קטגוריה:במדבר יט כא

[כד] המזה טהור ומאי מזה נושא. כלומר דהך הזאה דכתיב הכא, אינו רוצה לומר מכח (נושא) [הזאה] הוא טמא, דהא אין מזה טמא, אלא מכיון שהזה מסתמא היה נושאו, וטמא מפני המשא. והוי ליה למכתב 'ונושא', אלא ללמוד דבעי שיעור הזאה, דאם לא כן, אינו מטמא. והמזה שהזה לצורך טהור לעולם, ולא אמרינן דנושא טמא אלא כשהזה שלא לצורך, אבל הזה לצורך טהור (תוספות נידה ט.). והרמב"ם (פרה אדומה פט"ו ה"א) לא חילק בין משא ובין מגע, אלא בין נגע לכשיעור הזאה ובין לא נגע כשיעור הזאה, דאם נגע כשיעור הזאה מטמא בגדים, ואם לא נגע כשיעור הזאה אינו מטמא בגדים. ובגמרא פרק קמא דנדה (דף ט.) לא מוכח כך, דקאמר דמזה טהור, ופריך והא כתיב "ומזה מי הנדה יכבס בגדיו", ומתרץ, 'מאי מזה - נגע'. ופריך, והא כתיב "מזה" וכתיב "נוגע". ועוד, מזה מטמא בגדים, נוגע אינו מטמא בגדים. אלא מאי "מזה" - נושא, ולמה כתב "מזה", לומר לך אם יש בו שיעור הזאה מטמא בגדים, ואי לאו - אינו מטמא בגדים, עד כאן. משמע ד"מזה" הוא נושא ולא נוגע, דהא לא קאי הך תרוצא ד"מזה" - נוגע. ואף על גב דהקשו בתוספות התם (יומא דף יד.) דהשתא במסקנא דקאמר דאין נושא מטמא אלא אם כן יש שיעור הזאה, אם כן יהיה "מזה" נוגע, ולא קשיא הא דנוגע לא בעי כבוס, דזה איירי שלא היה שיעור הזאה. הרי תרצו התוספות גם כן למה לא בעו למימר הכי, עיין שם:

ואי לאו תירוץ התוספות, הייתי אומר דכיון דכתיב "והנוגע במי הנדה יטמא", משמע ד"מזה" לאו נוגע הוא, דכן מוכח הכתוב "והנוגע", מכלל דעד השתא לא איירי בנוגע. ואין לפרש "והנוגע במי הנדה" דעד השתא איירינן בנוגע כשיעור הזאה, ועכשיו קאמר "והנוגע במי הנדה" כלומר שלא נגע כשיעור הזאה יטמא עד הערב, ולא יטמא בגדים, דזה אינו, דאטו 'נוגע בלא שיעור הזאה' כתיב. דודאי אילו כתיב תחלה "הנוגע" ואחר כך כתיב "המזה", יש לפרש מדכתיב "מזה" דהיינו שעור הזאה, אם כן קרא דלפני זה קאי בכל מגע, אף בלא שעור הזאה. אבל לכתוב "ומזה יכבס בגדיו", ואחר כך יכתוב "הנוגע" בלא שעור הזאה, זה אינו, דכיון דקרא בתרא הוא בכלל קרא קמא, דודאי אף הנוגע לשעור הזאה - 'נוגע' נקרא, לא אתי שפיר. לכך אין לחלק בין מגע למגע, רק בין מגע לנושא, וברור הוא:

ובמסכת כלים תנן (פ"א מ"א-מ"ב) אבות הטומאה; השרץ, והשכבת זרע, וטמא מת, ומצורע, ומי חטאת שאין בהם כדי הזיה. למעלה מהם; נבילה, ומי חטאת שיש בהן כדי הזיה, [שהם] מטמאין את האדם במשא לטמא בגדים, עד כאן. משמע דמי חטאת שיש בהן כדי הזיה - דמטמא בגדים - דומיא דנבילה, מה נבילה במשא ולא במגע, אף מי חטאת במשא ולא במגע:

ומה שהביא את הרמב"ם לזה הוא, שמצא בספרי בפסוק "ומזה מי חטאת יכבס בגדיו והנוגע במי הנדה יטמא", ואמרינן בספרי; חילק הכתוב בין שיעור מים למים, שמים שיש בהם שיעור - יכבס בגדיו, ומים שאין בהם שיעור - יטמא, ולא צריך כבוס בגדים. ומדאמרינן ש'הכתוב מחלק בין מים למים', ולא קאמר שהכתוב חילק בין נושא למגע, שמע מינה שאין חילוק בין נושא למגע, אלא חילוק בין מים שיש בהן שיעור, למים שאין בהם שיעור (כ"ה ברא"ם):

ואני אומר שאין הפירוש כן, וכך הפירוש; שחילק הכתוב בין מים למים, כלומר שהמים שיש בהן שיעור יכולין להיות טמא על ידי משא לטמא בגדים, אבל מים שאין בהן שיעור - אינם יכולין להיות טמא טומאת משא. והא דלא אמרו שהכתוב מחלק בין מגע למשא, אין זה קשיא, דמתניתין דמסכת כלים (פ"א מ"א-מ"ב) נמי הכי קאמר; אבות הטומאה וכו' עד ומי חטאת שאין בהן כדי הזיה. למעלה מהן נבילה ומי חטאת שיש בהן כדי הזיה. חילק במי חטאת בין אין בהן כדי הזיה [ליש בהן כדי הזיה], ולא שנה החילוק בין מגע ומשא, לומר שבמגע הוא מטמא אדם וכלים, ואילו בנושא מטמא אדם לטמא בגדים. אלא שיותר עדיף לשנות החילוק במים עצמן, דברייתא דספרי קאי אקרא, וקרא אהדר לפרש דין המים של מי חטאת, דכל הפרשה מדבר במים, ואינו מדבר בדין נוגע ונושא. וחילק הכתוב במי חטאת, דמי חטאת שיש בהן כדי הזיה - מטמאין בגדים, ומי חטאת שאין בהן כדי הזיה - אין מטמאין בגדים. לכך ברייתא דספרי מחלק בין מים למים. והיינו כמו שאמרנו, דבשיעור הזאה - מטמאים בגדים על ידי משא, ואין בהן שיעור הזאה - אינם מטמאים בגדים, והיינו כנגיעה:

וליכא למילף דיהא נוגע בשיעור הזיה מטמא בגדים מקל וחומר; ומה נושא פחות מכשיעור, דאינו מטמא טומאת ערב, אפילו הכי נושא כשיעור הזיה מטמא בגדים, נוגע בפחות משיעור - מטמא טומאת ערב, אינו דין דבשיעור יהא מטמא בגדים, דאיכא למיפרך מה לנושא - שכן מטמא בנבילה טומאת בגדים (ויקרא י"א, כ"ה), דין הוא שמטמא בגדים כשנושא מי חטאת, אבל נוגע - אינו מטמא בנבילה טומאת בגדים (שם שם כד), לפיכך דין הוא שלא יטמא נוגע בגדים אפילו כשיעור הזיה. וליכא למילף נמי דיהא נושא פחות מכשיעור מטמא טומאת ערב מקל וחומר; מה נוגע כשנוגע כשיעור - אינו מטמא בגדים, מטמא בפחות מכשיעור טומאת ערב, נושא - דכשיעור מטמא בגדים, אינו דין שיטמא לפחות טומאת ערב כשנושא פחות משיעור, דאיכא למיפרך, מה לנוגע שכן מטמא בשרץ (ויקרא י"א, ל"א), דין הוא שיטמא פחות כשיעור, אבל משא שאינו מטמא בשרץ (כלים פ"א מ"א), אינו מטמא בפחות מכשיעור: