מ"ג במדבר יט כא
מקרא
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
והיתה להם לחקת עולם ומזה מי הנדה יכבס בגדיו והנגע במי הנדה יטמא עד הערב
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וְהָיְתָה לָּהֶם לְחֻקַּת עוֹלָם וּמַזֵּה מֵי הַנִּדָּה יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְהַנֹּגֵעַ בְּמֵי הַנִּדָּה יִטְמָא עַד הָעָרֶב.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וְהָיְתָ֥ה לָהֶ֖ם לְחֻקַּ֣ת עוֹלָ֑ם וּמַזֵּ֤ה מֵֽי־הַנִּדָּה֙ יְכַבֵּ֣ס בְּגָדָ֔יו וְהַנֹּגֵ֙עַ֙ בְּמֵ֣י הַנִּדָּ֔ה יִטְמָ֖א עַד־הָעָֽרֶב׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | וּתְהֵי לְהוֹן לִקְיָם עָלַם וּדְמַדֵּי מֵי אַדָּיוּתָא יְצַבַּע לְבוּשׁוֹהִי וּדְיִקְרַב בְּמֵי אַדָּיוּתָא יְהֵי מְסָאַב עַד רַמְשָׁא׃ |
| ירושלמי (יונתן): | וּתְהֵי לְכוֹן לִקְיַים עֲלָם וּלְחוֹד כַּהֲנָא דְמַדֵי מֵי אַדְיוּתָא יְצַבַּע לְבוּשׁוֹי וּדְיִקְרַב בְּמֵי אַדְיוּתָא יְהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא: |
רש"י
"והנגע וגו' יטמא" - ואין טעון כבוס בגדים
מפרשי רש"י
[כד] המזה טהור ומאי מזה נושא. כלומר דהך הזאה דכתיב הכא, אינו רוצה לומר מכח (נושא) [הזאה] הוא טמא, דהא אין מזה טמא, אלא מכיון שהזה מסתמא היה נושאו, וטמא מפני המשא. והוי ליה למכתב 'ונושא', אלא ללמוד דבעי שיעור הזאה, דאם לא כן, אינו מטמא. והמזה שהזה לצורך טהור לעולם, ולא אמרינן דנושא טמא אלא כשהזה שלא לצורך, אבל הזה לצורך טהור (תוספות נידה ט.). והרמב"ם (פרה אדומה פט"ו ה"א) לא חילק בין משא ובין מגע, אלא בין נגע לכשיעור הזאה ובין לא נגע כשיעור הזאה, דאם נגע כשיעור הזאה מטמא בגדים, ואם לא נגע כשיעור הזאה אינו מטמא בגדים. ובגמרא פרק קמא דנדה (דף ט.) לא מוכח כך, דקאמר דמזה טהור, ופריך והא כתיב "ומזה מי הנדה יכבס בגדיו", ומתרץ, 'מאי מזה - נגע'. ופריך, והא כתיב "מזה" וכתיב "נוגע". ועוד, מזה מטמא בגדים, נוגע אינו מטמא בגדים. אלא מאי "מזה" - נושא, ולמה כתב "מזה", לומר לך אם יש בו שיעור הזאה מטמא בגדים, ואי לאו - אינו מטמא בגדים, עד כאן. משמע ד"מזה" הוא נושא ולא נוגע, דהא לא קאי הך תרוצא ד"מזה" - נוגע. ואף על גב דהקשו בתוספות התם (יומא דף יד.) דהשתא במסקנא דקאמר דאין נושא מטמא אלא אם כן יש שיעור הזאה, אם כן יהיה "מזה" נוגע, ולא קשיא הא דנוגע לא בעי כבוס, דזה איירי שלא היה שיעור הזאה. הרי תרצו התוספות גם כן למה לא בעו למימר הכי, עיין שם:
ואי לאו תירוץ התוספות, הייתי אומר דכיון דכתיב "והנוגע במי הנדה יטמא", משמע ד"מזה" לאו נוגע הוא, דכן מוכח הכתוב "והנוגע", מכלל דעד השתא לא איירי בנוגע. ואין לפרש "והנוגע במי הנדה" דעד השתא איירינן בנוגע כשיעור הזאה, ועכשיו קאמר "והנוגע במי הנדה" כלומר שלא נגע כשיעור הזאה יטמא עד הערב, ולא יטמא בגדים, דזה אינו, דאטו 'נוגע בלא שיעור הזאה' כתיב. דודאי אילו כתיב תחלה "הנוגע" ואחר כך כתיב "המזה", יש לפרש מדכתיב "מזה" דהיינו שעור הזאה, אם כן קרא דלפני זה קאי בכל מגע, אף בלא שעור הזאה. אבל לכתוב "ומזה יכבס בגדיו", ואחר כך יכתוב "הנוגע" בלא שעור הזאה, זה אינו, דכיון דקרא בתרא הוא בכלל קרא קמא, דודאי אף הנוגע לשעור הזאה - 'נוגע' נקרא, לא אתי שפיר. לכך אין לחלק בין מגע למגע, רק בין מגע לנושא, וברור הוא:
ובמסכת כלים תנן (פ"א מ"א-מ"ב) אבות הטומאה; השרץ, והשכבת זרע, וטמא מת, ומצורע, ומי חטאת שאין בהם כדי הזיה. למעלה מהם; נבילה, ומי חטאת שיש בהן כדי הזיה, [שהם] מטמאין את האדם במשא לטמא בגדים, עד כאן. משמע דמי חטאת שיש בהן כדי הזיה - דמטמא בגדים - דומיא דנבילה, מה נבילה במשא ולא במגע, אף מי חטאת במשא ולא במגע:
ומה שהביא את הרמב"ם לזה הוא, שמצא בספרי בפסוק "ומזה מי חטאת יכבס בגדיו והנוגע במי הנדה יטמא", ואמרינן בספרי; חילק הכתוב בין שיעור מים למים, שמים שיש בהם שיעור - יכבס בגדיו, ומים שאין בהם שיעור - יטמא, ולא צריך כבוס בגדים. ומדאמרינן ש'הכתוב מחלק בין מים למים', ולא קאמר שהכתוב חילק בין נושא למגע, שמע מינה שאין חילוק בין נושא למגע, אלא חילוק בין מים שיש בהן שיעור, למים שאין בהם שיעור (כ"ה ברא"ם):
ואני אומר שאין הפירוש כן, וכך הפירוש; שחילק הכתוב בין מים למים, כלומר שהמים שיש בהן שיעור יכולין להיות טמא על ידי משא לטמא בגדים, אבל מים שאין בהן שיעור - אינם יכולין להיות טמא טומאת משא. והא דלא אמרו שהכתוב מחלק בין מגע למשא, אין זה קשיא, דמתניתין דמסכת כלים (פ"א מ"א-מ"ב) נמי הכי קאמר; אבות הטומאה וכו' עד ומי חטאת שאין בהן כדי הזיה. למעלה מהן נבילה ומי חטאת שיש בהן כדי הזיה. חילק במי חטאת בין אין בהן כדי הזיה [ליש בהן כדי הזיה], ולא שנה החילוק בין מגע ומשא, לומר שבמגע הוא מטמא אדם וכלים, ואילו בנושא מטמא אדם לטמא בגדים. אלא שיותר עדיף לשנות החילוק במים עצמן, דברייתא דספרי קאי אקרא, וקרא אהדר לפרש דין המים של מי חטאת, דכל הפרשה מדבר במים, ואינו מדבר בדין נוגע ונושא. וחילק הכתוב במי חטאת, דמי חטאת שיש בהן כדי הזיה - מטמאין בגדים, ומי חטאת שאין בהן כדי הזיה - אין מטמאין בגדים. לכך ברייתא דספרי מחלק בין מים למים. והיינו כמו שאמרנו, דבשיעור הזאה - מטמאים בגדים על ידי משא, ואין בהן שיעור הזאה - אינם מטמאים בגדים, והיינו כנגיעה:
וליכא למילף דיהא נוגע בשיעור הזיה מטמא בגדים מקל וחומר; ומה נושא פחות מכשיעור, דאינו מטמא טומאת ערב, אפילו הכי נושא כשיעור הזיה מטמא בגדים, נוגע בפחות משיעור - מטמא טומאת ערב, אינו דין דבשיעור יהא מטמא בגדים, דאיכא למיפרך מה לנושא - שכן מטמא בנבילה טומאת בגדים (ויקרא י"א, כ"ה), דין הוא שמטמא בגדים כשנושא מי חטאת, אבל נוגע - אינו מטמא בנבילה טומאת בגדים (שם שם כד), לפיכך דין הוא שלא יטמא נוגע בגדים אפילו כשיעור הזיה. וליכא למילף נמי דיהא נושא פחות מכשיעור מטמא טומאת ערב מקל וחומר; מה נוגע כשנוגע כשיעור - אינו מטמא בגדים, מטמא בפחות מכשיעור טומאת ערב, נושא - דכשיעור מטמא בגדים, אינו דין שיטמא לפחות טומאת ערב כשנושא פחות משיעור, דאיכא למיפרך, מה לנוגע שכן מטמא בשרץ (ויקרא י"א, ל"א), דין הוא שיטמא פחות כשיעור, אבל משא שאינו מטמא בשרץ (כלים פ"א מ"א), אינו מטמא בפחות מכשיעור:
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
וְהַנֹּגֵעַ וְגוֹמֵר יִטְמָא – וְאֵין טָעוּן כִּבּוּס בְּגָדִים.
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
מלבי"ם
• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •
יצויר זה הלא כשהזה הזיה ראשונה נטמא כמ"ש ומזה מי הנדה יכבס בגדיו, ואיך יזה על כל הכלים, מזה מבואר שמ"ש ומזה מי הנדה יכבס בגדיו היינו אם מזה הזיה שלא לצורך, וביומא (דף י"ד) ומזה טהור והכתיב ומזה מי הנדה יכבס בגדיו ומסיק אלא מאי מזה נושא ולכתוב רחמנא נושא הא קמ"ל דבעינן שעור הזיה ר"ל שמ"ש ומזה מי הנדה היינו שמזה על מי שא"צ הזיה, אולם הלא זה לא נקרא מזה וכמש"ש לרבנן שבדברים שאין מקבלים טומאה אין הזיה שעליהם קרויה הזיה וכן במ"ש צו (ו' כ') ואשר יזה מדמה על הבגד פי' שדוקא בדם הראוי להזיה וכמ"ש בספרא (סי' ס"א וסי' ס"ד), וה"ה כאן לא נקרא בשם מזה רק בהזיה הראויה ואם הזה על הבהמה אין שמה הזיה ועז"א אלא מאי מזה נושא ר"ל שאינו טמא משום מזה רק משום נושא, ותפס לשון מזה להורות שדוקא אם נושא כשעור שראוי להזות, ומבואר מדברי הספרי דפה שעקר ההבדל הוא בין מים למים, שמ"ש ומזה מי הנדה יכבס בגדיו מיירי בין בנושא בין בנוגע אם יש בהם כשעור הזיה יכבס בגדיו, וכשאין בהם שעור הזיה אז מטמא במגע ולא במשא ואין מטמא אלא אוכלין ומשקים. וכן פי' הר"א מזרחי דברי הספרי הלז, וכן הוא ברמב"ם (פט"ו מה' פרה) וז"ל שנאמר והנוגע במי הנדה יטמא עד הערב הא למדת שמי הנדה אב מאבות הטומאה של תורה וטומאת מגען בכל שהן ואם היה בהם כדי הזיה מטמאין במגע ובמשא והנוגע בהם או הנושאן שלא לצורך מטמא בגדים בשעת מגעו או בשעת משאו, וכ"מ בערוך (ערך רכב) שכתב וכדומה לו מי חטאת שחלק נמי מגעו ממשאו שמי חטאת שאין בו כדי הזיה מטמאין במגע ולא במשא, ולא כתב שגם ביש בה כדי הזיה חלק מגעו ממשאו שמגעו אין מטמא בגדים, מבואר שס"ל שביש בו כדי הזיה אין הבדל בין מגע למשא, והכ"מ שם תמה שהוא נגד משנה מפרשת (פ"א דכלים) למעלה מהם נבלה ומי חטאת שיש בהם כדי הזיה שהם מטמאים את האדם במשא לטמא בגדים במגע וחשוכי בגדים במגע ופי' שלדעת הרמב"ם קאי על נבלה לא על מי חטאת ואני שואל שעדיין מה נעשה עם ברייתא מפורשת בספרא ויקרא (סי' ש"א) וז"ל או דבר שאתה למדו בדרך אחד אתה למדו בכל דרכים שיש בו מה בהמה טמאה מיוחדת שחילק מגעה ממשאה ומשאה אב הטומאה לטמא אדם ולטמא בגדים אף איני מרבה אלא
את כיוצא בזה ואת מה אני מרבה את רוב מי חטאת והמרכב שחלק מגען ממשאן ומשאן אב הטומאה לטמא אדם ולטמא בגדים, הרי דברים ברורים ומפורשים, שברוב מי חטאתכלי יקר
• לפירוש "כלי יקר" על כל הפרק •
ואם תשאל לומר א"כ האפר למה לי, יטהרו במים בלא אפר. תשובה לדבר שיש צורך בזריקת האפר עליו כי לא יוכל להטהר עד שידע מקור הטומאה וישתדל להסיר הסבה לומר הרי לך שטר ושוברו עמו ובעירוב זה, כח המים אתי לאשמועינן שהם מנצחים מקור הטומאה.
ועל צד הרמז מקום אתי לומר ע"פ דברי בעל העקידה, שפירש כל עניני הפרה על דרכי התשובה כמבואר מספרו. ועל זה הדרך קרוב לשמוע שרפואת הנפש כרפואת הגוף כי המשקה המועיל לתרופת אדם חולה מזיק לאדם בריא וכארז"ל (תענית יא, ב) בר בי רב דיתיב בתעניתא כלבא ליכול שירותא, הרי שהצומות מטמאים את הטהורים ומטהרים הטמאים, פירוש מי שנטמא כבר בעבירה הצומות הכרחיים לו וכההיא שארז"ל (יומא פו, ב) ה"ד בעל תשובה כגון שבא אותו מעשה לידו ופירש ממנו מחוי רב יהודה באותו פרק ובאותו אשה ובאותו מקום, כי מקום החטא ושער שעבר בו צריך ששם תהיה גבורתו להתגבר על יצרו שכבר טעם פה טעם עבירה ומבקש למודו, וזה"ש (הושע ב, א) והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי, דווקא במקום החטא אשר שם יאמר להם לא עמי אתם במקום ההוא תהיה התשובה ושם יאמר להם בני אל חי.
וי"א שזה כוונת רז"ל (ברכות לד, ב) מקום שבע"ת עומדים צדיקים גמורים אין יכולים לעמוד שם, כי הבעל תשובה צריך לעמוד במקום אשר עמד שם בראשונה ולהתיחד עם אותה אשה אשר חטא, אבל לצדיק גמור אסור היחוד כי אסור להביא נפשו בנסיון נמצא שיחוד דהיינו עצם התשובה מטמא הטהורים ומטהר הטמאים, וכן צריך כל בע"ת להטות לקצה אחרון בדבר שחטא בו כדי שיצא לדרך הממוצע, כדרך האומנין הרוצים ליישר עץ מעוקם שצריך לעקמו לצד שני, אבל לצדיק גמור לא יתכן דרך זה אלא שצריך לילך בדרך ממוצע תמיד כמ"ש (קהלת ז, טז) אל תהי צדיק הרבה אל תרשע הרבה, וכן י"א שדבר זה נרמז בהשלכת עץ ארז ואזוב אל תוך שריפת הפרה דהיינו השלכת הקצוות שלא להגביה עצמו כארז ולא להשפיל עצמו יותר מדאי כאזוב, ע"כ הפרה מטמאה ומטהרה כדי שנלמוד ממנה שבעניני התשובה יש כמה דברים המטמאים ומטהרים כאחד והשנוי בא מצד המקבלים כאמור וזה דרך נכון וברור.מדרש ספרי
• לפירוש "מדרש ספרי" על כל הפרק •
בעל הטורים
• לפירוש "בעל הטורים" על כל הפרק •