ביאור:משנה אהלות פרק ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.


משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

מסכת אהלות: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח

מסכת אהלות עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח

----

המטמאים בדרכי הטומאה השונות[עריכה]

חטיבה I: מטמאים באהל[עריכה]

(א) אֵלּוּ מְטַמִּין בְּאָהֵל: הַמֵּת, וְכַזַּיִת מִן הַמֵּת,

בשר המת שהרקיב אינו מטמא, אלא אם הוא בכמות גדולה של מלוא תרווד, ראו תוספתא נידה ו, ח.

העצמות היחידות שמטמאות באוהל בלי בשר הן השדרה והגולגולת. לכן כשמציינים את הקברים מציינים רק אותן, ראו תוספתא שקלים א, א.

להגדרת "איבר" מהמת ומהחי, וכן לדרך מניית האיברים – ראו בסוף פרק א.

רוב בניין – נפח של מת אחד. יתכן שאין רוב המת רביעית, כגון נפל.

וְכַזַּיִת מִן נֶצֶל, הפרשה נוזלית מהמת וּמְלֹא תַרְוָד רָקָב,
הַשִּׁזְרָה, וְהַגֻּלְגֹּלֶת,
אֵבֶר מִן הַמֵּת, אֵבֶר מִן הַחַי שֶׁיֵּשׁ עֲלֵיהֶן בָּשָׂר כָּרָאוּי,
רֹבַע עֲצָמוֹת מֵרֹב הַבִּנְיָן אוֹ מֵרֹב הַמִּנְיָן.

רֹב בִּנְיָנוֹ וְרֹב מִנְיָנוֹ שֶׁלַּמֵּת, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּהֶם רֹבַע - טְמֵאִין.

וְכַמָּה הוּא רֹב מִנְיָנוֹ? – מֵאָה וְעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה. איברים. רוב מ248.


(ב) רְבִיעִית דָּם, וּרְבִיעִית דַּם תְּבוּסָה מִמֵּת אֶחָד.

דם תבוסה – ראו לקמן, ג, ה.

ר' עקיבא כבית שמאי בעדיות א, ז, וראו גם לקמן משנה ו.

וראו תוספתא ג, א, שר' יהודה מוסר נוסח שונה של המחלוקת בעניין רביעית הדם.

ראו שם הלכה ב, שאבא שאול מסכים עקרונית עם ר' עקיבא, אבל הוא טוען שאין מציאות שיצא כל דמו של קטן ואין בו רביעית.

ר' אליעזר רואה את הרימה כחלק מגוף המת, למרות שהיא חיה.

אפר אנשים שרופים מטמא לדעת ר' אליעזר.

וראו תוספתא ב, ב, הגדרת "עפר קברות" ששיעורו מלוא תרווד ועוד: תערובת של רקב המת עם חומרים אורגניים נוספים. ר' שמעון מטהר אותו, וחכמים מטמאים אותו כמו רקב, לעיל משנה א, אבל גם הם מודים שאין העפר והרקב מטמא במגע, אלא רק במשא ובאוהל.

רְבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר: מִשְּׁנֵי מֵתִים.
דַּם קָטָן שֶׁיָּצָא כֻלּוֹ,
רְבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר: כָּל שֶׁהוּא. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: רְבִיעִית.
כַּזַּיִת רִמָּה, בֵין חָיָה, בֵין מֵתָה - רְבִּי אֱלִיעֶזֶר מְטַמֵּא כִבְשָׂרוֹ, וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין.
אֵפֶר שְׂרוּפִים, רְבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: שֵׁעוּרוֹ כְּרֹבַע, וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין.
מְלֹא תַרְוָד וָעוֹד עֲפַר קְבָרוֹת - טָמֵא. רְבִּי שִׁמְעוֹן מְטַהֵר.
וּמְלֹא תַרְוָד רָקָב שֶׁגְּבָלוֹ בַמַּיִם - אֵינוּ חִבּוּר לַטֻּמְאָה.


חטיבה II: מטמאים במגע ובמשא[עריכה]

(ג) אֵלּוּ מְטַמִּין בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא, וְאֵינָן מְטַמִּין בְּאָהֵל:

טומאת משא למת אינה מפורשת במקרא, ולמדו אותה בקל וחומר מנבלה, ראו ספרי חוקת קכז.

וראו תוספתא ד, א, שר' יהושע מונה גם דוגמאות למטמאים במשא ובאוהל ולא במגע.

בית הפרס – ראו לקמן יז, א.

המשנה בשיטת ר' אליעזר בעדויות ו, ג, שעצם של איבר מן החי מטמאת גם בלי בשר כראוי.

היו כבר במצרים העתיקה ניתוחים של פתיחת הגולגולת באמצעות מקדח, וחלק מהמנותחים החלימו; וראו סיפור כזה מימי חז"ל, בתוספתא ב, ד.

ר' מאיר בשיטת בית שמאי.

עֶצֶם כִּשְׂעוֹרָה, וְאֶרֶץ הָעַמִּים, עפר חו"ל וּבֵית הַפְּרַס,
וְאֵבֶר מִן הַמֵּת וְאֵבֶר מִן הַחַי שֶׁאֵין עֲלֵיהֶן בָּשָׂר כָּרָאוּי, הַשִּׁזְרָה וְהַגֻּלְגֹּלֶת שֶׁחָסָרוּ.
כַּמָּה הוּא חֶסְרוֹנָן? - בֵּית שַׁמַּי אוֹמְרִים: שְׁתֵּי חֲלָיוֹת; וּבֵית הֶלֵּל אוֹמְרִים: אֲפִלּוּ חָלְיָה אַחַת.
וּבַגֻּלְגּלֶת - בֵּית שַׁמַּי אוֹמְרִים: מְלֹא מַקְדֵּחַ; וּבֵית הֶלֵּל אוֹמְרִים: כְּדֵי שֶׁיִּנָּטֵל מִן הַחַי וְיָמוּת.
בְּאֵיזֶה מַקְדֵּחַ אָמָרוּ? - בַּקָּטָן שֶׁלָּרוֹפְאִין, דִּבְרֵי רְבִּי מֵאִיר.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בַּגָּדוֹל שֶׁלַּלִּשְׁכָּה.


חטיבה III: מטמאים במגע ובאהל[עריכה]

הגולל הוא האבן שעל המת, וכן האבן הסותמת את כוך הקבורה וכן האבן הסותמת את מערת הקבורה בכלל. הדופק הוא האבן המחזיקה את הגולל. וראו לקמן טו, ח ואילך.

ר' אליעזר רואה את הטומאות כהיררכיות, בדומה לתיאור שבכלים א. לכן לדעתו מה שמטמא במגע מטמא גם במשא, וראו תוספתא ג, ד.

ר' יהושע כדעת חכמים במשנה ב: אם הגולל על הקבר ממש, ויש תחתיו עפר קברות – הוא מטמא במשא. וראו בתוספתא ג, ה, שחצי גולל אינו מטמא.

(ד) הַגּוֹלֵל וְהַדּוֹפֵק מְטַמִּין בְּמַגָּע וּבְאָהֵל, וְאֵינָן מְטַמִּין בְּמַשָּׂא.

רְבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מְטַמִּין בְּמַשָּׂא.
רְבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: אִם יֵשׁ תַּחְתֵּיהֶם עֲפַר קְבָרוֹת - מְטַמִּין בְּמַשָּׂא,
וְאִם לָאו - אֵינָן מְטַמִּין בְּמַשָּׂא.
אֵי זֶה הוּא הַדּוֹפֵק? - אֶת שֶׁהַגּוֹלֵל נִשְׁעָן עָלָיו,
אֲבָל דְּפֵק דּוֹפְקִין - טָהוֹר.


חטיבה IV: טהורים[עריכה]

(ה) אֵלּוּ, אִם חָסָרוּ - טְהוֹרִין:

מידות המינימום לטומאה, והשוו לעיל משנה ב לגבי רביעית דם.

אבר מאדם חי מטמא, ראו משנה א. וראו עדויות ו, ג: הטענה שאיבר מן החי שחסרה בו חתיכה מהעצם אינו מטמא היא בשיטת ר' אליעזר ור' יהושע.

כַּזַּיִת מִן הַמֵּת, וְכַזַּיִת נֶצֶל, וּמְלֹא תַרְוָד רָקָב, וּרְבִיעִית דָּם,
וְעֶצֶם כִּשְׂעוֹרָה, וְאֵבֶר מִן הַחַי שֶׁחָסַר עַצְמוֹ. מהעצם


(ו) וְהַשִּׁזְרָה וְהַגֻּלְגֹּלֶת מִשְּׁנֵי מֵתִים, וּרְבִיעִית דָּם מִשְּׁנֵי מֵתִים,

ראו עדיות א, ז: ר' עקיבא כבית שמאי!

וראו טענת ר' יהודה בתוספתא ד, ב, שר' עקיבא חזר בו, ור' שמעון שמתנגד לטענה זו.

גם חכמים מטמאים כזית מן המת או נצל, או מלוא תרווד רקב משני מתים, ראו תוספתא ד, ג.

וְרֹבַע עֲצָמוֹת מִשְּׁנֵי מֵתִים, וְאֵבֶר מִן הַמֵּת מִשְּׁנֵי מֵתִים,
וְאֵבֶר מִן הַחַי מִשְּׁנֵי אֲנָשִׁים - רְבִּי עֲקִיבָה מְטַמֵּא, וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין.


(ז) עֶצֶם כִּשְׂעוֹרָה שֶׁנֶּחֱלַק לִשְׁנַיִם - רְבִּי עֲקִיבָה מְטַמֵּא, רְבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי מְטַהֵר.

ר' יוחנן בן נורי דורש את המשנה הקדומה.

ר' שמעון רואה את המידה "כשעורה" (משנה ג) כמידת המינימום של עצם גם לעניין הרובע (משנה א).

לגבי שאר המטמאים שנחלקו – ראו לקמן ג, א.

אָמַר רְבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי: לֹא אָמְרוּ 'עֲצָמוֹת כִּשְׂעוֹרָה', אֶלָּא 'עֶצֶם כִּשְׂעוֹרָה'.

רֹבַע עֲצָמוֹת שֶׁנִּדַּקְדְּקוּ, שהתרסקו וְאֵין בְּכָל אֶחָד וְאֶחָד עֶצֶם כִּשְׂעוֹרָה,

רְבִּי שִׁמְעוֹן מְטַהֵר, וַחֲכָמִים מְטַמְּאִין.

וְאֵבֶר מִן הַחַי שֶׁנֶּחֱלַק לִשְׁנַיִם - טָהוֹר.

רְבִּי יוֹסֵה מְטַמֵּא. וּמוֹדֶה שֶׁאִם נִטַּל חֲצָיִים נלקח לא בבת אחת - שֶׁהוּא טָהוֹר.