מלאכת שלמה על חגיגה א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א[עריכה]

הכל חייבים וכו':    רפ"ק דערכין ובירושלמי פ' הערל דף ט' ובפ' מצות חליצה דף י"ב וביד ר"פ שני דהלכות חגיגה וסימן ג'. וכתבו תוס' ז"ל פי' רש"י ז"ל בראיה מצות יראה כל זכורך והקשה הר"ר אלחנן דהא תני בסמוך בש"א הראיה שתי כסף משמע דבקרבן מיירי ותו תניא בגמ' הערל והטמא פטורין מן הראיה ופרכינן בשלמא טמא דכתיב ובאת שמה כל שישנו בביאה ישנו בהבאה אלא ערל מנלן וכו' ועוד אמרינן בירוש' ריש מכלתין בד"א בראיית קרבן אבל בראיית פנים בעזרה הכל חייבין כמו בהקהל האנשים והנשים והטף ותו תניא בגמ' ר' יוסי אומר שלש מצות נצטוו ישראל בעלייתם לרגל ראיה ושמחה וחגיגה יש בראיה מה שאין בשתיהן שהראיה כולה כליל משמע דסתם ראיה בקרבן מיירי על כן נראה לר"ת דמתני' מיירי בקרבן ובעזרה ורש"י דנקט בראיית פנים בעזרה נקט חדא דמשמע תרי ולפטורה דכולהו אתא דאף בראיית פנים בעזרה פטירי וכ"ש בראיית פנים בקרבן וגם יש ליישב דמתני' משמע ליה דבראיית פנים [נמי] איירי דקתני בסמוך איזהו קטן כל שאינו יכול לילך וכו' משמע דבקטן דאיירי ביה קאמר אלמא בראיית פנים בעזרה [איירי] שאינו יכול לילך לשם ומיהו שיטת הירושלמי לא יתכן לפי שיטת שמעתתא שלנו מפני דברים הרבה וכו' כמו שהוכיחו הם תוס' ז"ל שם בגמ' ע"ש וכן פי' בערוך בערך חג בשם רב האי גאון ז"ל דמשנתנו בראיית קרבן מיירי:

חוץ מחש"ו:    אין למדין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בהן חוץ כדאמרי' בר"פ בכל מערבין דהא תנא ושייר מקמץ ובורסי ומי שאין לו קרקע: [הגהה בברייתא בגמ' עלה ז' אינו מוזכר שם ומי שאין לו קרקע וגם הרמב"ם ז"ל בפ' שני דהלכות חגיגה לא הזכירו אכן התוס' הזכירוהו ג"כ בפ"ק דר"ה דף ו' ע"כ הגה"ה] ומיהו אי משום הני לאו שיורא הוא דפסול דגופא קחשיב לאפוקי הני דפסולין מחמת דבר אחר הוא משום אומנותו וכי תימא הא איכא חרש באזנו אחת וחגר ברגלו אחת ובעלי קביין כל הני מכללא אתיין וטמא פשיטא ליה לפי שאינו בביאה אינו בהבאה וערל מרבינן בגמ' כי טמא ואליבא דר' עקיבא אבל כל הני דמתני' רבותא אשמועי' דבעינן מיעוטא דקרא תוס' ז"ל: ובגמ' קתני חרש דומיא דשיטה וקטן מה שוטה וקטן דלאו בני דעה אף חרש דלאו בר דעה הוא וקמ"ל כדתנן בתרומות פ"ק חרש שדברו בו חכמים בכל מקום שאינו לא שומע ולא מדבר הא מדבר ואינו שומע שומע ואינו מדבר חייב תנינא להא דת"ר וכו' ופריך והתניא מדבר ואינו שומע שומע ואינו מדבר פטור ומשני אמר רבינא ואיתימא רבא מתני' אצל ראיית חרש דומיא דשוטה גבי שמחה הוא דתני ותרי מיני חרש תני מתני' וחסורי מחסרא מתני' וה"ק הכל חייבין בראיה ובשמחה חוץ מחרש המדבר ואינו שומע שומע ואינו מדבר שפטור מן הראיה ואף על פי שפטור מן הראיה חייב בשמחה ואת שאינו לא שומע ולא מדבר ושוטה וקטן פטורין אף מן השמחה הואיל ופטורין אף מכל המצות האמורות בתורה ותניא נמי הכי ובגמ' מפרש מ"ש לענין ראיה דפטירי ומ"ש לענין שמחה דמחייבו וכתבו תוס' ז"ל שומע ואינו מדבר פטור מן הראיה וחייב בשמחה והא דלא קתני נשים דמחייבו בשמחה בתר הכי לא חש להכי למיתני סורסא וכיוצא בזה מצינו בכמה מקומות ע"כ:

שוטה:    ירוש' א"ר אלעזר אתה הראת לדעת ע"כ:

וטומטום ואנדרוגינוס וכו':    גמ' ת"ר זכור להוציא את הנשים זכורך להוציא טמטום ואנדרוגינוס כל זכורך לרבות את הקטנים ואיצטרך קרא למעוטי נשים דלא תימא נילף ראיה ראיה מהקהל מה להלן נשים חייבות אע"ג דהוי נמי מ"ע שהזמן גרמא אף כאן נשים חייבות אתא קרא למעוטי וטומטום נמי בשביציו מבחוץ אלא שהגיד טמון דהא ודאי זכר הוא הלכך איצטרך קרא למעוטי דאי לטומטום סתמא לא איצטריך קרא למעוטי ספיקא וקטן מיירי בקטן שהגיע לחנוך ומדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא דעיקר קרא איצטריך לכדאחרים דתניא אחרים אומרי' המקמץ והצורף נחשת והבורסי פטורין מן הראיה משום שנאמר כל זכורך מי שראוי לעלות עם כל זכורך וכל אלו ריחן רע ואין יכולין לעלות עם חבריהם ומ"מ מטהרין גופן ומלבושם ועולים בכלל ישראל ליראות שכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ' שני דהלכות חגיגה וכן משמע קצת מלשון רש"י ז"ל שאינם פטורין לגמרי אע"פ שלא פי' שעולין בכלל ישראל כלשון הרמב"ם ז"ל מ"מ כתב דאין נראין לחצאין דקתני בברייתא מפרש אביי דר"ל דמי שאינו ראוי לעלות אלא בחבורה מועטת כגון אלו שיעשו חבורה לעצמן ע"כ:

נשים:    לא שייך לאקשוי אמאי תני נשים לשון רבים כו' דהכי דייקי' בפ"ק דקדושין טפלים חייבין נשים לא כ"ש ע"כ מתוס' ז"ל ובתוי"ט כתב עליהם וקשיא לי כו' ואני הדיוט מסתבר לע"ד דתנא אשגרת לישנא דרוב מתנייתא נקט הכא דבפ' מי שמתו תנן נשים ועבדים וקטנים פטורין וכו' גם שם בפ' שלשה שאכלו נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין וכו' גם בסוכה פ' הישן תנן נשים ועבדים וקטנים פטורין מן הסוכה וכן בכמה דוכתי לעולם כדתנא להו לענין חיוב במצות או פטור מן המצות קתני להו בלשון רבים ולהכי נמי נקט להו הכא בלשון רבים אע"פ שנפרד מהם פה הקטן היינו ג"כ מהאי טעמא גופיה שתדיר רגיל לשנות חוץ מחש"ו או חש"ו פגיעתן רעה וכו' בפרק החובל אבל גבי דיני נזיקין דהיא מילתא שאין מן הראוי להזיק א"כ גם אין ראוי להזכיר בהן לשון רבים ולהכי קתני התם פ' החובל העבד והאשה פגיעתן רעה לשון יחיד ואפשר דמהאי טעמא גופיה אקדים התם עבד לאשה כדי לתלות הקלקלה במקולקל אע"פ שבכולהו דוכתי תני נשים והדר עבדים כך נלע"ד:

ועבדים שאינם משוחררין:    פירשנוהו בראש פירקין:

והסומא:    ואפי' באחת מעיניו דכתי' ירְאה וקרינן ירָאה מה הבא לראות הקב"ה שהוא רואה לעולי רגלים בשתי עיניו ישתבח זכרו לעד ולנצח אף אותן שבאין ליראות יהיו בשתי עינים ואיכא דאמרי מהכא ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה אשר יאמר היום בהר ה' יראה כלומר יראה את המקום ואת הבאים שם ויראה לבאים שם מה לראות וכו' ואיכא דאמרי מה לראות בשתי עיניו היינו כהן שסומא באחת מעיניו שאינו רואה את הנגעים דכתיב לכל מראה עיני הכהן אף הבא ליראות בשתי עיניו. הרגמ"ה ז"ל:

ומי שאינו יכול לעלות ברגליו:    פי' רש"י ז"ל מירושלם לעזרה ורבותא נקט דלא מיבעיא מעירו דלא מצי סליק לעזרה והה"נ אם הוא אינו יכול לעלות מעירו לירושלים דפטור כדמשמע בגמ' עד הכא מאן אתיא תוס' ז"ל ומפרש בגמ' ומי שאינו יכול לעלות ברגליו לאתוי מפונקים שאין הולכין בלא מנעל דאין אדם נכנס להר הבית במנעלו דכתיב מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי: [הגהה צ"ע לע"ד ונלע"ד שאפשר שר"ל בכאן יש שלש חלוקות תרי לפיטורא ואחת לחיובא תרי לפיטורא היינו שאינו יכול לעלות מירושלים לעזרה ולא מעירו לירושלים אבל אם הוא יכול לעלות מעירו לעזרה חייב ומה שכתבו תוס' ז"ל ורבותא נקט דלא מיבעיא וכו' ר"ל רבותא נקט רש"י ז"ל שפירש מירושלם לעזרה דמש"ה הוא פטור מלעלות להראות דכ"ש שאינו יכול לעלות מעירו לעזרה אפי' שתהיה עירו סמוכה הרבה לירושלים כיון דאפי' מירושלים לעזרה אינו יכול אבל אם היה יכול לעלות מעירו לעזרה אז היה חייב דו"ק: ע"כ הגהה]

איזהו קטן וכו':    תוס' פ"ק דר"ה דף ז':

כל שאינו יכול לרכוב וכו':    גמ' מתקיף לה ר' זירא עד הכא פי' עד ירושלם מאן אתייה והלא משהוא יכול להיות חוץ מאמו יכול לאחוז ביד אביו דכדי עליה מירושלים להר הבית אתה אומר שיחנכוהו ועד ירושלם מי הביאו א"ל אביי עד הכא דמחייבא אימיה בשמחה דכתיב ושמחת אתה וביתך אייתיתיה אימיה מכאן ואילך דאימיה לא מחייבא להראות בהר הבית אם יכול לעלות ולאחוז בידיו של אביו מירושלם להר הבית חייב ואם לאו פטור וב"ש מחמרי טפי דאע"פ שאינו יכול לאחוז בידו של אביו ולעלות ברגליו כיון שהוא יכול לרכוב על כתפו של אביו וגם אין הקטן חגר חייב בחנוך מדרבנן: ירוש' ר' בון ב"ר חייא בעא קומי ר' זעירא היכן היו מראים פנים בהר הבית או בעזרה א"ל נשמעינה מן הדא הטמא פטור מן הראיה דכתיב ובאת שמה והבאתם שמה ואין טמא מת נכנס להר הבית הדא אמרה בעזרה היו מראין פנים ע"כ:

משנה ב[עריכה]

בש"א הראיה שתי כסף וכו':    בגמ' ת"ר בש"א הראיה שתי כסף שהראיה עולה כולה לגבוה מה שא"כ בחגיגה ועוד מצוני בעצרת שריבה בהן הכתוב בעולות יותר מבשלמים ובה"א הראיה מעה כסף וחגיגה שתי כסף שחגיגה ישנה לפני הַדִבֵר משא"כ בראיה דעולה שהקריבו ישראל במדבר עולת תמיד הואי ועוד מצינו בנשיאים שריבה בהן הכתוב בשלמים יותר מבעולות ובגמ' מפרש לה לכולה ברייתא וב"ש סברי דעולה שהקריבו ישראל במדבר עולת ראיה הואי ועוד תניא בגמ' ולא יראו פני ריקם בזבחים אתה אומר בזבחים או אינו אלא בעופות ומנחות ודין הוא נאמרה חגיגה להדיוט ונאמר' ראיה לגבוה מה חגיגה האמורה להדיוט זבחים אף ראיה האמורה לגבוה זבחים ומה הן זבחים עולות אתה אומר עולות או אינו אלא שלמים ודין הוא נאמרה חגיגה להדיוט ונאמרה ראיה לגבוה מה חגיגה האמורה להדיוט בראוי לו אף ראיה האמורה לגבוה בראוי לו וכן בדין שלא יהא שלחנך מלא ושלחן רבך ריקם וביד פ"א דה' חגיגה סימן ב':

משנה ג[עריכה]

עולות במועד וכו':    פ' שני דה' חגיגה סי' ח':

בי"ט הראשון של פסח:    כתב ה"ר יהוסף ז"ל ברוב הספרים גרסי' חג ע"כ:

משנה ד[עריכה]

ישראל יוצאין ידי חובתן וכו':    ביד שם פ' שני סי' י':

ובמעשר בהמה:    גם לשלמי חגיגה יוצאים במעשר בהמה אע"פ שאינם באין אלא מן החולין וכן הוא בגמ' וכן פסק שם ביד:

משנה ה[עריכה]

מי שיש לו אוכלין מרובין:    בנקודת שב"א תחת הכ"ף של אוכלין וכתבו תוס' ז"ל בירושלמי אמרי' עני וידיו רחבות קורא אני עליו איש כמתנת ידו עשיר וידיו מועטות על זה נאמר מעה כסף ושתי כסף אין פחות ממעה כסף ואין פחות משתי כסף. ופי' רש"י ז"ל עולות מרובות דכתיב איש כמתנת ידו ע"כ ושמא כיון ז"ל למה שכתבתי בשם תוס' מן הירוש' וביד פ"א דהלכות חגיגה סי' ב' י"א:

משנה ו[עריכה]

מי שלא חג וכו':    בפי' הרגמ"ה ז"ל למסכת ערכין רפ"ק מצאתי מי שלא חגג וכו' ע"כ. ואיתא בפ"ק דיומא דף ג' ובפ' שני דביצה דף כ' ובפ"ק דר"ה דף ד' ובפ"ק דמגילה דף ה' ובפ' אין דורשין דף ז' וביד שם פ"א סימן ו' ז': ונלע"ד דלרבותא נקט מי שלא חגג בחג הסכות דאע"ג דשמיני עצרת הוי רגל בפני עצמו אעפ"כ הוי תשלומין וכ"ש יום שביעי של פסח דכולן רגל אחד דהוי תשלומין ואם עבר יום ז' של פסח הוי מעוות לא יוכל לתקון ובפ' אלו מגלחין (מועד קטן דף כ"ד) וגם בפ' אין דורשין (חגיגה דף י"ז א)"ר אושעיא מנין לעצרת שיש לה תשלומין כל ז' שנאמר בחג המצות ובחג השבועות מה חג המצות יש לה תשלומין כל שבעה אף חג השבועות יש לה תשלומין כל ז' ופרכינן ואימא מקיש לחג הסכות מה חג הסכות יש לה תשלומין כל ח' אף חג השבועות יש לה תשלומין כל ח' ומשנינן תפשת מועט תפשת תפשת מרובה לא תפשת: ובברייתא ילפינן לה מהכא דתניא וחגותם אותו חג לה' שבעת ימים יכול יהא חוגג והולך כל ז' ת"ל אותו אותו אתה חוגג ואי אתה חוגג כל ז' א"כ למה נאמר ז' לתשלומין ומנין שאם לא חג י"ט הראשון של חג שחוגג והולך את כל הרגל וי"ט האחרון ת"ל בחדש השביעי תחוגו אותו ומאי תשלומין ר' יוחנן אמר תשלומין לראשון ור' אושעיא אמר תשלומין זה לזה ואיכא בינייהו חגר ביום ראשון ונתפשט ביום שני לר' יוחנן כיון דלא חזי בראשון לא חזי בשני ולר' אושעיא אע"ג דלא חזי בראשון חזי בשני ובתו"כ ר"פ י"ז דפ' אמור: גרסי' בפסיקתא שבעת ימים תחוג והלא כבר נאמר חג הסכות תעשה לך ז' ימים אלא מלמד שכל הרגל תשלומין לי"ט הראשון שאם לא חגג בו חוגג את כל הרגל כל ז' ע"כ:

אינו חייב באחריותו:    ק"ק לע"ד דנראה דשפיר טפי אי הוה תנא אין לו תקנה או שוב אין לו תשלומין:

וחסרון לא יוכל להמנות:    גמ' א"ל בר הי הי להלל האי להמנו' להמלאות מיבעי ליה א"ל זה שמנוהו חבריו לדבר מצוה והוא לא נמנה עמהם ותניא נמי הכי:

משנה ז[עריכה]

ר"ש בן מנסיא אומר וכו':    ובגמ' הוליד אין לא הוליד לא והתניא ר"ש בן מנסיא אומר גונב אדם אפשר שיחזיר גנבו ויתקן גוזל אדם אפשר שיחזיר גזלו ויתקן אבל הבא על אשת איש ואסרה לבעלה נטרד מן העולם והולך לו ומשני לא קשיא כאן באחותו פנויה הוליד אין לא הוליד לא כאן באשת איש בלא הוליד נמי יש זכרון לעונו שאסרה על בעלה ל"ש אחותו ול"ש נכרית ואב"א הא והא באשת איש ול"ק כאן באונס כאן ברצון ואב"א הא והא באונס ול"ק כאן באשת כהן כאן באשת ישראל: ומלת ויתקן בנקודת שב"א הויו וחירק הי"וד וקמץ התי"ו וצירי הקוף או בחירק הויו והיו"ד נחה והתיו בפתח ודגש כדכתיבנא טעמא בפ' בתרא דיומא סוף סי' ח'. והגיה ה"ר יהוסף ז"ל אלא למי שהיה מתוקן מתחלתו ונתעוות כבר ואיזה זה תלמוד חכם שפירש מן התורה וכתב כן מצאתי בכל הספרים פי' ועכשיו כבר נתעוות ע"כ:

משנה ח[עריכה]

היתר נדרים וכו':    פרק הגוים דף ס"ב וגם בגמ' תניא ר' אליעזר אומר יש להם על מה שיסמוכו שנא' כי יפליא כי יפליא שני פעמים אחת הפלאה לאיסור ואחת הפלאה להיתר פי' רש"י ז"ל. כי יפליא שני פעמים אחד בערכין ואחד בנזיר כי יפליא נדר בערכך כי יפליא לנדור נדר נזיר אחת הפלאה לאיסור הפלאה לשון פירוש כתרגומו ארי יפרש ולמה כתב הפלאה בשניהן אחת כשפירש ונדר ואסר עצמו בנדר ואחת שחוזר ומפרש לפני החכם ואומר כן נדרתי ולדעת כן נדרתי אבל לדעת כן לא נדרתי והרי הוא בא לידי חרטה ומתוך כך בא לידי היתר עד כאן. ר' יהושע אומר וכו' ר' יצחק אומר וכו' חנניא בן אחי ר' יהושע אומר וכו' אמר רב יהודה אמר שמואל אי הואי התם אמרי להו דידי עדיפא מדידכו שנאמר לא יחל דברו הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו אמר רבא לכולהו אית להו פרכא לבר מדשמואל דלית לה פרכא דאי מדר' אליעזר וכו' אמר רבא ואיתימא רב נחמן בר יצחק היינו דאמרי אינשי טבא פלפלתא חריפתא ממלא צנא דקרי:

הלכות שבת וכו':    ירושלמי פ' במה בהמה ובגמ' פריך הלכות שבת מיכתב כתיבן דטובא אזהרות כתיבי בשבת ומשני לא נצרכא אלא לכדר' אבא דא"ר אבא החופר גומא בשבת ואין צריך אלא לעפרה פטור עליה אע"ג דחופר גומא בונה בנין הוא ופריך כמאן כר"ש דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה גבי מוציא את המת לקוברו בשבת ומשני אפי' תימא ר' יהודה דפליג עליה כדכתבי' התם בפ' עשירי דשבת מודה בהך גומא דאילו התם הקובר את המת מתקן הוא והאי חופר גומא מקלקל הוא את חצרו. ובעי ומאי כהררין דקתני במתני' דמשמע שיש קצת רמז מן התורה ללמד ומהו הרמז ומשני מלאכת מחשבת אסרה תורה ומלאכת מחשבת בשבת לא כתיבא אלא במשכן הוא דכתי' ולפי שסמך בפרשת ויקהל פרשת שבת לפרשת משכן אנו למדין מלאכת מחשבת לשבת:

חגיגות:    מיכתב כתיבן לא צריכא לכדאמר ליה רב פפא לאביי ממאי דהאי וחגותם אותו חג לה' זביחה דילמא חוגו חגא קאמר רחמנא אלא מעתה דכתיב ויחוגו לי במדבר הכא נמי דחוגו חגא הוא וכי תימא דה"נ והכתיב ויאמר משה גם אתה תתן בידנו זבחים ועולות ודחי דילמא וכו' עד אלא אתיא מדבר מדבר כתיב הכא ויחוגו לי במדבר וכתיב התם הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר מה להלן זבחים אף כאן זבחים והאי ג"ש לאו ראיה גמורה היא דדברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן והיינו דקתני כהררים תלוין בשערה דרמז בעלמא הוא:

מעילות:    מיכתב כתיבן אמר רבא לא נצרכא אלא לכדתניא נזכר בעל הבית ולא נזכר שליח שליח מעל שליח עניא מאי קעביד וכי תימא מידי דהוי אמוציא מעות הקדש לחולין התם מידע ידע דאיכא זוזי דהקדש איבעי ליה לעיוני הכא מי ידע היינו כהררין תלוין בשערה דבסמיכה מועטת מדמינן לה למוציא מעות הקדש לחולין שהרי קרוב היא לאונס יותר מן השוגג:

שהן מקרא מועט:    מלת שהן לא גרסי' לה במשנה וכתבו תוס' ז"ל מתוך פי' רש"י ז"ל משמע דמקרא מועט והלכות מרובות הוא פי' התלוין בשערה שיש בו הלכות מרובות תלויין ברמז מקרא מועט כהר התלוי בשיער הראש וקשה לפירושו וכו' עד ונראה לה"ר אלחנן לפרש דמילתא באפי נפשה היא מקרא מועט וקאי לאהלות יש בהן מקרא מועט אצל ההלכות המרובות. וכמה ספרים יש ריוח בין מקרא מועט אדלעיל א"כ משמע דמילתא באפי נפשה היא אך בתוספתא משמע כפי' רש"י ז"ל ע"כ. ובגמ' מקרא מועט והלכות מרובות תנא נגעים ואהלות נגעים מקרא מרובה והלכות מועטות אהלות מקרא מועט והלכות מרובות ונפקא מינה דאי מסתפקא לך מילתא בנגעים עיין בקראי ואם באהלות עיין במתני':

דינין:    מיכתב כתיבן ומפורשין הן יפה ומתני' קתני יש להם סמיכה דמשמע שאינם מפורשים ומשני לא נצרכא אלא לכדרבי דתניא רבי אומר נפש תחת נפש ממון אתה אומר ממון או אינו אלא נפש ממש נאמרה נתינה למטה ונתת נפש תחת נפש ונאמרה נתינה למעלה לענין דמי ולדות דכתיב ונתן בפלילים מה להלן ממון אף כאן ממון ומאי נפש דמי נפש אם אסון יהיה:

עבודות:    מיכתב כתיבן לא נצרכא אלא להולכת הדם דתניא והקריבו זו קבלת הדם אע"פ שהוא לשון הולכה אינה אלא קבלה שהרי לאחר שחיטה נכתבה ואין הולכה אא"כ קבל הדם ואפקה רחמנא בלשון הולכה כדכתיב גבי הולכת איברים לכבש והקריב הכהן את הכל המזבחה שהיא הולכת אברים לכבש דאילו הקטרה בהדיא כתיבא והקטיר המזבחה למימרא דהולכה לא תפקה מכלל קבלה לכל דבריה ואע"ג שהיא עבודה שאפשר לבטלה שאם רצה שוחט בצד המזבח וזורק אפ"ה היכא דלא בטלה עבודה היא ומפגלין את הקרבן במחשבתה וצריכה כהן ובגדי כהונה ופוסל בה אונן ויושב וערל:

טהרות:    מיכתב כתיבן לא נצרכא אלא לשיעור מקוה דלא כתיבא דתניא ורחץ את בשרו במים במי מקוה את כל בשרו מים שכל גופו עולה בהם וכמה הן אמה על אמה ברום שלש אמות ושיערו חכמים מי מקוה מ' סאה ופי' רש"י ז"ל במי מקוה במים נקודתו בפתח משמע מים המיוחדים לאפוקי שאובים ע"כ ותוס' ז"ל דחו פי' זה ופירשו הם במי מקוה היינו אשבורן כדאמרי' מעין מטהר בזוחלין מקוה באשבורן ע"כ:

טומאות:    מיכתב כתיבן לא נצרכא אלא לכעדשה מן השרץ דלא כתיבא דתניא כל הנוגע בהם יכול בכולן ת"ל כל אשר יפול מהם עליו במותם יטמא יכול במקצתם ת"ל בהם הא כיצד עד שיגע במקצתו שהוא ככולו שיערו חכמים בכעדשה שכן חומט תחלתו בכעדשה ר' יוסי ב"ר יהודה אומר כזנב הלטאה שלאחר שנחתכה יש בה חיות ומקצתו ככולו:

עריות:    מיכתב כתיבן לא נצרכא אלא לבתו מאנוסתו דלא כתיבא דאמר רבא אמר לי רב יצחק בר' אבדימי אתיא הנה הנה לאיסורא אתיא זימה זימה לשריפה מנשואין לאונסין:

הן הן גופי תורה:    בגמ' מפרש דהן והן גופי תורה קאמר וחסר וי"ו: