ביאור:משנה פרה פרק ז

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

משנה מבוארת    •     משנה עם מפרשים

• זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
• מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
• נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
• נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
• קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
• טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין

מסכת פרה: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב

מסכת פרה עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב

---

מלאכה פוסלת בין מילוי המים לקידושם

חטיבה I: מילוי המים מהמעיין

(א) חֲמִשָּׁה שֶׁמִּלּוּ חָמֵשׁ חָבִיּוֹת לְקַדְּשָׁן חֲמִשָּׁה קִדּוּשִׁין, וְנִמְלָכוּ לְקַדְּשָׁן קִדּוּשׁ אֶחָד; לערבב את המים ולקדש את כל המים בבת אחת

מילוי או קידוש של חבית אחרת – נחשבים מלאכה המפסיקה בין מילוי החבית לקידוש המים, ופוסלים את הקידוש, וראו לעיל ד, ד.

אם מילא כדי לערבב את המים, והחליט לקדש כל חבית לחוד – מילוי החביות המאוחרות פוסל את הראשונות. אם מילא כדי לקדש הכל יחד, והחליט להפריד ולקדש כל אחת לחוד – החביות שקידש מאוחר פסולות, כי קידוש החבית הראשונה אינו נצרך להן.

אם מינה שליח לקדש – אין השליח פוסל גם אם שינה את דעתו (משנה ג), אבל אם נתן לו את החביות, והשליח קידש חבית אחת – פסל את האחרות.

לְקַדְּשָׁן קִדּוּשׁ אֶחָד, וְנִמְלָכוּ לְקַדְּשָׁן חֲמִשָּׁה קִדּוּשִׁין - הֲרֵי כֻלָּם כְּשֵׁרִין.

יָחִיד שֶׁמִּלָּא חָמֵשׁ חָבִיּוֹת, לְקַדְּשָׁן חֲמִשָּׁה קִדּוּשִׁין, וְנִמְלַךְ לְקַדְּשָׁן קִדּוּשׁ אֶחָד,

אֵין כָּשֵׁר, אֶלָּא אַחֲרוֹן;

לְקַדְּשָׁן קִדּוּשׁ אֶחָד, וְנִמְלַךְ לְקַדְּשָׁן חֲמִשָּׁה קִדּוּשִׁין - אֵין כָּשֵׁר, אֶלָּא זֶה שֶׁקִּדֵּשׁ רִאשׁוֹן.

אָמַר לְאֶחָד "קַדֵּשׁ לָךְ אֶת אֵלּוּ" והשני התחיל לקדש את החביות בזו אחר זו - אֵין כָּשֵׁר אֶלָּא רִאשׁוֹן.

"קַדֵּשׁ לִי אֶת אֵלּוּ" - הֲרֵי כֻלָּם כְּשֵׁרִין.

(ב) הַמְמַלֵּא בְאַחַת יָדוֹ, וְעוֹשֶׂה מְלָאכָה בְאַחַת יָדוֹ; הַמְמַלֵּא לוֹ וּלְאַחֵר;

כאמור לעיל, מילוי חבית שאינו נדרש נחשב מלאכה הפוסלת.

המלאכה המיותרת פוסלת אפילו אם נעשתה באותו זמן.

אוֹ שֶׁמִּלָּא לִשְׁנַיִם כְּאַחַת - שְׁנֵיהֶן פְּסוּלִין,

שֶׁהַמְּלָאכָה פּוֹסֶלֶת בְּמִלּוּי, בֵּין לוֹ, בֵּין לְאַחֵר.

(ג) הַמְקַדֵּשׁ בְּאַחַת יָדוֹ וְעוֹשֶׂה מְלָאכָה בְאַחַת יָדוֹ;

ההשואה בין מילוי המים לבין קידושם במשנה א אינה שלמה: אין המלאכה פוסלת מים שאינם של המקדש.

אִם לוֹ - פָסוּל, וְאִם לְאַחֵר - כָּשֵׁר.

הַמְקַדֵּשׁ לוֹ וּלְאַחֵר; שֶׁלּוֹ - פָסוּל, שֶׁלְּאַחֵר - כָּשֵׁר.

הַמְקַדֵּשׁ לִשְׁנַיִם כְּאַחַת - שְׁנֵיהֶן כְּשֵׁרִין.

(ד) "קַדֵּשׁ לִי וַאֲקַדֵּשׁ לָךְ" - הָרִאשׁוֹן כָּשֵׁר. "מַלֵּא לִי וַאֲמַלֵּא לָךְ" - הָאַחֲרוֹן כָּשֵׁר.

קידוש לאחר פסול אם נעשה לאחר מלאכה ולא במקביל אליה.

ראו לשון דומה בב"מ ה, י - בהקשר אחר.

["קַדֵּשׁ לִי וַאֲמַלֵּא לָךְ" - שְׁנֵיהֶן כְּשֵׁרִין.] "מַלֵּא לִי וַאֲקַדֵּשׁ לָךְ" - שְׁנֵיהֶן פְּסוּלִין.

(ה) הַמְמַלֵּא לוֹ וּלְחַטָּאת - מְמַלֵּא אֶת שֶׁלּוֹ תְחִלָּה, וְקוֹשְׁרוֹ בֶאֱסָל, מוט וְאַחַר כָּךְ מְמַלֵּא אֶת שֶׁלַּחַטָּאת.

כמובן עדיף להשגיח על מי החטאת יותר מאשר על מים פרטיים, אבל אם אין ברירה – מותר להניח אותם מאחור.

אִם מִלֵּא אֶת שֶׁלַּחַטָּאת תְּחִלָּה, וְאַחַר כָּךְ מִלֵּא אֶת שֶׁלּוֹ - פָּסוּל.

נוֹתֵן אֶת שֶׁלּוֹ לְאַחֲרָיו, וְאֶת שֶׁלַּחַטָּאת לְפָנָיו;

וְאִם נָתַן אֶת שֶׁלַּחַטָּאת לְאַחֲרָיו - פָּסוּל.

הָיוּ שְׁנֵיהֶן שֶׁלַּחַטָּאת - נוֹתֵן אֶחָד לְפָנָיו וְאֶחָד לְאַחֲרָיו, כָּשֵׁר, מִפְּנֵי שֶׁאֵיפְשָׁר. שאי אפשר להניח את שתי החביות מלפנים.

חטיבה II: הובלת המים מהמעיין לשוקת

אם לאחר מילוי המים לקח את החבל והחזירו לבעליו בדרכו להביא את המים אל האפר – כשר, ואם האריך את דרכו לשם כך – פסול.

אבל באופן חד פעמי הכשירו את המים למרות שהאריך את דרכו, לאחר שלחצו יהודי אסיה הקטנה שלוש פעמים על אנשי יבנה, וראו תוספתא ז, ד.

יש המסיקים מהמעשה הזה שיבנה היתה מרכז תורה עוד לפני החורבן, אבל תמוה ששלחו את השאלה ליבנה ולא לירושלים; ולכן יש המפקפקים במסקנה הנ"ל.

(ו) הַמּוֹלִיךְ אֶת הַחֶבֶל בְּיָדוֹ; לְדַרְכּוֹ - כָּשֵׁר, וְשֶׁלֹּא לְדַרְכּוֹ - פָּסוּל.

זֶה הָלַךְ לְיַבְנֶה שְׁלֹשָׁה מוֹעֲדוֹת, וּבַמּוֹעֵד הַשְּׁלִישִׁי הִכְשִׁירוּ לוֹ, הוֹרָיַת שָׁעָה.

(ז) הַמְּכַנֵּן אֶת הַחֶבֶל עַל יָד עַל יָד - כָּשֵׁר.

וְאִם כִּנְּנוֹ בָאַחֲרוֹנָה - פָּסוּל.

אָמַר רְבִּי יוֹסֵה: לָזֶה הִכְשִׁירוּ הוֹרָיַת שָׁעָה.

אם קיפל את החבל תוך כדי משיכתו עם הדלי – כשר, ואם עשה כך לאחר המשיכה וקיפל הכל בבת אחת – פסול. ר' יוסי טוען שזה היה המקרה שבו הכשירו הוראת שעה, ולא הנדון במשנה ו.

(ח) הַמַּצְנִיעַ אֶת הֶחָבִית שֶׁלֹּא תִשָּׁבֵר, אוֹ שֶׁכְּפָיָהּ עַל פִּיהָ עַל מְנָת לְנַגְּבָהּ;

לְמַלּוֹת בָּהּ - כָּשֵׁר, לְהוֹלִיךְ בָּהּ אֶת הַקִּדּוּשׁ - פָּסוּל.

שמירת החבית כדי להמשיך למלא מים מהמעיין לשוקת – אינה נחשבת מלאכה הפוסלת, אבל אם הכוונה היתה להוביל בחבית את המים המקודשים – היא פוסלת, כי פעולה זו נעשית לאחר הקידוש. המחשבה והכוונה משפיעות על ההלכה.

אם שפך לשוקת מים, ולפני הקידוש פינה מתוכה חרסים: אם הפינוי נעשה לצורך מילוי המים – כשר, ואם לצורך שאיבת המים מהשוקת לאחר הקידוש – פסול.

הַמְפַנֶּה חֲרָשִׂים מִתּוֹךְ הַשֹּׁקֶת;

אִם בִּשְׁבִיל שֶׁתַּחְזִיק מַיִם הַרְבֵּה - כְּשֵׁרִין,

אִם בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא יְהוּ מְעַכְּבִין אוֹתוֹ בְּשָׁעָה שֶׁהוּא זוֹלֵף אֶת הַמַּיִם - פָּסוּל.

(ט) מִי שֶׁהָיוּ מֵימָיו עַל כְּתֵפוֹ, וְהוֹרָה הוֹרָיָה, וְהֶרְאָה לַאֲחֵרִין אֶת הַדֶּרֶךְ,

אם מוביל את המים כדי לקדש אותם – אסור לעשות כל מלאכה, כולל המנויות כאן. אבל מותר לאכול כדי שיהיה לו כח להוביל את המים, ולהרוג נחש המפריע לו לעבור.

ר' יהודה מתיר לו להורות או להראות דרך, אם לא עצר לשם כך בדרכו, וראו תוספתא ז, ו.

הָרַג נָחָשׁ וְעַקְרָב, וְנָטַל אֳכָלִין לְהַצְנִיעָן - פָּסוּל;

אֳכָלִין לְאָכְלָן - כָּשֵׁר. הַנָּחָשׁ וְהָעַקְרָב שֶׁהָיוּ מְעַכְּבִין אוֹתוֹ - כָּשֵׁר.

אָמַר רְבִּי יְהוּדָה: זֶה הַכְּלָל: כָּל דָּבָר שֶׁהוּא מִשֵּׁם מְלָאכָה, בֵּין עָמַד בֵּין לֹא עָמַד - פָּסוּל,

וְדָבָר שֶׁאֵינוּ מִשֵּׁם מְלָאכָה, אִם עָמַד - פָּסוּל, אִם לֹא עָמַד - כָּשֵׁר.

אם רוצה המוביל לעשות מלאכה – יכול למסור את המים לאדם טהור שישמרם. אבל אם מסר לאדם טמא – לדעת ת"ק הם פסולים, ולדעת ר' אלעזר המסירה אינה בתוקף, ולכן יכול להמשיך להוביל אותם אם לא עשה מלאכה. וראו תוספתא ז, ז, שאם מסר את המים לאדם טמא, והטמא עשה מלאכה - כשרים אם הבעלים לא עשה מלאכה.

(י) הַמּוֹסֵר מֵימָיו; לַטָּמֵא - פְּסוּלִין, וְלַטָּהוֹר - כְּשֵׁרִין.

רְבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אַף לַטָּמֵא - כְּשֵׁרִין, אִם לֹא עָשׁוּ הַבְּעָלִים מְלָאכָה.

(יא) שְׁנַיִם שֶׁהָיוּ מְמַלִּין לַחַטָּאת, וְהִגְבִּיהוּ זֶה עַל זֶה, עזרו זה לזה להרים את החבית על כתפו וְנָטַל זֶה לָזֶה קוֹצוֹ; או הוציא זה לזה קוץ מבשרו

ראו לעיל משנה ד – נראה שר' יוסי חולק עליה.

מספר קידושים – מסגרת לפרק.

בְּקִדּוּשׁ אֶחָד - כָּשֵׁר, בִּשְׁנֵי קִדּוּשִׁין - פָּסוּל.

רְבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: אַף בִּשְׁנֵי קִדּוּשִׁין - כָּשֵׁר, אִם הִתְנוּ בֵּינֵיהֶן. שיעזרו זה לזה.

אם שבר גדר בדרכו עם המים והתכוון לתקן אותה, אבל את התיקון עשה לאחר הקידוש – כשר.

אם אכל תאנים כדי לפנות מקום ולייבש אותן שם – כשר, אבל אם השליך את עודפי האכילה למקום הנשמר – פסול, וראו משנה ט.

גם כאן חולק ר' יוסי וטוען שאם התנה שיגדור וכו', וגדר - כשר, וראו תוספתא ז, ח.

(יב) הַפּוֹרֵץ עַל מְנָת לִגְדּוֹר - כָּשֵׁר, וְאִם גָּדַר - פָּסוּל.

הָאוֹכֵל עַל מְנָת לִקְצוֹת - כָּשֵׁר, וְאִם קָצָה - פָסוּל.

הָיָה אוֹכֵל וְהוֹתִיר, וְזָרַק מַה שֶּׁבְּיָדוֹ תַחַת הַתְּאֵנָה, אוֹ לְתוֹךְ הַמֻּקְצֶה בִשְׁבִיל שֶׁלֹּא יֹאבַד - פָּסוּל.