ביאור:תוספתא/כלים/בבא קמא/ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

תוספתא מסכת ב"ק דכלים פרק שלישי[עריכה]

הטפלה המחברת[עריכה]

(א)

הביא שברי כלי חרס ודיבקן זה לזה, ועשאן תנור

ועשה להן טפלה, בין מבפנים ובין מבחוץ, והסיקו


ראו משנה ג, ה-ו.
חכמים מודים לר' מאיר ולר' שמעון שבמיחם הטפילה מטמאת למרות שהוא שלם, כי מקובל לחזק אותו בטפילה.
לעניין הכשות השוו מקואות ט, ד. למרות שאינה חיבור לטומאה אינה חוצצת בטבילה, וכן אבר ובשר מדולדלים באדם, והשוו לדין הטבור תוספתא נידה ד, ד.



אע"פ שאין בכל אחד ואחד כשיעור - כולן מיטמאין מגע ובאויר
הקנונים הגדולים שטפלום ביבלות ובאדמה - הרי אלו אין חיבור. הטבילן - הרי זו חוצצת עליו
חרש שטיפלו להיות מבשל הרי זה אינו חיבור
היקרין כלים לחימום זפת שטפלן להיות זופת בהן - הרי אלו חיבור
מודים חכמים לרבי מאיר ולר' שמעון במיחם שטיפלו
עד מקום שהאור שולט בו - שהוא חיבור, ועד מקום שאין האור שולט בו - שאין חבור
הטבילה - אין חוצץ עליו.
בהידוק קרויה הבריאה - הרי זה חיבור. הטפילה ולא הידק אליה - הרי זה אינו חבור.
הטבילה - אינה חוצצת עליו
כשות של קטן - הרי זה אינו חיבור. הטבילן - צואה שעל הכסא אינה חוצצת עליו
האבר והבשר המדולדלין באדם - הרי אלו אינן חיבור. טבל - אין חוצצין עליו.

(ב)
הזפת - חיבור בכלי מתכות, בדבר הראוי לה


ראו משנה ג, ז-ח. לא מקובל לתקן קיתון בזפת, אבל מקובל לתקן בה חבית.



אבל דבר שאין ראוי לה - הרי זה אין חיבור
הטבילו - הרי זה חוצצת. כיצד? קיתון הניקב ועשאו בזפת - הרי זו אינו חיבור
הטבילו - הרי זו חוצצת עליו
אבל חבית שניקבה, ועשאו בבעץ ובקנטרין ובגפרית ובזפת ובסיד ובגפסית - חיבור
ושאר כל הדברים - אינו חיבור. ורבי עקיבה מטמא בשל עץ. מפני שהוא מינו.

חרסים שבורים[עריכה]

(ג)

עריבה גדולה של חרס, אע"פ שבאה במדה - טמאה
נפחתה במוציא זיתים, אע"פ שהוא מטה על צדה ולש בה - טהורה
שמתחלה לא לכך נעשית.

(ד)
המביא ארניות ותנורין וספלים וכלי חרש מחוצה לארץ לארץ


הברייתא מנגידה שני סוגי טומאה: ארץ העמים ({טומאה על העפר) – לעומת כלי חרס (טומאה על הכלים). וראו גם תוספתא אהלות יז, ז. הטומאות אינן חלות יחדיו, אבל טומאת העמים מטמאת כל שנעשו מעפרה. לעומת זאת טומאת בית הפרס חלה רק על עפר או גוש עפר, ולא על מה שנוצר ממנו.
חרסים שהושלכו טהורים. חרסים שנשברו מכלי גדול ויש להם שימוש – טמאים. וראו משנה ג, ג, וכן משנה ד, א.



עד שלא הוסקו - טמאין משום ארץ העמים וטהורין משום כלי חרש
הוסקו - טמאין משום כלי חרש וטהורין משום ארץ העמים
נמצאת אומר: בשעת שהן טמאין משום ארץ העמים - טהורים משום כלי חרש
ובשעת שהם טמאים משום כלי חרש - טהורים משום ארץ העמים
הביא עפר ממקום הטומאה ונבלו במקום הטהרה, או ממקום הטהרה ונבלו במקום הטומאה - טמא
נבלו על גבי הסלע, למרות שהסלע טהור בודאי אפילו במקום הטהרה - טמא.
הלובן לבנים בבית הפרס, במקום הטומאה – טמא, במקום הטהרה - טהור
ר' שמעון אומר: אפילו לבינה מבית הפרס ממקום הטומאה - טהור
שלא אמרו אלא גוש כברייתו.
חזקת חרסין הנמצאין בכל מקום – טהורין, חוץ מן הנמצאין בבית היוצר
מפני שרובן מן הגסטראות
חרש שפירש מדפנה של חבית ומן דפנה של קדרה
ר' שמעון בן אלעזר אומר משם ר"מ, וכן היה ר' יהודה אומר כדבריו
כדרך קבלתה – טמאה, שלא כדרך קבלתה - טהורה
ניטלה האוזן ונשבר החידוד - ר' יהודה מטמא וחכמים מטהרין
שכלי שטהר שעה אחת - אין לו טומאה לעולם.

(ה)
חבית שנפחתה, ומקבל על דפנה; או שנחלקה כמין שתי עריבות


בניגוד לעריבה השבורה שבהלכה ג, החבית בנויה כדי לשמש בשכיבה. וראו משנה ד, א-ג.
החלק של החבית השבורה שעדיין יכול להכיל משקה – מטמא במגע ובאויר. שאר החלקים מטמאים במגע בלבד.



ר' יהודה מטהר וחכמים מטמאין, שמתחלה לכך נעשית
להיות מוטה על צדה, ומוציא מה שבתוכו לצדדין
ואם היתה גיסטרא - הרי זו טהורה, שלא אמרו שירין לשירין, אלא שירין לכלים
איזו היא גיסטרא? כל שנסדקין אזניה, ואפילו אחת מהן
נסדקה למטה מאזניה, אע"פ שאזניה קיימות - הרי זו כגיסטרא
ואם מתחלה עשאה שלא אזנים - נדונת כחבית
היתה מוטה על צדה כמין קתדרא - הוא הדבר
כל המתקבל עמה מים בשעה שהוא מערה משקין לתוכה - מטמא במגע ובאויר
כל שאין מקבל עמה מים בשעה שמערה משקין לתוכה - מטמא במגע ואין מטמא באויר.

(ו)
שולי הקרפאות ושולי הקיסום הצידוניים, וכלי חרש ששוליו חדים

וכדברי ר' נתן הקוז והקוד הבבלי שנסדקו מלמעלה ומקבלין כשיעור מלמטה
אע"פ שאינן יכולין לישב שלא מסומכין – טמאין, שלכך נעשו מתחלתן
שולי כלי עצים וכלי זכוכית וכלי עצם קרטיסין, שפן ועשאן ומקבלין כל שהן - טמאין
היה שוות מן השפה הפנימית ולפנים הימנה ולחוץ - טהורה

כלי חרס בתהליך הייצור[עריכה]

כלי חרש מקבלין טומאה משתגמר מלאכתן, דברי ר"מ. ר' יהודה אומר: משיצרפו בכבשן

צרפן אפילו בגפת – טמאה, ואינו חושש שמא מיצה משקין


כלי חרס שנשרף עם גפת זיתים טמאים בתוכו, ואין חוששים שמא יצא השמן מהזיתים וטימא כלים נוספים, שהרי אינם מקבלים טומאה בטרם נשרפו. וראו לביטוי האחרון גם תוספתא פרה ה, א.



ומשם רשות עם הארץ אין חושש להן, וחבר - אפילו בא לאחר שלשה ימים ונוטל.

(ז)
גילה חפאין ומצא אבק על גבי כלים - הרי זו נוטל אחד


ראו תוספתא פרה ה, א-ב: אם החבר מוצא סימנים שהכלים עמדו במקום מחופים (כגון אבק) – הוא יכול לקחת אפילו לאחר שלושה ימים; אבל אם חסר אחד הכלים – הם ברשות ע"ה, וטמאים.
במקום שנוהגים לשקע קדירות "נאות" בטיט, וע"ה מוכר אותן לחבר, הרי ערימת הקדירות ("עמוד") שהוא מוכר ממנה טמאה, והאחרות טהורות. אם ע"ה אינו נוגע ישירות בקדירה אלא באמצעות כלי – הקדירה טהורה.
לעניין "חזקת המשתמר" השוו ע"ז ה, ג.



כולו ברשות בעם הארץ, מקום שמשקעין את הנאות בטיט הלבן, והחבר עומד על שיקוע.
העמוד שהוא עומד - אינו טמא אלא אותו עמוד בלבד
חבר עומד מלמעלה, ועם הארץ עומד מלמטה, ושולה ונותן לו
ועם הארץ נאמן לומר לא טמאתי, מפני שהוא בחזקת המשתמר.