ביאור:משנה טהרות פרק ה

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

משנה מבוארת    •     משנה עם מפרשים

• זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
• מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
• נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
• נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
• קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
• טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין

מסכת טהרות: א ב ג ד ה ו ז ח ט י

מסכת טהרות עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח ט י

---

ספק ברשות הרבים

חטיבה I: ספק במה נגע

ספק טומאה ברשות הרבים - טהור, לדעת חכמים (ראו לעיל ד, ז.) הסיבה היא, לפי דברי בן זומא בתוספתא ו, י, שמדובר בתקלה העלולה לקרות לרבים, וטומאה הותרה בציבור (ראו פסחים ט, ד.) לדברי רשב"ג שם הסיבה היא כי הרבים אינם יכולים להשאל, כמו מי שאין בו דעת.

וראו גם תוספתא ו, ב, שהקילו ברה"ר אפילו אם יש תשעה שרצים וצפרדע אחת, וכן החמירו ברה"י אפילו אם יש תשע צפרדעים ושרץ אחד.

בדוגמאות של הספק שכאן - ברור לאדם שנגע, הסיט או האהיל, והספק הוא בשאלה את מה הסיט וכו', ולכן מחמיר ר' יהושע (ור' עקיבא במשנה ב.) בתוספתא עדיות א, ה הגרסה היא "ר' עקיבא מטמא" גם במקרים שבמשנה א.

גם ר' יוסי מטמא בחלק מהמקרים, כי אין דרך בני אדם, כלומר הציבור הרחב, ליגע, ולכן אין לטהר את מי שודאי נגע.

(א) הַשֶּׁרֶץ טמא וְהַצְּפַרְדֵּעַ טהורה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים,

וְכֵן כַּזַּיִת מִן הַמֵּת וְכַזַּיִת מִן הַנְּבֵלָה, עֶצֶם מִן הַמֵּת וְעֶצֶם מִן הַנְּבֵלָה,

גּוּשׁ מֵאֶרֶץ טְהוֹרָה וְגוּשׁ מֵאֶרֶץ הָעַמִּים, גּוּשׁ מֵאֶרֶץ טְהוֹרָה וְגוּשׁ מִבֵּית הַפְּרַס,

שְׁנֵי שְׁבִילִין, אֶחָד טָמֵא וְאֶחָד טָהוֹר,

הִלֵּךְ בְּאֶחָד מֵהֶן, וְאֵין יָדוּעַ בְּאֵי זֶה מֵהֶן הִלֵּךְ,

הֶאֱהִיל עַל אֶחָד מֵהֶן, וְאֵין יָדוּעַ עַל אֵי זֶה מֵהֶם הֶאֱהִיל,

הֵסִיט בְּאֶחָד מֵהֶן, וְאֵין יָדוּעַ בְּאֵי זֶה מֵהֶן הֵסִיט,

רְבִּי יְהוֹשֻׁעַ מְטַמֵּא, וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין.

(ב) אֶחָד שֶׁאָמַר: "נָגַעְתִּי בָזֶה, וְאֵין יָדוּעַ אִם הוּא טָמֵא אִם הוּא טָהוֹר",

לדעת ר' יוסי, שמקל במה שדרך בני אדם לעשות, ראו גם תוספתא ז, ג.

"נָגַעְתִּי וְאֵין יָדוּעַ בְּאֵי זֶה מִשְּׁנֵיהֶן נָגַעְתִּי",

רְבִּי עֲקִיבָה מְטַמֵּא, וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין.

רְבִּי יוֹסֵה מְטַמֵּא בַכֵּלִים, וּמְטַהֵר בִּשְׁבִיל, שֶׁדֶּרֶךְ אָדָם לְהַלֵּךְ, וְאֵין דַּרְכּוֹ לִגַּע.

(ג) שְׁנֵי שְׁבִילִין, אֶחָד טָמֵא וְאֶחָד טָהוֹר, הִלֵּךְ בְּאֶחָד מֵהֶן וְעָשָׂה טְהָרוֹת וְנֶאֱכָלוּ,

הטהרות שנאכלו טהורות בשני המקרים, כי זה ספק ברשות הרבים (בניגוד לדעת ר' יהושע ור' עקיבא.)

אם לא נאכלו – אין לאכול אותן, כי יש ספק – אבל אין לשרפן, וראו לעיל ד, ה.

אם לא טהר בין שתי ההליכות בשבילים – בודאי נטמא באחד משניהם, ולכן הטהרות השניות טמאות, וישרפו. וראו תוספתא ו, ג, שאפילו אם הלך שביל הראשון ולא עשה טהרות, ואחר כך הלך בשני ועשה טהרות - הטהרות ישרפו.

הִזָּה וְשָׁנָה וְטָבַל - טָהַר;

הִלֵּךְ בַּשֵּׁנִי וְעָשָׂה טְהָרוֹת - הֲרֵי אֵלּוּ טְהוֹרוֹת.

אִם קַיָּמוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת - אֵלּוּ וָאֵלּוּ תְלוּיוֹת.

אִם לֹא טָהַר בִּנְתַּיִם; הָרִאשׁוֹנוֹת - תְּלוּיוֹת, וְהַשְּׁנִיּוֹת - יִשָּׂרֵפוּ.

(ד) הַשֶּׁרֶץ וְהַצְּפַרְדֵּעַ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וְנָגַע בְּאֶחָד מֵהֶם וְעָשָׂה טְהָרוֹת וְנֶאֱכָלוּ,

כאן המשנה אינה כר' יוסי (משנה ב), שטימא אם נגע; שאר הפרטים זהים למשנה ג.

טָבַל, וְנָגַע בַּשֵּׁנִי, וְעָשָׂה טְהָרוֹת - הֲרֵי אֵלּוּ טְהוֹרוֹת.

אִם קַיָּמוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת - אֵלּוּ וָאֵלּוּ תְלוּיוֹת.

אִם לֹא טָבַל בִּנְתַּיִם; הָרִאשׁוֹנוֹת - תְּלוּיוֹת, הַשְּׁנִיּוֹת - יִשָּׂרֵפוּ.

(ה) שְׁנֵי שְׁבִילִין, אֶחָד טָמֵא וְאֶחָד טָהוֹר, הִלֵּךְ בְּאֶחָד מֵהֶן וְעָשָׂה טְהָרוֹת,

ר' יוסי לשיטתו במשנה ב. ר' יהודה מיקל לכל אחד מהשנים, אבל לא יתכן ששניהם טהורים בבת אחת, וראו תרומות ד, ה.

בתוספתא ו, ד, נראה שר' יוסי מודה שאם נשאלו לחוד אומרים לכל אחד טהור, והוא מחמיר דווקא אם נשאלו שניהם, בניגוד לדבריו במשנה.

וּבָא חֲבֵרוֹ וְהִלֵּךְ בַּשֵּׁנִי וְעָשָׂה טְהָרוֹת,

רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם נִשְׁאָלוּ זֶה בִפְנֵי עַצְמוֹ, וְזֶה בִפְנֵי עַצְמוֹ - טְהוֹרִין,

אִם נִשְׁאָלוּ שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד - טְמֵאִין.

רְבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ - טְמֵאִין.

(ו) שְׁנֵי כִכָּרִים, אֶחָד טָמֵא וְאֶחָד טָהוֹר, אָכַל אֶת אֶחָד מֵהֶן וְעָשָׂה טְהָרוֹת,

וּבָא חֲבֵרוֹ וְאָכַל אֶת הַשֵּׁנִי וְעָשָׂה טְהָרוֹת,

רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם נִשְׁאָלוּ זֶה בִפְנֵי עַצְמוֹ וְזֶה בִפְנֵי עַצְמוֹ - טְהוֹרִין,

נִשְׁאָלוּ שְׁנֵיהֶן כְּאֶחָד - טְמֵאִין.

רְבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ - טְמֵאִין.

(ז) מִי שֶׁיָּשַׁב בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וּבָא אֶחָד וְדָרַס עַל בְּגָדָיו, אוֹ שֶׁרָקַק וְנָגַע בְּרוֹקוֹ,

ראו לעיל ד, ה: בגדי עם הארץ ורוקו מטמאים את החברים. אבל ת"ק מטמא רק אם רוב העוברים הם זבים.

עַל רוֹקוֹ שׂוֹרְפִין אֶת הַתְּרוּמָה, וְעַל בְּגָדָיו הוֹלְכִין אַחַר הָרוֹב.

חטיבה II: ספק האם נגע בטומאה

אם ישן ולא ראה אם דרסו על בגדיו – לדעת חכמים טהור, כי זה ספק ברשות הרבים.

בסוף המשנה מובאת מחלוקת הפוכה: ר' מאיר מטהר כי זה ספק ברשות הרבים, וחכמים מטמאים כי כל הטמאות כשעת מציאתן. לפנינו שני כללים סותרים; וראו גם תוספתא ו, ו: אם ראוהו חי בערב – מודים חכמים לר' מאיר.

יָשַׁן בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְעָמַד - כֵּלָיו טְמֵאִין מִדְרָס, דִּבְרֵי רְבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין.

נָגַע בְּאֶחָד בַּלַּיְלָה, וְאֵין יָדוּעַ אִם חַי אִם מֵת, וּבַשַּׁחַר עָמַד וּמְצָאוֹ מֵת,

רְבִּי מֵאִיר מְטַהֵר, וַחֲכָמִים מְטַמִּין, שֶׁכָּל הַטְּמָאוֹת כְּשָׁעַת מְצִיאָתָן (לעיל ג, ה.)

טומאת הרוק גורמת לשריפת התרומות שנגעו בו. והשוו שקלים ח, א.

לעניין שוטה בעיר המסכנת את כל הטהרות ראו גישות מקילות בתוספתא ו, ז.

מניחים שאשה היודעת שלפניה חבר המקפיד על טהרה או כהן האוכל תרומה - נזהרת מלטמא את בגדיו, ואם דרסה על בגדיו – כנראה היא טהורה. אם אינו יודע אם היא יודעת שהוא כהן או חבר – ישאל אותה אם היא טהורה, למרות אי הנעימות שבכך, ומאמין לה!

(ח) שׁוֹטָה היורקת בימי נידתה אַחַת בָּעִיר, אוֹ נָכְרִית, נקבה או זכר אוֹ כוּתִית - כָּל הָרוֹקִים שֶׁבָּעִיר טְמֵאִין.

מִי שֶׁדָּרְסָה אִשָּׁה עַל בְּגָדָיו, אוֹ שֶׁיָּשְׁבָה עִמּוֹ בִסְפִינָה,

אִם מַכַּרְתּוֹ שֶׁהוּא אוֹכֵל בִּתְרוּמָה - כֵּלָיו טְהוֹרִין, וְאִם לָאו - יִשְׁאָלֶנָּה.

(ט) עֵד אוֹמֵר "נִטְמֵאתָ", וְהוּא אוֹמֵר "לֹא נִטְמֵאתִי" - טָהוֹר.

השוו כריתות ג, א, וסוטה ו, ד. אם הוא בטוח שלא נטמא – לדעת חכמים אפילו אם שני עדים העידו שנטמא – נאמן. הסוטה אינה טוענת דבר.

עדות מוכחשת, שאינה של שני עדים – ברשות הרבים טהור, אבל ברשות היחיד טמא מספק.

שְׁנַיִם אוֹמְרִים "נִטְמֵאתָ", וְהוּא אוֹמֵר "לֹא נִטְמֵאתִי" - רְבִּי מֵאִיר מְטַמֵּא,

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: הוּא נֶאֱמָן עַל יְדֵי עַצְמוֹ.

עֵד אוֹמֵר "נִטַּמָּא", וּשְׁנַיִם אוֹמְרִים "לֹא נִטַּמָּא",

בֵּין בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד בֵּין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים - טָהוֹר.

שְׁנַיִם אוֹמְרִים "נִטַּמָּא", וְעֵד אוֹמֵר "לֹא נִטַּמָּא",

בֵּין בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד בֵּין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים - טָמֵא.

עֵד אוֹמֵר "נִטַּמָּא", עֵד אוֹמֵר "לֹא נִטַּמָּא",

אִשָּׁה אוֹמֶרֶת "נִטַּמָּא", וְאִשָּׁה אוֹמֶרֶת "לֹא נִטַּמָּא",

בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד - טָמֵא, בִּרְשׁוּת הָרַבִּים - טָהוֹר.