ביאור:תוספתא/אהלות/יח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

תוספתא מסכת אהלות פרק שמונה עשר[עריכה]

טומאת ארץ העמים[עריכה]

(א)

חומר בארץ העמים שאין בבית הפרס, ובבית הפרס שאין בארץ העמים
שארץ העמים - בתולה שלה טמאה ומטמאה בביאה, ואין לך טהרה מטומאתה

מה שאין כן בבית הפרס.


ראו משנה יח, ו-ז. ארץ העמים טמאה בלי קשר למת שבתוכה, ולכן אפילו קרקע בתולה טמאה, ואין אפשרות לטהר אותה. מאותה סיבה אין הטומאה פוקעת גם לאחר שריצף אותה.
אבל אם היא גובלת בא"י היא טהורה. ר' שמעון מציע להשתמש בים כגבול מטהר למתקני עיבוד עורות, כאמור במשנה ו שם; אבל דחו את דעתו כי המתקנים משתמשים בבריכה נפרדת מהים.
דרכי העולים לרגל טהורות למרות שהן עוברות בארץ העמים.



חומר בבית הפרס, שאפי' טהרה מקפתו מארבע רוחותיו הרי הוא בחזקת בית הפרס.
ארץ העמים, אם יכול ליכנס לה בטהרה - טהורה
וכמה תהא סמוכה ויהא יכול ליכנס לה בטהרה?
רשב"ג אומר: אפי' תלם אחד טמא - הרי זה מפסיק
אמר ר"ש: יכול אני להאכיל את הכהנים טהרות בבורסקי שבצידן ושבעדירות שבלבלן מקומות לעיבוד עורות
מפני שסמוכין לים או לנהר
אמרו לו: הרי פסקין בריכה נפרדת מהים מפסיק.
חזקת דרכים של עולי בבל, אע"פ שמובלעות בארץ העמים - טהורות
רשב"ג אומר: עד מקום שאדם פונה מימינו ומשמאלו לעשות צרכיו ואין בוש.
עיירות המובלעות בארץ ישראל, כגון סוסיתא וחברותיה, אשקלון וחברותיה
אע"פ שפטורות מן המעשר ומן השביעית - אין בהם משום ארץ העמים.

(ב)

הנכנס לארץ העמים בשידה ובמגדל - טהור

בקרון בעגלה ובספינה ובאסדא - טמא.


מי שעבר באויר מעל ארץ העמים – טהור, אבל אפילו אם נכנס בספינה מעל הים או נהר – טמא.
כלי חרס וספסלים – השוו לדין בית המנוגע, תוספתא נגעים ז, ז.



המכניס ראשו ורובו לארץ העמים - טמא
כלי חרס שהכניס אוירו לארץ העמים טמא.
הספסלין והקתדראות שהכניס רובן לארץ העמים טמאין.

טומאת מדור העמים[עריכה]

(ג)

הכל עושין מדור העמים. אפי' עבד ואפי' שפחה ואפי' סריס ואפי' קטן בן תשע שנים ויום אחד.

עובד כוכבים הנשאוי כותית, וכותי הנשאוי עובדת כוכבים


הכותים עצמם אינם מטמאים את מגוריהם, אבל אם הם נשואים לגויים – כן. וראו נדה ז, ד.
לעניין אורך השהיה המטמאת את המגורים ראו גם משנה יח, ז.
לעניין דרך השמירה השוו ע"ז ה, ד.



עובד כוכבים שעבדיו כותים, וכותי שעבדיו עובדי כוכבים - עושים מדור העמים.
על מדור העמים תולין. את התרומה ר' יוסי בר' יהודה אומר: אף שורפין
וכמה ישהה בתוכו ויהא צריך בדיקה?
אבא יודן איש צידן משום ר' אליעזר: ארבעים יום אע"פ שאין עמו אשה, והלכה כדבריו.
היה זה נכנס וזה יוצא, גויים שונים ולא שהה שם ארבעים יום - טהור
ואם שהה שם גוי אחד ארבעים יום - טמא
מת השומר, אם שהה שם ארבעים יום - טמא
בזמן שנכנס ויוצא, השומר אע"פ ששהה שם ארבעים יום – טהור, מפני שהוא בחזקת המשתמר.
הכל נאמנין עליו לשמרו, ואפי' עבד ואפי' אשה, אפי' קטן בן תשע שנים ויום אחד.

(ד)
ביבין היוצאין מארץ העמים לארץ ישראל


ראו משנה יח, ח, שהביבים של מגורי הגויים טמאים.



עושה להן סריגות, סורגים וממעטן עד פחות מטפח.

(ה)
כיצד בודקין מדור העמים? ישראל נכנס תחלה ואח"כ כהן


הגזירה חלה אפילו אם המקום נקי ומרוצף, ודווקא אחרי שבדק ישראל את המקום יכול הכהן להכנס, בניגוד לכללי בית המנוגע.



ואם נכנס כהן תחילה, אע"פ מצאו רצוף בשיש או בפסיפס - טמא.

(ו)
חנות אין בה משום מדור העמים, אלא אם כן דר בתוכה.


ראו משנה יח, ט. נראה שהברייתא חולקת על רשב"ג שם.
בעניין חו"ל מחדשת הברייתא דין חשוב, ולעניין בית הפרס ראו לעיל יז, ג, וכאן הרחיבו דין זה עוד.
לעניין מקום הלגיונות ובית הזינות ראו משנה יח, י.אם הגוי גר בחצר – גם בית השער טמא, אבל אם רק היה בבית השער – הוא טהור, כאמור שם. אבל האסטונית אינה טמאה אלא אם דר בתוכה ממש.



אסטוונית אין בה משום מדור העמים אלא אם כן דר בתוכה
מדור העמים, אע"פ שחרב - ה"ז טמא, ואין מדור העמים ובית הפרס בחו"ל
האוריאות והאוצרות, והמרחץ ובית שער, ובית המים ואויר החצר
המרגנין והבורגין והסוכות והמשוכות והצרופין והאוהלין - אין בהם משום מדור העמים.
הקסטראות והלגיונות - רבי מטמא וחכמים מטהרין.
בית החיצון ובית הזינות הוא מקום החיצים - ר' יהודה מטמא ור' יוסי מטהר.
בית שער ואויר החצר, בזמן שהן מעורבין במדור העמים - טמאין משום מדור העמים
אם אין מעורבין במדור העמים - אין בהן משום מדור העמים.
והאסטונות, אע"פ שמעורבות במדור העמים - אין בהן משום מדור העמים.

מובלעות בגבול א"י[עריכה]

(ז)

ואיזהו מזרח קיסרי? מכנגד טטרפלון שלה ועד כנגד בית הגת שלה.

העיד יהודה הנחתום על סטיו המזרחי שהוא טהור


ראו משנה יח, ט.
ושאר כולה – המשך דברי ת"ק.
קסרי וקיסריון היו ערי גבול. חלקן טמא משום הקברות, וחלקן משום ארץ העמים.



ושאר כולה - טמאה משום ארץ העמים.
ואיזהו מערב קיסריון? – מנגד קורם שלא גזבר בן שאול, ועד סוף החומה הישנה
ושאר כולה – טמאה משום ארץ העמים.

(ח)

ההולך מעכו לכזיב, מימינו - הדרך טהורה משם ארץ העמים

וחייבת במעשר ובשביעית, עד שתיודע שהיא פטורה


בין כזיב לעכו היתה רצועה של ארץ העמים לאורך הים. מזרחה יותר היה א"י.



משמאל למערב - הדרך טמאה משם ארץ העמים
ופטורה מן המעשרות ומן השביעית, עד שתיודע שהיא חייבת
עד כזיב. ר' ישמעאל בר' יוסי אומר משם אביו: עד לבלבן. ראו לעיל הלכה א.

(ט)

בראשונה היו אומרים: מקבר גדול ועד נגב ועד תרעין היו טמאין

ונמנו עליהן חכמים וטיהרום.


בסופו של דבר, למרות האמור לעיל הלכה ז, החשיבו את קיסריה כעיר מובלעת, שפטורה מתרומות ומעשרות ושביעית אבל טהורה משום ארץ העמים כמו סוסיתא ואשקלון הנזכרות לעיל הלכה א.
פסק הדין הגיע מלמטה, ממנהגי הציבור. הגויים שהופתעו ממנו הלכו לברר שמא התירו ליהודים גם לאכול חזירים...



העיד ר' יהודה בן יעקב מבית גובריא ויעקב בר' יצחק מבית גופנין
על קיסרי שהחזיקו בה מעולם, והתירוה שלא במניין.
א"ר חנין: אותה שנה שביעית היתה
והלכו עובדי כוכבים לקרקסיאות שלהן, והניחו שוק מלא פירות, באו ישראל ובזזום.
בחזירתן אמרו: בואו נלך אצל חכמים, שמא התירו להן חזירים.
א"ר זריקא: בחמשה באדר השני נמנו עליה עשרים וארבעה זקנים והתירוה
שהיו הכל נכנסים לתוכה.

(י)

מעשה ברבי ור' ישמעאל בר' יוסי ור' אלעזר הקפר
ששבתו בחנות של עובד כוכבים בלוד, והיה ר' פינחס בן יאיר יושב לפניהן

אמרו לו: אשקלון, מה אתם בה?


דיון על אשקלון שנזכרה בהלכה א, שהתקיים בחנות של גוי בלוד. ניתן לשהות בבסילקאות שם ולמכור תבואה. חובת הטבילה היא משום חשש שמא נגע בגוי, ולא מהתורה. והשוו ללשון דין האונן בפסחים ח, ח.
ר' ישמעאל בר' יוסי אמנם טיהר את אשקלון מטומאת ארץ העמים, אבל לא העז לפטור אותה ממעשרות, שהם דאורייתא.



אמר להן: מוכרים חטין בבסילקאות שלהן וטובלין ואוכלים בתרומתנו לערב
אמרו לו: מהו שנהא בה מארץ העמים?
אמר להן: כשישהה מ' יום כדין מדורי גויים
אמרו לו: א"כ בואו ונמנה עליה לפוטרה מן המעשרות! ולא נמנה עמהם ר' ישמעאל בר' יוסי
כשיצא, אמר רבי: מפני מה לא נמנית עמנו?
א"ל: על טומאה אחת שטמאתי – טיהרתי, ולא מעשרות
מתירא אני מבית דין הגדול, שמא יריצו את ראשי.