה - שמעי שלא ירד לה לגדולה כך נתקנא באחיו:

היורד לה על אחת כמה וכמה - שאין מורידין אותו שלא יקלקל עצמו:

בא ואלמדך - חוניו היה חכם משמעי:

שברח ממנה - שלא רצה לקבלה מתחילה: כל האומר עולה מנחה בתחילה קודם שיפריש קרבנו ואמר עלי עולה או מנחה אני מטיל עליו כו' משום דאין טוב לומר עלי שמא לא יקיים וכתיב (דברים כג) וכי תחדל לנדור לשון אחר בתחילה כל האומר עלה אני כופתו ומניחו לפני ארי ועכשיו כל האומר לירד הימנה אני מטיל עליו קומקום של חמין בתחילה הייתי שונא את הרבנות וכל האומר לי עלה לגדולה וכו' ועכשיו שעליתי לגדולה וכו' רבי יהושע בן פרחיה נשיא היה במסכת חגיגה (דף טז.):

מדברות שפת כנען - שפת ישראל היושבים בארץ כנען וסיפא דקרא

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: מנחות קי א (עריכה)

נשבעים בשם ה' צבאות: דעת זכרים מיושבת עליהם יותר משל נקבות: בני בבל אין להם עול מלכות כשאר גליות שבכל ארצות:

מכירין את ישראל - בכבודן הראשון מכירין ואין מכבידין עולם:

ואת אביהם שבשמים - שמאמצים בהקדוש ברוך הוא ואין מאמצים בעבודת כוכבים:

שימי את - בתמיה אתה הוא שימי חכם גדול ומקשה לי דבר זה ויש אומרים רב לא היה זוקף עיניו אלא כובשן כל שעה משום צניעות:

זה הלומד תורה בטהרה - עליו הוא אומר לשמי ומנחה טהורה:

לעולם זאת על ישראל - מקרא הוא בדברי הימים (ב סי' ב) בשלמים ובקרבנות משתעי דלעולם הם עומדים והיכי דמי מזבח בנוי בשמים ומיכאל עומד ומקטיר עליו:

מאי דכתיב זאת התורה - ולא כתיב בה חוקה:

עולה ומנחה מיבעי ליה - דליהוי משמע זאת התורה היא עולה ומנחה כו':

אין צריך לא עולה וכו' - דהכי משמע זאת התורה לעולה כלומר במקום העולה למנחה בשביל המנחה כגון לכם בשבילכם כלומר התלמוד תורה מכפר על עונותינו:

בתורת חטאת - כגון סדר קדשים דמיירי בהלכות עבודה:

שנת העובד - עבודת קרבנות ומביאו למזבח מתוקה שנתו שהוא ישן ולא ירא:

אם מעט ואם הרבה יאכל - מתן שכרו:

ברבות הטובה - קרבנות:

רבו אוכליה - כהנים:

ומה כשרון לבעליו - להקדוש ברוך הוא כי אם ראות עיניו שזה מתכוין לטובה:

לבעל הדין - לאומרים רשויות הרבה הן והדבר מוכיח שזה ששמו כך ציום להקריב לו מנחה [וזה] ששמו כך ציום להקריב לו פרים וזה אילים לכך נאמר בכולם ריח ניחוח לה':

אחד המרבה - להביא קרבנות:

כדי שתאמר אעשה רצונו - להקריב לו קרבן ויעשה רצוני לפי שהוא צריך לכך ואשחדנו:

לא לרצוני אתם זובחים - כלומר לא להנאותי שאיני רוצה להטריח אתכם לעשות על כרחכם:

לרצונכם - לצורך עצמכם לקיים מצוותי שתהא כפרה לכם בכך:

לרצונכם זבוחו - שתהא כוונתכם לשחוט פרט למתעסק בסכין לחתוך דבר אחר ושחט בהמת קדשים שפסולה:

מנין למתעסק - בדבר אחר ושחט בהמת קדשים שהוא פסול:

זו בידינו הוא - דמצוה לכוין דעתו:

לרצונכם תזבחהו - שנה עליו הכתוב לעכב: