ביאור:משנה ידים פרק ג
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
- זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
- מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
- נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
- נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
- קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
- טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין
----
טומאת הידיים[עריכה]
חטיבה I: ר' עקיבא ור' יהושע מחמירים בטומאת ידים[עריכה]
(א) הַמַּכְנִיס יָדָיו בְּבֵית הַמְנֻגָּע - יָדָיו תְּחִלָּה, דִּבְרֵי רְבִּי עֲקִיבָה.
|
אם נגע בידיו באב הטומאה - נטמא כל גופו ונעשה ראשון לטומאה, אבל אם הכניס ידיו לבית המנוגע (ראו נגעים יג, י.) או אם נגע במטמאי הבגדים בשעת מגעם במה שטימא אותם (ראו זבים ה, א) - אין גופו טמא, ואילו ידיו הן לדעת ר' עקיבא ראשון לטומאה. לדעת חכמים טומאת ידים היא לכל היותר שני לטומאה, אלא אם נטמא כל הגוף. בהמשך מובאת מחלוקת בין ר' יהושע לחכמים: ר' יהושע בדעה שטומאת ידים שנגעו בשני לטומאה (כגון אוכל או כלים שנטמאו במשקים, וכל טומאה הפוסלת את התרומה, וראו זבים ה, יב) - היא טומאת השני לטומאה, וחכמים קובעים שאין שני לטומאה מטמא את הידים כלל, חוץ ממקרים מיוחדים שבהם גזרו חכמים. ר' יהושע ור' עקיבא מחמירים בטומאת ידים מעבר לנורמה ההלכתית, ואילו חכמים מנסים לדמות את טומאת הידים לדיני הטומאה הרגילים. אבל גם הם מודים שטומאת ידים שבתקנות חכמים אינה נוהגת באופן רגיל. כלומר לשיטת חכמים היוצא מהכלל הוא טומאת ידים של גזירות חכמים, ולדעת ר' יהושע, ועוד יותר לדעת ר' עקיבא - לטומאת הידים בכלל יש כללים משלה, אבל אין הבחנה בין טומאה של גזירה לטומאות מהתורה. |
- וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יָדָיו שְׁנִיּוֹת.
כָּל הַמְּטַמֵּא בְּגָדִים בְּשָׁעַת מַגָּעוֹ - מְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם לִהְיוֹת תְּחִלָּה, דִּבְרֵי רְבִּי עֲקִיבָה.
- וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לִהְיוֹת שְׁנִיּוֹת.
אָמְרוּ לוֹ לִרְבִּי עֲקִיבָה: הֵיכָן מָצִינוּ שֶׁהַיָּדַיִם [תְּחִלָּה] בְכָל מָקוֹם?
- אָמַר לָהֶן: וְכִי הֵיאָךְ אֵיפְשָׁר לָהֶן לִהְיוֹת תְּחִלָּה, אֶלָּא אִם כֵּן נִטַּמָּא גוּפוֹ, חוּץ מִזֶּה?
הָאֳכָלִין וְהַכֵּלִים שֶׁנִּטַּמּוּ בַּמַשְׁקִים - מְטַמְּאִין אֶת הַיָּדַיִם לִהְיוֹת שְׁנִיּוֹת, דִּבְרֵי רְבִּי יְהוֹשֻׁעַ.
- וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֶת שֶׁנִּטַּמָּא בְאַב הַטֻּמְאָה - מְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם;
- בִּוְלַד הַטֻּמְאָה - אֵינוּ מְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם.
אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל: מַעֲשֶׂה בְאִשָּׁה אַחַת שֶׁבָּאָה לִפְנֵי אַבָּא,
- אָמְרָה לוֹ: "נִכְנְסוּ יָדַי לַאֲוֵיר כְּלִי חֶרֶס".
- אָמַר לָהּ: "וּבַמָּה הָיְתָה טֻמְאָתוֹ?" - וְלֹא שָׁמַעְתִּי מָה אָמְרָה לוֹ.
- אָמְרוּ חֲכָמִים: מְבֹאָר הַדָּבָר!
אֶת שֶׁנִּטַּמָּא בְּאַב הַטֻּמְאָה - מְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם;
- בִּוְלַד הַטֻּמְאָה - אֵינוּ מְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם.
(ב) כָּל הַפּוֹסֵל אֶת הַתְּרוּמָה - מְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם לִהְיוֹת שְׁנִיּוֹת.
|
לדברי חכמים על כך שאין להקיש מדברי סופרים על דברי תורה השוו תוספתא טבו"י א, ד. |
- וְהַיָּד מְטַמָּא אֶת חֲבַרְתָּהּ, דִּבְרֵי רְבִּי יְהוֹשֻׁעַ.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין שֵׁנִי עוֹשֶׂה שֵׁנִי.
- אָמַר לָהֶן: וַהֲלֹא כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ שְׁנִיִּין - וּמְטַמִּין אֶת הַיָּדַיִם!
- אָמְרוּ לוֹ: אֵין דָּנִין דִּבְרֵי תוֹרָה מִדִּבְרֵי סוֹפְרִין,
- וְלֹא דִבְרֵי סוֹפְרִים מִדִּבְרֵי תוֹרָה, וְלֹא דִבְרֵי סוֹפְרִין מִדִּבְרֵי סוֹפְרִין.
חטיבה II: טומאת קטעים מהתורה[עריכה]
(ג) רְצוּעוֹת תְּפִלִּין עִם הַתְּפִלִּין - מְטַמּוֹת אֶת הַיָּדַיִם.
|
פרשיות התפילין מטמאות את הידים, ולכן גם התפילין עצמן. במשנה חולקים ת"ק ור' שמעון האם גם הרצועות מטמאות את הידים. וראו תוספתא ב, ט. |
- רְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: רְצוּעוֹת תְּפִלִּין אֵינָן מְטַמְּאוֹת הַיָּדַיִם.
(ד) גִּלָּיוֹן שֶׁבַּסֵּפֶר - שֶׁמִּלְמַעְלָן וְשֶׁלְּמַטָּן, שֶׁבַּתְּחִלָּה וְשֶׁבַּסּוֹף,
|
העמוד הוא חלק מהספר, אבל הגליון הריק שנכרך עליו, לפני חיבור העמוד - אינו חלק ממנו לדעת ר' יהודה. |
- מְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם.
רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שֶׁבַּסּוֹף - אֵינוּ מְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם, עַד שֶׁיַּעְשֶׂה לוֹ עַמּוּד. מוט עץ לכרוך עליו את הספר.
(ה) סֵפֶר שֶׁנִּמְחַק, וְנִשְׁתַּיַּר בּוֹ שְׁמוֹנִים וַחֲמִשָּׁה אוֹתִיּוֹת,
- כְּפָרָשַׁת "וַיְהִי בִנְסֹעַ הָאָרֹן", (במדבר י, לה-לו) - מְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם.
|
פרשת "ויהי בנסוע" נחשבה חומש בפני עצמו. וראו ספרי במדבר פד. בתוספתא ב, י מוסיפים: חִבֵּר לָהּ יְרִיעוֹת אֲחֵרוֹת - הִיא מְטַמָּא אֶת הַיָּדַיִם, וְהַשְּׁאָר אֵין מְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם. |
- מְגִלָּה שֶׁכָּתוּב בָּהּ שְׁמוֹנִים וַחֲמִשָּׁה אוֹתִיּוֹת, כְּפָרָשַׁת "וַיְהִי בִנְסֹעַ הָאָרֹן",
- מְטַמָּא אֶת הַיָּדַיִם.
חטיבה III: המחלוקת על המגילות[עריכה]
כָּל כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ מְטַמִּין אֶת הַיָּדַיִם.
|
כתבי הקודש מטמאים - חוץ מספר העזרה, ראו כלים טו, ו. לעניין הטומאה ראו גם לקמן ד, ו. המחלוקת היא על הגדרת התנ"ך: מה נכלל בו, מקודש וטמא - ומה לא. מוסכם על כל המשתתפים בדיון שהגדרת התנ"ך ותכולתו היא בידי חכמי תושב"ע! לגבי מגילת קהלת ראו ויקרא רבה כח א, וכן תוספתא ב, יד, שר' שמעון בן מנסיא טען שהיא מחכמתו של שלמה. לגבי קולי בית שמאי ראו עדיות ה, ג. בן עזאי מעיד שאכן נחלקו על שיר השירים ועל קהלת, ופסקו הלכה כבית הלל שהן מטמאות את הידים. הביטוי "מפי 72 זקנים" בא לחזק את מהימנות העדות, אבל אינו סביר, כי לא היו ביבנה 72 זקנים. היום שבו הושיבו את ר' אלעזר בן עזריה, שייצג את בית שמאי ביבנה (ראו ברכות יא א), הוא היום שבו קבעו הלכה כבית הלל. אין מדובר בהכרח ביום אחד מסוים, כי הנושאים שנדונו שם היו רחבים מההיקף המתאים ליום אחד. וראו גם ביטוי דומה בפי בן עזאי לקמן ד, ב. וראו גם סוטה ה, ב-ה, לעניין הביטוי "בו ביום". |
- וְשִׁיר הַשִּׁירִים וְקֹהֶלֶת מְטַמּוֹת אֶת הַיָּדַיִם.
רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שִׁיר הַשִּׁירִים מְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם, וְקֹהֶלֶת - מַחְלֹקֶת.
רְבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: קֹהֶלֶת אֵינָה מְטַמְּאָה אֶת הַיָּדַיִם, וְשִׁיר הַשִּׁירִים - מַחְלֹקֶת.
רְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: קֹהֶלֶת - מִקָּלֵּי בֵית שַׁמַּי וּמְחָמְרֵי בֵית הֶלֵּל.
אָמַר רְבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן עַזַּי:
- מְקֻבָּל אֲנִי מִפִּי שִׁבְעִים וּשְׁנַיִם זְקֵנִים, בְּיוֹם שֶׁהוֹשִׁיבוּ אֶת רְבִּי לְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה,
- שֶׁשִּׁיר הַשִּׁירִים וְקֹהֶלֶת מְטַמּוֹת אֶת הַיָּדַיִם.
אָמַר רְבִּי עֲקִיבָה: חַס וְשָׁלוֹם!
- לֹא נֶחְלַק אָדָן מִיִּשְׂרָאֵל עַל שִׁיר הַשִּׁירִים - שֶׁלֹּא תְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם,
- שֶׁאֵין הָעוֹלָם כֻּלּוֹ כְּדַי, כְּיוֹם שֶׁנִּתְּנָה שִׁיר הַשִּׁירִים לְיִשְׂרָאֵל,
- שֶׁכָּל הַכְּתוּבִים - קֹדֶשׁ, וְשִׁיר הַשִּׁירִים - קֹדֶשׁ קָדָשִׁים.
- וְאִם נֶחְלָקוּ - לֹא נֶחְלְקוּ [אֶלָּא] עַל קֹהֶלֶת.
אָמַר יוֹחָנָן בֶּן שַׁמּוּעַ בֶּן חָמִיו שֶׁלִּרְבִּי עֲקִיבָה: כְּדִבְרֵי בֶן עַזַּי, כֵּן נֶחְלָקוּ וְכֵן גָּמָרוּ.
כבר יוסף בן מתתיהו (נגד אפיון א ח) מתאר תנ"ך בן 22 ספרים (כנראה חיבר את איכה לירמיה ואת רות לשופטים, כמו בתרגום השבעים). קהלת הוא לדעת חלק מהחוקרים חיבור צדוקי, שאינו מכיר בתחית המתים, ובכל זאת ההכרעה במשנה היא שהוא נכלל בתנ"ך. ואכן, תמוה כיצד עדיין מתוכחים בעניין חכמי דור יבנה. יתכן שהויכוח הוא בגדר הבעת תימהון גרידא, כי התנ"ך כבר נחתם הרבה קודם. אכן, אנשי מדבר יהודה החשיבו וקדשו גם ספרים נוספים, כגון ספר היובלים.