ביאור:תוספתא/פרה/ה

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

תוספתא מסכת פרה פרק חמישי

הכלי למי החטאת

(א)
המביא כלי חרס לחטאת - טובל ולן על הכבשן

ראו משנה ה, א. כאן נוספה הסתייגות מהדרישות של ר' שמעון ור' יוסי לסדר שני או שלישי, שמדובר שמצא את התנור פתוח. לבסוף נוספה כאן גם משנה אחרונה המבטלת את ההגבלות הללו לחלוטין.
אם החבר מוצא סימנים שהכלים עמדו במקום מחופים (כגון אבק) – הוא יכול לקחת אפילו לאחר שלושה ימים; אבל אם חסר אחד הכלים – הם ברשות ע"ה, וטמאים.

לן עד שלא טבל – רבי מטמא. את הכלי
ר' יוסי בר' יהודה אומר: לן ואח"כ טבל, אם לא היה בחזקת המשתמר - טמא.
לתרומה - פותח כבשן ונוטל.
מצאו פתוח, או שנפתח אחד מהן
ר"ש אומר: מן הסדר השני. רבי יוסי אומר: מן הסדר השלישי
ר"ש בן יהודה אומר משום ר"ש: בית שמאי אומרים: מסדר השלישי, וב"ה אומרים: מן הסדר השני
וזו משנה הראשונה.
רבותינו אומרים: פותח ונוטל ואינו נמנע
והחבר בא אפילו לאחר ג' ימים, ונוטל
גילה חפאים ומצא אבק על גבי כלים - הרי זה נוטל
ניטל אחד מהן - כולן ברשות עם הארץ.

(ב)

מקום ששם משקעין את הנאות קדרות שלא נשרפו לגמרי בטיט הלבן, וחבר עומד על שיקועו

העומד שעומד עליו אינו טמא, אלא אותו עמוד בלבד.

במקום שנוהגים לשקע קדירות "נאות" בטיט, וע"ה מוכר אותן לחבר, הרי ערימת הקדירות ("עמוד") שהוא מוכר ממנה טמאה, והאחרות טהורות. אם ע"ה אינו נוגע ישירות בקדירה אלא באמצעות כלי – הקדירה טהורה.
לעניין "חזקת המשתמר" השוו ע"ז ה, ג.

החבר עומד למעלה ועם הארץ למטה - שולה ונותן לו.
נאמן עם הארץ לומר 'לא טמאתי', מפני שהוא בחזקת המשתמר.

מילוי המים בכלי

(ג)

מילא דלי לשתות, חשב עליו עד שלא הגיע למים וערה - צריך לנגב.

אם משהגיע למים חשב עליו מערה ואינו צריך לנגב.

אם מילא דלי במים חיים, ולפני שהגיע הדלי למים חשב לשתות את המים – עליו לשפוך את המים ולנגב את הדלי לפני שימלא אותו שוב. אבל אם שינה את דעתו לאחר שמילא את הדלי – אינו צריך לנגב אותו, ורשב"ג אף טוען שאינו צריך לשפוך את המים. וראו משנה ה, ב.
במקרה השני לא חשב לשתות, אלא הדלי נשמט והתמלא מעצמו. ת"ק סובר שצריך לשפוך ולנגב ורשב"ג מכשיר את המים.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: א"צ לערות.
שלשל דלי למלאות, ונפסק החבל מידו
אם עד שלא הגיע למים חשב עליו - יערה וצריך לנגב
רבן שמעון בן גמליאל אומר: א"צ לערות.

(ד)

שפופרת שחתכה לחטאת

ר"א אומר: יטביל וא"צ לטמא. ר' יהושע אומר: יטמא ויטביל.

ראו משנה ה, ד. הברייתא מוסיפה את מחלוקת ר' שמעון וחכמים.

כנס לתוכה מי חטאת ואפר חטאת, אם עד שלא יטבילנה – טמא
ומעשה באחד שחתך שפופרת בבית שערים
והיה ר"ש מטהר וחכמים מטמאין.

(ה)
הכל כשרין לקדש, חוץ מן החרש שוטה וקטן

ראו משנה ה, ד.

ר' יהודה מכשיר בקטן. רבי ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא אומר
חרש שוטה וקטן שקדשו, ואחרים רואין אותן - קדושן כשר.
טומטום - קדושו פסול. מפני שהוא ספק ערל, והערל פסול לקדש
אנדרוגינוס - קדושו כשר. ורבי יהודה פוסל מפני שהוא ספק אשה, ואשה פסולה לקדש.

סוג הכלי למי החטאת

(ו)
של כלי עץ, כלי עצם וכלי זכוכית - אין מקדשין. ביצת הנעמית היען כשרה לקדש בה.

ראו משנה ה, ה-ז.

בין החוקק באמת המים בין בית הקבלה, אע"פ שתלשוה המים וחברוהו
אין ממלאין בה ואין מקדשין בה, ואין מזין ממנה
ואינה צריכה צמיד פתיל, ואין פוסלת את המקוה.
תלשה וחברה, וחשב עליה אחר תלישתה - ממלאין בה ומקדשין בה ומזין הימנה
וצריכה צמיד פתיל ופוסלת את המקוה.

(ז)

מעיין היורד למכתשת ומבקש לקדש בה - מפסיק ומנגב, וחוזר וממשיך אמת המים ומקדש.
שוקעת שנממיות סובבות אותה, אם היו מעורבות כשפופרת הנוד - קדוש אחד לכולן

ואם לאו - צריכה קדוש לכל אחד ואחד.

ראו משנה ה, ז. לדעת ר' אליעזר אפילו אם הטיט אינו חלק מהשוקת המים המובלים אליה בעזרתו נחשבים כאילו הובאו בידי אדם ולכן כשרים. אבל אם השוקת עצמה מטיט והיא מתפרקת – היא פסולה.

ר' יהודה אומר משום ר"א עשה לה עטרה של טיט כדי שילכו מים לשם
בין שניטלת עמה ובין שאין ניטלת עמה כשרה.
השוקת של טיט אם נטלת עמה כשרה ואם לאו פסולה.

(ח)

שתי אבנים שהקיפן זו לזו ועשאן שוקת, וכן שתי עריבות, וכן השוקת שנחלקה

א"ר יוסי בזו הלכה קפצתי לפני ר"ע ואמרתי לפניו

ראו משנה ה, ח-ט, וכן משנה ו, ג. אם הספוג נפל לאחר שקידש את המים – סוחט אותו והמים כשרים.

שתיהן אינן מקודשות, שהמים שבסדק אינן אוגדין ככלי
ואם נגע בספוג שהמים חוצה לו - פסולה.
ואם לא נפל אלא לתוך מקודשין - נוטלן וסוחטן, והמים כשרין.