ביאור:משנה טהרות פרק ח
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
- זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
- מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
- נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
- נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
- קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
- טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין
מסכת טהרות: א ב ג ד ה ו ז ח ט י
חידושי הטהרות של בית הלל
[עריכה]הפרק קשה, כי בסופו (משנה ו-ט) מובאות הלכות שאינן נראות קשורות לא לקטעים שלפניהן ולא לאלו שאחריהן.
אלבק רואה הלכות אלו כהשלמות לפרק א, ופורסטנברג רואה בהן קובץ קדום מתקופת יבנה, העומד לדעתו בבסיס המסכת.
משניות הפרק כולן משקפות את החידושים השונים של חז"ל – בעיקר בית הלל – ביחס לגישות אחרות:
1. משנה א-ה: החמרה ביחס לעם הארץ, הנובעת מעצם קיומו של עם הארץ בסביבה המיידית של חכמים. אנשי ים המלח פשוט לא קיימו עמי הארץ בסביבתם, ולכן לא נצרכו להלכות כאלה. גם הצדוקים השתדלו להתרחק ככל האפשר מעמי הארץ. לעומת זאת חכמים אפשרו שיתופי פעולה עם עמי הארץ, אבל נזהרו מטומאתם ע"י השגחה קיצונית על החפצים שלהם. מבחינה זו מאלף התיאור של חבר שגר עם עם הארץ בחצר! - במשנה ד--ה מובאות הקלות המאפשרות את החיים ביחד, שהרי אילו היינו חוששים לביקור לא מתוכנן של עם הארץ בבית החבר לא היה לדבר סוף.
2. יסוד הכוונה והרצון, המרכזי בהלכות הטומאה והטהרה של בית הלל, בניגוד לעמדת בית שמאי והצדוקים (משנה ו).
3. דין אחורי הכלי שטומאתם פחותה מטומאת החלק הפנימי היה שנוי במחלוקת עם הכהנים (משנה ז).
4. דין הניצוק (ודומה לו דין הקטפרס) היה שנוי במחלוקת מול הצדוקים ובית שמאי (משנה ח-ט).
שתי המחלוקות 3-4 יצרו מצב שחכמים איפשרו לסעוד סעודות בטהרה אפילו אם היה בסביבה גורם טמא: חתיכות בצק טמאות, נוזלים טמאים בצנרת, ועוד. הם הבדילו בין הטומאה והטהרה אפילו באמצעים זמניים, וגם כאלו שנראו לא משכנעים, כגון המצב שבו יש טומאה באחורי הכלי בעוד שפנימו מלא מזון טהור, וכדומה.
חטיבה I: שכנות עם עם הארץ
[עריכה](א) הַדָּר עִם עַם הָאָרֶץ בֶּחָצֵר חצר משותפת לחבר ולעם הארץ, וְשָׁכַח כֵּלִים בֶּחָצֵר,
|
בתוספתא ט, א, מיקל ר' שמעון אם הניחו את כליהם לפני פתחי בתיהם. |
- אֲפִלּוּ חֲבִיּוֹת מֻקָּפוֹת צָמִיד פָּתִיל, אוֹ תַנּוּר מֻקָּף צָמִיד פָּתִיל - הֲרֵי אֵלּוּ טְמֵאִין.
- רְבִּי יְהוּדָה מְטַהֵר בַּתַּנּוּר, בִּזְמַן שֶׁהוּא מֻקָּף צָמִיד פָּתִיל.
- רְבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: אַף הַתַּנּוּר טָמֵא, עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה לוֹ מְחִיצָה גְבוֹהָה עֲשָׂרָה טְפָחִין.
(ב) הַמַּפְקִיד כֵּלִים בגדים אֵצֶל עַם הָאָרֶץ - טְמֵאִין טְמֵא מֵת, וּטְמֵאִין מִדְרָס;
|
ר' יוסי חושש שעם הארץ ישב על התיבה, אפילו אם התיבה אינה ניתנת לפתיחה על ידו, והשוו לטומאת הכלים שנמסרו לשומר בבית המרחץ, לעיל ז, ז. הוא מסביר שעמי הארץ אינם בקיאים בדיני טומאת היסט, ולכן מטמאים בלי להתכוון לכך, וראו לקמן י, א. טומאת "מדף" היא טומאת מדרס מדברי חכמים, ראו פרה י, א-ב, וראו משנה ז. |
- אִם מַכִּירוֹ, שֶׁהוּא אוֹכֵל בִּתְרוּמָה עם הארץ יודע שהחבר מקפיד על טומאה וטהרה. - טְהוֹרִין מִטְּמֵא מֵת, אֲבָל טְמֵאִין מִדְרָס.
- רְבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: מָסַר לוֹ תֵבָה מְלֵאָה בְגָדִים;
- בִּזְמַן שֶׁהִיא רוֹצֶצֶת המכסה אינו קשה - טְמֵאָה מִדְרָס,
- אִם אֵינָה רוֹצֶצֶת - טְמֵאָה מַדָּף,
- אַף עַל פִּי שֶׁהַמַּפְתֵּחַ בְּיַד הַבְּעָלִים.
(ג) הַמְאַבֵּד חפץ ברשות הרבים בַּיּוֹם, וּמָצָא בַיּוֹם - טָהוֹר.
- בַּיּוֹם, וּמָצָא בַלַּיְלָה, בַּלַּיְלָה, וּמָצָא בַיּוֹם, בַּיּוֹם, וּמָצָא בַיּוֹם שֶׁלְּאַחֲרָיו - טָמֵא.
- זֶה הַכְּלָל: כָּל שֶׁעָבַר עָלָיו הַלַּיְלָה אוֹ מִקְצָתוֹ - טָמֵא.
הַשּׁוֹטֵחַ כֵּלִים בגדים בִּרְשׁוּת הָרַבִּים - טְהוֹרִין,
|
בגדים שהונחו ברה"ר ולא אבדו שם, וספק אם נגעו בהם – טהורים, וראו תוספתא ט, ה. גם ברשות ע"ה היחיד, אם שמר עליהם – הם טהורים, אבל אם הלך להביא אותם ממקום שנפלו אליו, ולרגע לא השגיח עליהם – טמאים. אבל ראו את ההערה בתוספתא ט, ז, שאם יש בבור מים לטבילה - הדלי נטהר בעליתו מהבור. |
- בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד - טְמֵאִין.
- אִם הָיָה מְשַׁמְּרָן - טְהוֹרִין. נָפְלוּ, וְהָלַךְ לַהֲבִיאָן - טְמֵאִין.
- נָפַל דַּלְיוֹ לְתוֹךְ בּוֹרוֹ שֶׁלְּעַם הָאָרֶץ, וְהָלַךְ לְהָבִיא בְּמָה יַעֲלֶנּוּ - טָמֵא,
- מִפְּנֵי שֶׁהֻנַּח בִּרְשׁוּת עַם הָאָרֶץ שָׁעָה אַחַת.
חטיבה II: גנבים
[עריכה](ד) הַמַּנִּיחַ אֶת בֵּיתוֹ פָתוּחַ, וּמְצָאוֹ פָתוּחַ, נָעוּל, וּמְצָאוֹ נָעוּל, פָּתוּחַ, וּמְצָאוֹ נָעוּל - טָהוֹר.
|
אם הדלת נפתחה – כנראה בקרו בבית גנבים, וראו לעיל ז, ו. הגנבים אינם מטמאים הכל, כי הם ממהרים ואינם נוגעים בדבר. גם כאן מניחים חכמים שהגנבים הלכו ולא נכנסו לבית. |
- נָעוּל, וּמְצָאוֹ פָתוּחַ - רְבִּי מֵאִיר מְטַמֵּא, וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין,
- שֶׁהָיוּ הַגַּנָּבִים וְנִמְלָכוּ, וְהָלְכוּ לָהֶן.
(ה) אֵשֶׁת עַם הָאָרֶץ שֶׁנִּכְנְסָה לְתוֹךְ בֵּיתוֹ שֶׁלְּחָבֵר לְהוֹצִיא בְנוֹ אוֹ בְהֶמְתּוֹ - הַבַּיִת טָהוֹר,
|
אם נכנסה שלא ברשות – לא נגעה בכלום, ולכן לא טימאה |
- מִפְּנֵי שֶׁנִּכְנְסָה שֶׁלֹּא בָרְשׁוּת.
חטיבה III: כוונה לאכול
[עריכה]|
דבר שנהוג לאכלו – אין צריך לחשוב עליו לאכלו (ראו לעיל א, א) - אלא נחשב "אוכל" ומקבל טומאה; ודבר שאינו נוהג לאכול – אם לא חשב להאכילו לאדם – אינו נחשב אוכל. חש"ו שחשבו לאכול את הנבלה – כאילו לא חשבו, כי אין להם מחשבה, אבל אם העלו אותה בפועל ואכלו, או נתנו לנכרי לאכלה – טמאה, וראו גם מכשירין ג, ח. בניגוד לדלי שנפל לבור של עם הארץ, שמחמירים בו אם השאירו בלי להשגיח עליו אפילו רגע - בשאלת העוף שנפל לגת מקילים, וההחמרה היא רק אם חשב על הנבלה באופן חיובי לאכלה. כאן מודגם המקום המרכזי של הכוונה בהלכות הטומאה של חז"ל, החל מימי ר' יהושע, וראו מכשירין א, ב-ג. אבל ראו תוספתא ט, ז, שאפילו למחשבה יש גבול: אם חשב לשתות שתן, למשל - בטלה דעתו ואין השתן נחשב אוכל. |
(ו) כְּלָל אָמְרוּ בַטְּהָרוֹת:
- כָּל הַמְיֻחָד לְאֹכֶל אָדָם - טָמֵא, עַד שֶׁיִּפָּסֵל מֵאֹכֶל הַכֶּלֶב.
- וְכָל שֶׁאֵינוּ מְיֻחָד לְאֹכֶל אָדָם - טָהוֹר, עַד שֶׁיְּיַחֲדֶנּוּ לְאָדָם.
- כֵּיצַד? – גּוֹזָל שֶׁנָּפַל לַגַּת, ומת כנבלה וְחָשַׁב עָלָיו
- לְהַעֲלוֹתוֹ לַנָּכְרִי - טָמֵא;
- לַכֶּלֶב - טָהוֹר. רְבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי מְטַמֵּא.
- חִשֵּׁב עָלָיו לְחֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה וְקָטָן - טָהוֹר. אִם הֶעֱלָהוּ - טָמֵא,
- מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ לָהֶם מַעֲשֶׂה, וְאֵין לָהֶן מַחֲשָׁבָה.
נראה שהמשניות הללו נאספו כדי להמחיש לנו את המהפכה של התנאים בדיני הטומאה: הדיון בנושאים אלו היה מיוחד להם, כי רק הם הבחינו בין טומאת הכלי לטומאת אחוריו, רק הם איפשרו לצקת מכלי טהור לכלי טמא, ורק הם הכירו בכוונה של האדם כמשפיעה על הגדרת עולמו ועל הגדרת המאכלים שבו.
למעשה ניתן להרחיב עוד את הגבולות של המהפכה, ולטעון שחז"ל עסקו בטומאה של עם הארץ כיוון שרק הם הכירו בו כחלק מעולמם היומיומי. אמנם עמי הארץ גרמו לבעיות קשות בענייני טומאה וטהרה, אבל חז"ל - בניגוד לצדוקים ולאנשי ים המלח - לא התרחקו מהם אלא המשיכו לגור בקרבתם. תמונת ההלכה המצטיירת במשנת טהרות היא של עולם מעורבב: יש בו חברים ועמי הארץ, יש בו על אותו שולחן כלים טמאים וכלים טהורים, ואף כלים שחלקם טמא וחלקם טהור, יש בו גם אנשים שידיהם טמאות וגופם טהור, וההבחנה מושפעת לא רק מהעובדות אלא גם מהתודעה האנושית.
|
ר' אליעזר ור' יהושע חולקים על אחורי הכלים (ראו כלים כה ו) שנגעו בנוזלים טמאים והתייבשו: ר' אליעזר טוען שאינם פוסלים תרומה מוצקה אם נגעו בה. ר' יהושע מחמיר, ורואה את הכלים כשניים לטומאה. ר' שמעון אחי עזריה מטהר לגמרי את אחורי הכלי, בדומה לדין "בית הצביעה" בכלים שם. המשך המשנה מפרש את הביטוי "מטמאים את המשקין" שעליו הסכימו ר' אליעזר ור' יהושע. האמירה "מטמאיך..." מיוחסת למוצקים שנטמאו מהנוזל: הכלי אינו מטמא, אבל הנוזל שנטמא בו – כן; וראו גם פרה ח, ב-ז. המשנה דנה בטומאת אחורי הכלים. בטומאה זו הקילו חכמים ביחס לכהנים, ראו תוספתא כלים ב"ב ג, ב, וראו לקמן משנה ט. |
חטיבה IV: כלי חרס וקטפרס שנרטבו - נוכחות הטומאה
[עריכה](ז) אֲחוֹרֵי כֵלִים שֶׁנִּטַּמּוּ בְמַשְׁקִין,
- רְבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מְטַמִּין אֶת הַמַּשְׁקִין, וְאֵינָן פּוֹסְלִין אֶת הָאֳכָלִים.
- רְבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: מְטַמִּין אֶת הַמַּשְׁקִין, וּפוֹסְלִין אֶת הָאֳכָלִים.
- רְבִּי שִׁמְעוֹן אֲחִי עֲזַרְיָה אוֹמֵר: לֹא כָךְ וְלֹא כָךְ!
(אֶלָּא) מַשְׁקִין שֶׁנִּטַּמּוּ בַאֲחוֹרֵי הַכֵּלִים מְטַמִּין אֶחָד, וּפוֹסְלִין אֶחָד.
הֲרֵי זֶה אוֹמֵר: "מְטַמֶּיךָ לֹא טִמּוּנִי, וְאַתָּה - טִמֵּאתַנִי!"
|
הנוזל אינו מחבר שלוש חתיכות בצק שבסך הכל יש בהן כביצה, כי הוא עומד ליזול לתחתית העריבה. ר' יוסי טוען שאפילו אם היו רק שתי חתיכות בצק ששתיהן יחד הן כביצה – אינן מצטרפות, אלא אם הנוזל נמצא בהן בכמות המרככת אותן, או עומד וממלא את העריבה עד הבצק. ראו תוספתא ט, ח, שניתן להפריד את הבצק מהעריבה גם ע"י זריית קמח על העריבה, בתנאי שהבצק לא יגע בעריבה ישירות. במקרה האחרון הנוזל מחבר את הבצק, אפילו אם היה מפורר לגמרי לחתיכות רבות הקטנות מזרעי החרדל – בתנאי שבסך הכל הן מגיעות לכביצה. ר' דוסא חולק על המשנה כולה, וטוען שאוכל פרוד אינו מצטרף לעולם, וראו עדיות ג, א-ב. הביטוי "רוצצות" בפי ר' יוסי מחזיר למשנה ב, ומהווה מסגרת לפרק. |
(ח) עֲרֵבָה שֶׁהִיא קְטַפְרֵס, kataphérēs: מדרון, באלכסון וְהַבָּצֵק מִלְּמַעְלָן וּמַשְׁקֶה טוֹפֵחַ מִלְּמַטָּן, מתחת לבצק העריבה רטובה בנוזל
- שָׁלוֹשׁ חֲתִכּוֹת בְּכַבֵּיצָה - אֵינָן מִצְטָרְפוֹת.
- רְבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: אַף שְׁתַּיִם אֵינָן מִצְטָרְפוֹת, אֶלָּא אִם כֵּן הָיוּ רוֹצְצוֹת מַשְׁקֶה. מרוככות בנוזל
אִם הָיָה מַשְׁקֶה עוֹמֵד - אֲפִלּוּ כְעֵין הַחַרְדָּל מִצְטָרֵף.
- רְבִּי דוֹסָה אוֹמֵר: אֹכֶל פָּרוּד אֵינוּ מִצְטָרֵף.
(ט) מַקֵּל שֶׁהִיא מְלֵאָה מַשְׁקִים טְמֵאִים, רטוב מכל עבריו כֵּיוָן שֶׁהִשִּׁיקָהּ לְמִקְוֶה שנגע חלקו במקוה, וכל המים מחוברים אליו – טָהֲרָה,
|
המקל רטוב מכל עבריו, אבל ר' יהושע מסתפק בהטבלת חלקו במקוה לטהרו, שהמים המקיפים את המקל טהרו בהשקה למי המקוה. הדבר דומה לקטפרס שבמשנה ח. בדומה לקטפרס גם נזילה של מים במדרון ("חרדלית", "משקה טופח") אינה מחברת את כל המים לכמות של 40 סאה וגם לא לטומאה, אלא רק אשבורן. ראו ידים ד, ז, שגם בעניין הנצוק הקילו חכמים ביחס לצדוקים, וראו גם מכשירין ה, ט, והשוו מקואות ה, ו, שדין החרדלית שנוי כדעת בית הלל, בניגוד לבית שמאי. ההקלה בעניין אחורי הכלי ובעניין הנצוק הן דומות בתוצאתן, כי שתיהן מאפשרות להחזיק טומאה בקירוב מקום לטהרה, בלי שהיא תטמא אותה. |
- דִּבְרֵי רְבִּי יְהוֹשֻׁעַ.
- וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עַד שֶׁיַּטְבִּיל אֶת כֻּלָּהּ.
הַנָּצוֹק וְהַקְּטַפְרֵס kataphérēs: מרזב; מדרון וּמַשְׁקֶה טוֹפֵחַ - אֵינָן חִבּוּר,
- לֹא לַטֻּמְאָה, וְלֹא לְטַהֲרָה.
- וְהָאֶשְׁבֹּרֶן מים אגורים במקום נמוך יחסית. - חִבּוּר לַטֻּמְאָה וְלַטַּהֲרָה.