ביאור:ספרי במדבר/חקת
ספרי במדבר לפרשת חקת
[עריכה]פיסקה קכג
[עריכה]על במדבר יט א-ד
| השוו מכילתא פסחא טו, שם הובאה פרשת הפרה כדוגמא לפרשה 'שכולל בתחילה ופורט בסוף', כמו בסיום הדרשה שלפנינו; ונראה שיש למחוק את המילים "וזו... וכללה בסוף". יישום המידה "כלל ופרט, אין בכלל אלא מה שבפרט" בפרשת הפרה מוביל למסקנה שדווקא הפרה האדומה התמימה וכו' כשרה, ולא פרות אחרות. |
דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל" (במדבר יט א-ב).
יֵשׁ פָּרָשִׁיּוֹת שֶׁכּוֹלֵל בַּתְּחִלָּה וּפוֹרֵט בַּסּוֹף, פּוֹרֵט בַּתְּחִלָּה וְכוֹלֵל בַּסּוֹף; וְזוֹ – כָּלְלָה בַּתְּחִלָּה וְכָלְלָה בַּסּוֹף!
"וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות יט ו) – פְּרָט; "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" – כְּלָל!
"זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח" (שמות יב מג) – כְּלָל; "כָּל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּוֹ" – פְּרָט!
"זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה" – כְּלָל; "וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה" – פְּרָט; כְּלָל וּפְרָט – אֵין בַּכְּלָל אֶלָּא מַה שֶׁבַּפְּרָט.
| ר' יוחנן לימד הלכה שגויה; אם כדי לאפשר לתלמידים לבקר אותו ולהרגיל אותם לחשיבה ביקורתית, אם מפני ששכח את ההלכה שהיא כדברי ר' אליעזר – בבגדי לבן. לאחר שתיקנו אותו תלמידיו הוא נזכר שבעיניו ראה את הכהן בבגדי לבן. הדרשן מעיר שלפי הגרסה שמדובר על הלל הזקן קשה, כי בימי הלל לא שרפו פרה אדומה. וראו תוספתא פרה ד ד, וראו מעשה בימי ריב"ז ששרפו פרה, בתוספתא פרה ג ה. |
מָה חֻקָּה הָאֲמוּרָה לְהַלָּן – בְּבִגְדֵי לָבָן הַכָּתוּב מְדַבֵּר, אַף חֻקָּה הָאֲמוּרָה כָּאן – בְּבִגְדֵי לָבָן הַכָּתוּב מְדַבֵּר!
שָׁאֲלוּ תַּלְמִידָיו אֶת רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי: בְּאֵילוּ כֵּלִים פָּרָה נַעֲשֵׂית? אָמַר לָהֶם: בְּבִגְדֵי זָהָב.
אָמְרוּ לוֹ: וַהֲלֹא לִמַּדְתָּנוּ, רַבֵּינוּ, 'בְּבִגְדֵי לָבָן'!
אָמַר לָהֶם: אִם מַה שֶׁרָאוּ עֵינַי וּמַה שֶׁשֵּׁרְתוּ יָדַי שָׁכַחְתִּי, קַל וָחֹמֶר לְמַה שֶׁלָּמַדְתִּי!
וְכָל כָּךְ לָמָּה? כְּדֵי לְחַזֵּק אֶת הַתַּלְמִידִים!
וְיֵשׁ אוֹמְרִים, הִלֵּל הַזָּקֵן הָיָה, אֶלָּא שֶׁלֹּא הָיָה יָכוֹל לוֹמַר: "מַה שֶׁשֵּׁרְתוּ יָדַי".
| ראו דברי ר' יאשיה לעיל עב; ואכן ראו שקלים ד ב, שפרה באה מתרומת הלישכה; אבל ראו תוספתא פרה ב סוף ב, שנראה שלא תמיד היתה באה מתרומת הלשכה. |
וּכְשֵׁם שֶׁהָיָה מֹשֶׁה גִּזְבָּר לַדָּבָר – כָּךְ הָיָה אַהֲרֹן גִּזְבָּר לַדָּבָר; כַּיּוֹצֵא בוֹ אַתָּה אוֹמֵר בְּשֶׁמֶן הַמָּאוֹר!
| ראו פרה א א. |
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עֶגְלָה – בַּת שְׁתַּיִם, וּפָרָה – בַּת שָׁלֹשׁ וּבַת אַרְבַּע.
רַבִּי מֵאִיר: אַף בַּת חָמֵשׁ כְּשֵׁרָה! זְקֵנָה כְּשֵׁרָה, אֶלָּא שֶׁאֵין מַמְתִּינִים לָהּ, שֶׁמָּא תַּשְׁחִיר – שֶׁלֹּא תִּפָּסֵל!
| שנאמר 'אדומה תמימה', ראו פרה ב ה. |
אוֹ תְּמִימָה לְמוּמִים? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר: "אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם" – הֲרֵי מוּמִים אֲמוּרִים.
הָא מַה תַּלְמוּד לוֹמַר "תְּמִימָה"? תְּמִימָה לָאַדְמִימוּת.
| השוואות בין פרה, שמלאכה שעושה הכהן במהלך הכנת האפר שלה, ומום שיש בה פוסלים אותה אבל נעשית בטבולי יום – ומוקדשים, שנעשים במעורבי שמש ונפסלים במום אבל לא במלאכה. אם רוב הציבור טמאים גם הפסח נעשה בטומאה, אבל יש לו זמן קבוע; וראו תוספתא פרה ב ג. |
מַה מֻקְדָּשִׁים, שֶׁאֵין מְלָאכָה פּוֹסֶלֶת בָּהֶם – מוּם פּוֹסֵל בָּהֶם,
פָּרָה, שֶׁמְּלָאכָה פּוֹסֶלֶת בָּהּ – אֵינוֹ דִּין שֶׁיְּהֵא מוּם פּוֹסֵל בָּהּ?
לֹא: אִם אָמַרְתָּ בְּמֻקְדָּשִׁים, שֶׁעֲשִׂיָּתָן בְּטָהֳרָה – לְפִיכָךְ מוּם פּוֹסֵל בָּהֶם,
תֹּאמַר בְּפָרָה, שֶׁעֲשִׂיָּתָהּ בְּטֻמְאָה – לְפִיכָךְ לֹא יִהְיֶה מוּם פּוֹסֵל בָּהּ!
הֲרֵי פֶּסַח יוֹכִיחַ, שֶׁעֲשִׂיָּתוֹ בְּטֻמְאָה וּמוּם פּוֹסֵל בּוֹ; וְהוּא יוֹכִיחַ לַפָּרָה, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁעֲשִׂיָּתָהּ בְּטֻמְאָה שֶׁיְּהֵא מוּם פּוֹסֵל בָּהּ!
לֹא: אִם אָמַרְתָּ בְּפֶסַח, שֶׁיֵּשׁ לוֹ זְמַן קָבוּעַ – לְפִיכָךְ מוּם פּוֹסֵל בּוֹ,
תֹּאמַר בְּפָרָה, שֶׁאֵין לָהּ זְמַן קְבוּעָה, לְפִיכָךְ לֹא יִהְיֶה מוּם פּוֹסֵל בָּהּ! תַּלְמוּד לוֹמַר: "אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם"!
| לדברי איסי הדגש על הפרה נועד להכשיר עגלה ערופה בעלת מום; וראו תוספתא פרה ב ד. |
וּמַה מֻקְדָּשִׁים, שֶׁאֵין נִפְסָלִים בְּשָׁחוֹר וְלָבָן – מוּם פּוֹסֵל בָּהֶם,
פָּרָה, שֶׁנִּפְסֶלֶת בְּשָׁחוֹר וּבְלָבָן – אֵינוֹ דִּין שֶׁיִּהְיֶה מוּם פּוֹסֵל בָּהּ?
אִם זָכִיתִי מִן הַדִּין, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר "אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם"? – שֶׁהָיָה בַּדִּין לְעֶגְלָה עֲרוּפָה שֶׁתִּפָּסֵל בְּמוּמִים.
וּמַה מֻקְדָּשִׁים, שֶׁאֵין מְלָאכָה פּוֹסֶלֶת בָּהֶם – מוּם פּוֹסֵל בָּהֶם; עֶגְלָה, שֶׁמְּלָאכָה פּוֹסֶלֶת בָּהּ – אֵינוֹ דִּין שֶׁיִּהְיֶה מוּם פּוֹסֵל בָּהּ?
תַּלְמוּד לוֹמַר: "אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם" – בָּהּ אֵין מוּם, הָא אִם יֵשׁ מוּם בָּעֶגְלָה – הֲרֵי זוֹ כְּשֵׁרָה.
| השוואה בין פרה, הנשחטת בטבול יום, ומומים פוסלים אותה – לחטאת העוף, שנמלקת דווקא ע"י כהן מעורב שמש, ואין מום (כגון שני זנבות) פוסל אותה. |
פָּרָה, שֶׁמַּקְרִיבֶיהָ טְמֵאִים – אֵינוֹ דִּין שֶׁלֹּא יְהֵא מוּם פּוֹסֵל בָּהּ? תַּלְמוּד לוֹמַר: "אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם".
בָּהּ אֵין מוּם, הָא אִם יֵשׁ בָּעֲבוֹדָה – הֲרֵי זוֹ כְּשֵׁרָה.
אָמַר רַבִּי יֹאשִׁיָּה: נַמְתִּי לִפְנֵי רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָה: כֵּיצַד הַמּוּם בָּעֲבוֹדָה? וְהֶרְאָנִי בֵּין שְׁתֵּי אֶצְבְּעוֹתָיו: יוֹצֵא לוֹ שְׁנֵי זְנָבוֹת.
| לומד שפרה – כמו עגלה ערופה – נפסלת בכל מלאכה שעושה, שנאמר בעגלה "אשר לא עובד בה", ולומד קל וחומר מעגלה בדרכו של איסי בן עקביא דלעיל. והשוו תוספתא שם, ובהערה במקום. ראו פרה ב ג, דוגמאות למלאכה שאינה בהכרח 'עול'. |
וְאִם תֹּאמַר בְּעֹל שֶׁל עֲבוֹדָה – אָמַרְתָּ קַל וָחֹמֶר הוּא: וּמַה עֶגְלָה, שֶׁאֵין הַמּוּם פּוֹסֵל בָּהּ – עֹל פּוֹסֵל בָּהּ,
פָּרָה, שֶׁהַמּוּם פּוֹסֵל בָּהּ – אֵינוֹ דִּין שֶׁיְּהֵא הָעֹל פּוֹסֵל בָּהּ?
הֲרֵי מֻקְדָּשִׁים יוֹכִיחוּ, שֶׁהַמּוּם פּוֹסֵל בָּהֶם – וְאֵין עֹל פּוֹסֵל בָּהֶם,
וְהֵן יוֹכִיחוּ לַפָּרָה, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהַמּוּם פּוֹסֵל בָּהּ – לֹא יִהְיֶה עֹל פּוֹסֵל בָּהּ!
לֹא: אִם אָמַרְתָּ בְּמֻקְדָּשִׁים, שֶׁאֵין נִפְסָלִים בְּשָׁחוֹר וּבְלָבָן – לְפִיכָךְ אֵין הָעֹל פּוֹסֵל בָּהֶם,
תֹּאמַר בְּפָרָה, שֶׁנִּפְסֶלֶת בְּשָׁחוֹר וּבְלָבָן – לְפִיכָךְ יְהִי עֹל פּוֹסֵל בָּהּ!
תַּלְמוּד לוֹמַר: "אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל"! בְּעֹל שֶׁאֵינוֹ שֶׁל עֲבוֹדָה הַכָּתוּב מְדַבֵּר.
וּמִנַּיִן לַעֲשׂוֹת שְׁאָר מְלָאכָה כְּעֹל? אָמַרְתָּ קַל וָחֹמֶר הוּא:
וּמַה עֶגְלָה, שֶׁאֵין הַמּוּם פּוֹסֵל בָּהּ – עָשָׂה בָּהּ שְׁאָר מְלָאכָה כְּעֹל,
פָּרָה, שֶׁהַמּוּם פּוֹסֵל בָּהּ – אֵינוֹ דִּין שֶׁנַּעֲשֶׂה בָּהּ שְׁאָר מְלָאכָה כְּעֹל?
אוֹ חִלּוּף הֵן הַדְּבָרִים: וּמַה פָּרָה, שֶׁהַמּוּם פּוֹסֵל בָּהּ – לֹא עָשָׂה בָּהּ שְׁאָר מְלָאכָה כְּעֹל,
עֶגְלָה, שֶׁאֵין הַמּוּם פּוֹסֵל בָּהּ – אֵינוֹ דִּין שֶׁלֹּא נַעֲשֶׂה בָּהּ שְׁאָר מְלָאכָה כְּעֹל? תַּלְמוּד לוֹמַר: "אֲשֶׁר לֹא עֻבַּד בָּהּ" (דברים כא ג).
דַּנְתִּי וְחִלַּפְתִּי, בָּטֵל אוֹ חִלּוּף – זָכִיתִי לָדוּן כַּבַּתְּחִלָּה.
וּמַה עֶגְלָה, שֶׁאֵין הַמּוּם פּוֹסֵל בָּהּ – עָשָׂה בָּהּ שְׁאָר מְלָאכָה כְּעֹל,
פָּרָה, שֶׁהַמּוּם פּוֹסֵל בָּהּ – דִּין הוּא שֶׁנַּעֲשֶׂה בָּהּ שְׁאָר מְלָאכָה כְּעֹל.
| מחלוקת מי הכהן השורף את הפרה. למעשה נעשו כל הפרות חוץ מהפרה הראשונה ע"י כהנים גדולים, ראו פרה ג ה-ח. וראו דברי ר' יהודה בפרה ד א, ותוספתא פרה ד ג. |
תֵּדַע שֶׁכֵּן הוּא, שֶׁהֲרֵי אַהֲרֹן קַיָּם – וְאֶלְעָזָר שׂוֹרֵף אֶת הַפָּרָה!
"וּנְתַתֶּם אֹתָהּ אֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן" – זוֹ נַעֲשֵׂית בְּאֶלְעָזָר, וּשְׁאָר כָּל הַפָּרוֹת – בְּכֹהֵן גָּדוֹל, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי שִׁמְעוֹן וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמְרִים:
זוֹ נַעֲשֵׂית בְּאֶלְעָזָר, וּשְׁאָר כָּל הַפָּרוֹת בֵּין בְּכֹהֵן גָּדוֹל וּבֵין בְּכֹהֵן הֶדְיוֹט.
שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ שְׁחוֹרָה שָׁחֲטוּ וְלֹא אֲדֻמָּה, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ שְׁתַּיִם שָׁחֲטוּ!
רַבִּי אוֹמֵר: לֹא מִן הַשֵּׁם הוּא זֶה, אֶלָּא מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהוֹצִיא אֹתָהּ" – לְבַדָּהּ. "אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה" – לְהַר הַמִּשְׁחָה.
| השחיטה צריכה להיות כשרה, למרות שאין בשר הפרה נאכל; היא יכולה להעשות ע"י אחר, ואסור לכהן לעשות מלאכה אחרת גם לאחר שחיטתה עד שנעשית אפר. לעניין שחיטת שתי פרות ראו בדרשה הקודמת. |
"וְשָׁחַט אֹתָהּ" – מַגִּיד שֶׁאִם נִתְנַבְּלָה בִּשְׁחִיטָתָהּ – פְּסוּלָה.
"וְשָׁחַט אֹתָהּ", מִיכָּן אָמְרוּ: אֵין עוֹשִׂין שְׁתֵּי פָרוֹת כְּאַחַת.
"וְשָׁחַט אֹתָהּ לְפָנָיו" – שֶׁיִּהְיֶה אַחֵר שׁוֹחֵט וְאֶלְעָזָר רוֹאֶה.
| דיני הכהונה, כגון רחיצת ידים ורגלים ולבישת בגדי הכהונה חלים גם על שריפת הפרה, ראו פרה ד א. |
וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר: "וּנְתַתֶּם אֹתָהּ אֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן"! וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר "הַכֹּהֵן"? – בְּכִהוּנוֹ.
| הדרשן מנסה להשוות את טקס טיהור המצורע לטקס שחיטת הפרה. ראו נגעים יד ח: דם האשם נלקח ע"י הכהן המזה בידו. אבל דווקא הזאת השמן דומה יותר לטקס השחיטה, כי היא מטהרת את המצורע סופית, והשמן נלקח על ידי הכהן מתוך כלי של לוג; בסופו של דבר מוותרת הדרשה על ההשוואה לטיהור המצורע ולומדת ישירות מהפסוק שלנו, שלוקח בידו מדם השחיטה, בלי כלי. |
הוֹאִיל וְלֹג שֶׁמֶן מַכְשִׁיר וְדַם פָּרָה מַכְשִׁיר, אִם לָמַדְתִּי לְלֹג שֶׁמֶן, שֶׁאֵין כָּשֵׁר אֶלָּא בַּיָּד,
אַף דַּם פָּרָה לֹא יִהְיֶה כָּשֵׁר אֶלָּא בַּיָּד!
אַתָּה דָּן מִלֹּג שֶׁמֶן וַאֲנִי אָדוּן מִדַּם הָאָשָׁם! אָמַרְתָּ הֶפְרֵשׁ, לֹג שֶׁמֶן כָּשֵׁר וּמֻכְשָׁר לְהַכְשִׁיר,
וְדַם פָּרָה כָּשֵׁר וּמֻכְשָׁר לְהַכְשִׁיר. אִם לָמַדְתִּי לְלֹג שֶׁמֶן שֶׁאֵין כָּשֵׁר אֶלָּא בַּיָּד, אַף דַּם פָּרָה לֹא יְהֵא כָּשֵׁר אֶלָּא בַּיָּד.
וּמִמָּקוֹם שֶׁבָּאתָ: אִי מַה לְהַלָּן מִכְּלִי לְיָד, אַף כָּאן מִכְּלִי לְיָד? תַּלְמוּד לוֹמַר: "מִדָּמָהּ בְּאֶצְבָּעוֹ" – מִצְוָתָהּ מִצְוַת יָד וְלֹא מִצְוַת כְּלִי.
| כאן כן לומדים מטקס טיהור המצורע, שהכהן מזה בידו הימנית. |
תַּלְמוּד לוֹמַר: "וְטָבַל הַכֹּהֵן אֶת אֶצְבָּעוֹ הַיְמָנִית" (ויקרא יד טז).
הוֹאִיל וְנֶאֶמְרוּ אֶצְבָּעוֹת בַּתּוֹרָה סְתָם, וּפָרַט לְךָ הַכָּתוּב בְּאַחַת מֵהֶם, שֶׁאֵינָהּ אֶלָּא בְּיַד הַיְמָנִית,
אַף פּוֹרְטַנִי בְּכָל אֶצְבָּעוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, שֶׁלֹּא יְהוּ אֶלָּא בְּיַד הַיְמָנִית!
"הַיְמָנִית" – הַמְּיֻמֶּנֶת שֶׁבַּיָּמִין, הָרְגִילָה שֶׁבָּאֶצְבָּעוֹת האצבע המורה.
| בשעת ההזאה הכהן חייב להתכוון לפתח המקדש, וראו גם מידות ב ד. הדרשה הבאה חוזרת למצב של המדבר, וקובעת שבזמן השחיטה של הפרה המשכן צריך להיות בנוי והיריעה אינה מסתירה את הפתח; והשוו לדיני הקרבת העולה בספרא נדבה פרשה ד. |
"וְהִזָּה אֶל נֹכַח פְּנֵי אֹהֶל מוֹעֵד", שֶׁאִם לֹא הוּקַם הַמִּשְׁכָּן, אוֹ אִם קִפְּלָה הָרוּחַ אֶת הַיְרִיעָה – לֹא הָיְתָה פָּרָה נַעֲשֵׂית חַטָּאת!
| ראו פרה ג ט: "על כל הזיה – טבילה". |
לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר: "שֶׁבַע פְּעָמִים", שׁוֹמֵעַ אֲנִי שֶׁבַע הַזָּיוֹת וּטְבִילָה אַחַת? תַּלְמוּד לוֹמַר: "מִדָּמָהּ שֶׁבַע פְּעָמִים" – מַגִּיד שֶׁחוֹזֵר לַדָּם שֶׁבַע פְּעָמִים.
| אם אחת מההזיות נעשתה שלא כשורה – האפר פסול, ראו מנחות ג ו, וראו דוגמא בפרה ד ב. הדרשן מנסה להוכיח את הטענה הזאת מהשוואה להזאת הדם ביום הכפורים (ראו מנחות שם), אבל אינו מצליח, כי הזאת הדם של הפרה אינה מכפרת, בניגוד להזאות הכהן ביום הכיפורים, ולכן צריך הפסוק לפרש 'שבע פעמים'. |
אִם לָמַדְתִּי לַפְּנִימִיּוֹת, שֶׁהֵם מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ – אַף הַחִיצוֹנוֹת יִהְיוּ מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ!
לֹא: אִם אָמַרְתָּ בַּפְּנִימִיּוֹת, שֶׁהֵם מְכַפְּרוֹת – לְפִיכָךְ מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ,
תֹּאמַר בַּחִיצוֹנוֹת, שֶׁאֵין מְכַפְּרוֹת – לְפִיכָךְ לֹא יְעַכְּבוּ זוֹ אֶת זוֹ! תַּלְמוּד לוֹמַר: "שֶׁבַע פְּעָמִים", שֶׁיְּהוּ מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ!
פיסקה קכד
[עריכה]על במדבר יט ה-י
| דורש שרף-ישרוף, שעל הכהן לעסוק רק בפרה ואסור לו לעשות מלאכה אחרת משחיטת הפרה עד שהיא היתה לאפר. |
בָּא הַכָּתוּב וְלִמֵּד עַל הַפָּרָה, שֶׁתְּהֵא מְלָאכָה פּוֹסֶלֶת בִּשְׂרֵיפָתָהּ!
הָא עַד שֶׁלֹּא יֹאמַר יֵשׁ לִי בַּדִּין: אִם פּוֹסֶלֶת המלאכה בִּשְׁחִיטָתָהּ, לֹא תִפְסֹל בִּשְׂרֵיפָתָהּ?
אִם זָכִיתִי מִן הַדִּין, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר "וְשָׂרַף אֶת הַפָּרָה לְעֵינָיו"?
אֶלָּא בָּא הַכָּתוּב וְלִמֵּד עַל הַפָּרָה, שֶׁתְּהֵא מְלָאכָה פּוֹסֶלֶת בָּהּ מִשְּׁעַת שְׁחִיטָתָהּ עַד שֶׁתֵּעָשֶׂה אֵפֶר.
| הפרים הנשרפים (כגון פר יום הכיפורים ופר העלם דבר של ציבור ושל הכהן הגדול) נשרפים בגלל קדושתם, והשריפה נועדה לכלות את בשרם שאין לאכלו. הפרה נשרפת כדי להכין מאפרה מי חטאת. לכן איסור המלאכה חל על הכהן השורף אותה ולא על השורף את הפרים, למרות – ואולי בגלל – קדושתם היתירה, שמזה את דמם בקדש הקדשים. |
שֶׁהָיָה בַּדִּין: וּמָה אִם פָּרָה, שֶׁאֵין נַעֲשֵׂית בִּפְנִים – מְלָאכָה פּוֹסֶלֶת בִּשְׂרֵיפָתָהּ,
פָּרִים הַנִּשְׂרָפִים, שֶׁנַּעֲשִׂים בִּפְנִים – אֵינוֹ דִּין שֶׁתְּהֵא מְלָאכָה פּוֹסֶלֶת בִּשְׂרֵיפָתָם?
לֹא: אִם אָמַרְתָּ בַּפָּרָה, שֶׁהַמְּלָאכָה פּוֹסֶלֶת בִּשְׁחִיטָתָהּ – לְפִיכָךְ פּוֹסֶלֶת בִּשְׂרֵיפָתָהּ,
תֹּאמַר בַּפָּרִים הַנִּשְׂרָפִים, שֶׁאֵין מְלָאכָה פּוֹסֶלֶת בִּשְׁחִיטָתָן – לְפִיכָךְ לֹא תִפְסֹל בִּשְׂרֵיפָתָם!
וְתִפְסֹל בִּשְׁחִיטָתָן! וְהַדִּין נוֹתֵן: וּמָה פָּרָה, שֶׁאֵין נַעֲשֵׂית בִּפְנִים – מְלָאכָה פּוֹסֶלֶת בִּשְׁחִיטָתָהּ,
פָּרִים הַנִּשְׂרָפִים, שֶׁנַּעֲשִׂים בִּפְנִים – אֵינוֹ דִּין שֶׁתְּהֵא מְלָאכָה פּוֹסֶלֶת בִּשְׁחִיטָתָם?
תַּלְמוּד לוֹמַר: "וְשָׁחַט אֹתָהּ... וְשָׂרַף אֶת הַפָּרָה", וְלֹא פָּרִים הַנִּשְׂרָפִים.
| השוו לעיל פיסקה קכג על "ושחט אותה לפניו". |
| ראו פרה ג ט: שארית הדם מההזאה של הכהן נשרפת עם גוף הפרה. |
מִכָּאן אָמְרוּ: הַדָּם כָּל שֶׁהוּא – יַחֲזִיר, וְאִם לֹא הֶחֱזִיר – לֹא פָסַל; וְרַבִּי נָתָן אוֹמֵר: מְקַנֵּחַ יָדָיו בְּגוּפָהּ שֶׁל פָּרָה.
| ראו תוספתא פרה ג ז, שבפחות מכזית מקרניה וכו' אין ההחזרה מעכבת, כי "זבח שאינו מעכב בחייה אינו מעכב בשריפתה". |
עֶצֶם כָּל שֶׁהוּא – יַחֲזִיר, וְאִם לֹא הֶחֱזִיר – לֹא פָסַל; בְּכַזַּיִת – יַחֲזִיר, וְאִם לֹא הֶחֱזִיר – פָּסַל!
| ר' ישמעאל טוען שהביטוי "את עורה את בשרה..." הוא ריבוי, וכן "ישרוף" מיותר כריבוי נוסף, ולכן הוא ממעט עצים, ולדעתו אין להניח בגת עצים שאין בהם צורך לשריפת הפרה. ר' עקיבא מתיר להוסיף עצים לאחר שניצתה רוב הפרה, ור' יהודה מתיר להרבות עצים ואיזוב מראש, כדי שירבה האפר; וראו פרה ד ד, כר' עקיבא, וראו גם תוספתא פרה ד ו. |
רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: מִשֶּׁיָּצַת הָאוּר בְּרֻבָּהּ, וְרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: "וְשָׂרַף – יִשְׂרֹף" – שֶׁלֹּא יְמַעֵט לָהּ עֵצִים.
מַרְבֶּה הוּא לָהּ חֲבִילֵי אֵזוֹב וַחֲבִילֵי אֵזוֹב יָוָן בִּשְׁבִיל לְרַבּוֹת אֶת הָאֵפֶר.
| בפסח נאמר "ולקחו אגודת איזוב", ואגודה היא שלושה, ומכאן שבכל מקום שלוקחים איזוב – מדובר בשלושה גבעולים; וראו מכילתא פסחא יא ופרה יא ט. לעניין האגודה השוו אבות ג ו, שדורשים אגודה – חמישה! |
מַה לְּקִיחָה הָאֲמוּרָה לְהַלָּן – שְׁלֹשָׁה, אַף לְקִיחָה הָאֲמוּרָה כָּאן – שְׁלֹשָׁה.
| מהארז צריך לקחת חלק מהגזע, ולא מהענפים הרכים. |
אִי "אֶרֶז", שׁוֹמֵעַ אֲנִי אֲפִלּוּ עָנָף? תַּלְמוּד לוֹמַר: "עֵץ". הָא כֵּיצַד? זוֹ בִּקְעַת שֶׁל אֶרֶז!
| ראו פרה יא ז, לעניין זן האיזוב, וכן בדיני הצרעת – ראו נגעים יד ו. שני תולעת הוא צבע אדום המופק מתולעת דווקא ולא ממקור אחר. |
"וּשְׁנִי תוֹלַעַת" – שֶׁשִּׁנְּתוֹ תוֹלַעַת שני מתולעת, וְלֹא שֶׁשִּׁנְּתוֹ דָּבָר אַחֵר.
| מוסכם על שני החולקים שמדובר בשלב בתהליך השריפה של הפרה: ר' ישמעאל דורש "שריפת הפרה" – בשעה שנשרפת, ור' עקיבא דורש "אל תוך הפרה הנשרפת", וראו פרה ג י. |
אִי "הַפָּרָה", שׁוֹמֵעַ אֲנִי אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִשְׂרְפָה? תַּלְמוּד לוֹמַר "וְהִשְׁלִיךְ אֶל תּוֹךְ שְׂרֵפַת הַפָּרָה".
הָא כֵּיצַד? מִשֶּׁיָּצַת הָאוּר בְּרֻבָּהּ, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל.
רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: "וְהִשְׁלִיךְ אֶל תּוֹךְ שְׂרֵפַת", שׁוֹמֵעַ אֲנִי מִשֶּׁתֵּעָשֶׂה אֵפֶר? תַּלְמוּד לוֹמַר "הַפָּרָה".
אִי "הַפָּרָה", יָכוֹל יִקְרָעֶנָּה וְיִתְּנֵם לְתוֹכָהּ? תַּלְמוּד לוֹמַר "וְהִשְׁלִיךְ אֶל תּוֹךְ שְׂרֵפַת הַפָּרָה"; הָא כֵּיצַד? מִשֶּׁתִּבָּקַע.
| הכהן הזורק את האזוב הארז והתולעת – בגדיו טמאים והוא עצמו, לאחר שטבל – טבול יום, וכן גם שאר העוסקים בשריפת הפרה (ראו לקמן, על 'והשורף אותה'), וכן השורפים את הפרים הנשרפים (ראו יומא ז ז.) לקמן בסוף פיסקה קנח מוסיפים גם שאסור לו לבוא אל המחנה לפני הערב. |
"וְאַחַר יָבֹא אֶל הַמַּחֲנֶה", מַה כָּאן אָסוּר לָבוֹא אֶל הַמַּחֲנֶה – אַף לְהַלָּן אָסוּר לָבוֹא אֶל הַמַּחֲנֶה.
"וְטָמֵא הַכֹּהֵן עַד הָעָרֶב", מַה כָּאן עַד הָעֶרֶב – אַף לְהַלָּן עַד הָעֶרֶב.
| אכן אין צורך בפסוק כדי שנלמד שהשורף מטמא בגדים, והוא מלמד שכל העוסקים בפרה, גם השוחט והמזה – מטמאים בגדים, וראו פרה ד ד. |
הָא עַד שֶׁלֹּא יֹאמַר יֵשׁ לִי בַּדִּין: אִם הַמַּשְׁלִיךְ אֶת הָאֵזוֹב מְטַמֵּא בְגָדִים, הַשּׂוֹרֵף אֶת הַפָּרָה לֹא יְטַמֵּא בְגָדִים?
אִם זָכִיתִי מִן הַדִּין, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר "וְהַשֹּׂרֵף אֹתָהּ יְכַבֵּס בְּגָדָיו"?
בָּא הַכָּתוּב וְלִמֵּד עַל הָעוֹסְקִין בַּפָּרָה מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף, שֶׁיִּהְיוּ טְעוּנִים תִּכְבֹּסֶת בְּגָדִים וּרְחִיצַת הַגּוּף, וְהַעֲרֵב שֶׁמֶשׁ!
| דורש 'אותה' – למעט. וראו לעניין שריפת הבגדים נגעים יא ה-ו. |
שֶׁהָיָה בַּדִּין: וּמָה פָרָה, שֶׁאֵינָהּ מְטַמְּאָה בְמַגָּע – הַשּׂוֹרְפָהּ מְטַמֵּא בְגָדִים,
בְּגָדִים הַמְּנֻגָּעִים, שֶׁמְּטַמְּאִים בְּמַגָּע – אֵינוֹ דִּין שֶׁהַשּׂוֹרְפָן מְטַמֵּא בְגָדִים?
תַּלְמוּד לוֹמַר: "וְהַשֹּׂרֵף אֹתָהּ יְכַבֵּס בְּגָדָיו", וְלֹא הַשּׂוֹרֵף בְּגָדִים הַמְּנֻגָּעִים!
| מקוה הוא בגודל 40 סאה, כמידת אדם – אפילו אם רוצה להטביל בו רק כלים קטנים, וראו תוספתא מקואות א ו; אבל טבילה במעיין אינה מוגבלת בגודל המעיין אלא בדבר הנטבל, ראו מקואות א ח, שמים זורמים ("זוחלים") כשרים בכל שהוא, בתנאי שיכסו את הדבר הנטבל בהם. |
"בַּמַּיִם... בַּמָּיִם", שְׁנֵי פְעָמִים, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר? שֶׁהָיָה בַּדִּין: הוֹאִיל וְאָדָם טָעוּן טְבִילָה וְכֵלִים טְעוּנִים טְבִילָה,
מָה אָדָם, טוֹבֵל בָּרָאוּי לוֹ – אַף כֵּלִים, טוֹבְלִים בָּרָאוּי לָהֶם! תַּלְמוּד לוֹמַר: "בַּמַּיִם... בַּמָּיִם", שְׁנֵי פְעָמִים.
מָקוֹם שֶׁאָדָם טוֹבֵל – שָׁם יָדַיִם וְכֵלִים טוֹבְלִין! בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בַּמִּקְוֶה.
אֲבָל בְּמַעְיָן – אָדָם טוֹבֵל בָּרָאוּי לוֹ וְכֵלִים טוֹבְלִין בָּרָאוּי לָהֶן!
| עד שנעשתה הפרה לאפר העבודות שבה בכהנים, ואחרי כן – בכל ישראל; וראו פרה ד ד. |
תַּלְמוּד לוֹמַר: "וְאָסַף אִישׁ טָהוֹר"; מַגִּיד שֶׁאֲסִיפַת הָאֵפֶר כְּשֵׁרָה בְּכָל אָדָם!
| ר' ישמעאל מכשיר את האשה לאסוף את האפר, לקדש ולהזות, ופוסל את הקטן; ואילו ר' עקיבא מכשיר לכך את הקטן שיש בו דעת ולא את האשה, וראו פרה יב י, כדעתו. |
תַּלְמוּד לוֹמַר "טָהוֹר", לְהָבִיא אֶת הָאִשָּׁה, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל.
רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: "וְאָסַף אִישׁ", לְהוֹצִיא אֶת הָאִשָּׁה. מַשְׁמָע מוֹצִיא אֶת הָאִשָּׁה וּמֵבִיא אֶת הַקָּטָן?
תַּלְמוּד לוֹמַר "וְהִנִּיחַ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה". לֹא אָמַרְתִּי אֶלָּא בְּמִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דַּעַת לְהַנִּיחַ!
| מזה מי החטאת צריך להיות טהור, ראו במדבר יט יח. ר' עקיבא טוען שהוא קל מאוסף האפר, כי האוסף עוסק באפר כולו, ולא רק במקצתו, ומכאן ק"ו שהאוסף טהור; הוא קורא "טהור"-טהר, שמדובר באדם שטהר עכשיו מטומאה, כלומר בטבול יום. וראו תוספתא פרה ג ד, שהיה בעניין ויכוח בין הפרושים לצדוקים. ר' עקיבא מכשיר את טבול היום על פי הייתור של 'טהור' כאן, ואילו ר' נתן מכשיר אותו בגזירה שוה מדיני המצורע, שלאחר טקס הטהרה הוא טבול יום ואסור לו לאכול קדשים עד הערב. |
אִם הַמַּזֶּה טָהוֹר, הָאוֹסֵף לֹא יְהֵא טָהוֹר?
הָא מַה תַּלְמוּד לוֹמַר "טָהוֹר"? טָהוֹר מִכָּל טֻמְאָה, וְאֵי זֶה זֶה? זֶה טְבוּל יוֹם!
רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: נֶאֱמַר כָּאן טָהוֹר, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן טָהוֹר (ויקרא יד ט).
מַה טָּהוֹר הָאָמוּר לְהַלָּן – טָמֵא לִתְרוּמָה וְטָהוֹר לְחַטָּאת,
אַף טָהוֹר הָאָמוּר כָּאן – טָמֵא לִתְרוּמָה וְטָהוֹר לְחַטָּאת!
| ראו פרה ג יא: 'שאין בו (אפר מהפרה) – מניחים'. |
| ראו תוספתא פרה ג ח, שדרשו על החלק שבחיל 'למשמרת'; כאן נוספת דרשה על 'מחוץ למחנה' – בהר המשחה. החלק השלישי בלבד משמש לטהרת כל הציבור! |
אֶחָד נוֹתֵן בַּחֵיל, וְאֶחָד נוֹתֵן בְּהַר הַמִּשְׁחָה, וְאֶחָד מִתְחַלֵּק לְכָל הַמִּשְׁמָרוֹת!
"אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה" – לְהַר הַמִּשְׁחָה.
| ראו פרה יא א: במי חטאת אין צמיד פתיל מציל מהטומאה, כי מקום הקלל צריך להיות טהור גם הוא. |
מִכָּאן הָיָה רַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר בְּרַבִּי אוֹמֵר: קְלָל שֶׁל חַטָּאת שֶׁמֻּקָּף צָמִיד פָּתִיל וְנָתוּן בְּאֹהֶל הַמֵּת – טָמֵא,
שֶׁנֶּאֱמַר "אֶל מָקוֹם טָהוֹר", וְאֵין זֶה מָקוֹם טָהוֹר.
| ראו פרה ד ד: "המלאכה פוסלת במים", כלומר אסור לעשות מלאכה משאיבת המים עד שמקדש אותם באפר הפרה. |
בַּמַּיִם מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר "וְהָיְתָה לַעֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁמֶרֶת לְמֵי נִדָּה".
אוֹ אֲפִלּוּ קִדְּשׁוּ? תַּלְמוּד לוֹמַר "לְמֵי נִדָּה", כְּבָר הֵם לְמֵי נִדָּה.
| ראו פרה ט ה, וראו תוספתא מקואות ח ו: שם מופיעים גם דברי ההתפעלות של ר' טרפון: ר' יוסי הגלילי הסכים עם ר' יהודה שהפרה טהורה, ואילו ר' עקיבא טימא אותה. בתחילה לא מצא ר' יוסי הוכחה לדבריו, וסולק מהדיון; בשלב זה גברה דעתו של ר' עקיבא – וראו תוספתא סנהדרין ז ד: "נסתלק הדין – אין רשאי להשיב", אבל לפנים משורת הדין נתן לו ר' עקיבא רשות. ההוכחה של ר' יוסי היא בטענה שאם הפרה שתתה מהמים – הם לא היו שמורים, וממילא הם נפסלו עוד לפני ששתתה מהם, ולכן אינם מטמאים אותה! הפסוקים שמצטט ר' טרפון מתארים, לפי דבריו, את ר' עקיבא כאיל נוגח ואת ר' יוסי הגלילי כצפיר המנצח אותו. |
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בָּטְלוּ בְּמֵעֶיהָ, שֶׁנֶּאֱמַר "וְהָיְתָה לַעֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" וְגוֹ'.
וּכְבָר הֲלָכָה זוֹ נִשְׁאֲלָה לִפְנֵי שְׁלֹשִׁים וּשְׁמוֹנָה זְקֵנִים בְּכֶרֶם בְּיַבְנֶה, וְטִהֲרוּ אֶת בְּשָׂרָהּ.
"וְהָיְתָה לַעֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", זֶה אֶחָד מִן הַדְּבָרִים שֶׁהָיָה רַבִּי יוֹסֵי בֶּן הַגְּלִילִי דָּן לִפְנֵי רַבִּי עֲקִיבָא, וְסִלְּקוֹ רַבִּי עֲקִיבָא.
וְאַחַר כָּךְ מָצָא לוֹ תְּשׁוּבָה. אָמַר לוֹ: מָה אֲנִי לַחֲזֹר? אָמַר לוֹ: לֹא לְכָל אָדָם, אֶלָּא לְךָ, שֶׁאַתָּה יוֹסֵי הַגְּלִילִי.
אָמַר לוֹ: הֲרֵי הוּא אוֹמֵר "וְהָיְתָה לַעֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁמֶרֶת לְמֵי נִדָּה", כְּשֶׁהֵם שְׁמוּרִים הֲרֵי הֵם מֵי נִדָּה!
אָמַר רַבִּי טַרְפוֹן: "רָאִיתִי אֶת הָאַיִל מְנַגֵּחַ יָמָּה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה וְכָל חַיּוֹת לֹא יַעַמְדוּ לְפָנָיו,
וְאֵין מַצִּיל מִיָּדוֹ, וְעָשָׂה כִרְצוֹנוֹ וְהִגְדִּיל" (דניאל ח ד) – זֶה עֲקִיבָא.
"וַאֲנִי הָיִיתִי מֵבִין, וְהִנֵּה צְפִיר הָעִזִּים בָּא מִן הַמַּעֲרָב עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ, וְאֵין נוֹגֵעַ בָּאָרֶץ,
וְהַצָּפִיר – קֶרֶן חָזוּת בֵּין עֵינָיו, וַיָּבֹא עַד הָאַיִל בַּעַל הַקְּרָנַיִם אֲשֶׁר רָאִיתִי עֹמֵד לִפְנֵי הָאוּבָל,
וַיָּרָץ אֵלָיו בַּחֲמַת כֹּחוֹ, וּרְאִיתִיו מַגִּיעַ אֵצֶל הָאַיִל, וַיִּתְמַרְמַר אֵלָיו, וַיַּךְ אֶת הָאַיִל וַיְשַׁבֵּר אֶת שְׁתֵּי קַרְנָיו,
וְלֹא הָיָה כֹחַ בָּאַיִל לַעֲמֹד לְפָנָיו, וַיַּשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיִּרְמְסֵהוּ, וְלֹא הָיָה מַצִּיל מִיָּדוֹ" – זֶה יוֹסֵי הַגְּלִילִי!
| לעניין המעילה ראו פרה ד ד, וראו גם שקלים ז ז. דיני הפרה מדויקים ואין לשנות בהם דבר, כדיני החטאת, אבל ראו בהמשך 'שאינה נפסלת בלינה'. |
"חַטַּאת הִיא", מַגִּיד שֶׁאִם שִׁנָּה בְּאֶחָד מִכָּל מַעֲשֶׂיהָ – פְּסוּלָה!
"חַטַּאת הִיא" – מַגִּיד שֶׁאִם נִשְׁחֲטָה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ פְּסוּלָה!
"חַטַּאת הִיא" – מַגִּיד שֶׁנִּשְׂרֶפֶת בַּלַּיְלָה כַּבַּיּוֹם.
אִי "חַטַּאת הִיא", יָכוֹל תְּהֵא נִפְסֶלֶת בְּלִינָה? תַּלְמוּד לוֹמַר "וְהָיְתָה לַעֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁמֶרֶת".
מַגִּיד שֶׁמִּשְׁתַּמֶּרֶת יָמִים עַל יָמִים וְשָׁנִים עַל שָׁנִים.
| ראו לעיל בדרשה על פס' ח: שם הסיקו שכל העוסקים בפרה מטמאים בגדים, וכאן המסקנה הפוכה, וקובעת שלמרות שהק"ו תקף יש צורך ללמד שהאוסף מטמא בגדים, כי אין עונשים מן הדין; אבל קשה שהרי אין מדובר בענשי בית דין אלא בטומאה. תשובה שניה היא שטומאתו חמורה כטומאת זב והוא מטמא בהיסט. |
הָא עַד שֶׁלֹּא יֹאמַר יֵשׁ לִי בַּדִּין: אִם הַמַּשְׁלִיךְ אֶת הָאֵזוֹב מְטַמֵּא בְגָדִים, הָאוֹסֵף אֶת אֵפֶר הַפָּרָה לֹא יְטַמֵּא בְגָדִים?
אֶלָּא אִם אָמַרְתָּ כֵּן – עָנַשְׁתָּ מִן הַדִּין! לְכָךְ נֶאֱמַר "וְכִבֶּס הָאֹסֵף אֶת אֵפֶר הַפָּרָה", לְלַמֶּדְךָ שֶׁאֵין עוֹנְשִׁים מִן הַדִּין.
דָּבָר אַחֵר: בָּא הַכָּתוּב וְלִמֵּד עַל הָאוֹסֵף אֶת הָאֵפֶר, שֶׁמְּטַמֵּא בְּהֶיסֵּט!
| ראו לעיל לט: "דיבר לישראל ומעשה בכל אדם – צריך להביא מן הגרים." |
שֶׁכָּל מָקוֹם שֶׁמַּעֲשֶׂה בְּיִשְׂרָאֵל צָרִיךְ לְהָבִיא אֶת הַגֵּרִים!
"לְחֻקַּת עוֹלָם" – שֶׁיִּנְהוֹג הַדָּבָר לְדוֹרוֹת!
פיסקה קכה
[עריכה]על במדבר יט יא-יג
| המת מטמא באהל, אפילו אם הנכנס אל האוהל לא נגע בו; האיזכור של טומאת מגע נועד ללמד שאין עונשים מן הדין, וראו בסוף פיסקה קכד. הלקח הזה נראה תמוה, שהרי על דיני הטומאה אין עונש בידי אדם. |
בָּא הַכָּתוּב וְלִמֵּד עַל הַמֵּת, שֶׁמְּטַמֵּא בְּמַגָּע.
הָא עַד שֶׁלֹּא יֵאָמֵר יֵשׁ לִי בְּדִין: אִם מְטַמֵּא בְּאֹהֶל, לֹא יְטַמֵּא בְּמַגָּע?
אֶלָּא אִם אָמַרְתָּ כֵּן – עָנַשְׁתָּ מִן הַדִּין! לְכָךְ נֶאֱמַר "הַנֹּגֵעַ בְּמֵת", לְלַמֶּדְךָ שֶׁאֵין עוֹנְשִׁין מִן הַדִּין!
| אם יצא דמו של הנפל, וגופו נמצא במקום אחר – לדעת ר' ישמעאל הדם אינו מטמא אפילו אם יש בו שיעור של רביעית, דורש "נפש"-דם, "האדם" ולא בן שמונה. ר' עקיבא מטמא את הדם, אם יצא כולו – אפילו אם אין בו רביעית, ואם יש בו רביעית – אפילו אם לא יצא כולו; וראו תוספתא אהלות ג ב. דורש "לכל" – אפילו בן שמונה. |
תַּלְמוּד לוֹמַר: "בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם", לְהוֹצִיא אֶת דָּמוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל.
רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: "לְכָל נֶפֶשׁ אָדָם" – לְהָבִיא אֶת דָּמוֹ!
| פשט. המילה "בו" מיותרת. היא מורה על אפר החטאת שנדון לעיל. |
| ניתן לפסק את הפסוק בהפסקה אחרי "בו", ואז יתקבל הפירוש האלטרנטיבי, שההזאה צריכה להיות רק ביום השלישי, והיום השביעי הוא יום הטהרה; וניתן לפסק אותו (וכן הטעמים) בהפסקה אחרי "וביום השביעי", שמזים על הטמא פעמיים ואז הוא נטהר. ההכרעה היא לפירוש השני לפי פס' יט. |
"בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי", בָּא הַכָּתוּב וְלִמֵּד עַל הַמְּטַמֵּא בַּמֵּת, שֶׁטָּעוּן הַזָּיָה שְׁלִישִׁי וּשְׁבִיעִי.
אַתָּה אוֹמֵר לְכָךְ הוּא בָּא, אוֹ לֹא בָּא אֶלָּא אִם הִזָּה בַּשְּׁלִישִׁי – יִטְהַר בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי,
וְאִם לֹא הִזָּה בַּשְּׁלִישִׁי – לֹא יִטְהַר בַּשְּׁבִיעִי? תַּלְמוּד לוֹמַר "וְאִם לֹא יִתְחַטָּא" וְגוֹ'.
וַעֲדַיִן אֲנִי אוֹמֵר: מִפְּנֵי מַה לֹּא טָהַר בַּשְּׁבִיעִי? מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הִזָּה בַּשְּׁלִישִׁי!
אֲבָל אִם הִזָּה בַּשְּׁלִישִׁי, יִטְהַר בַּשְּׁבִיעִי? תַּלְמוּד לוֹמַר "וְחִטְּאוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי" (במדבר יט יט), שָׁנָה עָלָיו הַכָּתוּב לִפְסֹל!
| המצווה אינה להתחטא אלא להימנע מלטמא את המקדש. לכן אין עבירה בטומאה אלא אם נכנס הטמא למקדש או אכל קודשים. מי שלא התחטא – ענשו הוא הטומאה עצמה ולא כרת. |
לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִטְמָא וְלֹא יִתְחַטָּא – וְנִכְרְתָה" (במדבר יט כ),
עַל טֻמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו הַכָּתוּב עָנַשׁ כָּרֵת! אוֹ לֹא עָנַשׁ כָּרֵת אֶלָּא עַל הַזָּיָה?
תַּלְמוּד לוֹמַר "וְאִם לֹא יִתְחַטָּא בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי – לֹא יִטְהָר": עוֹנְשׁוֹ "לֹא יִטְהָר", וְאֵין עוֹנְשׁוֹ כָּרֵת!
| הגוסס אינו מטמא, כשם ששרץ שעדיין מפרפר אינו מטמא, אלא רק אם מת; וראו אהלות א ו. |
"אֲשֶׁר יָמוּת", מַגִּיד הַכָּתוּב שֶׁאֵין מְטַמֵּא עַד שָׁעָה שֶׁיָּמוּת.
מִיכָּן אַתָּה דָּן לְשֶׁרֶץ: מַה מֵּת, חָמוּר, אֵינוֹ מְטַמֵּא עַד שָׁעָה שֶׁיָּמוּת,
שֶׁרֶץ, הַקַּל, אֵינוֹ דִּין שֶׁלֹּא יְטַמֵּא עַד שָׁעָה שֶׁיָּמוּת?
אוֹ חִלּוּף: מַה שֶּׁרֶץ, הַקַּל, הֲרֵי הוּא מְטַמֵּא כְּשֶׁהוּא מְפַרְפֵּר,
מֵת, הֶחָמוּר, אֵינוֹ דִּין שֶׁיְּטַמֵּא אֲפִלּוּ מְפַרְפֵּר? תַּלְמוּד לוֹמַר: "כָּל הַנֹּגֵעַ בְּמֵת בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם אֲשֶׁר יָמוּת".
שֶׁאֵין תַּלְמוּד לוֹמַר "אֲשֶׁר יָמוּת". וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר "אֲשֶׁר יָמוּת"? מַגִּיד שֶׁאֵין מְטַמֵּא – עַד שָׁעָה שֶׁיָּמוּת!
דַּנְתִּי וְחִלַּפְתִּי, בָּטֵל אוֹ – חִלּוּף זָכִיתִי לַדִּין כַּבַּתְּחִלָּה.
מַה מֵּת, חָמוּר, אֵין מְטַמֵּא עַד שָׁעָה שֶׁיָּמוּת – שֶׁרֶץ, הַקַּל, אֵינוֹ דִּין שֶׁלֹּא יְטַמֵּא עַד שָׁעָה שֶׁיָּמוּת?
| ראו כריתות ב א: זב, זבה, יולדת או מצורע שעדיין לא הביאו את קרבנם – לא אוכלים קדשים. |
כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר "מֵי נִדָּה לֹא זֹרַק עָלָיו" – הֲרֵי מַיִם אֲמוּרִים!
הָא מַה תַּלְמוּד לוֹמַר "וְלֹא יִתְחַטָּא"? "לֹא יִתְחַטָּא" בְּדָמִים, לְהָבִיא אֶת מְחֻסַּר כַּפָּרָה.
| מבחין בין המשכן למקדש כדי להסביר את הכפילות בפס' כ ובפס' יג. |
מִשְׁכָּן מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: "אֶת מִשְׁכַּן ה' טִמֵּא"!
| המיתה המוזכרת בויקרא היא כרת, בידי שמים. על מהות הכרת ראו כריתות א, בהרחבה "מהו עונש כרת?" |
| כל הטמאים אסורים באכילת קדשים ובכניסה למקדש, ואם עשו כך במזיד – עונשם כרת, ובשוגג עליהם להביא אשם (ראו ויקרא ה ב). ר' יאשיה לומד דין זה מהביטוי "טמא יהיה", ואילו ר' יונתן לומד מויקרא טו לא. לפי דבריו טמא מת הוא יוצא מן הכלל המלמד על הכלל כולו את עונש הכרת על המזיד. |
רַבִּי יוֹנָתָן אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ! שֶׁהֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר "וְהִזַּרְתֶּם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִטֻּמְאָתָם,
וְלֹא יָמֻתוּ בְּטֻמְאָתָם בְּטַמְּאָם אֶת מִשְׁכָּנִי אֲשֶׁר בְּתוֹכָם" (ויקרא טו לא).
טְמֵא מֵת הָיָה בַּכְּלָל, וְהוֹצִיאוֹ הַכָּתוּב מִכְּלָלוֹ וְעָנַשׁ עָלָיו מִיתָה, וְחִיֵּב עָלָיו קָרְבָּן.
אֵין לִי אֶלָּא טְמֵא מֵת. שְׁאָר טְמֵאִים מִנַּיִן? אָמַרְתָּ אִם טְמֵא מֵת הָיָה בַּכְּלָל,
וְהוֹצִיאוֹ הַכָּתוּב מִכְּלָלוֹ וְעָנַשׁ עָלָיו מִיתָה, וְחִיֵּב עָלָיו קָרְבָּן,
אַף שְׁאָר הַטְּמֵאִים – דִּין הוּא שֶׁנַּעֲנִישׁ עֲלֵיהֶם מִיתָה וּנְחַיֵּב עֲלֵיהֶם קָרְבָּן!
| על טמא המת להקפיד לעבור את כל התהליך: שתי הזאות, טבילה והערב שמש. כל זמן שלא עבר את כל השלבים הללו הוא טמא ואסור לו לאכול או אפילו לגעת בקדשים. |
הִזָּה וְלֹא שָׁנָה מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר "טָמֵא יִהְיֶה"!
הִזָּה וְשָׁנָה וְלֹא טָבַל מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר "טֻמְאָתוֹ בוֹ".
הִזָּה וְשָׁנָה וְטָבַל וְלֹא הֶעֱרִיב שִׁמְשׁוֹ מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר "עוֹד טֻמְאָתוֹ בוֹ".
פיסקה קכו
[עריכה]על במדבר יט יד-טו
| מקום המוות אינו משנה את הדין: אם הגופה או חלקה נמצאים באהל – יש טומאה! איסי לומד זאת מהביטוי "זאת התורה". ר' ישמעאל לומד מק"ו מגופה שמטמאת מחוץ לבית, שנאמר "הנוגע... טמא (ראו פס' יא). דברי ר' ישמעאל סותרים את הק"ו בפיסקה קכה, המציג את טומאת אהל כחמורה מטומאת מגע. |
בָּא הַכָּתוּב וְלִימֵּד עַל הַמֵּת טֻמְאָה חֲדָשָׁה: שֶׁמְּטַמֵּא בָּאֹהֶל!
אֵין לִי אֶלָּא בָּאֹהֶל שמת באהל; חוּץ לָאֹהֶל מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: "זֹאת הַתּוֹרָה, אָדָם כִּי יָמוּת בָּאֹהֶל", דִּבְרֵי אִיסִי בֶּן עֲקִיבָא.
רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ! אִם עַד שֶׁלֹּא נִזְקַק לַטֻּמְאָה הֲרֵי הוּא מְטַמֵּא המת מטמא גם מחוץ לאהל,
מִשֶּׁנִּזְקַק לַטֻּמְאָה – דִּין הוּא שֶׁיְּטַמֵּא!
| כל מבנה עם גג שיש בו טפח מעוקב מטמא כמו אהל. טומאת אהל נלמדת מבית המנוגע, וראו במבוא למסכת אהלות. לעניין בית המנוגע ראו נגעים יב א. בית מנוגע קל מאהל המת, כי הוא מטמא עד הערב, ואילו המת – לשבעה ימים. |
הָיָה רַבִּי יִצְחָק אוֹמֵר: מַה מְּצֹרָע, הַקַּל – עָשׂוּ בוֹ כָּל הַמַּאֲהִילִים כָּאֹהֶל.
מֵת, חָמוּר – אֵינוֹ דִּין שֶׁנַּעֲשֶׂה בוֹ כָּל הַמַּאֲהִילִים כָּאֹהֶל?
| אפילו אם הכניס לתוך אהל המת רק חלק מגופו – טמא. קל וחומר אם כל גופו נכנס לאהל המת. |
הָא עַד שֶׁלֹּא יֹאמַר יֵשׁ לִי בַּדִּין: אִם הַבָּא מִקְצָתוֹ טָמֵא, הַבָּא כֻּלּוֹ לֹא יִהְיֶה טָמֵא?
אֶלָּא אִם אָמַרְתָּ כֵּן – עָנַשְׁתָּ מִן הַדִּין! לְכָךְ נֶאֱמַר "כָּל הַבָּא אֶל הָאֹהֶל וְכֹל אֲשֶׁר בָּאֹהֶל",
לְלַמֶּדְךָ שֶׁאֵין עוֹנְשִׁים מִן הַדִּין!
| מפרש "כל אשר באהל" – מה שנמצא במרתף הבית ומתחת רצפתו. |
לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר "וְכֹל אֲשֶׁר בָּאֹהֶל", הָא עַד שֶׁלֹּא יֹאמַר יֵשׁ לִי בַּדִּין:
אִם הַבָּא לָאֹהֶל טָמֵא, אֲשֶׁר בָּאֹהֶל לֹא יִהְיֶה טָמֵא?
מַה תַּלְמוּד לוֹמַר "כָּל הַבָּא אֶל הָאֹהֶל"? לַעֲשׂוֹת קַרְקָעוֹ שֶׁל בַּיִת עַד הַתְּהוֹם כָּמוֹהוּ!
| מפרש "הבא" – שנכנס לאהל דרך פתחו – גם אם אפשר להכנס מכיוון אחר, ראו אהלות ז ג; ומסיק שגם במערת קבורה שאפשר להגיע אליה מכמה כיוונים, ויש בה קבר שעדיין לא נאטם – דווקא כניסה מכיוון הפתח מטמאת, ולא כניסה למערה מכיוונים אחרים (וראו אהלות ז א.) אבל למרות שהנכנס שלא מהפתח אינו נטמא לשבעה ימים – הוא עדיין טמא עד הערב, כדין הכלי השלישי לטומאה והנוגע באהל מבחוץ (ראו אהלות ז ב. |
מִיכָּן אַתָּה דָּן לַקֶּבֶר: מָה אֹהֶל, שֶׁהוּא מְקַבֵּל טֻמְאָה – אֵין מְטַמֵּא מִכָּל צְדָדָיו כְּשֶׁהוּא פָּתוּחַ.
קֶבֶר, שֶׁאֵין מְקַבֵּל טֻמְאָה אם אין בו פותח טפח, "נפש אטומה" – אֵינוֹ דִּין שֶׁלֹּא יְטַמֵּא מִכָּל צְדָדָיו כְּשֶׁהוּא פָּתוּחַ לפני שנאטם הקבר?
אוֹ חִלּוּף: מַה קֶּבֶר, שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה – הֲרֵי הוּא מְטַמֵּא מִכָּל צְדָדָיו כְּשֶׁהוּא פָּתוּחַ.
אֹהֶל, שֶׁהוּא מְקַבֵּל טֻמְאָה – אֵינוֹ דִּין שֶׁיְּטַמֵּא מִכָּל צְדָדָיו כְּשֶׁהוּא פָּתוּחַ?
תַּלְמוּד לוֹמַר: "כָּל הַבָּא אֶל הָאֹהֶל", דֶּרֶךְ פִּתְחוֹ הוּא מְטַמֵּא, וְאֵין מְטַמֵּא מִכָּל צְדָדָיו כְּשֶׁהוּא פָּתוּחַ!
דַּנְתִּי וְחִלַּפְתִּי, בָּטֵל "אוֹ חִלּוּף", זָכִיתִי לָדוּן כַּבַּתְּחִלָּה.
מָה אֹהֶל, שֶׁהוּא מְקַבֵּל טֻמְאָה – אֵין מְטַמֵּא מִכָּל צְדָדָיו כְּשֶׁהוּא פָּתוּחַ.
קֶבֶר, שֶׁאֵין מְקַבֵּל טֻמְאָה – דִּין הוּא שֶׁלֹּא יְטַמֵּא מִכָּל צְדָדָיו כְּשֶׁהוּא פָּתוּחַ!
אוֹ לֹא יִטְמָא טֻמְאַת עֶרֶב הנכנס שלא מהפתח והנוגע באהל מבחוץ? אָמַרְתָּ קַל וָחֹמֶר הוּא: אִם שְׁלִישִׁי בַּמֵּת טָמֵא כלים שנגעו בכלים שנגעו במת, הַשֵּׁנִי – דִּין הוּא שֶׁיְּהֵא טָמֵא!
| מה שאינו כלי העשוי מארבעה חומרים (בד, עור, צמר או עץ) או ממתכת או מחרס, ואינו אדם – אינו נטמא. הלימוד הוא מדין השלל במלחמת מדיין, והחרס והאדם נלמדים מפרשתנו. הקשר בין ההזאה לטומאה נלמד מפס' יב. |
תַּלְמוּד לוֹמַר: "וְלָקַח אֵזוֹב וְטָבַל בַּמַּיִם אִישׁ טָהוֹר, וְהִזָּה עַל הָאֹהֶל וְעַל כָּל הַכֵּלִים וְעַל הַנְּפָשׁוֹת" וְגוֹ'!
וַעֲדַיִן כְּלֵי גְלָלִים, וּכְלֵי אֲבָנִים וּכְלֵי אֲדָמָה וְנַפְשׁוֹת בְּהֵמָה בַּמַּשְׁמָע!
תַּלְמוּד לוֹמַר: "וְכָל בֶּגֶד וְכָל כְּלִי עוֹר וְכָל מַעֲשֵׂה עִזִּים וְכָל כְּלִי עֵץ" (במדבר לא כ).
הָא לָמַדְנוּ לְאַרְבָּעָה כֵּלִים: לִכְלֵי מַתָּכוֹת מִנַּיִן?
תַּלְמוּד לוֹמַר: "אַךְ אֶת הַזָּהָב וְאֶת הַכֶּסֶף אֶת הַנְּחֹשֶׁת אֶת הַבַּרְזֶל אֶת הַבְּדִיל וְאֶת הָעֹפָרֶת" (במדבר לא כב).
הָא לָמַדְנוּ לְאַרְבָּעָה כֵּלִים וְלִכְלֵי מַתָּכוֹת. לִכְלִי חֶרֶס מִנַּיִן?
תַּלְמוּד לוֹמַר: "וְכֹל כְּלִי פָתוּחַ אֲשֶׁר אֵין צָמִיד פָּתִיל עָלָיו" וְגוֹ'. הָא לָמַדְנוּ לְאַרְבָּעָה כֵּלִים, וְלִכְלֵי מַתָּכוֹת וְלִכְלִי חֶרֶס. לְאָדָם מִנַּיִן?
תַּלְמוּד לוֹמַר: "וְאַתֶּם חֲנוּ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה בני אדם נטמאים ולא בהמות" (במדבר לא יט). אוֹ אֵלּוּ לִכְלַל חִטּוּי וְאֵלּוּ לִכְלַל טֻמְאָה?
תַּלְמוּד לוֹמַר: "הוּא יִתְחַטָּא בוֹ" (במדבר יט יב); אֵת שֶׁבָּא לִכְלַל חִטּוּי – בָּא לִכְלַל טֻמְאָה; לֹא בָּא לִכְלַל חִטּוּי – לֹא בָּא לִכְלַל טֻמְאָה.
| ראו ויקרא יא לב-לג; שם מבחינה התורה בין כלי חרס לבין כלים מעץ, בד עור או שק. גם כאן יש הבחנה בין הכלים מארבעה חומרים שבמלחמת מדין לבין "כלי פתוח", ומכאן שהכלי הנדון כאן הוא מחרס. |
אוֹ אֵינוֹ מְדַבֵּר אֶלָּא בְּכָל הַכֵּלִים? הֲרֵי אַתָּה דָּן.
נֶאֶמְרוּ אַרְבָּעָה כֵּלִים בַּשֶּׁרֶץ, וְהוֹצִיא כְלִי אֶחָד לְהָקֵל וּלְהַחְמִיר עָלָיו רק כלי חרס שנטמא מבחוץ אין התכולה שלו נטמאת, אבל אם נטמא בתוכו יש לשברו.
וְנֶאֶמְרוּ אַרְבָּעָה כֵּלִים בַּמֵּת וְהוֹצִיא כְלִי אֶחָד לְהָקֵל וּלְהַחְמִיר עָלָיו.
מַה לְּהַלָּן, בִּכְלִי חֶרֶס הַכָּתוּב מְדַבֵּר – אַף כָּאן, בִּכְלִי חֶרֶס הַכָּתוּב מְדַבֵּר, דִּבְרֵי רַבִּי יֹאשִׁיָּה.
| ר' יונתן לומד שמדובר בכלי חרס מההבחנה בין פס' טו לפס' יח: כאן נאמר "טמא הוא", כלומר שאין לו טהרה, ואילו בפס' יח נאמר "והזה... ועל כל הכלים", שניתן לטהר את הכלים. הפתרון הוא ב"כלי חרס", שמפורש בויקרא יא לג, שאי אפשר לטהרו ויש לשברו. |
תַּלְמוּד לוֹמַר: "וְכֹל כְּלִי פָתוּחַ" וְגוֹ', כְּלִי שֶׁאִם נִטְמָא אֵין לוֹ טָהֳרָה מִטֻּמְאָתוֹ, וְאֵיזֶה זֶה? זֶה כְּלִי חֶרֶס.
מַה תַּלְמוּד לוֹמַר "פָּתוּחַ"? וַאֲפִילוּ כָּל שֶׁהוּא.
| נראה שר' אליעזר חולק על כלים כה א, "כל הכלים יש להם אחורים ותוך", ומייחס את ההבחנה בין טומאה מתוך הכלי, דרך פתחו, לטומאה באחוריו (מבחוץ) – לכלי חרס בלבד. כך הוא מוכיח שמדובר כאן בכלי חרס. לעניין ההבחנה בין צמיד פתיל על פתחו לבין צמיד פתיל על כולו ראו כלים ט ח. |
תַּלְמוּד לוֹמַר: "וְכֹל כְּלִי פָתוּחַ" – כְּלִי שֶׁמְּקַבֵּל טֻמְאָה דֶּרֶךְ פִּתְחוֹ ולא מבחוץ; וְאֵיזֶה זֶה? זֶה כְּלִי חֶרֶס.
מַה תַּלְמוּד לוֹמַר "טָמֵא" – טָמֵא לְעוֹלָם.
אַבָּא חָנִין אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: "כָּל כְּלִי פָתוּחַ", שׁוֹמֵעַ אֲנִי אֲפִילוּ כֻּלּוֹ?
תַּלְמוּד לוֹמַר: "פָּתוּחַ", עַל פִּתְחוֹ אָמַרְתִּי וְלֹא עַל כֻּלּוֹ.
| פתיל הוא המכסה והצמיד הוא החיבור שלו לכלי, ואכן החיבור של ישראל לבנות מואב מכונה "ויצמד"; וראו כלים י ב. |
וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין רְאָיָה לַדָּבָר – זֵכֶר לַדָּבָר, שֶׁנֶּאֱמַר "וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר" (במדבר כה ג).
| באהל המת יש צורך בצמיד פתיל כדי להציל מהטומאה; אבל בצרעת הבית מספיק שהכלי מכוסה, (פתיל) ואין צורך בצמיד; וראו דעת ר' יוסי בנגעים יג יב. |
| ראו דעת ר' אליעזר בתוספתא ב"ק דכלים ז ה, שכלי חרס אינו מציל אלא אם הוא חתום בצמיד פתיל, ודווקא על פתחו. |
שֶׁנֶּאֱמַר "צָמִיד פָּתִיל עָלָיו" וְלֹא צָמִיד פָּתִיל עַל גַּבָּיו.
| ראו כלים י א. דורש "וכל כלי פתוח". |
וְדִין הוּא: וּמַה כְּלִי חֶרֶס, שֶׁהֵם עֲלוּלִים לְקַבֵּל טֻמְאָה – הֲרֵי הֵם מַצִּילִים צָמִיד פָּתִיל בְּאֹהֶל הַמֵּת,
כְּלֵי גְלָלִים כְּלֵי אֲבָנִים כְּלֵי אֲדָמָה, שֶׁאֵין עֲלוּלִים לְקַבֵּל טֻמְאָה – אֵינוֹ דִּין שֶׁיַּצִּילוּ צָמִיד פָּתִיל בְּאֹהֶל הַמֵּת?
תַּלְמוּד לוֹמַר זהו שנאמר "וְכֹל כְּלִי פָתוּחַ".
| צמיד פתיל מציל את תכולת הכלי מלהיטמא הן בבית שיש בו אדם מת, הן בתנור שיש בו שרץ מת; וראו כלים ח ו. |
הוּא שֶׁיַּצִּיל עַל עַצְמוֹ צָמִיד פָּתִיל בְּאֹהֶל הַמֵּת; יַצִּיל עַל עַצְמוֹ צָמִיד פָּתִיל בְּאֹהֶל הַשֶּׁרֶץ.
פיסקה קכז
[עריכה]על במדבר יט טז
| עובר שעדיין לא יצא ראשו אינו נחשב יצור עצמאי ולכן אינו מטמא במותו, ראו אהלות ז ד-ו. דורש 'על פני השדה' ולא בגוף אמו. ר' עקיבא לומד מהביטוי הזה שגם מה שנראה מהקבר בחוץ ('על פני השדה'), כגון הגולל (האבן שמעל הקבר או הסותמת אותו) והדופק (האבן המחזיקה את הגולל), מטמא; וראו אהלות ב ד. |
רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: לְהָבִיא אֶת גּוֹלֵל וְדוֹפֵק.
| החרב הרגה אדם ונגעה בגופתו, ולכן היא טמאה ומטמאת. וכל כלי שנגע במת טמא ומטמא. לעניין 'כלים ואדם' ול'כלים ואדם וכלים' ראו אהלות א ב-ג: לומד ממלחמת מדין: החרב נטמאה במת, האדם נטמא ממנה וטימא את בגדיו טומאת שבעה. |
הָא לָמַדְנוּ לַכֵּלִים וְאָדָם; כֵּלִים וְאָדָם וְכֵלִים מִנַּיִן?
תַּלְמוּד לוֹמַר: "וְכִבַּסְתֶּם בִּגְדֵיכֶם בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וּטְהַרְתֶּם" (במדבר לא כד) – הָא לָמַדְנוּ לַכֵּלִים וְאָדָם וְכֵלִים!
| חכמים מניחים שדינם של כל המתים שווה, ולכן עולה השאלה מדוע עוסקת התורה במת בכלל (פס' יא-טו) ואחר כך בפרט מתוכו – בחלל חרב, שמת בידי אדם. ר' יאשיה לומד מכך שגם איבר יחיד של המת מטמא באהל, וראו אהלות ב א. ר' יונתן מבחין בין חלל חרב – שנהרג בידי אדם – לבין מת בידי שמים. ההבחנה אינה משנה את דיני הטומאה, אבל היא מסבירה את הצורך לחזור ולפרט אותם. |
לַעֲשׂוֹת אֶת הַפּוֹרֵשׁ הֵימֶנּוּ כָּמוֹהוּ, דִּבְרֵי רַבִּי יֹאשִׁיָּה.
רַבִּי יוֹנָתָן אוֹמֵר: אֵין הַמֵּת בִּכְלַל חָלָל; לְפִי שֶׁמָּצִינוּ שֶׁלִּמֵּד עַל הַמֵּת בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְעַל הֶחָלָל בִּפְנֵי עַצְמוֹ.
מִנַּיִן לַעֲשׂוֹת אַף אֶת הַפּוֹרֵשׁ מִמֶּנּוּ כָּמוֹהוּ? אָמַרְתָּ, קַל וָחֹמֶר הוּא:
וּמַה נְּבֵלָה, קַלָּה – עָשָׂה בָהּ אֶת הַפּוֹרֵשׁ מִמֶּנָּה כָּמוֹהָ,
הַמֵּת, חָמוּר – דִּין הוּא שֶׁנַּעֲשֶׂה בּוֹ אֶת הַפּוֹרֵשׁ מִמֶּנּוּ כָּמוֹהוּ!
לֹא: אִם אָמַרְתָּ בִּנְבֵלָה, שֶׁמְּטַמֵּא טֻמְאַת עֶרֶב מְרֻבָּה רוב הטומאות הן כמו טומאת נבילה – טומאה עד הערב.,
תֹּאמַר בְּמֵת, שֶׁמְּטַמֵּא טֻמְאַת שִׁבְעָה מֻעֶטֶת?
אָמַרְתָּ: וְכִי הֵיכָן רִבָּה? וַהֲלֹא בְּמֵת רִבָּה, שֶׁהַמֵּת מְטַמֵּא טֻמְאַת שִׁבְעָה – וּנְבֵלָה מְטַמְּאָה טֻמְאַת עֶרֶב!
| מאותו קל וחומר מסיק המדרש גם שטומאת מת היא גם בהיסט (מי שגרם להזזת המת – טמא, וראו זבים ג.) – והיא חלה למשך שבעה ימים – יותר מתחולת הטומאה של המסיט את הנבילה! |
מַה נְּבֵלָה, קַלָּה – הֲרֵי הִיא מְטַמְּאָה בְּהֶסֵּט,
הַמֵּת, חָמוּר – דִּין הוּא שִׁיטַמֵּא בְּהֶסֵּט! אִי, מָה לְהַלָּן טֻמְאַת עֶרֶב, אַף כָּאן טֻמְאַת עֶרֶב?
אָמַרְתָּ: מָקוֹם שֶׁמַּגָּעוֹ טֻמְאַת שִׁבְעָה – הֶסֵּטוֹ טֻמְאַת שִׁבְעָה;
מָקוֹם שֶׁמַּגָּעוֹ טֻמְאַת עֶרֶב – הֶסֵּטוֹ טֻמְאַת עֶרֶב.
| ר' מאיר טוען, על סמך מלחמת מדין, שטומאת המת בהיסט חלה דווקא על ההורג אותו תוך מגע ישיר, כגון בחרב. |
אוֹ אֲפִלּוּ זָרַק בּוֹ הַחֵץ וַהֲרָגוֹ? תַּלְמוּד לוֹמַר: "כֹּל הֹרֵג נֶפֶשׁ וְכֹל נֹגֵעַ בֶּחָלָל תִּתְחַטָּאוּ" (במדבר לא יט).
מַקִּישׁ הוֹרֵג לְנוֹגֵעַ: מַה נּוֹגֵעַ – עַל יְדֵי חִבּוּרוֹ, אַף הוֹרֵג – עַל יְדֵי חִבּוּרוֹ.
| לעניין טומאת הנוגע בעצם כשעורה מן המת ובאבר מן החי ראו אהלות ב ג. |
כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר "וְעַל הַנֹּגֵעַ בַּעֶצֶם" (במדבר יט יח) – הֲרֵי עֶצֶם כִּשְׂעוֹרָה אָמוּר!
הָא מַה תַּלְמוּד לוֹמַר "אוֹ בְעֶצֶם אָדָם"? – זֶה אֵבֶר מִן הַחַי!
וּשְׁנֵי "עֲצָמוֹת" נֶאֶמְרוּ בָּעִנְיָן: "אוֹ בְעֶצֶם אָדָם" – זֶה אֵבֶר מִן הַחַי, "וְעַל הַנֹּגֵעַ בַּעֶצֶם" – זֶה עֶצֶם כִּשְׂעוֹרָה.
דָּבָר אַחֵר: מַה הַמֵּת כִּבְרִיָּתוֹ מטמא באהל רק כשהוא שלם, בָּשָׂר וְגִידִים וַעֲצָמוֹת – אַף אֵבֶר מִן הַחַי כִּבְרִיָּתוֹ מטמא במשא ובמגע כשיש עליו, בָּשָׂר וְגִידִים וַעֲצָמוֹת!
| ראו לעיל פיסקה קכו: אהל פתוח, שאפשר להכנס אליו גם שלא דרך פתחו – מטמא כבר בפתחו, ראו אהלות ז ג; ומכאן שגם במערת קבורה שאפשר להגיע אליה מכמה כיוונים, ויש בה קבר שעדיין לא נאטם – כבר הכניסה מכיוון הפתח מטמאת (וראו אהלות ז א). אבל קבר סתום מטמא רק במגע – לשבעה ימים. |
אָמַרְתָּ, קַל וָחֹמֶר הוּא: וּמָה אֹהֶל, שֶׁהוּא מְקַבֵּל טֻמְאָה – אֵין מְטַמֵּא מִכָּל צְדָדָיו כְּשֶׁהוּא פָתוּחַ,
קֶבֶר, שֶׁאֵין מְקַבֵּל טֻמְאָה – אֵינוֹ דִּין שֶׁלֹּא יְטַמֵּא מִכָּל צְדָדָיו כְּשֶׁהוּא פָתוּחַ?
אוֹ, מָה לְהַלָּן טָמֵא טֻמְאַת עֶרֶב – אַף כָּאן טָמֵא טֻמְאַת עֶרֶב?
אָמַרְתָּ, וְכִי אֹהֶל מֵהֵיכָן לָמַדְנוּ, לֹא מִן הַדִּין? וְדָבָר הַלָּמֵד מִמָּקוֹם אַחֵר אַתָּה בָא לְלַמֵּד הֵימֶנּוּ הַלָּמֵד מִן הַלָּמֵד?
פיסקה קכח
[עריכה]על במדבר יט יז
| לכתחילה צריך גם בהכנת מי חטאת וגם בהכנת מים מרים לסוטה לזרות עפר או אפר על המים; לעניין מקרה שמכין מי החטאת שינה את סדר הנתינה ראו דעת ר' שמעון בתוספתא פרה ו ב. מכאן הוא לומד גם למים מרים, וראו לעיל פיסקה י. לעניין השתנו מראיו ראו פרה ח יא. דורש עפר – אפר שהשתנה מראהו. |
מִפְּנֵי מַה שִׁנָּה הַכָּתוּב בְּמַשְׁמָעוֹ? מִפְּנֵי שֶׁמַּקִּישׁוֹ לְדָבָר אַחֵר.
נֶאֱמַר כָּאן "עָפָר" וְנֶאֱמַר לְהַלָּן "עָפָר" (במדבר ה יז), מָה עָפָר הָאָמוּר לְהַלָּן – עָפָר עַל פְּנֵי הַמַּיִם,
אַף עָפָר הָאָמוּר כָּאן – עָפָר עַל פְּנֵי הַמַּיִם.
וּמַה לְּהַלָּן, אִם הִקְדִּים עָפָר לַמַּיִם יָצָא – אַף כָּאן, אִם הִקְדִּים עָפָר לַמַּיִם יָצָא.
דָּבָר אַחֵר: שֶׁאִם נִשְׁתַּנּוּ מַרְאָיו – כָּשֵׁר!
| ההוכחה שמדובר במי תהום ולא במי גשמים היא מהבאר שחפרו עבדי יצחק. מי באר או מי מעיין הראויים לשתיה מכונים 'מים חיים', וראו מקואות א ח. |
"וְנָתַן עָלָיו מַיִם חַיִּים אֶל כֶּלִי", בְּמֵי מַעְיָן הַכָּתוּב מְדַבֵּר.
אַף עַל פִּי שֶׁאֵין רְאָיָה לַדָּבָר – זֵכֶר לַדָּבָר, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיַּחְפְּרוּ עַבְדֵי יִצְחָק בַּנַּחַל וַיִּמְצְאוּ שָׁם בְּאֵר מַיִם חַיִּים" (בראשית כו יט)!
הָא מַה תַּלְמוּד לוֹמַר "וְנָתַן עָלָיו מַיִם חַיִּים"? בְּמֵי מַעְיָן הַכָּתוּב מְדַבֵּר!
| ראו לעיל פיסקה י, וכן פרה ה ה: כאן אין צורך דווקא בכלי חרס, בניגוד למים המרים של הסוטה; והשוו לתחילת הפיסקה. |
שֶׁהָיָה בַּדִּין: הוֹאִיל וּמַיִם וְעָפָר מְקַדְּשִׁים בְּסוֹטָה, וּמַיִם וְעָפָר מְקַדְּשִׁים בְּפָרָה,
אִם לָמַדְתִּי לְסוֹטָה, שֶׁלֹּא עָשָׂה בָהּ כָּל הַכֵּלִים כִּכְלִי חֶרֶס – אַף פָּרָה, לֹא נַעֲשֶׂה בָהּ כָּל הַכֵּלִים כִּכְלִי חֶרֶס?
תַּלְמוּד לוֹמַר: "אֶל כֶּלִי", מַגִּיד שֶׁעָשָׂה בָהּ כָּל הַכֵּלִים כִּכְלִי חֶרֶס!
פיסקה קכט
[עריכה]על במדבר יט יח-כא
| ראו לעיל פיסקה קכד. בפסח נאמר "ולקחו אגודת איזוב", ואגודה היא שלושה, ומכאן שבכל מקום שלוקחים איזוב – מדובר בשלושה גבעולים; וראו מכילתא פסחא יא ופרה יא ט. לעניין האגודה השוו אבות ג ו, שדורשים אגודה – חמישה! |
מַה לְּקִיחָה הָאֲמוּרָה לְהַלָּן – שְׁלֹשָׁה, אַף לְקִיחָה הָאֲמוּרָה כָּאן – שְׁלֹשָׁה.
| ראו פרה יא ז, לעניין זן האיזוב; וראו לעיל פיסקה קכד. לעניין כמות המים המינימלית ראו פרה יב ב ותוספתא פרה יב ב. |
וְלֹא כָל אֵזוֹב שֶׁיֵּשׁ לוֹ שֵׁם לִוּוּי.
"וְטָבַל בַּמַּיִם", שֶׁיְּהֵא בַמַּיִם כְּדֵי טְבִילָה.
| ר' ישמעאל מכשיר את האשה לאסוף את האפר, לקדש ולהזות, ופוסל את הקטן; ואילו ר' עקיבא מכשיר לכך את הקטן שיש בו דעת ולא את האשה, וראו פרה יב י, כדעתו. וראו לעיל פיסקה קכד. אוסף אפר הפרה צריך להיות טהור, ראו במדבר יט ט. ר' עקיבא טוען כאן שהוא קל מהמזה, כי האוסף אינו מטהר את הטמא; ומכאן ק"ו שהמזה טהור (קל וחומר הפוך מהמקבילה בפיסקה קכד); הוא קורא "טהור"-טהר, שמדובר באדם שטהר עכשיו מטומאה, כלומר בטבול יום. וראו תוספתא פרה ג ד, שהיה בעניין ויכוח בין הפרושים לצדוקים. ר' עקיבא מכשיר את טבול היום על פי הייתור של 'טהור' כאן, ואילו רבי (בפיסקה קכד הדרשה הזאת מיוחסת לר' נתן) מכשיר אותו בגזירה שוה מדיני המצורע, שלאחר טקס הטהרה הוא טבול יום ואסור לו לאכול קדשים עד הערב. |
רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: "טָהוֹר", לָמָּה נֶאֱמַר? הָא עַד שֶׁלֹּא יֵאָמֵר יֵשׁ לִי בַדִּין:
אִם הָאוֹסֵף טָהוֹר, הַמַּזֶּה לֹא יְהֵא טָהוֹר? הָא מַה תַּלְמוּד לוֹמַר "טָהוֹר"? טָהוֹר מִכָּל טֻמְאָה! וְאֵיזֶה זֶה? זֶה טְבוּל יוֹם!
רַבִּי אוֹמֵר: נֶאֱמַר כָּאן "טָהוֹר" וְנֶאֱמַר לְהַלָּן "טָהוֹר" (ויקרא יד ט). מַה טָּהוֹר הָאָמוּר לְהַלָּן – טָמֵא לִתְרוּמָה וְטָהוֹר לְחַטָּאת,
אַף טָהוֹר הָאָמוּר כָּאן – טָמֵא לִתְרוּמָה וְטָהוֹר לְחַטָּאת.
| כלים שהוכנסו לבית לאחר שפינו משם את גופת המת אינם נטמאים, למרות שהאוהל עצמו נשאר טמא עד שיזו עליו. |
"וְהִזָּה עַל הָאֹהֶל וְעַל כָּל הַכֵּלִים... אֲשֶׁר הָיוּ שָׁם" – בִּשְׁעַת קִבּוּל טֻמְאָה.
| לעניין טומאת הנוגע בעצם כשעורה מן המת ובאבר מן החי ראו אהלות ב ג, וראו גם לעיל פיסקה קכז. מפרטי ההזאה הדרשן לומד את דיני הטומאה. |
כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר "אוֹ בְעֶצֶם אָדָם" – הֲרֵי אֵבֶר מִן הַחַי אָמוּר; הָא מַה תַּלְמוּד לוֹמַר "וְעַל הַנֹּגֵעַ בָּעֶצֶם"? זוֹ עֶצֶם כַּשְּׂעֹרָה!
"וְעַל הַנֹּגֵעַ בָּעֶצֶם", מַגִּיד הַכָּתוּב שֶׁכְּשֵׁם שֶׁהֵבִיא כֻלָּן לְעִנְיַן טֻמְאָה – כָּךְ הֵבִיא כֻלָּן לְעִנְיַן הַזָּאָה.
| הזאה מיותרת מטמאת את המזה ואת מי שהיזה עליו; וראו לעניין טהור שהזה על הטמא תוספתא פרה ח ז, ולעניין טהור שהזה על הטהור כלים א ב. |
| ראו לעיל פיסקה קכה. לעניין שמיני וכו' – הביטוי "וחטאו" מלמד שאם הזה עליו ביום השלישי וביום השמיני – נטהר, ולאו דווקא ביום השביעי. |
אַתָּה אוֹמֵר לְכָךְ בָּא, אוֹ אִם הִזָּה בַּשְּׁלִישִׁי – יִטְהַר בַּשְּׁבִיעִי, וְאִם לֹא הִזָּה בַּשְּׁלִישִׁי – לֹא יִטְהַר בַּשְּׁבִיעִי?
תַּלְמוּד לוֹמַר: "וְחִטְּאוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי", שָׁנָה עָלָיו לִפְסֹל!
אֵין לִי אֶלָּא שְׁבִיעִי; שְׁמִינִי תְּשִׁיעִי עֲשִׂירִי מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: "וְחִטְּאוֹ", מִכָּל מָקוֹם!
| הטבילה במקווה צריכה להיות לאחר ההזאה השנייה, ולא לפניה. |
מִפְּנֵי שֶׁהָיִיתִי אוֹמֵר אִם קָדְמָה טְבִילָה לַהַזָּאָה יָצָא! תַּלְמוּד לוֹמַר: "וְחִטְּאוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי" וְאַחַר כָּךְ "וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָהֵר בָּעָרֶב".
| ראו לעיל פיסקה קכה. הטמא אינו עבריין אלא אם נכנס בטומאתו למקדש. |
אוֹ לֹא עָנַשׁ כָּרֵת אֶלָּא עַל הַהַזָּיָה? תַּלְמוּד לוֹמַר: "וְאִם לֹא יִתְחַטָּא בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי לֹא יִטְהָר".
עָנְשׁוֹ "לֹא יִטְהָר" וְאֵין עָנְשׁוֹ כָּרֵת!
"וְהָיְתָה לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם" (במדבר יט כא) – שֶׁיִּנְהֹג הַדָּבָר לְדוֹרוֹת.
| דרשה על הכפילות של הביטוי 'מי הנידה': ההופעה הראשונה שלו עוסקת במים שניתן להזות אותם והשניה במים מועטים יותר. הנוגע או המוביל מים במקרה הראשון טמא ובגדיו טמאים, ואילו אם אזלו המים הוא טמא טומאה קלה יותר, החלה לענייני טומאת אוכלין בלבד. דוחה את הפירוש שמבחין בין מזה לנוגע במים, שהרי המזה, שלא נגע במים – קל מהנוגע במים, ומדוע דווקא בגדי המזה נטמאים? |
בֵּין מַיִם שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם כְּדֵי הַזָּיָה וּבֵין מַיִם שֶׁאֵין בָּהֶם כְּדֵי הַזָּיָה,
שֶׁהַמַּיִם שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם כְּדֵי הַזָּיָה – מְטַמֵּא אָדָם לְטַמֵּא בְגָדִים; וּמַיִם שֶׁאֵין בָּהֶם כְּדֵי הַזָּיָה – מְטַמֵּא אָדָם לְטַמֵּא אֳכָלִים וּמַשְׁקִים.
אַתָּה אוֹמֵר לְכָךְ בָּא, אוֹ לֹא בָּא אֶלָּא לַחֲלֹק בֵּין מַזֶּה לְנוֹגֵעַ, שֶׁהַמַּזֶּה שֶׁלֹּא נָגַע מְטַמֵּא בְגָדִים, וְהַמַּזֶּה נוֹגֵעַ אֵין מְטַמֵּא בְגָדִים?
וַהֲרֵי דְבָרִים קַל וָחֹמֶר: וּמָה אִם הַמַּזֶּה שֶׁאֵין נוֹגֵעַ – מְטַמֵּא בְגָדִים, הַמַּזֶּה נוֹגֵעַ – דִּין הוּא שֶׁיְּטַמֵּא בְגָדִים!
אֵין לִי אֶלָּא טְהוֹרִים, טְמֵאִים מִנַּיִן? אָמַרְתָּ קַל וָחֹמֶר הוּא: אִם טְהוֹרִים – מְטַמְּאִים, קַל וָחֹמֶר לִטְמֵאִים!
אֵין לִי אֶלָּא כְּשֵׁרִים, פְּסוּלִים מִנַּיִן? אָמַרְתָּ קַל וָחֹמֶר הוּא: אִם כְּשֵׁרִים – מְטַמְּאִים, קַל וָחֹמֶר לִפְסוּלִים!
הָא אֵין עָלֶיךָ לוֹמַר כַּלָּשׁוֹן הָאַחֲרוֹן אֶלָּא כַּלָּשׁוֹן הָרִאשׁוֹן: בֵּין מַיִם לְמַיִם הַכָּתוּב חוֹלֵק,
בֵּין מַיִם שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם כְּדֵי הַזָּיָה וּבֵין מַיִם שֶׁאֵין בָּהֶם כְּדֵי הַזָּיָה,
שֶׁהַמַּיִם שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם כְּדֵי הַזָּיָה – מְטַמֵּא אָדָם לְטַמֵּא בְגָדִים; וּמַיִם שֶׁאֵין בָּהֶם כְּדֵי הַזָּיָה – מְטַמֵּא אָדָם לְטַמֵּא אֳכָלִים וּמַשְׁקִים!
פיסקה קל
[עריכה]על במדבר יט כב
| ראו לעיל פיסקה קכז. כאן משלימים את הדרשה שבאהלות א ב-ג: לומד ממלחמת מדין: החרב נטמאה במת, האדם נטמא ממנה וטימא את בגדיו טומאת שבעה (כלים ואדם וכלים); ומוסיפים כלים וכלים וכן אדם וכלים מקל וחומר. אבל אדם ואדם, הנדון בפסוק שלנו – טמא רק "עד הערב"! |
לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר "בַּחֲלַל חֶרֶב", בָּא הַכָּתוּב וְלִמֵּד עַל הַחֶרֶב, שֶׁהִיא טְמֵאָה טֻמְאַת שִׁבְעָה, וְהַנּוֹגֵעַ בָּהּ טָמֵא טֻמְאַת שִׁבְעָה.
הָא לָמַדְנוּ לְכֵלִים וְאָדָם; כֵּלִים וְאָדָם וְכֵלִים מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: "וְכִבַּסְתֶּם בִּגְדֵיכֶם" (במדבר לא כד).
הָא לָמַדְנוּ לְכֵלִים וְאָדָם וְכֵלִים; כֵּלִים וְכֵלִים מִנַּיִן? אָמַרְתָּ קַל וָחֹמֶר הוּא:
וּמַה כֵּלִים הַנּוֹגְעִים בְּאָדָם הַנּוֹגֵעַ בְּכֵלִים הַנּוֹגְעִים בַּמֵּת – הֲרֵי הֵן טְמֵאִים.
כֵּלִים הַנּוֹגְעִים בְּכֵלִים הַנּוֹגְעִים בַּמֵּת – דִּין הוּא שֶׁיִּהְיוּ טְמֵאִים!
כֵּלִים בְּאָדָם מִנַּיִן? אָמַרְתָּ קַל וָחֹמֶר הוּא:
וּמַה אִם כֵּלִים הַנּוֹגְעִים בְּאָדָם הַנּוֹגֵעַ בְּכֵלִים הַנּוֹגְעִים בַּמֵּת – הֲרֵי הֵן טְמֵאִים.
כֵּלִים הַנּוֹגְעִים בְּאָדָם הַנּוֹגֵעַ בַּמֵּת – דִּין הוּא שֶׁיִּהְיוּ טְמֵאִים!
אוֹ יְהֵא אָדָם מְקַבֵּל טֻמְאָה מִן הַמֵּת, לְטַמֵּא אֶת חֲבֵרוֹ טֻמְאַת שִׁבְעָה? אָמַרְתָּ קַל וָחֹמֶר הוּא:
וּמַה כֵּלִים, שֶׁאֵין מְטַמְּאִין עַל גַּבֵּי מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב – הֲרֵי הֵם מְקַבְּלִים טֻמְאָה מִן הַמֵּת לְטַמֵּא אָדָם טֻמְאַת שִׁבְעָה.
אָדָם, שֶׁמְּטַמֵּא עַל גַּבֵּי מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב – אֵינוֹ דִּין שֶׁיְּהֵא מְקַבֵּל טֻמְאָה מִן הַמֵּת לְטַמֵּא אֶת חֲבֵרוֹ טֻמְאַת שִׁבְעָה?
תַּלְמוּד לוֹמַר: "וְהַנֶּפֶשׁ הַנֹּגַעַת תִּטְמָא עַד הָעָרֶב", טֻמְאַת עֶרֶב הוּא מְטַמֵּא, וְאֵין מְקַבֵּל טֻמְאָה מִן הַמֵּת לְטַמֵּא אֶת חֲבֵרוֹ טֻמְאַת שִׁבְעָה!
| השוו לעיל פיסקה קכז: המסיט את המת נטמא טומאת שבעה, אבל המסיט אדם טמא מת אינו טמא; טמא מת מעביר טומאת שבעה רק במגע עם כלים, כאדם הנוגע בבגדיו! |
וּמַה נְבֵלָה, קַלָּה – הֲרֵי הִיא מְטַמְּאָה בְהֶסֵּט.
טְמֵא מֵת, חָמוּר – אֵינוֹ דִּין שֶׁיְּטַמֵּא בְהֶסֵּט?
תַּלְמוּד לוֹמַר: "וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע בּוֹ הַטָּמֵא יִטְמָא" – בְּמַגָּע הוּא מְטַמֵּא, וְאֵין מְטַמֵּא בְהֶסֵּט.