ביאור:תוספתא/אהלות/טו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

תוספתא מסכת אהלות פרק חמישה עשר[עריכה]

כלים המאהילים[עריכה]

(א)
טבלאות של שיש חלקות, ונתונות זו על גבי זו


ראו משנה טו, א.
אם אחת מטבלאות העץ נוגעת במת, אבל אינה מאהילה עליו, היא טמאה מחמת נגיעה ולא מחמת אוהל, ואז מונין בהן ראשון ושני לטומאה.



טומאה תחת אחת מהן, ואפי' גבוהות מן הארץ אמה - טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת.
טבלאות של עץ נוגעות זו בזו ושולחנות נוגעות זה בזה - מונין בהם כדרך שמונין במת.

(ב)
טבלא בצד רגלו של שולחן, וטומאה תחת טבלא


הטבלה מוגבהת טפח. כיוון שהטבלה מאהילה על המת היא אינה נמנית במניין הכלים אלא נחשבת בעצמה כמת, ולכן גם הנוגע בשולחן טמא טומאת שבעה, בדומה לדברי ר' עקיבא במשנה א, ג.
רגלי השולחן נפרדות ממנו ונחשבות ככלי בפני עצמן, ולכן הטבלה טמאה שבעה אבל הנוגע בה טמא טומאת ערב.
אם המת מתחת לרבוע – רגלי השולחן – הטומאה בוקעת ועולה. לדעת ר' מנחם השולחן מאהיל עליה ולכן הכל טמא עד לגובה השולחן.



הנוגע בין בטבלא ובין בשולחן - טמא טומאת שבעה.
טומאה תחת השולחן - הנוגע בשולחן טמא טומאת שבעה, ובטבלא - טמא טומאת ערב.
האוהל כנגד הרבוע – טמא. שלא כנגד הרבוע - טהור
ר' מנחם בר' יוסי אומר: בין כך ובין כך טמאין, מפני שהן נדונין כקרן טבלא.
כלים שכנגד הרבוע – טמאין. שלא כנגד הרבוע - טהורין
ר' מנחם בר' יוסי אומר: בין כך ובין כך טמאין, מפני שהן נדונין כקרן הטבלא.

(ג)
חביות שהן מוטות באויר, הוגנה של זו בצד אויר הוגנה של זו,


ראו משנה טו, ג. כאן מדובר שהחבית העליונה הפוכה על החבית התחתונה. החביות העליונות יוצרות אוהל. אם הטומאה באוהל – הוא טמא. אם הטומאה מתחתיו או מעליו הטומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת, אבל תוך החבית נשאר טהור.



והוגנה של זו על גבי דופנה של זו, גבוהות מן הארץ טפח, ובהוגנין פותח טפח
טומאה תחתיהן - תחתיהן ועל גביהן טמא. על גביהן - על גביהן ותחתיהן טמא, ותוכיהן טהור.
גבוהות מן הארץ טפח ואין בהוגניהן פותח טפח, וטומאה תחת אחת מהן
תחתיה ועל גבה טמא. על גבה - על גבה טמא ותחתיה טמא ותוכה טהור
בד"א? שתוכן טהור בטהורות, אבל אם היו טמאות וגבוהות מן הארץ טפח
טומאה תחת אחת מהן - תחת כולן טמא.

בית וחציצה בתוכו[עריכה]

(ד)

בית שחצצו בנסרין או ביריעות, מן הצדדין או מן הקורות, וטומאה בכותל - כלים שבחצץ טמאים.
ושבכתל מאחריו, ושבמעזיבה מעל גביו אם הטומאה בבית - נדונין מחצה על מחצה.

אם יש שם ארבעה אם הטומאה בחצץ ויש בכלים ארבעה טפחים - בטל הכותל.


ראו משנה טו, ד-ה. אם הטומאה בכותל – כאילו היא בחצץ. רבי מציין שהתנא של המשנה חולק על התוספתא, ומבטל את הכותל כבר בעובי טפח.
בסיפא, הקשורה למשנה ה, יש מצב שהכלים בבית ובקרקע טמאים, ובחצץ שביניהם - טהורים, כיוון שיש בהם טפח על טפח.



רבי אומר: האומר טפח הוא אומר ארבעה, האומר ארבעה אינו אומר טפח.
חצצו מארצו, וטומאה בחצץ - כלים שבבית טמאין.
טומאה בבית - כלים שבחצץ:
אם יש בחצץ במקומן טפח על טפח על רום טפח – טהור, ואם לאו – טמאין, ושבקרקע טמאין
טומאה בקרקע - כלים שבחצץ ושבבית טמאין.

בית מלא בתבן או בעפר[עריכה]

(ה)

בית שהוא מלא תבן, ויש בינו לבין הקורות פותח טפח, וטומאה מבפנים

כל שכנגד יציאת הטומאה כמלואו של פתח - טמא

ובאכסדרה - אינו טמא אלא כנגד הטומאה, מן הקורות ולחוץ
ור' יוסי אומר: תבן שאינו עתיד לפנותו הרי הוא כעפר, ועפר שהוא עתיד לפנותו הרי הוא כתבן.

(ו)
גל צרורות, וכן כרי של תבואה, וטומאה בתוכו - טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת

ואם יש במקום הטומאה טפח על טפח על רום טפח - הרי הוא כקבר סתום ומטמא מכל סביביו.

חצר הקבר[עריכה]

ואיזה הוא "חצר הקבר"? זו הגת שהמערות פתוחות לתוכו

אם יש בה כשיעור - הנכנס לתוכה טמא


ראו משנה טו, ח.
הברייתא מדגישה שאם הנכנס הוא בגת הפתוחה שיש בה כשיעור, אפילו אם הוא קרוב לתקרה של אחת המערות – הוא טהור.



בד"א? בזמן שאינה פתוחה לאויר שהגת מקורה, ויש אומרים שהיא מוקפת במערות קבורה מכל עבריה.
אבל בזמן שפתוחה לאויר, אפי' אינו מרוחק מן השקוף, אפי' כל שהוא – טהור
ובלבד שלא יגע בשקוף.

גולל[עריכה]

(ז)
גל של צרורות שעשאו גולל לקבר, הנוגע בו עד ארבעה טפחים טמא


ראו משנה טו, ח, וכן משנה ב, ד. רבי משקף את דעת חכמים, שהסתייגו מר' יהודה דווקא כשהוא עתיד לגוד.



אמר רבי: נראין דברי ר' יהודה בזמן שאינו עתיד לגוד, ודברי חכמים בזמן שהוא עתיד לגוד.

(ח)

חבית שהיא מלאה משקין טהורים ומוקפת צמיד פתיל, ועשאה גולל לקבר
אמר ר"א בר"ש: בזו ב"ש מטמאין וב"ה מטהרין.
אמרו ב"ש לב"ה: וכי מה עלול לקבל טומאה מקבל טומאה בקלות יותר: אדם או משקין?
אמרו להן: משקין.
אמרו להן: וכי מה אדם, שאינו עלול לקבל טומאה, כיון שנוגע בו בגולל נטמא

משקין שבתוכה, אינו דין שיהיו טמאין?

אמרו להן ב"ה: אי אתם מודים בטהור שבלע טבעת, ונכנס לאהל המת
שאע"פ שטמא טומאת שבעה, הטבעת טהורה?
אמרו להן ב"ש: לא! אם אמרתם בטבעת, שאינה מטמא במשא הזב
תאמרו במשקין, שמטמאין במשא הזב?!
אמר להן ב"ה: אנו דנין טומאת שבעה מטומאת שבעה, ואתם דנין טומאת שבעה מטומאת ערב
מוטב לדון טומאת שבעה מטומאת שבעה מלדון טומאת שבעה מטומאת ערב!
ד"א: אדם הנוגע במת מטמא כלים, וכלים הנוגעין במת מטמאין אדם
אדם הנוגע במת מטמא כלי חרס, ואין כלי חרס הנוגעין במת מטמאין אדם
והלא דברים ק"ו: ומה אם אדם, שהוא מטמא מן המת ומן הנוגע במת לטמא את הנוגע בו
מציל על מה שבתוכו
כלי חרס, שאינו מטמא מן המת ומן הנוגע במת לטמא את הנוגע בו
אינו דין שיציל על מה שבתוכו?
אמר ר"ש: לא היו זקוקין לדחק לכך
ממקום שאדם מיטמא - משם משקין מטמאין
ממקום שהמשקין מצילין - משם אדם ניצל
היכן אדם מטמא? בגלוי - אף משקין בגלוי
היכן משקין מצילין? בפנים - אף אדם שנתנו בפיטס, והקיפו צמיד פתיל, ועשאו גולל לקבר - טהור.

גזירת טומאת אהל של מרדע[עריכה]

(ט)

כל המטלטלין מביאין את הטומאה בעובי המרדע

אמר ר' טרפון: אקפח את בני שהלכה זו מקופחת


ראו משנה טז, א. ר' יהודה מציג השערות נוספות לטעויות שהביאו להלכת המרדע. ר' עקיבא מסביר במשנה את ההלכה כלשונה.



איני יודע חוויו של דבר מה הוא, אלא ששמע השומע וטעה.
ומעשה באחד שהיה עובר ומרדע על כתפו, והאהיל צידו אחד על הקבר
וטמאוהו משום כלים המאהילים על המת, והשומע שמע וטעה.
אמר ר' יהודה: מעשה באחד שחרש וניער את המחרישה
ונמצאת גולגולת שלמה דבוקה במחרישה, וטמאוהו משום שהאהיל על המת
והשומע שמע וטעה.
אמר ר' יהודה: מעשה באחד שחרש וניער את המחרישה
ונמצאת גולגולת של מת דבוקה במחרישה, וטמאוהו משום שהסיט את המת
והשומע שמע וטעה.

(י)
המרדע שנתנו על גבי בהמה


ראו שם, בדברי ר' עקיבא. צמצום של התקנה המחמירה.



וראשו או שראשו אחד נתון על גבי המת, וראשו אחד נתון על גבי אדם
ראשו אחד נתון על גבי המת, וראשו אחד נתון על גבי כלים - טהורין
ולא אמרו אלא "אדם הנושא" בלבד.