ביאור:משנה טהרות פרק ט
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
- זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
- מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
- נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
- נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
- קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
- טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין
מסכת טהרות: א ב ג ד ה ו ז ח ט י
|
בפרק א-ב עסקה המשנה בהכנת הפת, וכן לעיל ח, ח. כאן היא עוסקת בהכנת השמן ובפרק י - בהכנת היין: דגן תירוש ויצהר! |
זיתים, שמן וטומאתם[עריכה]
חטיבה I: זיתי שמן והכשרתם לקבל טומאה[עריכה]
|
לעניין תרומות ומעשרות אין גמר המלאכה של הזיתים אלא סיום עצירת השמן, אבל לעניין קבלת הטומאה השלב מוקדם יותר. והשוו תוספתא ג, ב, שבעניין ענבים - כבר מהבציר המיץ שלהם מכשיר אותם לקבל טומאה. ראו דמאי ו ו, שבית שמאי מנסים למנוע מעמי הארץ לטמא את הזיתים; אבל גם הם מודים שאין הטומאה חלה מיד. |
(א) זֵיתִים מֵאֶמָּתַי מְקַבְּלִין טֻמְאָה?
- מִשֶּׁיָּזִיעוּ זֵעַת הַמַּעְטֵן, מיץ היוצא הזיתים כשהם בכלי של בית הבד אֲבָל לֹא זֵעַת הַקֻּפָּה, מיץ היוצא בזמן המסיק כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּי.
- רְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: שֵׁעוּר זֵעָה - שְׁלֹשָׁה יָמִים. אחרי המסיק
- בֵּית הֶלֵּל אוֹמְרִים: מִשֶּׁיִּתְחַבְּרוּ שְׁלֹשָׁה זֶה לָזֶה. שיתרככו ויתחברו
- רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: מִשֶּׁתִּגָּמֵר מְלַאכְתָּן. כשיהיו מוכנים להבאה לבית הבד וַחֲכָמִים אוֹמְרִים כִּדְבָרָיו.
(ב) גָּמַר מִלִּמְסֹק, אֲבָל עָתִיד לִקַּח לקנות זיתים מחברו; גָּמַר מִלִּקַּח, אֲבָל עָתִיד לִלְווֹת; זיתים מחברו
|
אפילו אם המתין הרבה זמן כדי להביא לבית הבד את זיתיו וגם את זיתי חברו, ואפילו אם הסיבה היא אבל או חתונה וכו' – אין הזיתים מקבלים טומאה כי לא נגמרה מלאכתם. הזדמנות זאת מאפשרת להוציא מעט שמן מהזיתים בטהרה, ע"י הליכה עליהם, לצורך תרומה! |
- וְאֵרְעוֹ אֵבֶל, אוֹ מִשְׁתֶּה, אוֹ אֹנֶס,
- אֲפִלּוּ זָבִים וְזָבוֹת נִדּוֹת מְהַלְּכִין עֲלֵיהֶן - טְהוֹרִין.
נָפְלוּ עֲלֵיהֶן מַשְׁקִין – אֵין טָמֵא אין הזיתים מוכשרים לטומאה אֶלָּא מְקוֹם מַגָּעָן, של הנוזלים וְהַמֹּחַל הַיּוֹצֵא מֵהֶן - טָהוֹר.
(ג) נִגְמְרָה מְלַאכְתָּן - הֲרֵי אֵלּוּ מֻכְשָׁרִין.
|
וראו תוספתא י, א, מחלוקת: ר' יעקב טוען שמוהל הזיתים נחשב שמן, אבל כיוון שאינו רוצה בו אינו מכשיר, ור' שמעון טוען שאינו נחשב כלל שמן. ר' שמעון טוען במשנתנו שהמחלוקת היא על המוהל היוצא במעיכת הזיתים לפני הדריכה, שיש בו מעט שמן, ובכל זאת ר' אליעזר מטהר אותו. |
- נָפְלוּ עֲלֵיהֶן מַשְׁקִין – טְמֵאִין; כל הזיתים מוכשרים לטומאה
וְהַמֹּחַל הַיּוֹצֵא מֵהֶן - רְבִּי אֱלִיעֶזֶר מְטַהֵר, וַחֲכָמִים מְטַמִּין.
- אָמַר רְבִּי שִׁמְעוֹן: לֹא נֶחְלְקוּ עַל הַמֹּחַל הַיּוֹצֵא מִן הַזֵּיתִים, שֶׁהוּא טָהוֹר;
- וְעַל מַה נֶּחְלָקוּ? - עַל הַיּוֹצֵא מִן הַבּוֹר,
- שֶׁרְבִּי אֱלִיעֶזֶר מְטַהֵר, וַחֲכָמִים מְטַמִּין.
(ד) הַגּוֹמֵר אֶת זֵיתָיו וְשִׁיֵּר קֻפָּה אַחַת - יִתְּנֶנָּה לְעֵינֵי הַכֹּהֵן, דִּבְרֵי רְבִּי מֵאִיר.
|
עם הארץ שרוצה להפריש תרומה טהורה – מכניס את הסל האחרון למעטן לעיני הכהן, ומוסר לו את המפתח (מיד או תוך 24 שעות), והכהן ישמור על הזיתים שלא יטמאו. ראו תוספתא י, ו, שלפעמים מאפשר ר' שמעון השהיה של 48 שעות, אם הן כוללות את השבת. המשנה היא כדעת בית שמאי – ראו משנה א. הריאליה של נוכחות הכהן בבית ע"ה היא כי שלחו אותו לגבות את התרומה בטהרה, וראו גם תרומות ד, ד. וכן תוספתא סוטה יג, י. |
- רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: יוֹלִיךְ אֶת הַמַּפְתֵּחַ מִיָּד.
- רְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מֵעֵת לְעֵת.
חטיבה II: התקדמות תהליך ההכנה לעצירת הזיתים[עריכה]
(ה) הַמַּנִּיחַ זֵיתִים בַּכֹּפֶשׁ שֶׁיִּמְתֹּנוּ, שֶׁיְּהוּ נוֹחִים לִכְתֹּשׁ - הֲרֵי אֵלּוּ מֻכְשָׁרִים;
|
הכופש הוא כלי לזיתים המקצר את תקופת שהייתם במעטן, ע"י תוספת מלח. דינו כדין המעטן, ובית הלל מטהרים את המוהל, אבל גם הם מסכימים שאם פצע את הזיתים בידים טמאות הם טמאים בגלל המוהל. וראו תוספתא י, ז, שיש התולים את הטומאה בכוונת הפוצע. |
- שֶׁיִּמְתֹּנוּ וְשֶׁיִּמְלָחֵם - בֵּית שַׁמַּי אוֹמְרִים: מֻכְשָׁרִין, וּבֵית הֶלֵּל אוֹמְרִים: אֵינָן מֻכְשָׁרִין.
הַפּוֹצֵעַ זֵיתִים בְּיָדַיִם טְמֵאוֹת - טִמָּן.
(ו) הַמַּנִּיחַ זֵיתִים בַּגַּג לְגַרְגְּרֵם, שיתחממו מהשמש אֲפִלּוּ הֵן עַל רוּם אַמָּה והזיתים שלמטה אינם מתיבשים - אֵינָן מֻכְשָׁרִין.
|
אם גילה דעתו שאינו רוצה שהזיתים ירטבו, למרות שנהג בדרך לא יעילה – אינם מוכשרים, וראו גם מכשירין ו, א. אבל אם ריכך את הזיתים בכוונה – מוכשרים. אם השאיר אותם בבית בלית ברירה – אינם מוכשרים |
- נְתָנָן בַּבַּיִת שֶׁיִּלְקוּ, שיתרככו וְעָתִיד לְהַעֲלוֹתָן לַגַּג; נְתָנָן בַּגַּג שֶׁיִּלְקוּ, שֶׁיִּמְלְחֵם וְשֶׁיִּפְתְּחֵם,
- הֲרֵי אֵלּוּ מֻכְשָׁרִין.
- נְתָנָן בַּבַּיִת עַד שֶׁיְּשַׁמֵּר אֶת גַּגּוֹ, עַד שֶׁיּוֹלִיכֵם לְמָקוֹם אַחֵר - אֵינָן מֻכְשָׁרִין.
|
אם החליט לקחת חלק מהזיתים לבית הבד, מה שהוא לוקח – יכול לקחת בטומאה, כי החלק הזה אינו מוכשר; אבל בית שמאי בדעה שאם התחיל להוציא חלק מהזיתים לבית הבד – מה שנשאר נחשב כמעטן, והוכשר לקבל טומאה, ולכן צריך לשמור את החלק שנשאר בטהרה. ר' יוסי מתיר לו לעשות כרצונו כי אין הזיתים מוכשרים כלל. |
(ז) רָצָה לִטּוֹל מֵהֶן מזיתי המאכל שלא הוכשרו בַּד אֶחָד אוֹ שְׁנֵי בַדִּין, חלק מהם כדי להכניס לבית הבד
- בֵּית שַׁמַּי אוֹמְרִים: קוֹצֶה בְטֻמְאָה, וּמְחַפֶּה בְטַהֲרָה. וּבֵית הֶלֵּל אוֹמְרִים: אַף מְחַפֶּה בְטֻמְאָה.
- רְבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: חוֹפֵר בְּקַרְדֻּמּוֹת שֶׁלְּמַתֶּכֶת, וּמוֹלִיךְ לְבֵית הַבַּד בְּטֻמְאָה.
חטיבה III: שרץ על הזיתים בבית הבד[עריכה]
|
השוו כלים ח, א-ח: שם מדובר על שרץ הנמצא בתנור. המשנה מסודרת בדרך כיאסטית: טמא במקום מגעו - הכל טמא (משקין או אום) - טמא במקום מגעו. השרץ המת נמצא בריחיים של בית הבד. המשנה מאפשרת להניח שהוא מת עכשיו, כי הטומאות כשעת מציאתן. לכן רק הזיתים הנוגעים בשרץ טמאים, כי אין חתיכה אחת של זיתים בכביצה. אבל אם נוזל שמן ומרטיב את כל האיזור – השמן מחבר את הזיתים וכולם טמאים (השוו לעיל ח, ח.) אם השרץ נמצא על הזיתים שעוד לא נעצרו בבית הבד, והם מכוסים בעלים שאינם מקבלים טומאה – הפועלים ("בדדים") נאמנים לטעון שלא נגעו בו והזיתים טהורים. אבל אם השרץ נוגע בגוש הזיתים לפני ההכנסה לבית הבד ("אום") – הגוש טמא. |
(ח) הַשֶּׁרֶץ שֶׁנִּמְצָא בָרֵחַיִם - אֵין טָמֵא אֶלָּא מְקוֹם מַגָּעוֹ.
- אִם הָיָה מַשְׁקֶה מְהַלֵּךְ - הַכֹּל טָמֵא.
- נִמְצָא עַל גַּבֵּי הֶעָלִים - יִשְׁאֲלוּ הַבַּדָּדִין לוֹמַר: "לֹא נָגַעְנוּ".
- אִם הָיָה נוֹגֵעַ בָּאֹם, אֲפִלּוּ כִשְׂעוֹרָה - טָמֵא.
(ט) נִמְצָא עַל גַּבֵּי פְרוּדִין, וְהוּא נוֹגֵעַ בְּכַבֵּיצָה - טָמֵא.
|
אם השרץ נמצא על הזיתים ובחלקם העליון יש חתיכה נפרדת בגודל כביצה – היא טמאה ומטמאת את כל גוש הזיתים (האום) שתחתיה, כי הוא מצרף את הגושים העליונים הנחשבים מחוברים אליו. אבל אם כל הזיתים בגושים-גושים, ואין אום אחד גדול – אין השרץ מטמא אלא את הגוש שבו הוא נוגע. אם השרץ נמצא במעטן – גם הזיתים שבגג טמאים, כי מניחים שהיה שם לפני שהוציאו אותם, וספק שרץ - להחמיר (לעיל ד, ד;) אבל אם נמצא בגג – זיתי המעטן טהורים. אם השרץ נמצא שרוף – הוא אינו מטמא, לא עכשיו ולא רטרואקטיבית, כמו מטלית מהוהה באשפה (כלים כז, יא,) שאינה כלי ואינה מטמאת. וראו דעות נוספות בתוספתא יא, א-ב. |
- פְּרוּדִין עַל גַּבֵּי פְרוּדִין - אַף עַל פִּי שֶׁהוּא נוֹגֵעַ בְּכַבֵּיצָה - אֵין טָמֵא אֶלָּא מְקוֹם מַגָּעוֹ.
נִמְצָא בֵין כֹּתֶל לַזֵּיתִין - טָהוֹר.
- נִמְצָא בְגַג - הַמַּעְטֵן טָהוֹר.
- נִמְצָא בְמַעְטֵן - הַגַּג טָמֵא.
- נִמְצָא שָׂרוּף עַל גַּבֵּי הַזֵּיתִים, וְכֵן מַטְלֵת מְהוּהָה - טְהוֹרָה,
שֶׁכָּל הַטְּמָאוֹת - כְּשָׁעַת מְצִיאָתָן.