שבועות ב א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
מתני' שבועות שתים שהן ארבע ידיעות הטומאה שתים שהן ארבע יציאות השבת שתים שהן ארבע מראות נגעים שנים שהן ארבעה
אאת שיש בה ידיעה בתחלה וידיעה בסוף והעלם בינתים הרי זה בעולה ויורד
ביש בה ידיעה בתחלה ואין בה ידיעה בסוף שעיר הנעשה בפנים ויום הכפורים תולה עד שיודע לו ויביא בעולה ויורד
גאין בה ידיעה בתחלה אבל יש בה ידיעה בסוף שעיר הנעשה בחוץ ויום הכפורים מכפר שנאמר (במדבר כט, יא) מלבד חטאת הכפורים על מה שזה מכפר זה מכפר מה הפנימי אין מכפר אלא על דבר שיש בה ידיעה אף החיצון אין מכפר אלא על דבר שיש בה ידיעה
דועל שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף שעירי הרגלים ושעירי ראשי חדשים מכפרין דברי ר' יהודה ר"ש אומר שעירי הרגלים מכפרין אבל לא שעירי ראשי חדשים ועל מה שעירי ראשי חדשים מכפרין
רש"י
[עריכה]מתני' שבועות שתים שהן ארבע - בשבועת ביטוי שפתים הכתוב בויקרא אצל קרבן עולה ויורד קאמר כדמפרש בפרק שלישי (דף כ.):
שתים - כתיבי בקרא דכתיב (שם) להרע או להיטיב ומפרש במשנה פרק שלישי (דף כה.) אוכל להיטיב לא אוכל להרע שמענה את עצמו וה"ה לכל דבר שהוא הן ולאו להבא דלהרע או להיטיב להבא משמע ובפ"ג (שם) מרבה מן המקרא אף דברים שאין בהן הרעה והטבה ומיהו שתים נינהו ותו לא דבר וחילופו:
שהן ד' - יש לרבות מריבוי הכתובים כדמפרש בפ"ג (שם) אף דבר וחילופו לשעבר כגון אכלתי והוא לא אכל או לא אכלתי ואכל:
ידיעות הטומאה - חיוב קרבן עולה ויורד מחמת טומאת מקדש וקדשיו הכתובה אצל שבועת ביטוי או נפש כי תגע וגו' וילפינן . בפירקין שאין הכתוב מדבר אלא בטומאת מקדש וקדשיו שנכנס בשוגג למקדש אחר טומאה זו או אכל בשר קודש:
שתים שהן ארבע - שתים כתיבי דכתיב (ויקרא ה) ונעלם ממנו והוא טמא משמע שנתעלמה ממנו טומאה וע"י אותו העלם אכל קודש הרי אחת או שנכנס למקדש הרי שתים ולפי שאין חייב עליה אלא אם כן ידע בתחלה שנטמא ואח"כ נעלמה ממנו ולאחר מעשה נודע לו שחטא משום הכי קרי לי' ידיעות:
שהן ארבע - יש לרבות מן המקרא עוד שני חיובים העלם קודש והעלם מקדש וזכור הוא את הטומאה:
יציאות השבת שתים שהן ארבע - הוציא מרשות היחיד לרשות הרבים למדנו מן המקרא שחייב בפרק הזורק במסכת שבת (דף צו:) מויצו משה ויעבירו קול במחנה וגו' . (ומתרגמינן) לא תפיקו מרה"י לרה"ר זהו שתים אחת לעומד בחוץ והושיט ידו לפנים ונטל חפץ והוציאו לחוץ ואחת לעומד בפנים ונטל חפץ ממקומו והוציאו בידו והניחו בחוץ:
שהן ארבע - יש ללמוד מאלו שכשם שהקפידה תורה מרשות לרשות בהוצאה כך הקפידה בהכנסה והרי הן שתים אחת לעומד בפנים והושיט ידו לחוץ ונטל חפץ והכניסו ואחת לעומד מבחוץ ונטל חפץ ממקומו והושיטו בפנים והניחו:
מראות נגעים - שהמצורע מביא עליהם קרבן לטהרתו שנים כתובין במקרא שאת ובהרת והן חלוקין במראיהן כדמפרש בגמ':
שהן ארבעה - יש לרבות תולדה לזו ותולדה לזו כדמפרש בגמ':
את שיש בה ידיעה - כוליה אטומאה קאי ובגמרא מפרש אמאי מפרש מילי דטומאה ברישא ויציאות ומראות כל חדא וחדא מפרש במסכת דידה להכי לא פרשינהו בהאי מסכת והאי דתנינהו הכא משום דדמו להדדי בשתים שהן ארבע:
ידיעה בתחלה - שידע שנטמא:
וידיעה בסוף - משאכל את הקודש בהעלם או נכנס למקדש ויצא ונודע לו שבטומאה אכל או בטומאה נכנס:
והעלם בינתים - כשאכל את הקודש נעלמה ממנו טומאה או קודש וכן הנכנס למקדש נעלמה ממנו טומאה או מקדש:
הרי זה - בקרבן המפורש באותה פרשה לעשיר חטאת בהמה ולעני עוף ולדל שבדלים עשירית האיפה והיא מנחת חוטא האמורה בכל מקום וזהו לשון עולה ויורד לעשיר עולה ולעני יורד ובגמרא מפרש מנא ליה דבידיעה בתחלה ובסוף והעלם בינתים כתיב:
שעיר הנעשה בפנים - שלשה שעירים נעשין לצבור ביוה"כ אחד מתן דמו לפנים וחבירו משתלח לעזאזל כמה שכתוב באחרי מות ואחד קרב במזבח החיצון במוספין והוא כתוב בפרשת פינחס עם שאר כל מוספי המועדות:
תולה - להגין עליו מן היסורין שאע"פ שאינו יודע שחטא יש לו לדאג שכל השוגגין צריכים כפרה לכשידעו אלמא קודם ידיעה ענושים הן:
עד שיודע לו - שאכל קודש בטומאה:
אין בה ידיעה בתחלה - שלא ידע בטומאה מימיו זה לא יבא לכלל קרבן עוד לעולם שהרי אין קרבן בא אלא על שיש בו ידיעה בתחלה:
שעיר הנעשה בחוץ ויום הכפורים מכפר - ויום הכפורים הוא עצמו מועיל עם הקרבנות שנאמר (ויקרא כג) כי יום כפורים הוא:
שנאמר - בשעיר הנעשה בחוץ ושעיר חטאת אחד מלבד חטאת הכפורים והוא שעיר הנעשה בפנים הקישם לך הכתוב ללמד שעל מה שזה מכפר זה מכפר:
מה פנימי אינו מכפר אלא על דבר שיש בו ידיעה - בתחלה דהכי ילפינן בהדיא בגמ' דאינו תולה אלא על דבר שיש בו ידיעה בתחלה:
אף חיצון אינו מכפר אלא על דבר שיש בו ידיעה - מאי נינהו ידיעה בסוף ולא בתחלה דלא אתא לכלל קרבן ומכפר זה כפרה גמורה בלא תלייה וא"ת כיון שהוקשו יכפרו שניהם על שיש בו ידיעה בתחלה ונ"מ לטומאה שאירעה בין זה לזה הא פריך בגמ' (דף ח:) ומשני לה:
שעירי הרגלים - בכל הרגלים נאמר שעירי חטאת ובגמ' מפרש מנא ליה דאשאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף מכפר:
ר"ש אומר שעירי הרגלים מכפרים - עליה אבל לא שעירי ראשי חדשים:
תוספות
[עריכה]מתני' שבועות. הא דלא פתח הא. מסכת כל כינויי שבועות כשבועות כדפתח נדרים ונזיר משום דתנא ממכות קא סליק כדמפרש בגמרא הוצרך לפתוח בשתים שהן ארבע והואיל ולא מצי פתח בכינוי תו לא חש לשנות אח"כ וא"ת אמאי לא תני ידיעות ברישא דהא בקרא כתיב ברישא או נפש אשר תגע וגו' והדר או נפש כי תשבע וגו' וי"ל דשבועות הוא עיקר המסכת דבסדר ישועות קאי ואגב שבועות תני ידיעות משום דגבי הדדי כתיבן כדמפרש בגמרא א"נ משום דמילי דשבועות כתיבי בקרא ברישא ונפש כי תחטא וגו' (ויקרא ה) והוא עד דהיינו שבועת העדות והאי דלא פתח בשבועת העדות משום דלית בהו שתים שהן ארבע:
ידיעות הטומאה שתים שהן ארבע. תימה דהעלמות הו"ל למיתני דהיא עיקר מילתא העלם טומאה דקודש ומקדש והעלם קודש ומקדש וי"ל דניחא ליה למנקט לשון ידיעה מטעמא דמפורש בפ"ב (דף יד:) ידיעות קמייתא דליתנהו בכל התורה כולה קא חשיב א"נ לאידך לישנא דידיעות בתרייתא דאתיין לידי קרבן קא חשיב ולהך לישנא הא דלא תני נמי ידיעות השבת משום דניחא ליה למינקט יציאות דבמלאכות גופייהו איכא שתים שהן ארבע אבל הכא לא מצי למינקט הטומאות שתים שהן ד' דליכא אלא תרתי טומאת קודש וטומאת מקדש:
יציאות השבת שתים שהן ארבע. בגמ' מפרש שתים הוצאה דעני ודבעל הבית שהן ארבע הכנסה דעני ודבעל הבית ותימה אמאי חשיב דעני ודבעל הבית בתרתי דמה לי עני ומה לי בעל הבית ויש לומר . דאצטריך למתנינהו משום דקס"ד דלא הוי דרך הוצאה אלא כשעומד ברשות היחיד ונטל פירות ויצא לרשות הרבים אבל כי האי גוונא דגופו ברשות היחיד וידו ברשות הרבים או איפכא לאו דרך הוצאה היא ובכי האי גוונא אמר בפ"ק דשבת (דף ג:) ידו של אדם אינה לא כרשות היחיד ולא כרשות הרבים ואיצטריך למיתני תרוייהו דאי תנא חדא לא הוה שמעינן אידך ומהאי טעמא ניחא ליה דלא תני הך הוצאה שלישית כדפרישית ור"ת מפרש דהוצאה מלאכה גרועה היא דמה לי אם מוציא מרשות היחיד לרשות היחיד ומה לי לרשות הרבים לכך הוצרך לפרש כל ענינים דעני ודעשיר ותדע דמלאכה גרועה היא מדאמר בריש הזורק (שבת דף צו: ושם) הוצאה גופא היכא כתיבא ודריש לה מויכלא העם מהביא כו' וקאמר אשכחנא הוצאה הכנסה מנלן סברא היא מה לי אפוקי מה לי עיולי ולשאר אבות לא בעינא קרא אלא מחייבינן כל דהוו במשכן והוצאה היתה במשכן כדאמר בפרק במה טומנין (שם דף מט:) הם הורידו קרשים מעגלה לקרקע ואתם אל תוציאו הם העלו קרשים לעגלה ואתם אל תכניסו ולשאר תולדות לא חיישינן דלהוו במשכן אלא אאב לחודה אבל תולדות דהוצאה בעי בפרק הזורק (שם דף צו:) או סברא או דלהוו במשכן כגון מכניס וזורק ומעביר ומושיט והיינו משום דמלאכה גרועה היא ואין להאריך כאן יותר: מראות נגעים שנים גרסינן ולא שתים דמראה לשון זכר הוא כדכתיב (שמות ג) את המראה הגדול הזה ותנן נמי במס' נגעים (פ"א משנה ד) ומייתי לה בהמזבח מקדש (זבחים דף פח: ושם) מראות נגעים רבי דוסא בן הרכינס אומר שלשים וששה עקביא בן מהללאל אומר שבעים ושנים והא דקתני התם טובא משום דחשיב נמי פתיכי אי נמי כייל נגעי בתים ובגדים:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/שבועות/פרק א (עריכה)
א א מיי' פי"א מהל' שגגות הלכה א', סמג לאוין ריח ועשין רטז:
ב ב ג ד מיי' פי"א מהל' שגגות הלכה ט':
ראשונים נוספים
מתני' שבועות שתים שהן ארבע. פי' שבועת בטוי ומפרש לה לקמן בפרק שבועות בתרא שאוכל ושלא אוכל שאכלתי ושלא אכלתי והיינו דמוקמינן לה בגמ' כר' עקיבא דסבירא ליה הכי ולא אוקימנא כר' ישמעאל ומאי ארבע אזרוק ולא אזרוק משום דהכי מפרש לה לקמן בפרק שלישי.
[וקשיא לן,] אי מתני' רבי עקיבא ליתני שתים שהם שש אכלתי ולא אכלתי אזרוק ולא אזרוק שהרי כשם שריבה הכתוב לאלו כך ריבה לאלו כדאיתא בפרק שלישי. איכא למימר כיון דמרבי' מקרא דברים שאין בהם הרעה והטבה אינהו נמי אבות נינהו ובכלל שתים הן שבכולן קדמה שבועה למעשה ואיסורו משום בל יחל אבל אכלתי ולא אכלתי הן כעין תולדותיהן וחלופיהן שהרי אינן דומות לאותן שפירט הכתוב בשתים שבאלו קדמה שבועה למעשה ואסורו משום בל יחל ובאלו קדם מעשה לשבועה ואסורו משום לא תשקרו הילכך אינן בכלל השתים ומיקרו תולדות וכן פרש"י ז"ל. ואע"ג דגבי ידיעות הטומאה כל דלא כתי' בהדיא קרי תולדות התם לא אתו אלא מאבות באם אינו ענין והיינו נמי דמוקי לה כר' עקיבא ולא כר' ישמעאל ומאי ארבע אזרוק ולא אזרוק שאלו בכלל שתים הן, ועכשו אין אנו צריכין לומר הטעם שאמרנו מתחלה שהפרק שלפנינו פירושו של זה הוא.
ולי נראה שאין ענין משנתנו שתים שהן ארבע אבות ותולדות אלא לענין המשנה שתי שמות שהן ארבע דברים בין שהן כולן אבות בין שיש בהן תולדות וגבי שבועות לאו והן שתים שהן ארבע וגבי יציאות השבת הכנסה והוצאה שתי שמות ובהן ארבע מלאכות של עני ושל בעל הבית, ושמעתת' דיקן בגמרין ובמס' שבת דוק ותשכח.
והאי דקתני שבועת ביטוי מקמי ידיעות הטומא' ואע"ג דאקדים קרא לידיעות הטומאה משום דעקר מכלתין שבועות הוא הילכך תנא שבועות דחשיבא ונפישין מיליהו ובת' הכי תנא ידיעות ואיידי דזוטרן מילה פסיק ושרי להו, אי נמי כיון דשבועת העדות אקדמה רחמנא שם שבועה אחת היא ואקדמה נמי תנא ומיהו לא מצי למתני שבועת העדנת דהא תנא ממכות סליק ושבועת העדות לא דמי לה.
ידיעות הטומאה שתים שהן ארבע. לקמן בפ' שני מקשי' בגמ' שתים שהן שש או שמונה הויין ומפרקי' ארבעי קמייתא דליתנהו בכל התורה כולה קא חשיב בתרייתא דאיתנהו בכל התורה לא קא חשיב.
ואיכא למידק, כיון דאוקימנא למתני' כר' דאמר ידיעתבית רבו שמה ידיעה קמייתא נמי איתנהו בכל התורה דהא אמר ר' יוחנן בפרק כלל גדול תינוק שנשבה לבין הגוים וגר שנתגייר לבין הגוים פטור ולא מיחייב אלא הכיר ולבסוף שכח ור' לא פטר הכא אלא תינוק שנשבה לבין הגוים איכא למימר סבירא ליה לרבי יוחנן מתני' ר' היא ונסיב לה אליבא דתנאי בין בידיעות בין בשבועות וידיעות גמורה בעי הכא וסתמא כרבנן אי נמי רבי יוחנן דאמר כמונבז ורבי עקיבא פליג עליה התם ור' דאמר בעלמא כרבי עקיבא הילכך ידיעת בית רבו גופה ליתא בכל התורה.
ויש לפרש בידיעת בית רבו דר' פי' אחר שנסתלק הקושיא מעיקרא כדבעינן למיכתב בגמ' בדוכתא אי נמי סבירא ליה לרבי יוחנן מתני' ידיעות בתרייתא חשיב משום דמתיין ליה לידי קרבן כלישנא בתרא דמפרקי' התם בפרק ידיעות הטומאה.
ואי קשיא לך לההוא טעמא בשבועות וביציאות נמי ליתני ידיעות וליתני הכי ידיעות יציאות השבת וידיעות השבועות דהא איתנהו בכל התורה כלה לאו קושיא היא דידיעה בתרייתא כיון דלא מצי לאיתויי קרבן בלא ידיעה לא צריכא ליה למתני והא דקתני לה גבי טומאה משום דאי אפשר דהיכי ליתני הטמאות טמאות שתים הוא דהויין טומאה דקדש ודמקדש ומשום הכי תנא ידיעות על כרחיה.
אי נמי איכא למימר דכיון דבכל התורה כולה לא בעי' ידיעה בתחלה ובסוף קרי ליה ידיעות ומיהו כי פריט לה ואמר שתים שהן ארבע לא חשיב במנינא אלא ידיעות בתרייתא משום דמתיאן לידי קרבן אבל ידיעות קמייתא לא חשיב בפרטא ובמנינא ומיהו כל עצמן אינו קרוי ידיעות אלא משום דבעי' ידיעה בתחלה וזה הטעם נכון לכשתמצא לומר ר' בעי הכא ידיעה בתחילה יותר מבכל התורה כולה כדבעינן למכתב לקמן (ה,א).
יציאות השבת שתים שהן ארבע. איכא דקשיא ליה היכי מני להו בתרתי הא הוצאה דעני והוצאה דבעל הבית חדא היא דכל שם הוצאה חד הוא וכדאמרי' בפ' ידיעות הטומאה גבי טמאות שום טומאה אחת היא ואע"ג דאסיקנא התם תרתי נינהו משום טומאה דקדש וטומאה דמקדש אבל שם הוצאה ודאי אחת היא וניחא ליה להכי מנו להו רבנן בתרתי משום דמתרי קראי נפקא לן חד בפ' המוציא מדכתיב ויכלא העם מהביא נמנעו מלהוציא מביתם למחנה לויה שהוא רשות הרבים והיינו דבעל הבית וחד להוצאה דעני דמפקי' לה במסכת עירובין מדכתיב אל יצא איש ממקומו קרי ביה אל יוציא.
וא"ת קראי גופייהו למה לי איצטריך סד"א הוצאה חדוש הוא דחדית בה רחמנא שברשות היחיד יכול לישא משא גדול ואם הוציא גרוגרת אחת לרשות הרבים חייב ולא מצינו בשאר אבות מלאכות שיהו חלוקות בין רשות הרבים לרשות היחיד וכיון דחדוש הוא אי לא הוה כתיב אלא חד קרא הוה אמינא ההוא להוצאה דעני מפני שהוא עומד בחוץ וכשמשך חפץ והוציאו למקומו הרי זו מלאכה אי נמי אפכא דמחדוש לא גמרי' הילכך צריכי תרי קראי וכיון דמתרי קראי אתו מני להו בתרתי ומיהו כיון דמלאכה אחת היא ושם אחד לא תני להו גבי אבות מלאכה בתרתי.
תדע דחדוש הוא, דהא לא גמרינן לה ממשכן והא ודאי הוצאה היה שם ונגמר מינה דקרויה מלאכה כדגמרינן מהתם לשלשים ושמונה אבות מלאכות אלא ודאי כיון שאין המלאכה מעצמה אסורה שהרי ברשות היחיד מותרת לא גמרינן ממשכן דלא מקריא מלאכה.
ואיכא למידק, כיון דחדוש הוא וממקדש ליכא למיגמ' לימא ללאו יצאת אזהרה שמענו עונש מנין ואיכא למימר כיון דהות במקדש ואשכחן דקפיד עלה רחמנא ואזהר עלה בלאו ממילא איגלי לן דמלאכה מיקריא ועונש גמרינן ממשכן כיון דרחמנא אקריה מלאכה וקפיד עלה.
ויש מי שאומר, הא דאיצטריכי תרי קראי להוצאה לאו חד לעני וחד לבעל הבית דודאי שם הוצאה אחת היא ואי הוו צריכי תרי קראי הוה מני להו באבות מלאכות בתרתי אלא משום דאי מאל יוציא הוה אמינא ללאו בעלמא יצתה ואין בה חיוב מיתת ב"ד כתב רחמנא ויכלא ואי כתב רחמנא ויכלא הוה אמינא הני מילי משא כענין שנאמר בקבלה ואל תוציאו משא מבתיכם ביום השבת כתב רחמנא אל יוציא איש ממקומו.
וא"ת א"כ למה מנו אותן חכמים בשתים מכל מקום תרתי מילי נינהו ולא דמי להא דקס"ד למימר שם טומאה אחת היא דהתם בין נגע בקדש בין נגע במקדש בהעלמת טומאה ובידיעתם אין אתה מודיעו אלא שהוא טמא הילכך ידיעת טומאה היא בין בזה בין בזה ואחת היא ואינן מונין אותה שתים אבל הכא מ"מ תרי מילי נינהו וזה הטעם בתירוץ המשנה יותר נכון מן הראשון וכן נראה דלא כתיבי תרי קראי להוצאה אלא מאן דאמר אל יוציא סבר תחומין לאו דאורייתא ולא גמר מויכלא משום דסבירא ליה דלאו בשבת כתב אלא בחול ומשו' דשלימא מלאכה ולא גמר העברה העברה מיום הכפורים כדאיתא בפרק הזורק ומאן דסבר תחומין דאורייתא גמר העברה העברה דאי לא תימא הכי למאן דאמר תחומין דאורייתא ואל יצא דוקא מנא ליה הוצאה דעני או דבעל הבית דהא לית ליה אלא חד קרא אי נמי מנא ליה חיוב מיתת ב"ד בהוצאה דלאו משא אלא ודאי פלוגתא [ר"ל – לשון חילוק] דתנאי היא ומתני' דקתני תרי משום דתרי גווני הוצאה נינהו כדפרישית.
ובירושלמי (א,א) עני ועשיר אחד הם ומנו אותן חכמים שתים הכנסה והוצאה אחת היא ומנו חכמים שתים פי' אעפ"י שעני ועשיר אחד הם שהכל קרוי הוצאה מנו אותן חכמים שתים שמשונה זו מזו וכן הכנסה והוצאה עוד כתבתיה במקומה במס' שבת (ב,א).
בעזרת אל תמים דעות
שבועות שתים שהם ארבע. פי' שבועות ביטוי שחייב הכתוב על שגגתן קרבן עולה ויורד בפרשת ויקרא דכתיב ונפש כי תשבע לבטא בשפתים להרע או להיטיב. הא דלא פריש בה תנא בהדיא שבועות ביטוי כדפי' באידך דמכילתין דקתני שבועות העדות שבועות הפקדון שבועות הדיינים. י"ל דטעמא משום דהתם השבועה מחמת ד"א שגורם לו לישבע תני בה בלשון הגורם אבל הכא אין לו גורם מבחוץ ומעצמו הוא מבטא שפתיו בשבועה או לעצמו או לאחרים כגון שאתן מנה לפלוני ושלא אתן קרי להו שבועה. והא דקתני שתים שהם ד' בהא ובכולה מתני' ולא קתני ארבע וכן באידך ואע"ג דכלהו לחיובא כדאסקינן טעמא דמלתא לפי שאין שוות לגמרי בענין זו משום דשתים אבות ואידך תולדות זו משום דשתים כתיבי בהדיא ואידך (אבות) [אתי מדרשא] והכא גבי שבועות כתיב בהדיא להרע או להיטיב דהיינו שתים (ואידך) אתו מדרשא דלכל אשר יבטא האדם בשבועה כדאיתא בפרק שבועות בתרא וכן בידיעות הטומאה כתיבי בהדיא העלם טומאה בקדש ומקדש ואידך דהיינו העלם קדש ומקדש אתו מדרשא ביציאות שבת הוצאות כתיבי הכנסות לא כתיבי ובמראות נגעים (שתים אבות ואידך תולדות) שכן מביא בגמרא לקמן בריש מכילתין ולא מן קצת נוסחי שמפרש כן להדיא דההוא לאו לישנא דגמרא הוא. אלא מדאמרי' בגמרא מני מתני' אי ר' ישמעאל הא אמר אינו חייב אלא על העתיד לבא אלמא משמע (מדקאמר) להו דשתים שהן ד' דקתני היינו כדפירש"י ז"ל דאלו לר' ישמעאל שתים שהן ד' היינו שאוכל ושלא אוכל שיש בהם הרעה והטבה ושאזרוק צרור ליה ושלא אזרוק שאין בה הרעה והטבה וכולם להבא כדאיתא בפ"ג ומיהא איכא למידק מהיכן משמע להו לבעלי הגמרא דמתני' מרבי לשעבר כר"ע ולא אזרוק כר"י וי"ל דסמכו על משנת פ"ג דקתני בה הכי בהדיא ומשמע להו דההוא מתני' פי' דמתני' דהכא היא דבתר דפסיק תנא ושרי הלכו ידיעות הטומאה דזוטרא כדאיתא בגמרא הדר לפרושי הלכות שבועות ומיהו אכתי קשה דהא בפרק ג' איכא מ"ד דר"ע מייתי מרבוייא דקרא אף שאזרוק ולא אזרוק משום דהוי להבא מיהת ואיכא מ"ד דמרבי אפי' שזרקתי ושלא זרקתי. וא"כ למר ליתני שתים שהן שש ולמר ליתני ב' שהן ח'. ורש"י ז"ל נשמר מזה כאן שכתב ובפרק ג' מרבי מן המקרא דברים שאין בהם הרעה והטבה ומיהו שתים הם ותו לא דבר וחילופו עכ"ל והרמב"ן ז"ל פי' שאין ענין משנתינו בכאן שתים שהם ד' אבות ותולדות כלומר ב' שהם אבות שהם ד' אבות ותולדות אלא ענין המשנה ב' שמות שהן ד' דברים בין שכולם אבות בין שכולם תולדות וגבי שבועות לאו והן שתים שהן ד' והם בכלל לאו והן שתים (בלבד) [בלהבא] שאוכל ושלא אוכל שאזרוק ולא אזרוק שהן מרבוי' דקרא שהם ד' לאו והן לשעבר שאכלתי ושלא אכלתי שזרקתי ושלא זרקתי. וכן גבי יציאות השבת שהם שמות הכנסה והוצאה ובהם ד' מלאכות של עני ושל בעה"ב ויש שסבורין לומר שלזה כיוון רש"י ז"ל בלשון דלעיל. אבל לדידי אין זה במשמע לשון רש"י ז"ל כלל שכבר פי' הוא משנתינו שאוכל ושלא אוכל ושאכלתי ושלא אכלתי אבל כוונת רש"י ז"ל דתנא נקט משנתו כדמוכח בפ"ג לר"ע במאי דהוה מוכרח ואתי לדידי' מרבוייא דקרא בדברים שיש בהם הרעה והטבה וכשתמצא לומר דמרבה נמי שאזרוק ושלא אזרוק א"נ אף שזרקתי ושלא זרקתי הכל נכנס במה שפרט ובכללו הם נכללים ולאו דמתרבו מינייהו בכך כיון דסוף סוף שתים שהן ד' ותו לא דבר וחילופו וגם פי' רבינו הגדול ז"ל לא א"ש בלשון המשנה וגם שנצטרך לומר דמתני' דפ"ג לאו פי' דמתני' דהכא ולשון רש"י ז"ל מחוור יותר לרבותינו נוחי נפש והוא דרך עיקר התוס'. עוד י"ל בפי' משנתינו דמש"ה משמע להו בגמ' דמתני' כר"ע משום דכולה מתני' דקתני הכא ב' שהם ד' כולם הם דבר והפכו ממש ב' כנגד ב' בידיעות הטומאה זדון טומאה והעלם קדש ומקדש כנגד העלם טומאה וזדון קודש ומקדש וביציאות שבת שתי הכנסות כנגד שתי הוצאות דבר וחילופו וכן מראות נגעים שתי שחורות כנגד שתי לבנות ומעתה אף בשבועות:
ידיעות הטומאה שתים שהם ד' קרבן עולה ויורד שחייבו תורה מחמת טומאת מקדש וקדשיו הכתוב בפ' ויקרא אצל שבועת ביטוי כדכתיב ונפש כי תגע בכל דבר טמא וגו' שתים שהם ד' ובפ' ידיעות הטומאה אסקינן דהאי תנא בעי ידיעה בתחלה ובסוף והוה להו ח' ידיעות אלא דלא תנא אלא ד' קמיית' דליתנהו בכל התורה כולה או ד' בתרייתא דמייתי ליה לידי קרבן וא"ת ולמ"ד דבתרייתא חשיב אמאי נקיט בהא ידיעות טפי מבשבועות ויציאות דהא בדידהו נמי בעי ידיעות בסוף דאי לא ידע דחטא היכא מייתי קרבן וי"ל דהתם כיון דמני נקיט לישנא דענינא גופא דהיינו שבועות ויציאות לא איצטריך למתני בהו ידיעות אבל הכא היכי ליתרי טומאות ב' שהן ד' לא אפשר דאי מיני טומאות חשיב טובא נינהו ולא שייך בהו נמי לשון שהן ואי עניינא דמייתי דמחייבי ליה קרבן מחמת טומאה ב' הן קודש ומקדש. והלכך לא סגיא דלא ליתני או העלמות טומאה או ידיעות ועדיפא ליה למיתני ידיעות דמייתי ליה לידי קרבן:
יציאות השבת ב' שהם ד' פי' ב' הוצאה דעשיר מרשות שעומד בו והוצאה דעני שמוציא מרשות שאינו עומד בו שהם ד' בהדי הכנסה דעשיר שמכניס מרשות שאינו עומד בו והכנסה דעני שמכניס מרשות שעומד בו וא"ת הלא שם הוצאה והכנסה א' הוא ומה לי עשיר ומה לי עני. עד שיהיו נמנין לב' שהם ד' י"ל דמשום דמלאכת הוצאה והכנסה דשבת חידוש הוצרך התנ' לשנות בה כל צדדין שאפשר לחייב על כולם שלא נאמר אין לך אלא מקום חדושו בלבד. והחדוש שכל המלאכות תלויות בעצמן וזו תלויה ברשויות שהמפנה חפצים מזוית לזוית כל היום פטור ובהוצאה והכנסה חייב בכזית או בכגרוגרות ותדע דכלהו מלאכות גמירי ממשכן וזו הוצרך הכתוב לפרוש בה בפירוש או מן ויכלא העם מהביא או מדכתב אל יצא איש ממקומו דדרשינן אל יוציא כלומר הוא וכליו ושתים הוצאת העשיר מן הסתם. ויש מרבותינו ז"ל שבתוס' דב' היצאו' אלו נאמרו בתורה ויכלא העם מהביא וכן אל יצא איש ממקומו דאפי' למ"ד תחומין דאורייתא כדכתיב אל יצא איש ממקומו מ"מ אף הוצאה בכלל כדאמרינן אל יצא הוא וכליו דהא קרי להו במס' עירובין לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אפי' למ"ד תחומין (דרבנן) [דאורייתא] ומזה הטעם אין לוקין על התחומין מן התור' הלכך נכתב אל יצא דדרשינן מיני' אל יוציא משום הוצאה דעני. שאולי הייתי סובר שלא חייב הכתוב בחדוש הוצא' זו אלא כעין דעשיר שכן דרך רוב המוציאים להוציא מרשות שעומדים בו לרשות שאין עומדים בו ואין לך אלא מקום חדושו וא"ת כיון דחדוש הוא נימא דקראי ללאו יצאו ואזהרה שמענו עונש מניין וי"ל כיון דהוי במשכן וגלי בהו קרא להדיא וטרח למכתב הוצאה דעשיר ועני הא ודאי לכללה אהדרה ואף לעונש זו שיטת התוס'. אבל רבינו הרמב"ן ז"ל אומר דליכא תרי קראי להוצאה דלמאן דלית לי' תחומין דאורייתא ודריש אל יצא אל יוציא לא גמר מויכלא העם מהביא דדלמא בחול הוא וממשכן לא גמרי' ולא גמר העברה העברה מי"הכ כדאי' בפרק הזורק. ומיהו תנא מני להו בתרתי מן הטעם שפירש"י ז"ל דהויא מלאכה גרועה ובודאי שכן נראה פשט לשון הירושלמי שאמרו שם אר"י עני ועשיר אחד הם ומנו אותם חכמים ב' הוצאה והכנסה אחת הם ומנו אותם חכמים שתים ובמקומה הארכתי יותר בס"ד:
מראות נגעים פי' שהמצורע מביא עליה' קרבן לטהרתו שנים שהם ארבע' מראה לשון זכר הוא כדכתיב את המראה הגדול הזה ולהכי נקיט לה בל' זכר ולהכי נמי נקטוה בבתרייתא:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה