ביאור:משנה טהרות פרק א

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

משנה מבוארת • משנה עם מפרשים

מסכת טהרות: א ב ג ד ה ו ז ח ט י

מסכת טהרות עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח ט י

מבוא למסכת טהרות

בתורה שבכתב אין התיחסות נפרדת לטהרת האוכל, אלא ההתיחסות היא במסגרת דיני הטומאה בכלל. חז"ל קבעו שיש דינים נפרדים לטהרת האוכל ולטהרת חפצים אחרים.

בסדר טהרות הוקדשו לענייני טהרת המזון ארבע מסכתות: טהרות, מכשירין, טבול יום ועוקצין. בדוקטורט של יאיר פורסטנברג מופיעה ההשערה שאחד השיקולים העיקריים לחלוקת הנושא לארבע מסכתות היה סוגי המאכלים השונים: במסכת טהרות נדונים מאכלי הבסיס - הדגן התירוש והיצהר, במסכת טבול יום נדונים שוב הלחם, ולצידו גם תבשילי הירק ומעשי הקדרה הקשורים אליו, ובמסכת עוקצין נדונים מאכלים חיים וקשים. מסכת מכשירין היא המאוחרת מבין הארבע, והיא מפתחת את הנושא של הכשרת המזון לקבלת טומאה ע"י הירטבותו.

מסכת טהרות היא בלי ספק הבסיס שעליו נבנו עיקר הדינים בעניין זה.

אכילת הטהרה בימי בית שני ולאחריו שימשה בחוגים רבים כמסמן חברתי, כלומר כגורם מארגן של חברות כמו חברת הכהנים, חברת אוכלי החולין בטהרה, חברת אוכלי הקודש וכו'. תפקיד זה של דיני האכילה עולה ממסכת חגיגה ב, ו-ז, ובמסכת דמאי ב, ב-ג, אבל אינו מודגש בסדר טהרות, ויתכן שהוא קדום במיוחד. במשנתנו מופיע דווקא דיון בקשרים החברתיים שבין חברים לעמי הארץ - למרות הקשיים, ראו למשל בפרק ז, שבו דיון ארוך באירוח עם הארץ בבית החבר, למרות שבמסכת דמאי נאסר הדבר מכל וכל.

פורסטנברג מצא כמה רצפים החוזרים בשלוש המסכתות טהרות - טבול יום - עוקצין: בכל אחד מסוגי המאכלים מופיע דיון על הצטרפות המזונות לכשיעור ביצה, דיון בשאלת הכנת האוכל והכשרתו לקבל טומאה, וכן ספקות הקשורים לטומאה. לדעתו המבנה הזה נבנה על פי קובץ יסוד, אבל יתכן גם לטעון שכיוון שאלו הם הנושאים המרכזיים בהלכות הטהרות, לא פלא שאותן שאלות חוזרות שוב ושוב.

העריכה של מסכת טהרות קשה להבנה: בפרק הראשון מופיעה חידה - המשנה פותחת בהשוואה בין דיני טומאת האוכל לבין דיני טומאת הנבלה, וממשיכה לדון בתערובות ובחיבור של חתיכות בצק. מבנה דומה יופיע גם בפרק ח, ועניינים דומים נדונים שם.

נראה שפרק א מקדים דיון ששיאו מובא לפנינו בפרק ח, כאשר מטרת ההקדמה היא להדגיש בפנינו את הפרק הזה. פורסטנברג טען שחלקו השני של פרק ח הוא הגרעין הקדום שממנו התפתחה כל המסכת, אבל אנחנו נציג בהמשך הסברים אלטרנטיביים.

פרק ב הוא המבוא העיקרי למסכת: בתחילתו נדונים קשרי הגומלין בין טומאת האדם לטומאת המזון ואחר כך נכלל בו תיאור מפורט של רמות הטומאה השונות ושל כוחן לטמא. במסגרת הפרק מובאת גם דעה המשקפת את ההלכה העתיקה, לפיה טהרה תלויה במאכל שלקראתו היא נעשית, כגון קודש, תרומה או חולין. מול עמדה זו מובאת גם טענה המתירה לטהור לדבר אחד לאכול ממאכל אחר וכו'.

פרק ג עוסק במאכלים שהשתנה מצב הצבירה שלהם, ואחר כך דן באמצעות שורת דוגמאות בכלל החזקה "כל הטומאות כשעת מציאתן". הכלל הזה מופיע כמה פעמים במסכת, ומשפיע לחומרה ולהקלה בעניינים שונים.

פרק ד עוסק בספקות הטומאה: בתחילתו נדונה ההשפעה של טומאה מרחפת, הנמצאת באויר - על מה שתחתיה, ובעקבות הדיון הזה בספקות מובאות שתי רשימות: של החמרות בספקות הטומאה ושל הקלות בהם. סוף הפרק מפרט חלק מאיברי הרשימה הזאת.

פרקים ה-ו מוקדשים לספק הטומאה ברשות הרבים, המופיע ברשימה הנ"ל להקלה בטומאה: פרק ה עוסק בסוגי הספק, ופרק ו מגדיר את רשות הרבים לעניין ספק הטומאה - הגדרה השונה מההגדרה לענייני השבת.

פרקים ז-י מוקדשים לטומאת עם הארץ: פרק ז וחלק מפרק ח מתארים את טומאתו בביו שלו ובבית החבר, פרק ט מתאר את טומאתו בשעת עבודתו בבית הבד ופרק י - את טומאתו בגת.

אחת השאלות המעניינות עולה מפרק ח, שחלקו השני נראה כעוסק בעניינים שאינם קשורים זה לזה, ולא לעניינים שלפניהם ולאחריהם: משנה ו שם עוסקת בשאלת הכוונה כהגדרה של אוכל לעניין הטומאה; משנה ז עוסקת בטומאת אחורי הכלי - נושא החורג מהמסכת ונדון בכלים כה, ו-ט. ומשניות ח-ט עוסקות בצירוף של חתיכות בצק המונחות על שפת הקטפרס (קערה משופעת) ובהעברת הטומאה מהכלי הנצוק לכלי היוצק אליו.

נראה שהמשניות הללו נאספו כדי להמחיש לנו את המהפכה של התנאים בדיני הטומאה: הדיון בנושאים אלו היה מיוחד להם, כי רק הם הבחינו בין טומאת הכלי לטומאת אחוריו, רק הם איפשרו לצקת מכלי טהור לכלי טמא, ורק הם הכירו בכוונה של האדם כמשפיעה על הגדרת עולמו ועל הגדרת המאכלים שבו.

למעשה ניתן להרחיב עוד את הגבולות של המהפכה, ולטעון שחז"ל עסקו בטומאה של עם הארץ כיוון שרק הם הכירו בו כחלק מעולמם היומיומי. אמנם עמי הארץ גרמו לבעיות קשות בענייני טומאה וטהרה, אבל חז"ל - בניגוד לצדוקים ולאנשי ים המלח - לא התרחקו מהם אלא המשיכו לגור בקרבתם. תמונת ההלכה המצטיירת במשנת טהרות היא של עולם מעורבב: יש בו חברים ועמי הארץ, יש בו על אותו שולחן כלים טמאים וכלים טהורים, ואף כלים שחלקם טמא וחלקם טהור, יש בו גם אנשים שידיהם טמאות וגופם טהור, וההבחנה מושפעת לא רק מהעובדות אלא גם מהתודעה האנושית.

מבוא למסכת טהרות ומבנה המסכת

הצטרפות חלקי אוכל לטומאה

חטיבה I: בין טומאת אוכלין לטומאת נבלות

(א) שְׁלֹשָׁה עָשָׂר דָּבָר נֶאֶמְרוּ בְנִבְלַת הָעוֹף הַטָּהוֹר:

נבלת העוף היא ראשונה לטומאה. אם חשב עליה כעל מאכל אדם, ואין צורך בהרטבתה כדי לטמא (ראו עוקצין ג, ג; הנימוק הוא בתוספתא שם ג, ג.) כביצה ממנה מטמא אוכל אחר (ראו לקמן ח, ו.) היא מטמאת את האוכל אותה אם אכל ממנה כזית; וראו דעות אחרות לעניין השיעורים הללו בתוספתא זבים ה, ו. האוכל ממנה חייב להמתין לאחר טבילתו עד הערב, ואם נכנס למקדש חייב קרבן עולה ויורד (ראו שבועות ב, א.) אם הנבלה או האוכלה נגעו בתרומה – יש לשרוף את התרומה.

האוכל אבר מעוף טהור חי חייב מלקות. עוף טריפה שנשחט אינו מטמא כנבלה, אבל אסור באכילה, וראו זבחים ז, ו.

צְרִיכָה מַחֲשָׁבָה, וְאֵינָה צְרִיכָה הֶכְשֵׁר, וּמְטַמָּא טֻמְאַת אֳכָלִין כַּבֵּיצָה, וְכַזַּיִת בְּבֵית הַבְּלִיעָה,

וְהָאוֹכְלָהּ טָעוּן הַעְרֵב שֶׁמֶשׁ, וְחַיָּבִין עָלֶיהָ עַל טֻמְאַת הַמִּקְדָּשׁ,

וְשׂוֹרְפִין עָלֶיהָ אֶת הַתְּרוּמָה,

וְהָאוֹכֵל אֵבֶר מִן הַחַי מִמֶּנָּה סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים,

שְׁחִיטָתָהּ וּמְלִיקָתָהּ מְטַהֲרוֹת טְרֵפָתָהּ, דִּבְרֵי רְבִּי מֵאִיר. רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵינָן מְטַהֲרוֹת.

רְבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: שְׁחִיטָתָהּ מְטַהֶרֶת, אֲבָל לֹא מְלִיקָתָהּ.

(ב) הַכְּנָפַיִם וְהַנּוֹצָה - מִטַּמּוֹת וּמְטַמּוֹת, וְלֹא מִצְטָרְפוֹת.

למרות שלא מדובר בחלקים הנאכלים – הכנפים והנוצות הקטנות שעל עור העוף מקבלות טומאה ומטמאות, אבל אינן מצטרפות לשיעור כביצה או כזית ששנינו במשנה א, כי הם נחשבות יד, אבל לא שומר לבשר (ראו עוקצין א, א.) לעומת זאת, המקור והצפורניים (ולדעת ר' ישמעאל גם הנוצות, ולדעת ר' יוסי גם הכנפיים והזנב) – מצטרפים לכשיעור.

רְבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: הַנּוֹצָה מִצְטָרֶפֶת.

הַחַרְטוֹם וְהַצִּפָּרְנַיִם - מִטַּמִּין וּמְטַמִּין וּמִצְטָרְפִין.

רְבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: אַף רָאשֵׁי גַפַּיִם וְרֹאשׁ הַזָּנָב מִצְטָרְפִין, שֶׁכֵּן מַנִּיחִים בַּפְּטוּמוֹת.

(ג) נִבְלַת הָעוֹף הַטָּמֵא צְרִיכָה מַחֲשָׁבָה וְהַכְשֵׁר,

טומאת הנבלה של עוף טמא אינה משום נבלה של אוכל, שהרי העוף היה אסור באכילה, ולכן יש כמה הבדלים בין תכונות הטומאה של שני העופות:

אין הטומאה חלה אם הנבלה לא נרטבה בנוזלים, האכילה מטמאת את האוכל רק אם אכל חצי פרס מהנבלה (כשתי ביצים), טיהור האוכל ממנה הוא מייד עם טבילתו, ואין הוא חייב קרבן אם נכנס טמא ממנה למקדש, ואין בה איסור אבר מן החי. גם הכנפיים והנוצות מצטרפים לכשיעור לדעת הכול.

וראו השוואה זו גם בתוספתא מכות ד, ד.

וּמְטַמָּא טֻמְאַת אֳכָלִים כַּבֵּיצָה, וְכַחֲצִי פְרָס לִפְסוֹל אֶת הַגְּוִיָּה, וְאֵין בָּהּ כַּזַּיִת בְּבֵית הַבְּלִיעָה,

וְהָאוֹכְלָהּ אֵינוּ טָעוּן הַעְרֵב שֶׁמֶשׁ, וְאֵין חַיָּבִין עָלֶיהָ עַל בִּיאַת הַמִּקְדָּשׁ,

אֲבָל שׂוֹרְפִין עָלֶיהָ אֶת הַתְּרוּמָה, וְהָאוֹכֵל אֵבֶר מִן הַחַי מִמֶּנָּה אֵינוּ סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים,

וְאֵין שְׁחִיטָתָהּ מְטַהֲרַתָּהּ.

הַכְּנָפַיִם וְהַנּוֹצָה - מִטַּמּוֹת וּמְטַמּוֹת וּמִצְטָרְפוֹת.

הַחַרְטוֹם וְהַצִּפָּרְנַיִם - מִטַּמִּין וּמְטַמִּין וּמִצְטָרְפִין.

(ד) וּבַבְּהֵמָה: הָעוֹר, וְהָרֹטֶב, וְהַקּוֹפֶה, וְהָאֲלַל,

המשנה חוזרת על האמור בחולין ט, א:

החלקים הלא-נאכלים בבשר הבהמה מצטרפים לבשר לעניין טומאת האוכל, אבל לא לעניין טומאת נבלות.

גם בהמה טמאה שעדיין לא מתה מקבלת ומעבירה טומאת אוכלין, אבל טומאת נבלות חלה רק אחרי שנכרת ראשה (ראו אהלות א, ו) - או שמתה.

וראו השלמת דיני ההורג בהמה לאכילה בתוספתא אהלות ב, א.

וְהָעֲצָמוֹת, וְהַגִּידִים, וְהַקְּרָנַיִם, וְהַטְּלָפַיִם, מִצְטָרְפִים

לְטַמֵּא טֻמְאַת אֳכָלִים, אֲבָל לֹא טֻמְאַת נְבֵלוֹת.

כַּיּוֹצֵא בוֹ: הַשּׁוֹחֵט בְּהֵמָה טְמֵאָה לַנָּכְרִי וְהִיא מְפַרְכֶּסֶת - מְטַמָּא טֻמְאַת אֳכָלִין,

אֲבָל לֹא טֻמְאַת נְבֵלוֹת, עַד שֶׁתָּמוּת, אוֹ עַד שֶׁיַּתִּיז אֶת רֹאשָׁהּ.

רִבָּה לְטַמֵּא טֻמְאַת אֳכָלִין, מִמַּה שֶּׁרִבָּה לְטַמֵּא טֻמְאַת נְבֵלוֹת.

חטיבה II: תערובת של טומאות מרמות שונות

(ה) הָאֹכֶל שֶׁנִּטַּמָּא בְאַב הַטֻּמְאָה, וְאֶת שֶׁנִּטְמָא בִוְלַד הַטֻּמְאָה,

תערובת של שתי טומאות מטמאת כחמורה מהשתים בגלל הספק, אבל אם לא היתה בתערובת כמות קריטית מהטומאה החמורה – מצטרפת עמה הטומאה הקלה לטמא כקלה בין השתים.

וראו דברי ר' יהושע בתוספתא א, א.

מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה לְטַמֵּא לשיעור ביצה (משנה א) כַקַּל שֶׁבִּשְׁנֵיהֶן (מעילה ד, ד.)

כֵּיצַד? - כַּחֲצִי בֵיצָה אֹכֶל רִאשׁוֹן וְכַחֲצִי בֵיצָה אֹכֶל שֵׁנִי, שֶׁבְּלָלָן זֶה בָזֶה – שֵׁנִי. הקל מביניהן

כַּחֲצִי בֵיצָה אֹכֶל שֵׁנִי וְכַחֲצִי בֵיצָה אֹכֶל שְׁלִישִׁי, שֶׁבְּלָלָן זֶה בָזֶה - שְׁלִישִׁי.

כַּבֵּיצָה אֹכֶל רִאשׁוֹן וְכַבֵּיצָה אֹכֶל שֵׁנִי, שֶׁבְּלָלָן זֶה בָזֶה – רִאשׁוֹן; מדין ספק, כי היתה כמות של כביצה מהטומאה החמורה.

חֲלָקָן – זֶה שֵׁנִי וְזֶה שֵׁנִי. כי באף אחד מהחלקים אין כביצה מהטומאה החמורה

נָפַל זֶה לְעַצְמוֹ חצי מהתערובת וְזֶה לְעַצְמוֹ לְתוֹךְ כִּכָּר שֶׁלִּתְרוּמָה – פְּסָלוּהוּ. כדין שלישי לטומאה

נָפְלוּ שְׁנֵיהֶן כְּאַחַת – עֲשָׂאוּהוּ שֵׁנִי. כי בסך הכל נכנסה לכיכר התרומה כביצה מהטומאה החמורה, ולכן הככר היא שניה.

(ו) כַּבֵּיצָה אֹכֶל שֵׁנִי, כַבֵּיצָה אֹכֶל שְׁלִישִׁי, שֶׁבְּלָלָן זֶה בָזֶה - שֵׁנִי;

המשך משנה ה.

במקרה שהתערבו כביצה אוכל ראשון באוכל שלישי לטומאה – הרי הראשון טימא את השלישי ועשה אותו שני לטומאה, ולכן אפילו לאחר שחילק את התערובת נשארה טומאת שני על שני החצאים.

חֲלָקָן - זֶה שְׁלִישִׁי, וְזֶה שְׁלִישִׁי.

נָפַל זֶה לְעַצְמוֹ וְזֶה לְעַצְמוֹ לְתוֹךְ כִּכָּר שֶׁלִּתְרוּמָה - לֹא פְסָלוּהוּ;

נָפְלוּ שְׁנֵיהֶן כְּאַחַת – עֲשָׂאוּהוּ שְׁלִישִׁי. כלומר פסלוהו

כַּבֵּיצָה אֹכֶל רִאשׁוֹן, כַּבֵּיצָה אֹכֶל שְׁלִישִׁי, שֶׁבְּלָלָן זֶה בָזֶה - רִאשׁוֹן;

חֲלָקָן - זֶה שֵׁנִי, וְזֶה שֵׁנִי,

שֶׁאַף שְׁלִישִׁי שֶׁנָּגַע בָּרִאשׁוֹן נֶעֱשָׂה שֵׁנִי.

כִּשְׁתֵּי בֵיצִים אֹכֶל רִאשׁוֹן, וְכִשְׁתֵּי בֵיצִים אֹכֶל שֵׁנִי, שֶׁבְּלָלָן זֶה בָזֶה - רִאשׁוֹן;

חֲלָקָן - זֶה רִאשׁוֹן, וְזֶה רִאשׁוֹן;

לִשְׁלֹשָׁה וּלְאַרְבָּעָה חילק את התערובת לשלושה או לארבעה חלקים שוים - הֲרֵי אֵלּוּ שֵׁנִי.

כִּשְׁתֵּי בֵיצִים אֹכֶל שֵׁנִי וְכִשְׁתֵּי בֵיצִים אֹכֶל שְׁלִישִׁי, שֶׁבְּלָלָן זֶה בָזֶה - שֵׁנִי;

חֲלָקָן - זֶה שֵׁנִי, וְזֶה שֵׁנִי;

לִשְׁלֹשָׁה וּלְאַרְבָּעָה - הֲרֵי אֵלּוּ שְׁלִישִׁי.

חטיבה III: חתיכות בצק טמאות שהופרדו

למונח "נושכות זו בזו" ראו חלה ד, ד. לעניין הטומאה של הבצק והככרות ראו טבו"י א, א.

בניגוד לתערובת של אוכלים טמאים, שחלוקתה מקטינה את שיעור הטומאה, חלוקה של אוכל טמא אינה משנה את טומאתו. אכן, אם החלוקה מקטינה אותו משיעור ביצה הוא אינו מטמא מזונות אחרים, וראו גם תרומות ה, א, "יתחלקו לעיסות".

לגבי טומאת המשקין ראו לקמן ב, ו. לגבי טומאת הידים ראו זבים ה, יב.

(ז) מִקְרְצוֹת חתיכות בצק נוֹשְׁכוֹת זוֹ בָזוֹ, וְכִכָּרִים נוֹשְׁכִים זֶה בָזֶה,

נִטַּמָּאת אַחַת מֵהֶן בַּשֶּׁרֶץ שהוא אב הטומאה - כֻּלָּם תְּחִלָּה; ראשונות לטומאה, כי נגעו זו בזו פָּרָשׁוּ גם לאחר שהופרדו - כֻּלָּם תְּחִלָּה.

בְּמַשְׁקִין נטמאת אחת המקרצות או הככרות במשקין, שהם ראשונים לטומאה - כֻּלָּם שְׁנִיּוֹת; פָּרָשׁוּ - כֻּלָּם שְׁנִיּוֹת.

בְּיָדַיִם נטמאו בטומאת ידים, שהן שניות לטומאה - כֻּלָּם שְׁלִישִׁיּוֹת; פָּרָשׁוּ - כֻּלָּם שְׁלִישִׁיּוֹת.

(ח) מִקְרֶצֶת שֶׁהָיְתָה תְחִלָּה, וְהִשִּׁיךְ לַאֲחֵרוֹת - כֻּלָּם תְּחִלָּה; פָּרָשָׁה - הִיא תְּחִלָּה, וְכֻלָּם שְׁנִיּוֹת.

אם בזמן הנגיעה בטומאה לא היו הבצקים מחוברים זה לזה – הטומאה חלה על כל מה שמתחבר לחתיכה הטמאה כמו במשנה ז, אבל אין הטומאה נשארת לאחר שהופרדו החתיכות.

הטומאה השלישית אינה מטמאת חתיכות אחרות אפילו בזמן שהן מחוברות אליה.

וראו לעניין "השיך" תוספתא א, ב.

הָיְתָה שְׁנִיָּה, וְהִשִּׁיךְ לַאֲחֵרוֹת - כֻּלָּם שְׁנִיּוֹת; פָּרָשָׁה - הִיא שְׁנִיָּה, וְכֻלָּם שְׁלִישִׁיּוֹת.

[הָיְתָה שְׁלִישִׁית] וְהִשִּׁיךְ לַאֲחֵרוֹת - הִיא שְׁלִישִׁית, וְכֻלָּם טְהוֹרוֹת,

בֵּין שֶׁפָּרָשׁוּ, בֵּין שֶׁלֹּא פָּרָשׁוּ.

(ט) כִּכְּרוֹת הַקֹּדֶשׁ בְּתוֹךְ גֻּמּוֹתֵיהֶם הַמַּיִם מְקֻדָּשִׁים, נִטַּמָּאת אַחַת מֵהֶן בַּשֶּׁרֶץ - כֻּלָּם טְמֵאוֹת.

המשנה ממשיכה את משנה ח, במקרה שאחת הככרות היתה שלישית לטומאה: אם מדובר בככרות קודש, של שתי הלחם או של מנחות, ואם היו בככרות גומות עם מים – מחמירים, ומטמאים את כולן, אבל בתרומה רגילה אין הככר השלישי לטומאה מטמא את חברו, ואפילו אם יש מים בגומות הככרות נטמא הככר הנוגע בשלישי לטומאת שני, והוא פוסל את הככר שנגע בו לטומאת שלישי ולא יותר, וראו בתחילת הפרק הבא.

אם יש מים ממש בין הככרות – הטומאה אינה נעצרת, אלא הכל טמא אף בתרומה רגילה.

בִּתְרוּמָה - מְטַמֵּא שְׁנַיִם, וּפוֹסֵל אֶחָד.

אִם יֵשׁ בֵּינֵיהֶם מַשְׁקֶה טוֹפֵחַ - אַף בִּתְרוּמָה הַכֹּל טָמֵא.