ביאור:משנה ידים פרק א
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
- זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
- מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
- נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
- נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
- קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
- טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין
----
טומאת הידים אינה מפורשת בתורה. סדר המסכת מרמז, אולי, על דרך ההתפתחות של המושג הזה: שני הפרקים הראשונים מוקדשים לנטילת הידים, וטומאת הידים מופיעה רק בפרק ג. בנוסף, ידוע שנטילת ידים היתה מקובלת בעולם ההלניסטי מזמנים קדומים, וראו גם תוספתא ברכות ד, ח, שם מתואר סדר הסעודה כולל נטילת הידים. שני רמזים אלו מעלים את האפשרות שנטילת הידים אומצה ע"י חז"ל ממנהגי העולם ההלניסטי, ואחר כך חיפשו לה סמך בהלכות הטומאה והטהרה המקובלות. במקרה זה קדם טקס הטיהור למושג הטומאה! - נראה שזו הסיבה לכך שהצדוקים לא הודו בחובה ההלכתית ליטול ידיים.
המאמצים למצוא לנטילת הידים סמך בהלכה מורכבים משני שלבים: השלב הראשון הוא דרשות באשר לטומאת הידים, כגון ספרי במדבר קטז. טומאת הידים חלה, לפי הדרשות הללו, על מי שנגע בידיו בראשון לטומאה. היא מטמאת רק את ידי הנוגע (ולא את גופו), ואוסרת עליו לאכול תרומה בלי ליטול את ידיו. הדרשות הללו אינן מחייבות נטילת ידיים לאכילת חולין, ואכן ראו ביכורים ב, א, וכן פרה יא, ה, שבשלב מסוים היו נוטלים ידים רק לקדשים, ולחולין ואף למעשר שני - לא. וכן עירובין א, י, שאנשי המחנה פטורים מנטילת ידיים, וכן תוספתא ברכות ה, כז "אין נטילת ידיים לחולין".
בשלב השני מדובר על נטילת ידים גם לאכילת חולין, למרות שהחולין אינם נאכלים תמיד בטהרה - שהרי המנהג ההלניסטי לא הבחין, כמובן, בין אכילת קדשים לאכילת חולין. כאן כבר הודו חז"ל שאין להם מקור בתורה שבכתב, והציגו את החיוב הזה כגזירה של חכמים, החורגת מדיני הטומאה והטהרה הרגילים; וראו טהרות ז, ח, גזירה על נטילת ידים, שאפילו טהור חייב בה. טומאת הידים היתה שנויה במחלוקת בין בית שמאי לבין בית הלל, ראו תוספתא ברכות ה, כו, ור' עקיבא החמיר בה כבית שמאי, ראו ערובין כא ב, וכן לקמן ג, א. גם בעדיות ה, ו ניכרת החמרה בעניין ואף נמסר שנידו את אלעזר בן חנוך שפקפק בנטילת ידים. יתכן שההחמרה באה בעקבות ההקלה של הנוצרים בנטילת ידים, ראו את הטענה של ישו, שרק מה שיוצא מהגוף מטמא, ולא מה שנכנס אליו (מתי, טו, 11).
אחרי תקופת המשנה מצא בעל אליהו רבה אסמכתא גם לנטילת ידים לחולין מהתורה, ראו אליהו רבא טו.
כנראה עקב העוצמה של הויכוח על טומאת הידים, שהתנהל גם מול הצדוקים וגם מול הנוצרים, בחרו עורכי המשנה להקדיש בסוף המסכת פרק שלם לתולדות הויכוחים ההלכתיים, בתוך עולם הפרושים ומחוץ לו.
פרק א מוקדש לפרקטיקה של נטילת הידיים. בעניין זה אין הקפדה על איכות המים, בשונה מההקפדה עליה בדיני מקואות. לדעת ת"ק גם אין משמעות לזהות שופך המים על ידי הנוטל, אבל ר' יוסי מעניק גם לה חשיבות. פרק ב' מתחיל לעסוק בטומאה הנקשרת למים לאחר הנטילה, ומסיים בדיני הספקות הנקשרים לנטילה. פרק ג מרחיב את דיני טומאת הידים, ומציג את גזירת חכמים על טומאת כתבי הקודש. פרק ד, כאמור, מוקדש לתיאור ויכוחים הלכתיים בתוך עולמם של חכמים ומחוצה לו, כאשר אחד מויכוחים אלו היה בעניין טומאת כתבי הקודש.
הגזירה על טומאת כתבי הקודש נוגעת גם ליחסים בין תורה שבכתב לתורה שבע"פ: חכמים מגדירים את כתבי הקודש - ומטמאים אותם. בכך הם מבטאים את עליונות התושב"ע על התושב"כ. במבט ראשון נראה כאילו יש סתירה בין קדושת הכתבים לבין טומאתם, ועל כך מתרעמים הצדוקים. הפרושים דוחים את הביקורת של הצדוקים, אבל נראה שהדחיה אינה מבטאת את הטעם האמיתי של הגזירה, ויתכן שהביקורת של הצדוקים אכן קולעת למטרה, והטומאה מבטאת את העליונות של חכמים על כתבי הקודש.
|
הפרק עוסק בהגבלות על נטילת הידיים. בכל חטיבה מציג ר' יוסי גישה משלו. |
מגבלות לנטילת הידיים[עריכה]
חטיבה I: כמות וכלי[עריכה]
(א) מֵי רְבִיעִית נוֹתְנִין לַיָּדַיִם לְאֶחָד, אַף לִשְׁנַיִם.
|
יכולים שני אנשים להשתמש באותה רביעית מים ואינם חוששים שמא לשני לא הגיעה רביעית, וראו תוספתא אהלות ד, ג. כמות גדולה של מים יכולה להספיק גם למאה בני אדם, אם נטלו בבת אחת, כגון שידיהם היו זו מתחת זו. ר' יוסי חולק, ראו תוספתא א, א. בנטילה יש שתי שטיפות, ובין הראשונה לשניה עליו לשפשף את ידיו. עיקר הנטילה היא בפעם השניה, ולכן אם התברר שאין בה רביעית מים - מוסיף עוד מים. |
- מַחֲצִי לֹג שתי רביעיות - לִשְׁלֹשָׁה אוֹ לְאַרְבָּעָה. מִלֹּג - לַחֲמִשָּׁה, וְלַעֲשָׂרָה, וְלַמֵּאָה.
- רְבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִפְחֹת לְאַחֲרוֹן שֶׁבָּהֶם מֵרְבִיעִית.
- מוֹסִיפִין עַל הַשְּׁנִיִּים, וְאֵין מוֹסִיפִין עַל הָרִאשׁוֹנִים.
(ב) בְּכָל הַכֵּלִים נוֹתְנִין לַיָּדַיִם,
- אֲפִלּוּ בִכְלֵי גְלָלִים, בִּכְלֵי אֲבָנִים, בִּכְלֵי אֲדָמָה.
|
לנטילת ידים צריך כלי שיש לו בית קיבול, אבל לא כלי גדול מדי כגון ארון, ראו תוספתא א, ו-ז. וראו פרה ה, ה, וכן כלים י, א, וכלים ח, ג. המשנה קושרת את נטילת ידים, שהיא מצוה מדברי חכמים - לדיני הפרה שמקורם בתורה, ולדיני הטומאה שגם מקורם בתורה. נטילת הידים היתה מנהג יווני ורומי, ואומצה ע"י חז"ל. הם נתנו לה ממדים הלכתיים וקשרו אותה לשאר הלכות טומאה וטהרה. וראו תוספתא ברכות ד, ח. |
וְאֵין נוֹתְנִין לַיָּדַיִם לֹא בְּדָפְנוֹת הַכֵּלִים, שברי כלים
- וְלֹא בְּשׁוּלֵי הַמַּחַץ מים שניתזו מצידו החיצוני של הכלי, וְלֹא בִּמְגוּפַת הֶחָבִית.
וְלֹא יִתֵּן לַחֲבֵרוֹ בְּחָפְנָיו,
- מִפְּנֵי שֶׁאֵין מְמַלִּין, וְאֵין מְקַדְּשִׁין, וְאֵין מַזִּין מֵי חַטָּאת, מעשי המים של אפר הפרה וְאֵין נוֹתְנִים לַיָּדַיִם
- אֶלָּא בְּכֶלִי.
- וְאֵין מַצִּילִין בְּצָמִיד פָּתִיל מן הטומאה - אֶלָּא כֵּלִים,
שֶׁאֵין מַצִּילִין מִיַּד כְּלִי חֶרֶס - אֶלָּא כֵּלִים.
חטיבה II: איכות המים[עריכה]
(ג) הַמַּיִם שֶׁנִּפְסְלוּ מִשְּׁתִיַּת בְּהֵמָה,
|
למרות שנטילת ידים היא רק בכלי, ניתן לטבול ידים במים שעל הקרקע, ולשם כך ניתן להסתפק אפילו במים מאיכות גרועה, שנפסלו משתיית בהמה, ראו תוספתא א, י. אבל המראה של המים חייב להיות של מים, וראו גם מקואות ז, ג, ואסור להשתמש במים משומשים, שנעשתה בהם מלאכה. שמעון התימני פוסל רק אם השתמש במים בכוונה ולמעשה, ואם התכוון אבל לא עשה, או אם עשה בלי להתכוון - המים כשרים. |
- בַּכֵּלִים - פְּסוּלִין, וּבַקַּרְקָעוֹת - כְּשֵׁרִים.
נָפַל לְתוֹכָן דְּיוֹ, קוּמוֹס, וְקַלַקַנְתּוֹס, וְנִשְׁתַּנּוּ מַרְאֵיהֶן - פְּסוּלִין.
עָשָׂה בָּהֶן מְלָאכָה, אוֹ שֶׁשָּׁרָה בָהֶן פִּתּוֹ - פְּסוּלִין.
- שִׁמְעוֹן הַתִּמְנִי אוֹמֵר: אֲפִלּוּ נִתְכַּוַּן לִשְׁרוֹת בָּזֶה וְנָפַל לַשֵּׁנִי - כְּשֵׁרִין.
(ד) הֵדִיחַ בָּהֶן אֶת הַכֵּלִים, אוֹ שֶׁמֵּחָה בָהֶן אֶת הַמִּדּוֹת - פְּסוּלִין.
|
אם הדיח במים כלים שאין צריך להדיחם - מחלוקת. |
- הֵדִיחַ בָּהֶן כֵּלִים מוּדָחִין אוֹ חֲדָשִׁין - כְּשֵׁרִים.
- רְבִּי יוֹסֵה פוֹסֵל בַּחֲדָשִׁין.
(ה) הַמַּיִם שֶׁהַנַּחְתּוֹם מַטְבִּיל בָּהֶן אֶת הַקְּלוֹסְקִין ככר לחם - פְּסוּלִין.
- כְּשֶׁהוּא מֵדִיחַ בָּהֶן אֶת יָדָיו - כְּשֵׁרִין.
חטיבה III: מי שופך את המים?[עריכה]
הַכֹּל כְּשֵׁרִין לִתֵּן לַיָּדַיִם - אֲפִלּוּ חֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה וְקָטָן.
|
נטילת ידים היתה בדרך כלל ע"י העבד, אבל ת"ק מכשיר אפילו אם הנוטל עצמו שפך אותם על ידיו, ואפילו קוף שנוטל את ידי האדם. ר' יוסי פוסל קוף וכן בחבית שכבר נשפכים ממנה המים: קוף - כי אינו אדם, וחבית - כי כשהיא נשפכת אינה ככלי המכיל מים (משנה ב). וראו גם תוספתא א, יב, שמי שמטמאים את המים במשא פסולים לשפוך את המים. ר' יוסי מחייב גם כוונה ליטול ידים - ראו שם הלכה יג. |
- מַנִּיחַ חָבִית בֵּין בִּרְכָּיו - וְנוֹטֵל,
- וּמַטֶּה חָבִית עַל צִדָּהּ - וְנוֹטֵל.
- וְהַקּוֹף נוֹתֵן לַיָּדַיִם.
- רְבִּי יוֹסֵה פּוֹסֵל בִּשְׁנֵי אֵלּוּ.