ביאור:במדבר יט
בראשית שמות ויקרא במדבר דברים - יהושע שופטים שמואל מלכים ישעיהו ירמיהו יחזקאל תרי עשר - תהלים משלי איוב חמש מגילות דניאל עו"נ דה"י
במדבר פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו (מהדורות נוספות של במדבר יט)
|
פרשת חוקת
|
א וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: ב זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה לֵאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ ויביאו אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה יש המפרשים מלשון אדמה (חוּם), אך לרוב מפרשים שמדובר כפשוטו, בצבע אדום (מלשון דם) תְּמִימָה שלימה באדמימות - אדומה לגמרי, אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם, אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל לא שמו עליה את העול, לא שימשה למלאכה. ג וּנְתַתֶּם אֹתָהּ אֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, וְהוֹצִיא אֹתָהּ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, וְשָׁחַט אֹתָהּ לְפָנָיו אדם אחר ישחט אותה לפני אלעזר. ד וְלָקַח אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן מִדָּמָהּ בְּאֶצְבָּעוֹ, וְהִזָּה יתיז אֶל נֹכַח לכיוון פְּנֵי המזרח של... אֹהֶל מוֹעֵד מִדָּמָהּ, שֶׁבַע פְּעָמִים. ה וְשָׂרַף אֶת הַפָּרָה לְעֵינָיו לעיני אלעזר (לפי הפשט מדובר על מישהו אחר, המוזכר בנפרד גם להלן, פסוק ח), אֶת עֹרָהּ וְאֶת בְּשָׂרָהּ וְאֶת דָּמָהּ עַל עִם פִּרְשָׁהּ צואתה - המזון שבמעיים יִשְׂרֹף. ו וְלָקַח הַכֹּהֵן עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב ענף זעתר וּשְׁנִי תוֹלָעַת צמר צבוע בצבע אדום העשוי מתולעת שָני, וְהִשְׁלִיךְ אֶל תּוֹךְ שְׂרֵפַת הַפָּרָה. ז וְכִבֶּס יטבול בְּגָדָיו הַכֹּהֵן, וְרָחַץ יטבול בְּשָׂרוֹ בַּמַּיִם, וְאַחַר יָבוֹא אֶל הַמַּחֲנֶה מחנה שכינה - חצר המשכן, וְטָמֵא הַכֹּהֵן עַד הָעָרֶב אך בינתיים הוא טמא ואסור ליכנס למחנה. ח וְהַשֹּׂרֵף אֹתָהּ, יְכַבֵּס בְּגָדָיו בַּמַּיִם וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם, וְטָמֵא עַד הָעָרֶב.
| שריפה הפרה מחוץ למחנה. תחריט מאת יאן לאוקן, 1683 |
ט וְאָסַף אִישׁ טָהוֹר אֵת אֵפֶר הַפָּרָה, וְהִנִּיחַ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה בְּמָקוֹם טָהוֹר. וְהָיְתָה לַעֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁמֶרֶת, לְמֵי נִדָּה הזאה, שמתיזים אותם (מן השורש יד"ה), חַטָּאת הִוא המים מחטאים, מטהרים. י וְכִבֶּס הָאֹסֵף אֶת אֵפֶר הַפָּרָה אֶת בְּגָדָיו וְטָמֵא עַד הָעָרֶב, וְהָיְתָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם לְחֻקַּת עוֹלָם.
יא הַנֹּגֵעַ בְּמֵת לְכָל נֶפֶשׁ אָדָם, וְטָמֵא יהיה טמא במשך שִׁבְעַת יָמִים. יב הוּא יִתְחַטָּא בוֹ באפר הפרה המהול במים בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם וגם ביום הַשְּׁבִיעִי - יִטְהָר ואז יטהר (ניתן גם לפרש - שלא על פי מסורת חז"ל - שהוא יתחטא ביום השלישי, ואילו ביום השביעי יטהר אוטומטית, אך מפשט פסוק יט לא משתמע כך). וְאִם לֹא יִתְחַטָּא בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי - לֹא יִטְהָר. יג כָּל הַנֹּגֵעַ בְּמֵת, בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם אֲשֶׁר יָמוּת, וְלֹא יִתְחַטָּא - אֶת מִשְׁכַּן אם נכנס למשכן כשהוא טמא מת, הרי שהוא כביכול "טימא" את המקדש (למרות שהמקדש אינו מקבל טומאה) יְהוָה טִמֵּא, וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל. כִּי מֵי נִדָּה לֹא זֹרַק עָלָיו - טָמֵא יִהְיֶה, עוֹד ועדיין טֻמְאָתוֹ בוֹ.
יד זֹאת הַתּוֹרָה: אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל - כָּל הַבָּא כל מי שיכנס לאוהל כשהמת שם אֶל הָאֹהֶל וְכָל אֲשֶׁר בָּאֹהֶל יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים. טו וְכֹל כְּלִי כלי קיבול העשוי מחרס פָתוּחַ אֲשֶׁר אֵין צָמִיד מכסה צמוד, עשוי בד פָּתִיל קשור בחוט עָלָיו - טָמֵא הוּא רק אז הוא טמא, אבל במקרה שהיה מכוסה היטב אינו טמא. טז וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה במקום שאינו אוהל בַּחֲלַל חֶרֶב באדם שמת ממכת חרב אוֹ בְמֵת במת ממיתה רגילה אוֹ בְעֶצֶם אָדָם אוֹ בְקָבֶר - יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים.
יז וְלָקְחוּ לַטָּמֵא מֵעֲפַר שְׂרֵפַת הַחַטָּאת מהאפר שנוצר משריפת הפרה האדומה, וְנָתַן עָלָיו על האפר מַיִם חַיִּים מי מעיין אֶל כֶּלִי. יח וְלָקַח אֵזוֹב וְטָבַל בַּמַּיִם, אִישׁ טָהוֹר, וְהִזָּה עַל הָאֹהֶל וְעַל כָּל הַכֵּלִים וְעַל הַנְּפָשׁוֹת אֲשֶׁר הָיוּ שָׁם, וְעַל הַנֹּגֵעַ בַּעֶצֶם אוֹ בֶחָלָל אוֹ בַמֵּת אוֹ בַקָּבֶר. יט וְהִזָּה הַטָּהֹר עַל הַטָּמֵא בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, וְחִטְּאוֹ ובכך נגמר הצורך במי נידה, אבל עדיין צריך לטבול ולהמתין עד הערב (יתכן לפרש שפעולת ה"חטאה" שונה מפעולת ההזאה) בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, וְכִבֶּס המיטהר (אם כי ניתן לפרש גם על המַזֵּה, כפי שגם נכתב להלן בפסוק כא) בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָהֵר בָּעָרֶב. כ וְאִישׁ אֲשֶׁר יִטְמָא וְלֹא יִתְחַטָּא, וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִתּוֹךְ הַקָּהָל; כִּי אם... אֶת מִקְדַּשׁ יְהוָה טִמֵּא נכנס למקדש (או אכל מקודשי המקדש), מֵי נִדָּה לֹא זֹרַק עָלָיו - טָמֵא הוּא. כא וְהָיְתָה לָּהֶם לְחֻקַּת עוֹלָם. וּמַזֵּה מֵי הַנִּדָּה יְכַבֵּס בְּגָדָיו, וְהַנֹּגֵעַ וכן כל מי שנגע בְּמֵי הַנִּדָּה - יִטְמָא עַד הָעָרֶב.
כב
וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע בּוֹ הַטָּמֵא טהור, שהטמא נוגע בו - יִטְמָא וצריך לטבול ולהמתין עד הערב להיטהר (ואיננו נחשב "אב הטומאה" כמו הנוגע במת שטמא 7 ימים). וְהַנֶּפֶשׁ הַנֹּגַעַת טהור שנוגע בטמא, דינו דומה: תִּטְמָא עַד הָעָרֶב. {פ}
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
הערות
- "וְלָקַח הַכֹּהֵן עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב ענף זעתר וּשְׁנִי תוֹלָעַת צמר צבוע בצבע אדום העשוי מתולעת שָני" (פסוק ו) - כמו לטהרת מצורע (ויקרא יד ד): "וְלָקַח לַמִּטַּהֵר... וְעֵץ אֶרֶז וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב"
