ביאור:משנה אהלות פרק יג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

מסכת אהלות: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח

מסכת אהלות עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח

----

חלון המעביר את הטומאה לפי מחשבת האדם[עריכה]

חטיבה I: גודל החלון למאור ולמטרות אחרות[עריכה]

ראו גם כלים יז, יב, שם מובא הדין שבמשנתנו כדוגמא לשימוש במידת המקדח.

והשוו לדין הביב לעיל ג, ז.

אם היה מאור וסתם אותו, אבל נשארו "שירי המאור" – דינם כאילו המאור כולו נשאר.

אם נוצר חור שלא בכוונה – שיעורו כמלוא האגרוף (בכלים, שם, הוסיפו שמדובר באגרוף גדול).

אם חשב להשתמש בחור שנוצר – תלוי על איזה שימוש חשב. כאן שוב יש משמעות למחשבת האדם.

בניית חלונות מסורגים היתה נפוצה בעיקר בערים, ולא נועדה למאור אלא לרוח; ולכן רשב"ג בתוספתא יד, ג מיקל אף מבית הלל וטוען ששיעורם בטפח.

החלונות הנ"ל, אם אינם סגורים - נטמאים עם הבית (ראו תוספתא ח, ד,) אבל ר' שמעון מדגיש שאינם מוציאים את הטומאה, כלומר אפילו אם חשב להוציאה דרכם אינם מטהרים את פתחי הבית - אלא אם יש בהם פותח טפח. אם אין בהם כשיעור של מאור אינם נטמאים.

(א) הָעוֹשֶׂה מָאוֹר חלון לתאורה כַּתְּחִלָּה – שֵׁעוּרוֹ: כִּמְלֹא מַקְדֵּחַ גָּדוֹל שֶׁלַּלִּשְׁכָּה.

שִׁירֵי הַמָּאוֹר - רוּם אֶצְבָּעַיִם עַל רֹחַב הַגֻּדָּל.

אֵלּוּ הֵן "שִׁירֵי הַמָּאוֹר"? - חַלּוֹן שֶׁסְּתָמָהּ וְלֹא הִסְפִּיק לְגָמְרָהּ.

חֲרָרוּהוּ מַיִם אוֹ שְׁרָצִים, אוֹ שֶׁאֲכָלַתּוּ מַלַּחַת – שֵׁעוּרוֹ: מְלֹא אֶגְרוֹף.

חָשַׁב עָלָיו לְתַשְׁמִישׁ - שֵׁעוּרוֹ פוֹתֵחַ טֶפַח;

לְמָאוֹר - שֵׁעוּרוֹ מְלֹא מַקְדֵּחַ.

הַסְּרֵיגוֹת וְהָרְפָפוֹת חלון מסורג מִצְטָרְפוֹת "כִּמְלֹא מַקְדֵּחַ", דִּבְרֵי בֵית שַׁמַּי.

וּבֵית הֶלֵּל אוֹמְרִים: עַד שֶׁיְּהֵא בְמָקוֹם אֶחָד כִּמְלֹא מַקְדֵּחַ.

לְהָבִיא אֶת הַטֻּמְאָה וּלְהוֹצִיא אֶת הַטֻּמְאָה.

רְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לְהָבִיא אֶת הַטֻּמְאָה, אֲבָל לְהוֹצִיא אֶת הַטֻּמְאָה - בְּפוֹתֵחַ טֶפַח.


(ב) חַלּוֹן שֶׁהִיא לָאֲוִיר - שֵׁעוּרָהּ מְלֹא מַקְדֵּחַ.

מאור שהוזכר במשנה א הוא כל חלון הפתוח החוצה. ניתן להפכו לחלון בין חדרים (ששיעורו בטפח) אם בונה חדר מצידו החיצוני.

בָּנָה בַיִת חוּצָה לָהּ - שֵׁעוּרָהּ בְּפוֹתֵחַ טֶפַח.

נָתַן הַתִּקְרָה בְאֶמְצַע הַחַלּוֹן - הַתַּחְתּוֹן פּוֹתֵחַ טֶפַח, וְהָעֶלְיוֹן מְלֹא מַקְדֵּחַ.


(ג) הַחֹר שֶׁבַּדֶּלֶת - שֵׁעוּרוֹ מְלֹא אֶגְרוֹף, דִּבְרֵי רְבִּי עֲקִיבָה.

חור הדלת היה המקום שדרכו הכניסו את המפתח, וראו שיר השירים ה ד. נראה התיאור שם הוא המקור לדברי ר' עקיבא.

המשנה מוסיפה צורות נוספות של דלת שאינה אטומה וניתן להכניס בעדה אגרוף לבית.

רְבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: בְּפוֹתֵחַ טֶפַח.

שִׁיֵּר בָּהּ הֶחָרָשׁ מִלְּמַטָּן אוֹ מִלְּמַעְלָן, הֱגִיפָהּ וְלֹא מֵרְקָהּ, סגר את הדלת חלקית אוֹ שֶׁפְּתָחַתּוּ הָרוּחַ,

שֵׁעוּרוֹ: מְלֹא אֶגְרוֹף.


(ד) הָעוֹשֶׂה מָקוֹם לַקָּנֶה, וְלָאַסְפְּתֵי חלקי נול האריגה וְלַנֵּר - שֵׁעוּרוֹ כָל שֶׁהוּא, כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּי.

אם עשה חור בקיר למטרות אחרות, המוצגות במשנה – אין השיעור כשיעור המאור אלא שיעור אחר. והשוו לדעת ר' עקיבא בתוספתא יד, ד, שבחלק מהשימושים קיבל את דעת בית שמאי.

וּבֵית הֶלֵּל אוֹמְרִים: בְּפוֹתֵחַ טֶפַח.
לָזוּן אֶת עֵינָיו, להציץ החוצה וּלְדַבֵּר עִם חֲבֵרוֹ, וּלְתַשְׁמִישׁ להניח בו חפצים - בְּפוֹתֵחַ טֶפַח.


חטיבה II: מה ממעט את החלון משיעורו[עריכה]

(ה) אֵלּוּ מְמַעֲטִים אֶת הַטֶּפַח:

חלון בגודל טפח על טפח, שנסתם חלקו ע"י המנויים להלן – אינו מעביר את הטומאה, והשוו מקואות ו, ז.

אפילו חתיכת בשר מת, שאין בה כשיעור – סותמת את החלון וגורמת לטהרת הצד השני שלו! – אבל הבשר אינו ממעט אם הטומאה נבעה מכזית בשר המת, וראו משנה ו לקמן.

לעניין השיעורים שנמנו כאן ראו לעיל ב, א-ה, (כזית וכשעורה) טהרות א, א-ג, (עוף טמא או טהור) ושם ב, א (כביצה).

המחשבה לאכול את הבשר של הנבלה הופכת אותה לאוכל, ולכן אינה סותמת את החלון.

גם תבואה שגדלה בחלון או קורי עכביש סמיכים בו ממעטים אותו.

וראו גישה שונה לעניין בדברי ר' יהודה שבתוספתא ד, ה.

פָּחוּת מִכַּזַּיִת בָּשָׂר שאינו מטמא בעצמו מְמַעֵט עַל יְדֵי רֹבַע עֲצָמוֹת.
פָּחוּת מֵעֶצֶם כִּשְׂעוֹרָה מְמַעֵט עַל יְדֵי כַזַּיִת בָּשָׂר.
פָּחוּת מִכַּזַּיִת מִן הַמֵּת, פָּחוּת מִכַּזַּיִת מִן הַנְּבֵלָה,
פָּחוּת מִכָּעֲדָשָׁה מִן הַשֶּׁרֶץ, פָּחוּת מִכַּבֵּיצָה אֳכָלִים,
הַתְּבוּאָה שֶׁבַּחַלּוֹן, וְכַכַּי שֶׁיֶּשׁ בָּהּ מַמָּשׁ, קורי עכביש סמיכים וְנִבְלַת הָעוֹף הַטָּהוֹר שֶׁלֹּא חָשַׁב עָלֶיהָ,
וְנִבְלַת עוֹף הַטָּמֵא שֶׁחָשַׁב עָלֶיהָ וְלֹא הִכְשִׁירָהּ, אוֹ הִכְשִׁירָהּ וְלֹא חָשַׁב עָלֶיהָ.


(ו) אֵלּוּ שֶׁאֵינָן מְמַעֲטִין:

עצם אינה ממעטת חלון מטומאת עצמות, וכן בשר. אם בחלון יש דבר שמטמא בעצמו (כשיעור) – כמובן שאינו ממעט את החלון, וראו לעיל ו, ה.

שתי וערב מנוגעים – ראו נגעים יא, ח. לבנה מבית הפרס - לדעת חכמים אין חוששים ואינה טמאה.

אֵין הָעֶצֶם מְמַעֵט עַל יְדֵי עֲצָמוֹת, וְלֹא בָשָׂר עַל יְדֵי בָשָׂר,
וְלֹא כַזַּיִת מִן הַנְּבֵלָה, וְלֹא כָעֲדָשָׁה מִן הַשֶּׁרֶץ, וְלֹא כַבֵּיצָה אֳכָלִין,
וְלֹא כַכַּי שֶׁאֵין בָּהּ מַמָּשׁ, וְלֹא נִבְלַת הָעוֹף הַטָּהוֹר שֶׁחָשַׁב עָלֶיהָ,
וְלֹא נִבְלַת עוֹף הַטָּמֵא שֶׁחָשַׁב עָלֶיהָ וְהִכְשִׁירָהּ,
וְלֹא שְׁתִי וְעֵרֶב הַמְנֻגָּעִין, וְלֹא לבנה מִבֵּית הַפְּרַס - דִּבְרֵי רְבִּי מֵאִיר.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: הַלבנה מְמַעֶטֶת וְהַטָּמֵא אֵינוּ מְמַעֵט.