משנה מנחות ז דפוסים

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

משנה מנחות ז: הדף הראשי * מהדורה מנוקדת * נוסח הרמב"ם * נוסח הדפוסים * ברטנורא * עיקר תוספות יום טוב

משנה א[עריכה]

התודה היתה באה חמש סאין ירושלמיות, שהן שש מדבריות, שתי איפות, והאיפה שלש סאין, עשרים עשרון, עשרה לחמץ ועשרה למצה.

עשרה לחמץ, עשרון לחלה.

ועשרה למצה, ובמצה שלשה מינין, חלות ורקיקין ורבוכה, נמצאו שלשה עשרונות ושליש לכל מין, שלש חלות לעשרון.

במדה ירושלמית היו שלשים קב, חמשה עשר לחמץ, וחמשה עשר למצה.

חמשה עשר לחמץ, קב וחצי לחלה.

וחמשה עשר למצה, והמצה שלשה מינין, חלות ורקיקים ורבוכה, נמצאו חמשת קבים לכל מין, שתי חלות לקב.

משנה ב[עריכה]

המלואים היו באים כמצה שבתודה, חלות ורקיקים ורבוכה.

הנזירות היתה באה שתי ידות במצה שבתודה, חלות ורקיקים, ואין בה רבוכה, נמצאו עשרה קבים ירושלמיות, שהן ששה עשרונות ועדוין.

ומכולן היה נוטל אחד מעשרה תרומה, שנאמר (ויקרא ז), והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה לה'.

אחד, שלא יטול פרוס.

מכל קרבן, שיהו כל הקרבנות שוין, ושלא יטול מקרבן לחברו.

לכהן הזורק את דם השלמים לו יהיה, והשאר נאכל לבעלים.

משנה ג[עריכה]

השוחט את התודה בפנים, ולחמה חוץ לחומה, לא קדש הלחם.

שחטה עד שלא קרמו בתנור, ואפלו קרמו כולן חוץ מאחד מהן, לא קדש הלחם.

שחטה חוץ לזמנה וחוץ למקומה, קדש הלחם.

שחטה ונמצאת טרפה, לא קדש הלחם.

שחטה ונמצאת בעלת מום, רבי אליעזר אומר, קדש, וחכמים אומרים, לא קדש.

שחטה שלא לשמה, וכן איל המלואים וכן שני כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן, לא קדש הלחם.

משנה ד[עריכה]

נסכין שקדשו בכלי ונמצא הזבח פסול, אם יש שם זבח אחר, יקרבו עמו.

ואם לאו, יפסלו בלינה.

ולד תודה ותמורתה, והמפריש תודתו ואבדה והפריש אחרת תחתיה, אינן טעונין לחם,
שנאמר (ויקרא ז): "והקריב על זבח התודה...", -
התודה טעונה לחם, ולא ולדה ולא חליפתה ולא תמורתה טעונין לחם.

משנה ה[עריכה]

האומר הרי עלי תודה, יביא היא ולחמה מן החולין.

תודה מן החולין ולחמה מן המעשר, יביא היא ולחמה מן החולין.

תודה מן המעשר ולחמה מן החולין, יביא.

[ התודה ] היא ולחמה מן המעשר, יביא.

ולא יביא מחטי מעשר שני, אלא ממעות מעשר שני.

משנה ו[עריכה]

מנין לאומר הרי עלי תודה, שלא יביא אלא מן החולין,
שנאמר (דברים טז ב): "וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר..." -
והלא אין פסח בא אלא מן הכבשים ומן העזים,
אם כן למה נאמר "צאן ובקר", אלא - להקיש כל הבא מן הבקר ומן הצאן לפסח:
מה הפסח שהוא בא בחובה אינו בא אלא מן החולין, אף כל דבר שהוא בא בחובה, לא יבא אלא מן החולין.

לפיכך, האומר הרי עלי תודה, הרי עלי שלמים, הואיל והם באים חובה, לא יבואו אלא מן החולין.

והנסכים בכל מקום לא יבואו אלא מן החולין.

משנה מנחות ז: הדף הראשי * מהדורה מנוקדת * נוסח הרמב"ם * נוסח הדפוסים * ברטנורא * עיקר תוספות יום טוב