ביאור:ספרי זוטא במדבר/יט
פרק יט[עריכה]
פסוק ב[עריכה]
הפרה האדומה, שערכה היה רב, היתה ממומנת דווקא מתרומת הלשכה של חצאי השקלים, וראו שקלים ד ב, ולא מכספים של נדבנים יחידים או מכספי קרנות של נשים, של גרים או של עבדים – למרות שהנשים, הגרים והעבדים יכולים להשתתף במגבית מחצית השקל אם רצו בכך; ראו שקלים א ה. וראו טענה דומה לעיל טו א. |
"דבר אל בני ישראל" - משל צבור היתה פרה באה
אינה באה לא משל יחידים, ולא משל גרים, ולא משל נשים, ולא משל עבדים
ומנין לרבות את כולם שישקלו או שישתתפו? אמרת "וידבר ה' אל משה" - לרבות את היחידים
"דבר אל בני ישראל" - לרבות את הגרים "ואמרת אליהם" - ריבה נשים ועבדים
ההסבר הרווח בספרי זוטא לחיוב הקטנים במצוות הוא חינוך והרגלה של הקטן לעשות מצוות, ואילו בתוספתא חגיגה נראה שהחובה היא כחובת המבוגר; וראו דיון בהערה לעיל טו לח. |
ובצד השני אתה אומר: "בני ישראל" - להזהיר הגדולים על ידי הקטנים, להנהיגם במצות!
משה ואהרון היו אחראים על הפרה ועל השמן למאור, וכן לדורות, שהיו ממנים גזברים כאחראים על חפצי הקודש; וראו גם שקלים ה ב. |
"ויקחו אליך" - יביאוה אליך ותהא גזבר עליה. יכול שאין לי שהיה משה גזבר אלא על הפרה?
ומניין אף על השמן? תלמוד לומר "ויקחו אליך שמן זית זך" (שמות כז, כ).
יכול שאין לי שהיה גזבר על הפרה אלא משה, ומניין אף אהרן?
אמרת "וידבר ה' אל משה ואל אהרן", הקיש אהרן למשה: מה משה גזבר על הפרה - אף אהרן גזבר על הפרה
ומניין שימנו גזברין לדורות? תלמוד לומר "ואתה תצוה את בני ישראל" (שמות כז, כ)
כל זמן שהפרה בחיים – אין לעשות בה מלאכה; וכן אין לעשות מלאכה בזמן מילוי המים וזריית האפר עליהם ("קידוש"); אבל אסיפת האפר אינה פוסלת אפילו אם הפסיק ועשה מלאכה אחרת במקביל; וראו לעניין הפרה בחייה פרה ד ד, "עד שתיעשה אפר", ולעניין הממלא והמקדש שם ז א. |
לפה שנאמר "ושרף את הפרה לעיניו" – שיהיו עיניו בה, כלומר שלא יעשה בה מלאכה שלא יעשה בה מלאכה; ואם עשה בה מלאכה - פסלה
כשאמר 'חקה' - רבה הממלא והמקדש, שיהיו עיניו בה, באפר הפרה שלא יעשה בה מלאכה; ואם עשה בה מלאכה - פסלה
יכול אף האוסף, כשאמר 'חקה' ריבה? אמרת "זאת". יכול אף המקדש והממלא המיעוט "זאת" חל עליהם? אמרת "אשר צוה ה' לאמור"!
יש לרכוש את הפרה האדומה כשהיא כבר פרה, בת שלוש שנים, ולא כשהיא עגלה. |
"ויקחו... פרה" - שלא יקחו עגלה ויגדלו!
אמרו: מעשה שלקחו פרה עוברה אדומה מן הגוים, והיו משמרין אותה עד שהיתה יולדת
אם היה ולדה כשר לפרה - והיו משמרין אותה עד שהיתה בת שלש שנים
וחוזרין ולוקחין אותה מתרומת הלשכה, לקיים מה שנאמר "ויקחו אליך פרה", שלא יקחו עגלה ויגדלוה.
ר' אליעזר חושש שמא הגוי עשה בפרה מלאכה, ולכן מחייב לשמור על העגלה מהמלטתה עד שחיטתה בידי ישראל, כמו במעשה דלעיל; וראו תוספתא פרה ב א. כאן השם "דמא" הוא שמה של הפרה ולא של הגוי. |
ר' אליעזר אומר: אין לוקחין אותה מן הגוים! וחכמים מכשירין
אמרו: מעשה שלקחו מפרה מן הערביים, והיו קורין אותה 'דמת', 'דמת', והיא רצה ובאת!
דורש כל ביטוי לחוד, התמימות של הפרה היא באדמומיות של כל גופה. |
"ויקחו... פרה", יכול מולבנת או מושחרת? תלמוד לומר "אדומה"
או אדומה, יכול בזמן שרובה מאדים? תלמוד לומר "תמימה"
אם לומר שהיא תמימה מן המומין - והלא כבר נאמר "אשר אין בה מום"!
אלא מה אני מקיים "תמימה"? אם אינו ענין למומין תנהו ענין לאדומות!
מחלוקת על תמימות האדמומיות של הפרה: כמה שערות לא אדומות פוסלות את הפרה? והשוו פרה ב ה, בשינוי שמות התנאים. |
מכמה יהא בה ותהא פסולה? ר' אליעזר אומר משתים ועד שלש - הרי זו פסולה!
ר' יהושע אומר: מחמש ועד חמשים - הרי זו כשרה!
ר' יהושע בן בתירא אומר: אפילו אחת בראשה ואחת בזנבה - הרי זו פסולה!
ר' עקיבא אומר: אפילו יש בה הרבה – כשרה, ובלבד שיעבירם במכחול
אבל אם היו שתים לתוך גומא אחת – פסולה, מפני שהיא נראית כמין קרחת.
השיניים והלשון - אין פוסלין בפרה; הקרנים והטלפים - הרי זה יגוד; ואם גרר בזכר חתך עמוק מדי - הרי זה פסולה!
פרה שגלגל עיניה משחיר - היו מביאין פרות אחרות ומעמידין אותה בתוכן
אם דומה גלגל עיניה לאחת מהן - הרי זו כשרה, ואם לאו אין עיניה דומות לעיני אף פרה אחרת - הרי זו פסולה!
הפרה צריכה להיות בלי מומים ואף בלי סימנים שנגרמו ממומים שהחלימו; וראו פרה ב ג: הגדרת המלאכה תלויה בכוונת הבעלים! |
"אשר אין בה מום" - מגיד שהיא נפסלת במום. מיכן אמרו: כל המומין הפוסלין במוקדשין - פוסלין בפרה.
"אשר אין בה מום" - לרבות שהיה בה מום וחיה, ומקומו ניכר - הרי זה מום!
"אשר לא עלה עליה עול" – פוסלה; נתן עליה ידו ועבר מכאן ולהלן - הרי זו פסולה
היתה עוברת בנהר, או עולה במעלה או יורדת בירידה, נתלה בזנבה לסעדה – כשרה; שתסעדנו - פסולה
קשרה במוסרה - הרי זו כשרה; קיפלה את המוסרה ונתנה בין קרניה - הרי זו פסולה
פירש טליתו עליה מפני החמה ומפני הדבורים - הרי זו כשרה; עשה לה סנדלין בשביל שלא תחליק הרי זו כשרה
שכן עליה עוף – כשרה; עלה עליה זכר, לדעת הבעלים – פסולה; שלא לדעת הבעלים – כשרה!
סיפור נוסף על קניית פרה אדומה מגוי, בניגוד לדברי ר' אליעזר לעיל: הגוי מנסה להתחכם ומניח עול על הפרה, אבל הזקנים מזהים את נתינת העול ומבטלים את העיסקה, והגוי שהפסיד 1000 זהובים מתאבד. |
מעשה שירדו זקני ירושלים אצל גוי אחד, ששמעו שפרה אדומה אצלו, ושמה עליהם באלף זהובים
אמר: למחר היהודים אומרין "אשר לא עלה עליה עול", היה מניח עליה עול על צוארה
אמרו לו הוציאה אלינו - ונתנו לו אלף זהובים; הוציאה להן
אמרו לו: אפילו אתה נותנה לנו חנם - אין לנו בה הנאה! החזר לנו את הדמים!
כיון שלקחו הימנו את הדמים - עלה לראש הגג ונפל ומת.
סימן היה לחכמים, ששתי שערות היו בכתפה שתי וערב, ובשעה שעולה עול על צוארה - היו נושרות
והיו עיניה בולטות למקום הניר הנחת העול
פסוק ג[עריכה]
האם הפרה יכולה להישחט על ידי כהן הדיוט, כאלעזר? – הדרשה טוענת, בניגוד לספרי קכג, שבדרך כלל לא, ואכן למעשה הפרות נשחטו כולן, חוץ מהראשונה - ע"י הכהנים הגדולים; ראו פרה ג ה. |
"ונתתם אותה אל אלעזר הכהן", יכול אף של דורות לאלעזר? תלמוד לומר "אותה": אותה לאלעזר, אין של דורות לאלעזר!
מה תלמוד לומר "הכהן"? - זה המכהן בבגדים, דברי ר' חנינא
אמר לו ר' יונתן בן המשולם: ומה תלמוד לומר "לאלעזר"?
אמר לו ר' חנינא: תמהני עליך יונתן שאמרת דבר זה! אלו שני אלעזר בתורה - הייתי אומר אלעזר כהן ואלעזר ישראל
ומה תלמוד לומר "הכהן"? - המכהן בבגדים
הלל מתוכח עם חכמים הן על העדות – מה לבש יהושע בן פרחיה כששחט את הפרה – הן על ההלכה לדורות. מוסכם על שני הצדדים שהמעשה של יהושע בן פרחיה הוא הבסיס לדיון, ורק כשהבסיס הזה מעורער (כמו כאן) יש לפנות לתורה הכתובה ולמדרש. חכמים מתבססים על המסופר בתורה, שאלעזר שחט פרה למרות שלא היה כהן גדול וממילא לא לבש בגדי כהן גדול. הלל מודה שיתכן ששכח את מה שראו עיניו מחמת זקנתו (רומז למשלי כג כב), אבל את התורה שבעל פה אינו שוכח, ומסיים בדרשה שהובאה לעיל בשם ר' חנינא! - אבל ראו תוספתא פרה ד ד, שהלל הודה להם, והדיון נועד רק לעורר אותם להשתתף. |
אמרו, פעם אחת שאלו את הלל: באיזו לבוש הפרה נשרפת? אמר להם: בגדול! בבגדי כהן גדול
אמרו לו: אינה נשרפת אלא בלבן! אמר להן: אני ראיתי את יהושע בן פרחיה, ששרפה בגדול!
אמרו לו: אנו ראינו ששרפה בלבן! אמר להן: אתה אומר משמו ואני אומר משמו; מי יוכיח?
אמרו לו: לך לתורה! מי שרף פרה ראשונה? אמר ליה: אלעזר. אמרו לו: וכי לובש אלעזר בגדי גדול בימי אביו?
אמר להן: אל תבוזו שכחה לאדם, שאם מה שראו עיני שכחתי, מה ששמעו אזני לא אשכח:
מה תלמוד לומר "הכהן"? - שהוא מכהן בבגדים!
"ושחט", יכול אלעזר עצמו היה שוחט? תלמוד לומר "ושחט אותה לפניו", אחר היה שוחט, לא אלעזר!
דורש "לפניו" – לפני השופט, ואצלנו "לפניו" – לפני אלעזר. הנושא בשני המשפטים חסר. וראו מכות ג י, שהמכה הוא חזן הכנסת. |
כיוצא בדבר אתה אומר "והפילו השופט והכהו" (דברים כה, ב)
יכול השופט עצמו היה מכה אותו? תלמוד לומר "והכהו לפניו", אחר היה מכה, לא השופט!
פסוק ד[עריכה]
האם הזאת דם הפרה דומה להזאת דם הציפור על המצורע ביום הראשון לטקס הטהרה של המצורע (ראו נגעים יד א), שנעשית ע"י טבילת אגודת האיזוב בדם שבכלי – או שהיא דומה להזאת דם האשם והשמן על המצורע ביום הטיהור הסופי שלו, הוא היום השמיני, (ראו שם משנה ט-י) שנעשות בטבילת אצבעו של הכהן בכף ידו השמאלית? |
אמרו: פעם אחת היה ר' יוסי הגלילי יושב ודורש בפרה בטבריה, ור' שמעון בן חנינא יושב עמו
אמר ר' יוסי הגלילי: נאמר "ולקח אלעזר הכהן מדמה באצבעו" – בכלי, אבל לא ביד!
אמר לו ר' שמעון בן חנינא: הואיל ושמן אשם מכשיר ודם פרה מכשיר
מה הכשר שמן אשם, ביד אבל לא בכלי - אף הכשר דם פרה, ביד אבל לא בכלי!
אמר לו ר' יוסי הגלילי: הואיל ופרה מכשיר ודם צפור מכשיר
מה הכשר דם צפור, מן הכלי אבל לא מן היד - אף הכשר דם פרה, מן הכלי אבל לא מן היד!
אמר לו ר' שמעון בן חנינא: הואיל ושמן אשם מכשיר ודם פרה מכשיר
מה שמן אשם, מן היד אבל לא מן הכלי - אף הכשר פרה, מן היד ולא מן הכלי!
מוטב לדון הכשר מהכשר; הכשר שבאצבע מהכשר שבאצבע
ואל יוכיח דם צפור מצורע, מפני שהכשרו באגודה!
אמר לו ר' יוסי הגלילי: הואיל ודם פרה מכשיר ודם צפור מכשיר
מה הכשר דם צפור, מן הכלי אבל לא מן היד - אף הכשר דם הפרה, מן הכלי אבל לא מן היד!
מוטב לדון הכשר מהכשר; הכשר דם מהכשר דם
ואל יוכיח שמן אשם, שאין הכשרו הכשר דם.
אמר לו ר' שמעון בן חנינא: והרי דם אשם מצורע יוכיח, שאף על פי שהכשרו הכשר דם - הרי הוא מן היד ולא מן הכלי
אף אתה אל תתמה על הפרה, שאף על פי שהכשרה הכשר דם - תהוי מן היד ולא מן הכלי
מוטב לדון הכשר מהכשר; הכשר דם מהכשר דם; הכשר קודש מהכשר קודש
ואל יוכיח דם צפור מצורע, שאין הכשרו הכשר קודש!
אמר לו ר' יוסי הגלילי: הואיל ודם פרה מכשיר ודם צפור מכשיר
מה הכשר דם צפור, מן הכלי ולא מן היד - אף הכשר דם פרה, מן הכלי ולא מן היד!
מוטב לדון הכשר מהכשר; הכשר שבחוץ מהכשר שבחוץ
ואל יוכיח דם אשם מצורע, מפני שהכשרו בפנים! הא צרכת לומר "ולקח אלעזר הכהן מדמה" - בכלי ולא ביד!
למרות שר' יוסי הגלילי דחה את דברי ר' שמעון, הוא מסכים שההזאה נעשית באצבע היד הימנית של הכהן, בדומה להזאות הדם והשמן שביום השמיני של המצורע. |
"ולקח אלעזר הכהן מדמה באצבעו", נאמר כאן כהן ואצבע, ונאמר במצורע כהן ואצבע
מה כהן ואצבע שנאמרו במצורע, היא המיומנת שבימין - אף כהן ואצבע שנאמרו כאן, היא המיומנת שבימין!
"מדמה שבע פעמים", שתהא פעם האחרונה שווה לשניה.
יכול מטבילה אחת היה מזה שבע הזיות? אמרת בדם "והזה... שבע" שיהיו שבע טבילות, כנגד שבע הזיות.
יכול שהיה מזה כולן כאחת ע"י שבעה כהנים? אמרת "פעמים" זו אחר זו, זו אחר זו!
פסוק ה[עריכה]
ראו פרה ד ד. יש לשרוף את כל חלקי הפרה, אבל אם היתה מעוברת אין הכרח לשרוף גם את הולד שברחמה. |
"ושרף את הפרה לעיניו", שיהיו עיניו בה, שלא יעשה מלאכה בה עד שתעשה אפר; ואם עשה בה מלאכה – פסולה!
"את עורה ואת בשרה", עורה מחובר לבשרה! "בשרה", לא בשר עוברה!
או "בשרה", יכול פרט לדמה? תלמוד לומר "ואת דמה"! או "דמה" פרט לפרשה? תלמוד לומר "על פרשה ישרוף"
כשאמר "דמה" - שלא יצא דמה חוץ לגת, שאם יצא דמה חוץ לגת – פסולה!
כשאמר "על פרשה" ולא אמר 'עם פרשה'; מה פרשה, במקומו - אף כולן במקומן
וכן הפוקעין שיצאו חוץ למערכה, אם יש בהם כזית - יחזירם למקומן, או יתן עליהם עצים וישרפם במקומם.
"ישרוף" - את שהוא רוצה לשרוף ישרוף
מיכן אמרו: שרפה שלא בעצים, או בכל עצים - אפלו בקש, אפלו בגבבה - כשרה
ומצותה שלא ימעט לה עצים מן הראוי לה ר' יהודה אומר: חבילי אזוב היו משליכין לתוכה, בשביל לרבות את האפר!
פסוק ו[עריכה]
עץ הארז היה חלק מגזע העץ. בניגוד לארז של ר' ישמעאל (ראו תוספתא נגעים ח ג), ששימש לטיהור מצורעים, לא היה בו חלק רך ("טרוף"). לעניין האיזוב ראו ספרי קכד, וכן נגעים יד ו ופרה יא ז. ר' שמעון טוען שגם השמן והיין ששימשו לנסכים אינם תלויים בשם לואי אלא בשמם בלבד. |
"ולקח הכהן עץ", יכול אחד מכל העצים? תלמוד לומר "ארז"
או "ארז", יכול אף טורף של ארז? תלמוד לומר "עץ ארז"; הא מה הדבר? בקעת מתוך לבו של ארז וכמו מחוק היה!
"ואזוב", לא אזוב יון, ולא אזוב כוחלית ולא אזוב מדברי ולא אזוב רומי ולא אזוב; תלוי בשמו, ולא תלוי בשם אחר
מכאן היה ר' שמעון אומר: צפור תלויה בשמה, שמן תלוי בשמו, יין תלוי בשמו - כשר לנסכים!
"ושני", יכול אחד מכל הצבעים? תלמוד לומר "תולעת"! או 'תולעת שני' זה לכה צבע מהצומח? תלמוד לומר "ושני"
הא מה הדבר? - השני שבתולעת! ר' שמעון אומר: המשונה שבתולעת!
ר' מאיר דורש שהפרה כולה תיעשה אפר, ושיתקיימו כל הדינים של שריפת הפרה (ראו פרה ד ד. ת"ק טוען שהדבר המעכב היחיד בטקס השריפה הוא השלכת הארז, האיזוב ושני התולעת, ומיד אחרי ההשלכה ניתן לאסוף מעט מהאפר ולהזות על הטמאים. |
"והשליך אל תוך שרפת הפרה", משהוא נושא להבקיע - כשרה להזות ממנה.
ר' מאיר אומר: אין מזין ממנה עד שתיעשה אפר, ותעשה בבגדי כהונה, ובכהנים, המלאכה פוסלת בה עד שתעשה אפר!
פסוק ז[עריכה]
ראו גם ספרא אחרי מות פרשה ה ג, דרשה על ויקרא טז כו, על טומאת המשלח את השעיר לעזאזל: שם כתבנו שהמסקנה היא שכיבוס הבגדים והטבילה הם דרך לטהרה, הנחוצה כדי לבוא אל המחנה אחרי שקיעת השמש - ואינם מצוות בפני עצמן. נראה שכאן הביטוי 'מפני מצווה' מכוון למצוות שילוח הטמאים המחייבת שלא להכניס למקדש טבולי יום - ראו כלים א ה! |
"וכבס בגדיו הכהן" - מלמד שהוא טמא ומטמא בגדים!
"ואחר יבא אל המחנה", ר' שמעון אומר: נאמר כאן "ואחר" וביאה, ונאמר להלן (ויקרא טז, כו) "ואחר" וביאה
מה אחר וביאה שנאמר כאן, אחר ביאת השמש, וקודם ביאת השמש אסור, מפני טומאה ומפני מצוה
אף אחר וביאה שנאמר להלן, אחר ביאת שמש, וקודם ביאת שמש אסור, מפני טומאה ומפני מצוה!
פסוק ח[עריכה]
כל מי שהיה מעורב בשריפת הפרה, אפילו אם שרף כזית מבשרה – נטמא ומטמא את בגדיו; אבל מי שהכין את המקום ("גת") שבו שורפים את הפרה והביא לשם עצים, ואף מי שהדליק את האש – אינם טמאים אם לא השתתפו בשריפה עצמה. |
"והשורף אותה", איזה הוא שורף? - זה המסייע בשריפה,
כגון המהפך בבשר, והמשליך עצים, והמהפך באש, והחותה גחלים כדי שתבער האש, ודומה להן
יכול אף המסדר את המערכה והמצית את האור יהא מטמא בגדים?
תלמוד לומר "אותה", "אותה" – כולה; כשאמר "השורף" "והשורף" - לרבות כזית!
ראו ספרי קכד. מקוה הוא בגודל 40 סאה, כמידת אדם - אפילו אם רוצה להטביל בו רק כלים קטנים או בגדים, וראו תוספתא מקואות א ו; אבל טבילה במעיין אינה מוגבלת בגודל המעיין אלא בדבר הנטבל, ראו מקואות א ח, שמים זורמים ("זוחלים") כשרים בכל שהוא, בתנאי שיכסו את הדבר הנטבל בהם. |
"וכבס בגדיו", ולא בגדים המנוגעין! "במים", "במים, שתי פעמים; מה תלמוד לומר?
שהיה בדין: הואיל ואדם טעון טבילה וכלים טעונין טבילה, מה אדם, טובל בראוי לו - אף כלים, טובלין בראוי להן!
תלמוד לומר: במים במים; במקום שאדם טובל - שם ידים וכלים טובלין! - במה דברים אמורים? במקוה
אבל במעין - אדם טובל בראוי לו וכלים טובלין בראוי להם!
פסוק ט[עריכה]
גם קטן יכול להיות האוסף את האפר; וראו לעיל פס' ב, שהאוסף שעשה מלאכה אינו פוסל את האפר. וראו גם פרה יב י, שקטן כשר גם להזות על הטמאים. |
"ואסף איש" - ריבה נתין, גר, וממזר, עבד משוחרר. או "איש" - פרט לקטן? אמרת "טהור", לרבות את הקטן!
"למשמרת", כיצד היו עושין? היו כותשין אותה במכתשת וכוברין אותה בכברות
ר' ישמעאל אומר: בשל אבן. ר' עקיבא אומר: בשל עץ
ובור היה נתון תחת האבן שהיתה נשרפת בתוכו, עשוי חלונות חלונות
חוטמה של זו כנגד חורדה כיפה של זו, וחוטמה של זו כנגד חורדה של זו - מפני קבר התהום
לעניין חלוקת אפר הפרה לשלושה חלקים ראו שם יא. |
כיצד היו עושין? חולקים אותה לשלשה חלקים: מניחים שליש בחלונות וסותמין אותן
ומחלקין שליש לכל המשמרות, ומניחין שליש בהר הבית
לקיים מה שנאמר "ואסף איש טהור... והניח" - אוסף היה לפני מחנה ישראל ומניח במחנה ישראל.
"והניח אל מקום [טהור]" - היה רוק נתון תחתיו – טמא; על גביו – טהור. היה שרץ נתון תחתיו – טמא; על גביו – טהור.
היה עומד על גבי תנור ועל גבי כירים ועל גבי מעטן של [זיתים], הלגין של חטאת בידו - פסול
היה נסר מונח על גבי תנור ועל גבי כירים ועל גבי מעטן של זיתים, ולגין של חטאת תלוי בה
בית שמאי פוסלין ובית הלל מכשירים.
השוו פרה ט ה. החכמים דנו האם הפרה נטמאת מהמים או לא; אבל ר' אליעזר בן יעקב טוען שהמים פסולים, שהרי לא נשמרו כיאות - ולכן הפרה טהורה; וראו ספרי קכד. |
"והיתה לעדת בני ישראל למשמרת", אמרו: פעם אחת שאלו לומר
הרי פרה ששתת מי חטאת ונשחטה על אתר, תוך פחות מ24 שעות מהיא? והיו מבקשין לטמא את בשרה
אמר להם ר' אליעזר בן יעקב: לכך נאמר "והיתה לעדת בני ישראל למשמרת למי נדה":
כשהם שמורים - הם מי נדה, וכשאינן שמורים - אינם מי נדה!
"לעדת בני ישראל למשמרת", כיצד היו משמרים אותה? היו מוסרים אותה לאדם נאמן והוא משמרה
אלא שחזרו לומר הכל נאמנין על טהרת הקדש ועל החטאת
בן בג בג דורש את הפסוק על הפרה האדומה לפני שנשחטה. |
בן בג בג אומר: "והיתה... למשמרת" - אינה רועה בעדר.
"למי נדה", לפה שנאמר "ונתן עליו מים חיים", יכול אפר על המים, או מים על האפר?
אמרת "למי נדה" על המים תן נדה
"חטאת", שיהיו מועלין בבשרה, ומנין אף באפרה? תלמוד לומר "היא"!
"חטאת", שיהיו כל מעשיה לשם חטאת. יכול אם לא היו מעשיה לשם חטאת - לא תהא כשרה? תלמוד לומר "היא"!
פסוק י[עריכה]
המסיט את האפר או את הפרה לפני שחיטתה מטמא בגדים, וטומאתו מבחינה זו דומה לטומאת הזב; וראו ספרי קכד. |
"וכבס האוסף את אפר הפרה את בגדיו", אם הסיט את הפרה הרי זה טמא ומטמא בגדים!
"והיתה לבני ישראל" - בני ישראל מקבלין הזייה, אין הגוים מקבלין הזייה!
אמרו: פעם אחת היה ר' אליעזר בן יעקב יושב ודורש בפרה בטבריה, ור' מאיר ור' אלעזר בן שמוע יושבין שם.
אמר רבי אליעזר בן יעקב: לכן נאמר "והיתה לבני ישראל"; בני ישראל מקבלין הזייה אין הגוים מקבלין הזייה!
אמר לו ר' מאיר: והרי כבר נאמר "תתחטאו אתם ושביכם" (במדבר לא, יט)!
אמר לו: בודאי שאמרת, אלא שהנחת שם דבר אחד ואנו צריכין לו:
"אתם ושביכם" מה אתם, בני ברית, מקבלין הזייה - אף השבוייה, כשתבוא לברית ותטמא, תהא מקבלת הזייה!
"ולגר" - זה הגר; "הגר בתוכם" - לרבות נשי הגרים!
ההזאה אינה מצווה לשמה, אלא כדי להיפטר מהטומאה. על הכהן השורף את הפרה היו מזים מי חטאת מפרות קודמות, ומכאן שכדי לחזור ולשחוט פרה אדומה חייבים אפר מפרה קודמת וממנה לקודמתה; ראו פרה ג א. אפר הפרה אמור להיות רציף מימי משה ולהמשך הדורות! |
"חקת עולם" - מזין מזו מפרה זו מפני זו; מפני 'חוקת עולם' - הטומאה, שנזכרה בפס' כא "לחקת עולם" - מזין מזו לקדש אחרת!
פסוק יא[עריכה]
הדרשה מעירה שדיני הטומאה והטהרה חלים רק על החיים, ומכאן שהמת עצמו אינו טמא, אלא הנוגע בו הוא שטמא. הדרשה מפנה לסיפור השונמית (מלכים ב ד), שבמותו, הוא נשאר טהור, אבל טימא את הכלים שבבית, וכשחזר לחיים אמנם הוא נשאר טהור, אבל נטמא מהכלים שהיו בבית, שנשארו טמאים. |
"הנוגע במת", נוגע במת - טמא; אין מת עצמו טמא! נוגע במת – טמא; אין בנה של שונמית טמא!
אמרו: בנה של שונמית, כשמת, כל שהיה עמו בבית - טמא היה טומאת שבעה, וכשחיה - היה טהור לקודש
חזרו ונגעו בו - טמאוהו הם; הרי זה אומר מטמאיך לא טמאוני ואתה טימאתני.
השורף פרה, ופרים הנשרפים, ושעירים הנשרפים - מטמאין בגדים; הן עצמן - אין מטמאין בגדים
הרי זה אומר מטמאיך לא טמאוני ואתה טמאתני
האוכל מנבלת העוף הטהור - טמא ומטמא בגדים אבית הבליעה; והוא עצמו - אין מטמא בגדים
הרי זה אומר מטמאיך לא טמאוני ואתה טמאתני
טהורי כלי חרס שהיו מטלטלין לאויר התנור במקום הנגע – טהורין
צפו משקין על גבי התנור - נטמא, או באחורי התנור נגעו בכלי חרס טמא; הרי אומר וכו'.
מזה שעומד בתוך משקין ומטפחות במתניו, נתזו מתחת רגליו וטמאו את המטפחות, חזרה המטפחת וטמאתו
הרי זה אומר וכו'
מקרצות נמשכות זו בזו וככרים נוגעים זה בזה, ובהם גומים מלאים משקים
נגע שרץ באחת מהם - נטמא וטמא את כולם; הרי זה אומר וכו'
האוכלים והמשקים והמרכב והמושב שהיו מונחים תחת אבן מסמא, והמשכב תחתיהן - טהור
הלך טהור ועמד שם – ונטמא; נגע בהם - טימא את כולם; הרי זה אומר וכו'
קערה שהיא מלאה משקין טהורים, ואחוריו טמאים, ומונחים על גבי טבלא, וככר של תרומה נתון עליה
וצפו המשקים על גבי הקערה - נטמאו באחורי קערה, נפלו על הטבלא וטמאוה; חזרה הטבלא וטמאה את הככר
הרי הככר אומרת לטבלא מטמאיך וכו'
העובר המת אינו מטמא את אמו, אבל מטמא את המיילדת אם היא נגעה בו. המיילדת מטמאת בתורה את האם במגעה בה. גם האם אומרת למיילדת "מטמאיך לא טמאוני ואת טמאתני". |
"הנוגע... וכל אשר יגע בחלל חרב", פרט לאשה שהמת בתוך מעיה!
ומנין חכמה ששלחה ידה בתוך מעיה, שהיא טמאה? תלמוד לומר "הנוגע"
יכול כל הימים שהחכמה טמאה אף האשה טמאה? אמרת "הוא יתחטא" - פרט לזה
"הנוגע במת" - פרט לנוגע בשיניו בשערו ובצפורניו בזמן שפרשו
יכול שאני מרבה בשעה שהם מחוברין? תלמוד לומר וטמא
אם נגע בחתיכה קטנה מכזית מבשר המת אינו נטמא, כי אדם מתחיל להקרא כך כשהגיע ברחם אמו לגודל כזית. |
"הנוגע במת", יכול כל שהוא? אמרת שוב "במת"
יכול לא יטמא כל שהוא, אבל יטמא כעדשה, שכן מצינו כעדשה מן השרץ טמא? אמרת שוב "במת"
הא מה הדבר, אחר שריבה הכתוב מיעט מאחר והפסוק ריבה ומיעט, מה ההגיון ההלכתי? אמרו כזית מן המת טמא, שכן הוא תחלת יצירתו.
אין לי אלא הנוגע בכזית מן המת; ומנין אף הנוגע בעצם? תלמוד לומר "או בעצם"
יכול כל שהוא? אמרת שוב "או בעצם". יכול לא יטמא כל שהוא, אבל יטמא בכעדשה, שכן עצם כשעורה
אמרת שוב "בעצם", הא מה הדבר, אחר שריבה הכתוב מיעט? אמרו: עצם כשעורה מטמא במגע ובמשא
אין לי אלא הנוגע בעצם מן המת; מנין אף הנוגע בדם? תלמוד לומר "או".
יכול כל שהוא בעצם מן החי? תלמוד לומר "או בעצם אדם" מה אדם, שלם - אף עצם, שלם
אין לי אלא בנוגע במת ובעצם; מניין לרבות אף הנוגע בדם? תלמוד לומר "או"
יכול אמר שוב בדם? כמה הוא דמו של אדם? שעורו בבינונית רביעית
ומנין לרבות דם תבוסה? תלמוד לומר "נפש"
יכול דם תבוסה ממת אחד; ומניין לרבות דם תבוסה משני מתים? תלמוד לומר "נפשות" (ויקרא כא, יא)
דם של קטן מטמא באהל אפילו אם אין בו רביעית, אם מדובר בכל דמו של הקטן שמת. |
ומנין אתה מרבה דם קטן כולו? תלמוד לומר "נפשות"
יכול שאני מרבה שחלה והלך לו? אמרת לא אמרתי אלא "אשר ימות"
ר' שמעון אומר: רביעית מן המת ושמינית מן החי שבללו זה בזה, נוטל מזה ומזה דם רביעית - זהו דם תבוסה.
ר' אלעזר בן יהודה איש ברתותא אמר: הרי הוא כדם בהמה וכדם החי!
אם נוצרה מתחת לגופה שלולית דם בכמות של רביעית – הנוגע בדם טמא, אפילו אם לא ידוע כמה ממנו יצא אחרי המוות; וראו אהלות ג ה. |
איזהו דם תבוסה? צלוב שדמו שותת ונמצא תחתיו רביעית דם, ואין ידוע כמה יצא מחיים וכמה יצא אחר מיתה – הרי זה מצטרף
והמת שדמו נוטף ונמצא תחתיו רביעית דם - אינו מצטרף
ר' יהודה אומר חלוף הדברים: השותת אינו מצטרף והמנטף מצטרף
אין במשמע שיטמא המת אלא במגע ובאהל
לאחר שהגדיר הדרשן את כמויות הדם או העצמות המטמאים, הוא דורש את דרך העברת הטומאה: טומאת מגע וטומאת אהל מפורשות בפסוק. אלעזר בן מתיא דורש "וטמא שבעת ימים" שגוף המת מטמא גם את נושאו. ר' שמעון מנסה ללמוד טומאת משא בקל וחומר מנבילה, אבל טומאת נבילה חלה רק עד הערב ואילו כאן מדובר בטמא מת, שטומאתו לפחות לשבוע. ר' אלעזר טוען, כר' עקיבא, שאין היררכיה בין הטומאות ולכן לא ניתן ללמוד את טומאת המשא של המת בקל וחומר, וראו אהלות ב ד. |
ומנין אף במשא? תלמוד לומר "וטמא שבעת ימים", לרבות שיטמא במשא דברי ר' אלעזר בן מתיא
אמר לו ר' שמעון בן פנחס: אינו צריך!
ומה אם נבלה, שאינה מטמאה באהל, הרי היא מטמאה במשא – המת, שהוא מטמא באהל, אינו דין שיהא מטמא במשא?
אמר לו ר' אלעזר בן מתיא: מה משא נבלה, עד הערב - אף משא המת, לא יהא אלא עד הערב!
אמר לו ר' שמעון בן פנחס: אחר שהודית שהמת מטמא במשא,
המת מטמא במגע ובמשא, ונבלה מטמאה במגע ובמשא
אם לא חלקה תורה משא נבלה ממגעה - דין הוא שנחלוק משא המת ממגעו?
אמר לו ר' אלעזר בן מתיא: כל כך מבלעדי נבלה אפשר לך לחיות?
בוא וראה שיש הרבה מטמאין במגע ואינן מטמאין במשא: הגולל והדופק וקוליתו עצם קטנה של מת
מטמאין במגע ובאהל ואין מטמאין במשא!
וכן אל תתמה על נבלת המת, שאף על פי שהיא מטמאה במגע ובאהל, לא תהא מטמאה במשא!
הא צרכת לומר "וטמא שבעת ימים" - לרבות שמטמא במשא!
פסוק יב[עריכה]
הטמא הרוצה להיטהר חייב להתרחק מהמת, ואינו יכול להטהר כל עוד הוא נוגע בו. ההזיה הראשונה היא לא לפני היום השלישי והשניה היא לפחות ארבעה ימים מאוחר יותר; אין להזות פעמיים ביום השביעי ואין להזות בלילה (פרה יב יא.) |
"הוא יתחטא בו", יכול דבוק למת? אמרת: לא אמרתי אלא "בשלישי"!
אי בשלישי, יכול חטוי אחד? אמרת: לא אמרתי אלא "בשביעי"!
אי בשביעי, יכול חטוי שנים? אמרת לא אמרתי אלא "בשלישי"!
בין הזאת היום השלישי וההזאה ביום השביעי אין היררכיה, כי מחד הזאת השלישי קרובה יותר לטומאה, ומאידך הזאת השביעי משלימה את מערכת ההזאות; לכן נאלץ הכתוב לומר "ביום השלישי וביום השביעי". |
יכול תהא הזייתו קבועה בלילה? אמרת לא אמרתי אלא "ביום השלישי".
יכול תהא הזיית שלישי קבועה ביום, אבל הזאת שביעי תהא קבועה בלילה?
והלא אומר: וכי דין הוא: הואיל ונאמרה הזאה בשלישי ונאמרה הזאה בשביעי
מה מצינו שהזיית שלישי קבועה ביום - אף הזאת שביעי תהא קבועה ביום!
קל וחומר: ומה אם שלישי, שאין הזאתו כשרה עד שתכשירנה אחרת, הרי הזאתו קבועה ביום
שביעי, שהזאתו כשרה עד שלא תכשירנה אחרת - אינו דין שתהא הזאתו קבועה ביום?
לא: אם אמרת בשלישי, שהוא סמוך לטומאה; תאמר בשביעי, שאינו סמוך לטומאה אלא סמוך לטהרה?
אמרת: לא אמרתי אלא "ביום השביעי"; ילמד שלישי משביעי:
הואיל ונאמרה הזייה בשביעי ונאמרה הזייה בשלישי
מה מצינו שהזיית שביעי קבועה ביום - אף הזיית שלישי תהא קבועה ביום!
קל וחומר ומה אם שביעי, שהוא סמוך לטהרתו, הרי הזייתו קבועה ביום;
שלישי, שהוא סמוך לטומאה - אינו דין שתהא הזייתו קבועה ביום?
לא: אם אמרת בשביעי, שהזייתו כשרה עד שלא תכשירנה אחרת - תאמר בשלישי, שאין הזייתו כשרה עד שתכשירנה אחרת?
אמרת: לא אמרתי אלא "ביום השלישי".
ההזאות אינן דווקא מייד ביום השלישי מהטומאה, וכן הזאת היום השביעי יכולה להתעכב גם למועדים מאוחרים יותר, אבל אין הטמא נטהר בלי ההזאות. |
"הוא יתחטא בו ביום השלישי", יכול סמוך למיתה? אמרת שוב "בשלישי"
אם לומר שלישי שהוא סמוך למיתה - כבר למד! הא מה אני מקיים "שלישי"? שאפילו רחוק מן המיתה!
יכול הזיית שלישי תהא רחוקה מן המיתה, אבל הזיית שביעי תהא סמוכה לשלישי?
אמרת שוב "בשביעי"; אם לומר שביעי שהוא סמוך לשלישי - כבר למד!
הא מה אני מקיים שביעי? אפילו רחוק מן השלישי!
יכול אם לא הוזה טהור? אמרת: לא אמרתי אלא "אם לא יתחטא... לא יטהר"!
ההזאה נעשית בזריקה של המים ולא בנגיעה בגוף המיטהר. |
יכול שבא לטענו זריקה וחטוי? אמרת לא אמרתי אלא "כי מי נדה לא זורק עליו", זריקה אמרתי לך, לא חטוי!
יכול שבא להכשיר חטוי כזריקה? אמרת "והזה הטהור על הטמא ביום השלישי וביום השביעי וחטאו ביום השביעי"
בהזייה הוא טהור, אינו טהור באצבע!
פסוק יג[עריכה]
הדרשה עוסקת בכפילות, לכאורה, בין פס' יג לפס' כ. היא מראה שאין ללמוד מהמשכן למקדש או ההפך, כי למשכן ולמקדש יש צדדים חמורים זה לעומת זה: המשכן וכליו נמשחו בשמן המשחה ע"י משה והמקדש לא, ומצד שני קדושת המקדש חמורה כי היא חלה לעולם. |
"את משכן ה' טמא ונכרתה", הואיל ונאמרה הזייה במשכן ונאמרה הזייה במקדש
מה מצינו טמא שנכנס למשכן חייב כרת - אף טמא שנכנס למקדש חייב כרת!
קל וחומר: ומה אם משכן, שקדושתו קדושת שעה, אם נכנס לו בטומאה הרי זה ענוש כרת
מקדש, שקדושתו קדושת עולם - אינו דין שאם נכנס בטומאה יהא ענוש כרת?
לא: אם אמרת במשכן, שהוא מקבל הזייה - תאמר במקדש, שאינו מקבל הזייה?
אמרת "מקדש ה' טמא ונכרתה": ילמד משכן ממקדש: הואיל ונאמרה הזייה במקדש ונאמרה הזייה במשכן
מה מצינו טמא שנכנס למקדש חייב כרת - אף טמא שנכנס למשכן חייב כרת
קל וחומר: ומה אם מקדש, שאינו מקבל הזייה, אם נכנס לו בטומאה הרי הוא ענוש כרת
משכן, שמקבל הזייה - אינו דין שאם נכנס לו בטומאה יהא ענוש כרת?
לא: אם אמרת במקדש, שקדושתו קדושת עולם - תאמר במשכן, שקדושתו קדושת שעה?
אמרת "את מקדש ה' טמא ונכרתה" (במדבר יט, כ)!
עונש הכרת לנכנס טמא בזדון למקדש כולל הפרדה של גורלו מגורל שאר הציבור, ואינו מקרין עליהם; וראו לדוגמא גם לעיל בדרשה לפרק ט פס' יב. |
"ונכרתה הנפש ההיא" - מזידה. "מישראל" - וישראל בשלום.
כאמור לעיל פס' יב, הזאת המים על הטמא נעשית בלי לגעת בגופו. |
"כי מי נדה לא זרק עליו" - זה הוא שאמרנו 'זריקה אמרתי, לא חטוי!'
"טמא יהיה עוד טומאתו בו", הא למדנו שטמא שנכנס למקדש במזיד - שהוא בהכרת
וכן הוא אומר "ואיש אשר יטמא ולא יתחטא ונכרתה", ואין במשמע אלא מי שלא הוזה כל עקר שנאמר "ולא יתחטא"
כשאמר "טמא" - לרבות שהוזה ולא שנה. "טמא יהיה" - לרבות שהוזה ושנה ולא טבל
"עוד" - לרבות שהוזה ושנה וטבל ולא העריב שמשו!
"טומאתו בו" - לרבות שהוזה ושנה וטבל והעריב שמשו - ולא הביא כפוריו; הא רביתי לכולן בהכרת!
פסוק יד[עריכה]
"זאת התורה אדם כי ימות באהל", אם לומר 'אדם' - פרט לנבלה - כבר למד!
הא מה אני מקיים "אדם"? לרבות דבר אחר שיטמא כמת שלם
את מה אני מרבה? השדרה והגולגולת וחצי לוג דם וחצי קב עצמות
ואבר מן המת ואבר מן החי שיש עליהן בשר כראוי
ורובע עצמות מרוב הבנין ורובע עצמות מרוב המנין ורובע מרוב גדולי גויה
הרי אלו מטמאין במגע ובמשא ובאהל
ואלו מטמאים במגע ובמשא ואין מטמאים באהל: עצם כשעורה וארץ העמים ובית הפרס
ואבר מן המת ואבר מן החי שאין עליהם בשר כראוי. השדרה והגולגולת שחסרו
כמה חסרון בשדרה? בית שמאי אומרים 'שתי חוליות' ובית הלל אומרים חוליא אחת
ובגולגולת? בית שמאי אומרים מלא מקדח
ובית הלל אומרים מלא מקדח של לשכה שהוא כפונדיון האיטלקי וכסלע נירונית ומלא עקבו של עול השרוני.
הגולל והדופק מטמא במגע ובאהל ואינו מטמא במשא
גם אם המוות לא היה באוהל, אלא הכניסו את הגופה לאוהל אחרי המוות – האוהל ותכולתו נטמאים. ואם אחר כך נכנס לשם אדם או כלי – גם הם נטמאים. |
"כל הבא אל האהל" - באין לו ומביאין אליו; [אי] זה האהל שבאין לו ומביאין אליו?
אמרו: מכנסת היא האשה את הנפל בפותח טפח.
הבא אל האהל שיש לו בית ביאה - בית ביאתו מטמאה [ואינו מטמא] מאחוריו
אהל שאין לו בית ביאה - אין בית ביאתו מטמא, ואינו מטמא מאחוריו
אם קורא אני "הבא אל האהל", יכול מרחוק? תלמוד לומר "וכל אשר באהל"
אי "וכל אשר באהל" – בכלו; מנין אפילו במקצתו? תלמוד לומר "אשר באהל"!
"כל הבא אל האהל", מה האהל, בזמן שהמת בתוכו – טמא, לא בזמן שנפנה משם
אף הקבר, בזמן שהמת בתוכו – טמא, לא בזמן שנתפנה משם
מה אהל סתום, הנוגע בו מבחוץ מכל צדדין טמא - אף קבר סתום, הנוגע בו מכל צדדין טמא טומאת ערב
ור' יוסי אומר: לפי שנאמר "הנוגע בקבר", יכול אף בקבר חדש שעדיין לא נקבר בו אדם? אמר שוב "בקבר"!
אמר ליה ר' עקיבא: אי אפשר לומר בקבר חדש, אלא בקבר שהמת בו
שנאמר "והזה על האהל" מה אהל, בזמן שהמת בתוכו, ולא בזמן שנפנה!
את הדרשה הזאת לומד ר' יצחק בספרי קכו מהשוואה לבית המנוגע. כאן לומדים זאת מהביטוי "התורה". מנגד עומד המיעוט מהמילה "זאת". וראו אהלות ח א. הדרשה מרחיבה את המונח "אהל", וראו במבוא למסכת אהלות את משמעות ההרחבה הזאת. |
"התורה", תורת האהל - תורת כל המאהילין!
את מה אני מרבה? הבתים, הבורות, והמערות, המנהרות, והשכנים, והשקפין, והסלעים, וכותל שהוטה
יכול שאני מרבה שהוטה מאליה כותל שהוטה ולא נבנה נטוי, והמת מתחתיו? תלמוד לומר "זאת", שאמרה תורה
ראו אהלות ח ד-ה: כלי עבודה גדולים חוצצים בפני הטומאה, צמחים התלושים מהקרקע חוצצים בפני הטומאה; אבל אם הם עדיין מחוברים אליה – לא; וראו שם גם לעניין חפצים ובעלי חיים המתעופפים באויר, שאינם נחשבים אהל, וכן קרח וכו', העומדים להתמוסס. |
ריבה זרעים וירקות התלושין מן הקרקע, שהן חוצצין בפני הטומאה
יכול שאני מרבה בזמן שהן מחוברין? תלמוד לומר "זאת" שאמרה תורת
ריבה נפה, וכברה, ונפש, והפולחן, והפלצור, ומיתוחי מטה, והמשפלות - שהן חוצצין בפני הטומאה
יכול שאני מרבה בזמן שהן מביאין? תלמוד לומר "זאת". שאמר תורת
ריבה עדר רחלים, עדר גמלים, ומכונות חיה ועוף
שמוכן את מה מרבה, חיה דולגת, ועוף הפורח, וטולית המנפנפת, וספינה שהיא שטה על פני המים?
תלמוד לומר "זאת". את מה מרבה, ביצת המים, וכיפת השלג, והברד, והגליד, והכפור?
תלמוד לומר "זאת"!
פסוק טו[עריכה]
תכולת הכלים השונים נטמאת באוהל המת, חוץ מכלי חרס וכלי מלח שהיו מכוסים בצמיד פתיל, וכן כלים שאינם מקבלים טומאה, כגון כלי גללים וכלי אבן וכו', בית הלל דרשו זאת מ"כל כלי", ובית שמאי רצו ללמוד זאת מקל וחומר, אבל בית הלל פסלו את הק"ו; וראו כלים י א וספרי קכו. |
"וכל כלי פתוח", הכלים ניצולים בצמיד פתיל, ואין הקרקע ניצול בצמיד פתיל
אלו כלים ניצולים בצמיד פתיל? כלי חרש, וכלי נתר. מלח
כלי גללים, וכלי אבנים, וכלי אדמה, וכלי חרסית [מניין]? תלמוד לומר "כלי... וכל כלי" לרבותם – דברי בית הלל
אמר להם בית שמאי: ומה כלי חרס וכלי נתר, שהן מקבלין טומאה, הרי הן מצילין בצמיד פתיל
אלו, שאין מקבלין טומאה, אינו דין שיהו מצילין בצמיד פתיל?
אלמלא הפסוק היה מקום להניח שדווקא כלי חרס מצילים בצמיד פתיל, כי דווקא הם עשויים להיטמא; שהרי החמור אינו נטמא, ואילו האוכף שלו נטמא מייד עם כניסתו לבית המנוגע, ואילו אדם שנכנס לשם – הוא נטמא מייד אבל יכול להציל את בגדיו מטומאה אם יצא מהבית בפחות מזמן אכילת פרס; וראו נגעים יג ט. המסקנה היא שדווקא מפני שהנכנס לבית נטמא בעצמו – הוא יכול להציל חפצים שונים מטומאה. |
אמרו חכמים לבית שמאי, אמר לו: צאו וראו כל מי שיש לו טומאה - יפה להציל!
וכל שאין לו טומאה - יפה כחו להציל?
הרי חמור שנכנס לבית המנוגע, שמא אין כליו טמאים מייד?
הרי אדם שנכנס לבית המנוגע, שמא אינו טמא עד שישהא בכדי אכילת פרס?
אמרו להם: צאו וראו כל מי שיש לו טומאה - יפה כחו להציל; וכל מי שאין לו טומאה - לא יפה כחו להציל!
מדובר על מחט וטבעת טהורים שנמצאו בחבית שהיתה סגורה בצמיד פתיל באהל המת; וראו כלים ט א. אם נמצאו בתוך החבית – הם טהורים. אם נמצאו במכסה שהוסר מהחבית הם עדיין טהורים, אבל אם נמצאו מחוץ לחבית לאחר פתיחתה הם טמאים. |
אין במשמע, אלא בזמן שהוא מחט או טבעת בתוך החבית; מנין אפילו בתוך מגופה, [למעלה מחוץ מאוירה של חבית]? תלמוד לומר "וכל כלי"
יכול בזמן שהוא בתוך מגופה; בתוך אוירה של חבית מנין? תלמוד לומר "וכל כלי"
[יכול שאני](מנין אתה) מרבה מכנגד השפה ולפנים מעל החבית שנפתחה? תלמוד לומר "טמא"!
ראו כלים י ב. לעניין המאור (חלון לתאורה) ראו אהלות יג א-ד: אם יש שימוש לחור שבקיר, שעור החור תלוי בדרך שבה נעשה: אם החור המקורי נעשה בידי אדם למאור ונסתם בחלקו – מחמירים ומטמאים גם חור קטן, המכונה "שיירי המאור". אם החור נוצר מעצמו, כגון בגלל קורוזיה או בגלל טעות בבניה – שיעורו לדעת בית הלל גדול יותר – כפותח טפח, ולדעת בית שמאי שיעורו כלשהו. |
בשפך ובשרף בשעוה ובזפת וגסטרון אפשר לעשות צמיד פתיל
"פתוח", כל הפתוח לצורך – טמא. מכאן אמרו כל העושה מאור בתחלה שעורו כמלא מקדח גדול של לשכה
שירי המאור אלו הן שירי המאור... העושה פתח בינה לבין ביתה, בינה לבין חברתה
להשמיע את הקול ולהדליק את הנר - שעורו בפותח טפח
הדלת ששייר בה החרש, בין מלמעלן בין מלמטן בין מן הצדדין, או שפתחתו הרוח, או שהגיפו ולא מרקו
שעורו כל שהוא, דברי בית שמאי; ובית הלל אומרים בפותח טפח
החור שבדלת - שעורו מלא אגרוף, דברי ר' טרפון. ר' עקיבא אומר: בפותח טפח
גרדי אורג שחפר מלא קנה, וכן לכר או לאיספטי - שעורו כל שהוא, דברי בית שמאי; ובית הלל אומרים בפותח טפח
אמרו להן בית הלל לבית שמאי: חור הדלת מהו? אמרו להן בית שמאי: בפותח טפח
אמרו מה שונה? אמרו להן: שזה עשוי לצורך וזה אינו עשוי לצורך
בלויי הכתלים שחררום שרצים או שאכלתו מלחת - שעורו כל שהוא, דברי בית שמאי; ובית הלל אומרים בפותח טפח
הדין של תנור מטוייח דומה לדיני החור בקיר או בדלת: גם כאן מבחינים בין מקומות שלא טוייחו בכוונה בידי אדם לבין מקום לא מטוייח שנוצר מעצמו ע"י נשירת הטיח; וראו כלים ה ח, שהתנור המטוייח שיש חול בין החרס שלו ובין הטיח – חסין מפני הטומאה. |
מי שהיה טח בתנור ושייר בו - הרי זה כל שהוא; ובזמן שפרע מעצמו - שעורו בפותח טפח.
תנור שניקב מעינו - שעורו מלא חוט תמרה כפול דברי בית שמאי; ובית הלל אומרים מלא כוש דולק.
ניקב מצדו - שעורו מלא (צדו)[כוש] דולק נכנס: מן הצד – נכנס; מן האמצע מלמעלה - אינו נכנס.
ר' ישמעאל אומר: באמצע נכנס, מן הצד אינו נכנס
מגופת חבית שנקבה - שעורה מלא מידה של שיפון, מן הצד נכנס, מן האמצע אינו נכנס
ר' שמעון אומר: מן האמצע נכנס, מן הצדדין אינו נכנס
מכסים של כדי נוזלים שיש בהם חור כלשהו או שנסדקו – נפסלו לשימוש והם ותכולתם טהורים, למרות שאין להם צמיד פתיל. כלומר השמן שבכד טהור אם הוא בכלי סגור היטב בצמיד פתיל – וכן בכלי מכוסה במכסה סדוק. הוא נטמא במצבי הביניים: אם הוא בכד פתוח או בכד המכוסה במכסה שלם בלי צמיד פתיל; וראו כלים ג א. |
כסוי כדי יין וכדי שמן וכסויי טפיחי - הרי אלו כל שהן
ר' שמעון בן גמליאל אומר: הואיל ונאמר "צמיד פתיל" מה אני מקיים "פתוח"? לרבות את הסדוק:
פסוק טז[עריכה]
אדם שהאהיל על המת למדנו מ"כל הבא את האוהל" (פס' יד). אם גופת המת האהילה על הטהור שהיה מתחתיה – גם אז האדם טמא, שנאמר "יטמא שבעת ימים" |
אין במשמע אלא אדם מאהיל על מת טמא; ומנין אדם שהאהיל עליו המת? תלמוד לומר "וטמא שבעת ימים"
ראו אהלות ב ד. בניגוד למשנה, הדרשה שלפנינו מחמירה גם בדופק דופקין. הגולל הוא האבן שעל המת, וכן האבן הסותמת את כוך הקבורה וכן האבן הסותמת את מערת הקבורה בכלל. הדופק הוא האבן המחזיקה את הגולל. |
"פני השדה" - זה פתחו של קבר; "אשר יגע" - לרבות הגולל; "אשר יגע" - לרבות הדופק; "אשר יגע" - לרבות דופק אחר דופק!
"בחלל חרב" - בחלל שדרכו ליהרג בחרב, פרט לאשה שמת עוברה בתוך מעיה
ראו לעיל בדרשה לפס' יא. |
ומנין אף חכמה שהושיטה ידה לתוך מעיה של אשה תהא טמאה? תלמוד לומר "כל הנוגע" (פס' יג)
יכול כל הימים שהחכמה טמאה אף האשה תהא טמאה? אמרת "הוא יתחטא", (פס' יב) - פרט לזה!
למחלוקת ר' אליעזר ור' יהושע ראו אהלות ב ד: ר' אליעזר מטמא גם את הנושא את הגולל, ולא רק את הנוגע בו או את הנמצא עם הגולל באוהל. לדעתו ניתן להסיק בקל וחומר מטומאת נבלה, שמטמאת במגע ובמשא: כיוון שטומאתה קלה מטומאת הדופק, המטמא גם באוהל – הרי שגם הוא מטמא במשא; וראו תוספתא אהלות ג ד. |
"אשר יגע" - משום מגע הגולל מטמא, ואינו מטמא משום משא, דברי ר' יהושע
ר' אליעזר אומר: הגולל מטמא משום משא, מקל וחומר מנבלה
אמרו לו: לא! אם אמרת בנבלה, שהיא מטמאה במשא לאחר פרישה
תאמר בגולל, שאינו מטמא במשא לאחר פרישה?
ר' יהושע סבור שסוכה הפתוחה למערת הקבורה אמנם טמאה ומה שבתוכה נטמא מהאוהל שבסוכה, אבל המסיט אותה אינו נטמא. בכך הוא רואה תקדים לטענה שיש טמאים במגע ובאוהל ולא במשא, ובאותה קטגוריה הוא מונה את הגולל והדופק, וראו אהלות ב ד; אבל ר' אליעזר חולק גם כאן, וטוען שהסוכה טמאה טומאת אהל - וגם במשא, ושהמסיט את הסוכה הנטויה על הקברים נטמא. |
אמר לו ר' יהושע: והלא סוכה שהיא על פתחו של קבר, מהו? אמר לו: מה היא? - אגיד לך:
סוכתך מה היא? אם יש לה פתח חוץ מהיציאה לקברים – הרי זו טהורה ואם לאו – הרי זו טמאה!
ר' עקיבא סבר שר' אליעזר למד מדין המטמא במגע אל דין הנושא, וטען שאי אפשר ללמוד כך כי יש דברים המטמאים רק במגע ולא במשא; אבל ר' אליעזר הסביר לו שאת טומאת המשא של הגולל והדופק הוא לומד מכך שהם מטמאים באהל, וטומאת אהלים נדירה יותר מטומאת משא, שהרי זבים וזבות, נידות ויולדות טמאים טומאת משא ולא טומאת אהל! |
נסתלק ר' יהושע וקפץ ר' עקיבא, אמר לו: אתה אומר את מי רבתה תורה: טומאת מגע או טומאת משא?
בוא וראה, שריבתה תורה טומאת מגע מטומאת משא, שיש הרבה מטמאין במגע ואינן מטמאין במשא
הגולל, והדופק, הבגד של מת – מטמאין במגע ואינן מטמאין במשא אבל לשיטת ר' אליעזר שלוש הדוגמאות הללו מטמאות גם במשא.
ואם מטמא הגולל במגע, מרובה - יטמא במשא, ממועט?
אמר לו: אתה אומר את מי רבתה התורה: או טומאת מגע, או טומאת משא או טומאת אהל?
אני אומר שרבתה התורה טומאת משא מטומאת אהל, שהרבה מטמא במשא ואין מטמא באהל
זבין וזבות יוכיח! נדות ויולדות מטמאות במשא ואין מטמאות באהל
אם מטמא הגולל באהל, המועט - לא יטמא במשא, המרובה?
ר' אליעזר מודה שיש הגיון עקבי בדברי ר' עקיבא, שלדידו הגולל אינו מטמא במשא, כמו בגדי המת; אבל מבקש שיוכיח לו גם לפי שיטתו שלו, שלפיה בגדי המת מטמאים גם במשא. |
הבית שהמת בתוכו מהו? אמר לו טמא. המוסיף ידו על המשקוף מהו? אמר לו טמא.
...על הקנה וְהֵסִיט הניח ידו על הקנה והסיט אותו? וכפר זה בזה.
אמר לו ר' אליעזר לר' עקיבא השיבות על ידיך, השיבני על ידי! אמר לו: אני משיב על ידך, ובלבד שלא תכפור בי
אמר לו: אתה כופר שלא יטמא הקנה במשא, ואני כופר שלא יטמא במגע כל עיקר!
ומה אם הזב, שיצא מתחתיו משכב לטמא אדם ולטמא בגדים, לא יצא ממנו מגע כלים אלא לטמא אוכלין ומשקין
המת, שלא יצא מתחתיו משכב לטמא אדם ולטמא בגדים, אינו דין שלא יצא ממנו מגע כלים אלא לטמא אוכלים ומשקים?
ר' שמעון טוען שאין להשוות את טומאת המשא לטומאת המגע, שהרי כלים שהוסטו ע"י המת אינם נטמאים, אלא עדיף להשוות את טומאת האהל לטומאת מגע, והשוו לדבריו בתוספתא אהלות טו ח. |
אמר ר' שמעון: לא היינו צריכים להזדקק לכך; אלא: הואיל ואדם הנוגע במת טמא, המאהיל טמא, והמסיט טמא,
והכלים הנוגעין במת טמאים, ומאהילין טמאין, ומסיטין טהורים
מוטב להקיש מגע לאהל, שכן הוא שוה לכלים כאדם ולא להקישו למשא, שאינו שוה לכלים כאדם
ראו אהלות ב ד. הדרשה חוזרת ומצטטת את המשנה, ומנסה להכריע את ההלכה כר' אליעזר מהמסורת שמביא ר' שמעון אחי עזריה, אבל ר' יהושע טוען גם הוא למסורת, שרק את נדבק לגולל עפר מבית הקברות הוא מטמא במשא, ואילו גולל נקי אינו מטמא במשא; ואכן ר' יהודה תומך בטענה שאין להסיט את עפר בית הקברות במקל, כלומר הסטתו מטמאת אפילו אם לא נגעו בעפר. |
ר' אליעזר אומר: הגולל מטמא במשא! רבי יהושע אומר: אינו מטמא!
אמר רבי שמעון אחי עזריה: למה אתם דנין? ואני שמעתי שהוא טמא!
אמר לו ר' יהושע: שמעון אחי, איני יכול להכחישך, מפני ששמעת סתם
ואני שמעתי בפירוש: בזמן שיש תחתיו עפר קברות - מטמא במשא ואם לאו - אינו מטמא במשא
אמר ר' יהודה: כן היינו מתקלים בהר הזה אין מסיטין עפר קברות, ואין מסיטין עפר בית הפרס במקל!
מעשה המסייע לר' יהושע: הגברים הסיטו את הגולל ועשו את פסחיהם, מכאן שהסטת הגולל אינה מטמאת! |
ר' אלעזר אומר: מעשה בבית דגון שביהודה, שמת שם מת בערב פסח
והלכו הנשים וקשרו החבל בגולל ומשכו אותו האנשים, ונכנסו הנשים וקברו את המת
והלכו האנשים ועשו את פסחיהם בטהרה!
אם חזר למקום שבו התחיל את החריש, והתחיל לחרוש משם בכיוון הפוך, ונמצאה עצם אדם בתלם השני – התלם הראשון אינו בית הפרס; אם חרש שתי וערב ונמצאה עצם – כל השטח החרוש הוא בית הפרס; אם בין תלם למשנהו עבר חצי יום – המחרשה התנקתה כאילו ניער אותה, והחריש של הבוקר אינו בית הפרס; והשוו אהלות יז א-ב, שם לא מופיעה דעת בית שמאי. |
בזמן שחרש כל המענה כאחת - הרי זה עושה; חרש חצי מענה וחזר וחרש ממנה ולחוץ - אינו עושה.
כיצד? בית הפרס שאבד קבר בתוכה, חרשה צפון ודרום וחזר וחרשה מזרח ומערב - זהו בית הפרס שעושה בית הפרס
כיצד בית הפרס שאינו עושה בית הפרס? שדה שאבד בה קבר, חרשה בשחר וחזר וחרשה בין הערבים - אינו עושה בית הפרס
עושה בית הפרס אפילו בבקעה גדולה, דברי בית שמאי; ובית הלל אומרים אפילו מאה אמה. אבל לא יותר.
לדעת ר' אליעזר גם דופק דופקין (אבן המחזיקה אבן גדולה יותר, והיא מחזיקה את הגולל) טמא; רשב"ג חולק עליו בעניין זה; והשוו אהלות ב ד, כרשב"ג. |
ר' אליעזר אומר: הגולל מטמא; אין לי אלא הגולל, מנין לרבות דופק אחר דופק?
שאם ימשך האחרון שבנו - השני נופל!
אלא שהיה רשב"ג אומר: הגולל והדופק טמא, אבל דופקי דופקין טהור!
פסוק יז[עריכה]
גם אשה יכולה לקדש את המים ע"י פיזור האפר עליהם. |
'ולקח' – "ולקחו", אחד האיש ואחד האשה לקדש. "עפר" - פרט לסיד; "מעפר" - פרט לחרסית
'שריפה' - ולא בזמן שנשבר הקלל, ולא בזמן שפרחתו הרוח, ולא בזמן שהגיפו ולא מירחו
ומניין אתה מרבה פיחם שיש עליו מקצת עפר, שיכתשנו ויזה ממנו? תלמוד לומר "מעפר שריפת החטאת"!
מי החטאת צריכים להיות ראויים לשתיה, ונובעים ממעיין – לא מי בור או באר; וראו מקואות א ח. |
"מים חיים" - פרט למימי תערובות, ולמימי משואות, ולמבוע הפוסלת. "מים חיים" - פרט לכנוף ולמבוע החולט!
"אל כלי" - בכלי מקדשין ואין מקדשין בקרקע
מכאן אמרו: מכתשת שמחוברת לקרקע אין ממלאין בה, ואין מקדשין בה, ואין מזין ממנה
ואין צריכה צמיד פתיל, ואין פוסלת את המקוה, ואינה מכשרת את הזרעים
ובזמן שהיא תלושה מן הקרקע ממלאין ממנה וכו' עד ומכשרת את הזרעים!
פסוק יח[עריכה]
את ההזיה עושים ע"י האיזוב, יש להשתמש במספיק מים כדי שיוכל לטבול בהם את האיזוב, ושישארו מים גם אחרי טבילת האיזוב. אין לשפוך את מי החטאת על האיזוב, אלא יש לטבול אותו בהם; וראו פרה יב א-ב. |
"ולקח אזוב" - באזוב מזין, ולא בקיסם הקשור בו.
"וטבל" - ולא המספיג. "במים" - ולא המערה; אמרו: מספגין לטבילה ואין מספגין להזייה
ויש אומרים: אין מספגין לא לטבילה ולא להזייה
ראו פרה יב י. יכולה אשה לכוון את פעולת הקטן, בתנאי שהוא יעשה את כל שלבי ההזאה בעצמו; והשוו ליחסים בין כהן לחכם בענייני נגעים בנגעים ג א; לעיל פס' יז ראינו שאשה יכולה לקדש את המים בזריית האפר, אבל היא אינה מורשית להזות על הטמאים. |
"איש טהור" - איש פרט לאשה. או איש פרט לקטן? אמרת "טהור", לרבות את הקטן!
אמרו: מסעדת האשה את הקטן - והוא מזה; אבל לא תטבול את האזוב ותתן לו. אם טבלה ונתנה לו - הזייתו פסולה!
"ועל כל הכלים" - ריבה אדם נוגע בכלים נוגעים במת שיגעו בכלים אחרים אינו
היה ר' עקיבא אומר: חמשה מטמאין במת, ארבעה טמאין טומאת שבעה ואחד טמא טומאת ערב.
כיצד? שנים - אדם הנוגע במת - טמא טומאת שבעה, אדם נוגע בו - טמא טומאת ערב
אדם בין הכלים - גוררים ארבעה לטומאה, וכלים באדם - גוררים שלשה לטומאה
ואדם באדם - גוררים שנים לטומאה. חומר באדם מבכלים וכלים מבאדם: שהכלים שלשה, ואדם שנים
חומר באדם, שכל זמן שהוא באמצע הם ארבעה, אינו באמצע הם שלשה
ר' יוסי אומר: כל המטמא במת טומאת ערב - טהור בזב מכלום.
פסוק יט[עריכה]
אם הזבים וכו' הם גם טמאי מת – ניתןלהזות עליהם ולטהר אותם מטומאת המת למרות שהם עדיין טמאים בטומאות אחרות. |
"והזה הטהור על הטמא" - כל הטמאין מקבלין הזייה, כגון זבין וזבות נדות ויולדות
"והזה הטהור על הטמא" - ולא בזמן שלא נתכוון להזות על הטמא
ורחץ במים וטהר בערב, מה ערב שהוא בא כולו אף הוא כשיבא כולו במים וטהר
פסוק כא[עריכה]
אם נשארה בקלל רק רטיבות, ואין בו מים המספיקים להזאה – הרטיבות אינה מטמאת במשא אלא רק במגע. והשוו ספרי קכט, שם חילקו בין טומאת אוכלין לטומאת גוף המזה ובגדיו. |
"ומזה מי נדה" - מים שהן ראוין לנדה, לטמא אדם ולטמא בגדים; ולא מים שאין בהן כדי הזייה!
מה אני מקיים "הנוגע במי הנדה"? - ריבה מי חטאת שיש בהן כדי הזייה, שהן מטמאין במגע ובמשא
'הנוגע' – "והנוגע" - ריבה מי חטאת שאין בהן כדי הזייה, שהן מטמאין במגע אבל לא במשא
מי חטאת שעדיין לא הוזו ("לא עשו מצוותן") מטמאים את המזה שנטהר לחטאת, ונגע במים בידיו; אבל אם לא נגע בהם בידיו, אלא רק ברגליו או בשאר גופו – המזה טהור. ואילו אם נגע בהם כהן הטהור לתרומה - הוא נטמא; ראו פרה ט ח. |
העיד רבי חנינא משום חמשה זקנים שבאו מיהודה ואמרו:
מי חטאת שלא עשו מצוותן ונטמאו באב הטומאה - מטמאין את הכהן ואת תרומתו,
ואין חייבין עליהן על ביאת מקדש, ומטמאים את המזה בידו אבל לא ברגלו
מי חטאת שעשו מצוותן ונטמאו באב הטומאה - מטמאין את המזה בידו אבל לא ברגלו
ואינו מטמא את הכהן לא בידו ולא ברגלו
בזמן שנפסלים ממימי הטללים ממימי השלגים - מטמא הכהן בידו אבל לא ברגלו
ואינו מטמא את המזה בידו ולא ברגלו - קל וחומר!
ר' שמעון מקשה ומציע ללמוד קל וחומר נוסף, שהרי במי חטאת שעשו מצוותם חמור המזה מהכהן; הוא מנסה ללמוד מכך שגם במי חטאת שלא עשו מצוותם יהיה דינו של המזה חמור מזה של הכהן, והוא יהיה טמא; אבל ר' עקיבא טען שאין מקום לק"ו, כי ניתן לטעון שדווקא דין הכהן חמור, שהרי הוא עלול לטמא אנשים אחרים, ואילו המזה, אם נטמא – נטמא, ואין פעולת ההזאה משפיעה על אנשים טהורים. |
אמר ר' שמעון לפני ר' עקיבא: ומה במקום שאין הכהן מטמא בידו במי חטאת שעשו מצוותם והוזו, הרי המזה מטמא בידו
מקום שהכהן מטמא בידו וברגלו במי חטאת שלא עשו מצוותם, אינו דין שיהא המזה מטמא בידו וברגלו?
מה לכהן, מטמא לטמאים ומטמא לטהורים; מה למזה, שאינו מטמא לטמאים ואינו מטמא לטהורים!
אם המים היו פסולים, בין פיזר עליהם אפר כשר בין לא - המים מטמאים את הכהן בידיו וברגליו, כדין מים שלא נעשתה מצוותם; וראו פרה ט ט. ר' יעקב רואה אותם כמים טמאים, המטמאים את הידיים. |
אפר כשר שנתערב במים פסולין - מטמא את הכהן ואת התרומה
ר' יעקב אומר: מטמאים הם משום משקה.
אפר פסול שנתערב במים כשרים - ר' שמעון אומר: מטמאים הם משום משקה.
ר' אליעזר בן יעקב אומר: כשרין הן ללוש בהן את העיסה!
פסוק כב[עריכה]
הטומאה מתפשטת מהאדם הטמא לבגדיו ולכלים , וכן מהכלים והבגדים לאדם אחר הנוגע בהם, אבל האדם השני טמא רק עד הערב; דעת ר' יוסי אינה מובנת. |
"וכל אשר יגע בו הטמא יטמא" - מגיד שמטמא בגדים
יכול בגדים שנטמאו מתחת המת? ומניין אף בגדים שנטמאו מתחת הזב? תלמוד לומר "וכל אשר יגע בו הטמא יטמא"
ומנין שיגורו שיגררו, שייטמאו בנגיעה כלים באדם? תלמוד לומר "וכל אשר יגע בו הטמא יטמא".
ומנין שיגורו אדם וכלים? אמרת "וכל אשר יגע בו הטמא יטמא והנפש הנוגעת תטמא עד הערב"
ר' יוסי אומר: היה מטמא בכולן טומאת שבעה