ביאור:משנה עדיות פרק ה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.


משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

מסכת עדיות: א ב ג ד ה ו ז ח

מסכת עדיות עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח

בתחילת הפרק מובאות מסורות של חכמים יחידים על קולי בית שמאי, ובסופו מובא הסיפור על עקביא בן מהללאל, המדגים את הנאמנות של חכם למסורות המיוחדות שלו - ואת הגמישות שלו ביחס להלכה הכללית.

מסורות של חכמים יחידים[עריכה]

חטיבה I: מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל לפי מסורות שלא כר' מאיר[עריכה]

(א) רבי יהודה אומר ששה דברים מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל.

דם נבלות - בית שמאי מטהרין כי לדעתם רק בשר נבלה טמא., ובית הלל מטמאין.

ביצת הנבילה - אם יש כיוצא בה נמכרת בשוק קליפתה קשה - מותרת, ואם לאו - אסורה, כדברי בית שמאי

ובית הלל אוסרין.

לגבי עוף טריפה ראו חולין ג, ג.

לגבי דם הנכרית ודם המצורעת ראו נדה ד, ג.

לגבי פירות שביעית ראו שביעית ד, ב.

לגבי החמת - מדובר בטומאת מדרס, ראו תוספתא ב"מ דכלים יא, ב.

ומודים בית שמאי בביצת טריפה ביצה של עוף טריפה שהיא אסורה, מפני שגדלה באסור.

דם נכרית, ודם טהרה של מצורעת - בית שמאי מטהרין,

ובית הלל אומרים: כרוקה וכמימי רגליה טמא מדברי חכמים רק אם הוא עדיין לח..

אוכלין פירות שביעית בטובה ושלא בטובה גם בלי להכיר טובה לבעל הבית, כדברי בית שמאי

ובית הלל אומרים: אין אוכלים בטובה.

החמת כלי אכסון ששימש גם כפוף לישיבה - בית שמאי אומרים: צרורה עומדת רק אם סתומה לגמרי מקבלת טומאת מדרס.

ובית הלל אומרים: אף על פי שאינה צרורה:


(ב) רבי יוסי אומר ששה דברים מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל.

העוף שהאיסור לאכלו עם חלב הוא מדברי חכמים עולה עם הגבינה על השלחן ואינו נאכל, כדברי בית שמאי

המחלוקת לגבי העוף נמצאת בחולין, ח, א.

המחלוקת לעניין התרומה נמצאת בתרומות א, ז,י.

המחלוקת בעניין הכלאיים נמצאת בכלאיים ד, ה.

המחלוקת בעניין המעיסה נמצאת בחלה, א, ו.

המחלוקת לגבי החרדלית נמצאת במקוואות ה, ו.

המחלוקת בעניין הגר נמצאת בפסחים ח, ח.

וראו את דברי ר' יוסי בתוספתא שקלים ג, ז, שהיו לדעתו עוד מקולי בית שמאי, שלא נמנו כאן.

ובית הלל אומרים: אינו עולה ואינו נאכל.

תורמין זיתים על שמן, וענבים על יין, כדברי בית שמאי

ובית הלל אומרים: אין תורמין אלא שמן על שמן וכו'..

הזורע ארבע אמות שבכרם - בית שמאי אומרים: קידש שורה אחת,

ובית הלל אומרים: קידש שתי שורות.

המעיסה עיסה של קמח עם מים רותחים - בית שמאי פוטרין מחיוב חלה, ובית הלל מחייבין

מטבילין בחרדלית במים זורמים, כדברי בית שמאי

ובית הלל אומרים: אין מטבילין.

גר שנתגיר ערבי פסחים - בית שמאי אומרים טובל ואוכל את פסחו לערב

ובית הלל אומרים: הפורש מן הערלה - כפורש מן הקבר:


(ג) רבי ישמעאל אומר שלושה דברים מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל.

ר' יהודה ור' יוסי מביאים כל אחד ששה דברים, ואילו ר' ישמעאל ור' אליעזר, שקדמו להם, מביאים פחות. יש נוסחאות שבהן מיוחסת משנה ג לר' שמעון ומשנה ד-ה לר' אלעזר.

ר' ישמעאל היה כהן, ואולי לכן מומחה לטהרות.

המחלוקת לעניין ספר קוהלת מופיעה בידים ג, ה.

לעניין מי חטאת ראו פרה יב, ד, כבית שמאי, לעומת דברי רשב"ג בתוספתא פרה יב, ו, שהחמיר כבית הלל.

לעניין הקצח ראו עוקצין ג, ו.

קוהלת אינו מטמא את הידים, כדברי בית שמאי.

ובית הלל אומרים: מטמא את הידים.

מי חטאת שעשו מצותן - בית שמאי מטהרין, ובית הלל מטמאין.

הקצח - בית שמאי מטהרין, ובית הלל מטמאין.

וכן למעשרות:


(ד) רבי אליעזר אומר שני דברים מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל.

המשנה מופיעה בנידה ד, ג.

דם יולדת שלא טבלה - בית שמאי אומרים: כרוקה וכמימי רגליה מטמא רק כשהוא לח..

ובית הלל אומרים: מטמא לח ויבש.
ומודים ביולדת בזוב, שהוא מטמא לח ויבש:


המשנה מופיעה ביבמות ג, א.

לדעת תנא קמא לא חלקו כאן בית שמאי. רק ר' אליעזר אמר שכן. לכן הניסוח שונה מהרגיל.

וראו דברי אבא שאול בתוספתא ב, ח, "קל להם לבית הלל", כלומר שב"ה הקילו כאן.

(ה) ארבעה אחים, שנים מהם נשואים שתי אחיות, מתו הנשואים לאחיות שניהם לפני שהתיבמה אחת מהנשים

הרי אלו חולצות, ולא מתיבמות, ואם קדמו וכנסו - יוציאו.

רבי אליעזר אומר משום בית שמאי: יקיימו, ובית הלל אומרים: יוציאו:


חטיבה II: עקביא בן מהללאל[עריכה]

ארבעה דברים - ראו נגעים ה, ג, נידה ב, ו, בכורות ג, ד. וראו סוטה ד, א, שם מסכימים שאין משקים את מי שנישואיה באיסור, אבל לא נזכרו דברי עקביא.

"חזור בך" - שהרי בית הלל לא עמדו על דבריהם, ראו לעיל א, ד. עקביא עומד על דבריו, כדי לא להיות רשע לפני המקום, אבל הגדרת ה"רשע" אינה לפי תוכן הדברים, אלא לפי כללי ההלכה של שמיעה "מפי המרובים". לדעתו ההלכה היא מפי השמועה בלבד, ואין בה מקום לדיונים ולשינוי עמדות. יתכן גם שהעמידה על דבריו היא דווקא מפני שהציעו לו תמורה אם יחזור בו.

עקביא מתבונן תמיד למקורם האותנטי של דברים: מיהי האשה הנסתרת? מהיכן הצמר? דם הוא דם! השיער צמח בבהרת!

יתכן להסביר את הביטוי "דוגמא" בשתי דרכים:

  1. שמעיה ואבטליון לא השקו את השפחה המשוחררת מי סוטה אמיתיים, אלא רעל (או מים רגילים), כדי להפחיד אותה.
  2. שמעיה ואבטליון, שהיו גרים בעצמם, לא היו ראויים למעמדם. הם ניצלו אותו כדי להכניס לעם ישראל גם את השפחה המשוחררת, כפי שנכנסו בעצמם.

לפי ההסבר השני עקביא מזלזל בשמעיה ובאבטליון ובמעשיהם. הוא, שבא מבפנים, מנסה לחסום בפני שמעיה ואבטליון את הכניסה, ולכן הוציאו אותו מהציבור ונידו אותו.

אלעזר בן חנוך פקפק בנטילת ידיים, כמו ישו הנוצרי בשעתו, שטען שרק מה שיוצא מהגוף מטמא, ולא מה שנכנס אליו, וראו מתי, טו, 11. לכן הוציאו את ישו ותלמידיו ואת אלעזר מהציבור, מעין מידה כנגד מידה.

(ו) עקביא בן מהללאל העיד ארבעה דברים.

אמרו לו: עקביא, חזור בך בארבעה דברים שהיית אומר
ונעשך אב בית דין לישראל.
אמר להן: מוטב לי להקרא "שוטה" כל ימי,
ולא ליעשות שעה אחת רשע לפני המקום,
שלא יהיו אומרים "בשביל שררה חזר בו".

הוא היה מטמא שער הפקודה ודם הירוק - וחכמים מטהרין.

הוא היה מתיר שער בכור בעל מום, שנשר והניחו בחלון, ואחר כך שחטו

וחכמים אוסרין.

הוא היה אומר: אין משקין לא את הגיורת ולא את שפחה המשוחררת

וחכמים אומרים: משקין.
אמרו לו, מעשה בכרכמית, שפחה משוחררת, שהיתה בירושלים
והשקוה שמעיה ואבטליון.
אמר להם: דוגמא השקוה.
ונדוהו, ומת בנדויו, וסקלו בית דין את ארונו.
אמר רבי יהודה: חס ושלום שעקביא נתנדה לא יתכן שהוא זלזל במעשי חכמים,
שאין עזרה ננעלת בפני כל אדם מישראל, גם כשכל ישראל בעזרה, ונועלים אותה - אין בהם אדם בחכמה וביראת חטא, כעקביא בן מהללאל.
ואת מי נידו? אלעזר בן חנוך, שפקפק בטהרת ידים.
וכשמת - שלחו בית דין והניחו אבן על ארונו.
מלמד שכל המתנדה, ומת בנדויו - סוקלין את ארונו:


(ז) בשעת מיתתו אמר לבנו: בני, חזור בך בארבעה דברים שהייתי אומר.

אמר לו: ולמה לא חזרת בך?

ראו סנהדרין סח א, שם מסופר על מותו של ר' אליעזר, שמת מנודה ולא רצה לחזור בו. האם יתכן שמקור האגדה שם בסמיכות של סיפורי עקביא בן מהללאל לאלו של ר' אליעזר בפרקנו?

"פקוד עלי" – "שער הפקודה". משחק מילים

אמר לו: אני שמעתי מפי המרובים - והם שמעו מפי המרובים.
אני עמדתי בשמועתי - והם עמדו בשמועתן.
אבל אתה שמעת מפי היחיד - ומפי המרובין
מוטב להניח דברי היחיד - ולאחוז בדברי המרובין.

אמר לו: אבא, פקוד עלי לחבריך.

אמר לו: איני מפקיד.
אמר לו: שמא עוולה מצאת בי?
אמר לו: לאו. מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך: