ביאור:משנה מכשירין פרק א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.


משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

מסכת מכשירין: א ב ג ד ה ו

מסכת מכשירין עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו

----

מבוא למסכת מכשירין ומבנה המסכת

דרכי הרטבת האוכל[עריכה]

חטיבה I: כוונה להרטיב[עריכה]

בדרך כלל, לפחות תחילת ההרטבה או סופה צריכות להיות מכוונות או ברצון הבעלים, ורק אז מוכשר האוכל הנרטב לקבל טומאה. אבל אם הנוזל המרטיב עצמו טמא - אין צורך בכך, והטומאה חלה אפילו אם לא רצה להרטיב את האוכל.

הביטוי "בכי יותן" חוזר פעמים רבות במסכת, והוא מרמז לויקרא יא לח, ומשמעו: האוכל שנרטב מוכשר לקבל טומאה.

(א) כָּל מַשְׁקֶה שֶׁתְּחִלָּתוֹ בְרָצוֹן, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין סוֹפוֹ בְרָצוֹן,

אוֹ שֶׁסּוֹפוֹ בְרָצוֹן, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין תְּחִלָּתוֹ בְרָצוֹן,
הֲרֵי זֶה בְ'כִי יֻתַּן'. עלול להיטמא

מַשְׁקִים טְמֵאִין מְטַמִּין לְרָצוֹן - וְשֶׁלֹּא לְרָצוֹן.


בתחילת המשנה דוגמא למצב של הרטבה שלא לרצון כלל.

(ב) הַמַּרְעִיד אֶת הָאִילָן הרטוב מטל או מגשם לְהַשִּׁיר מִמֶּנּוּ אֳכָלִין, אוֹ אֶת הַטֻּמְאָה אבל תוך כדי ניעור העץ ירדו ממנו טיפות מים והרטיבו - אֵינָן בְּ'כִי יֻתַּן'.

חטיבה II: מחלוקות בית שמאי ובית הלל[עריכה]

לְהַשִּׁיר מִמֶּנּוּ מַשְׁקִין, בֵּית שַׁמַּי אוֹמְרִים: הַיּוֹצְאִין - וְאֶת שֶׁבּוֹ המים שיצאו מהעץ וגם המים שנותרו בו, והרטיבו אחר כך מאכל - בְּ'כִי יֻתַּן'.
וּבֵית הֶלֵּל אוֹמְרִים: הַיּוֹצְאִין בְּ'כִי יֻתַּן', וְאֶת שֶׁבּוֹ אֵינָן בְּ'כִי יֻתַּן', מִפְּנֵי שֶׁהוּא מִתְכַּוֵּן שֶׁיֵּצְאוּ מִכֻּלּוֹ.


אם המאכל הנרטב מחובר לקרקע - לדעת בית שמאי הוא מוכשר לקבל טומאה ולדעת בית הלל לא.

אבא יוסה חולק על משנה א, ודורש כוונה להרטיב את המאכל - וגם הרטבה מכוונת, כי הוא קורא את "יותן" כהרטבה מכוונת.

(ג) הַמַּרְעִיד אֶת הָאִילָן, וְנָפַל עַל חֲבֵרוֹ והרטיב עץ אחר ובו פירות;

אוֹ סֻכָּה, שוכה, ענף וְנָפְלָה עַל חֲבֶרְתָּהּ, וְתַחְתֵּיהֶן מתחת הענף שנרטב זְרָעִים אוֹ יְרָקוֹת מְחֻבָּרִין לַקַּרְקַע, ונרטבו, כמו פירות העץ בשורה הקודמת
בֵּית שַׁמַּי אוֹמְרִים: בְּ'כִי יֻתַּן'. וּבֵית הֶלֵּל אוֹמְרִים: אֵינָן בְּ'כִי יֻתַּן'.
אָמַר רְבִּי יְהוֹשֻׁעַ מִשֵּׁם אַבָּא יוֹסֵה חֹלִיקוֹפְרִי אִישׁ טִבְּעוֹן: תְּמַהּ עַצְמָךְ אִם יֵשׁ מַשְׁקֶה טָמֵא בַתּוֹרָה, עַד שֶׁיִּתְכַּוֵּן וְיִתֵּן,

שֶׁנֶּאֱמַר: (ויקרא יא לח) "וְכִי יֻתַּן מַיִם עַל זֶרַע וְנָפַל מִנִּבְלָתָם".


(ד) הַנּוֹעֵר אֲגֻדָּה שֶׁלַּיָּרָק, וְיָרְדוּ המים מִצַּד הָעֶלְיוֹן לַתַּחְתּוֹן, של האגודה

מהדיון עולה שבית שמאי מודים שאם ניער קלח בודד - אינו מכשיר את החלק היבש שבו. הדוגמא השנייה מבהירה את הטעם של בית הלל: אכן המנער רצה להוציא את המים מהצד העליון של אגודת הירק, אבל לא התכוון להרטיב את החלק התחתון שלה, כשם שאם נרטב שק פירות בנהר, והניח אותו מחוץ לנהר כדי שייזלו ממנו עודפי המים - אין הפירות בחלקו התחתון של השק מוכשרים לקבל טומאה.

אבל גם בית הלל מודים שאם הניח קלח רטוב על קלח יבש - הכשיר את היבש להיטמא, שהרי היה יכול להניח את הקלח הרטוב במקום אחר.

בֵּית שַׁמַּי אוֹמְרִים: בְּ'כִי יֻתַּן'. וּבֵית הֶלֵּל אוֹמְרִים: אֵינָן בְּ'כִי יֻתַּן'.
אָמְרוּ בֵית הֶלֵּל לְבֵית שַׁמַּי: וַהֲרֵי הַנּוֹעֵר אֶת הַקֶּלַח: חוֹשְׁשִׁין אָנוּ שֶׁמֵּא יָצְאוּ מִן הֶעָלֶה לֶעָלֶה?
אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּי: שֶׁהַקֶּלַח אֶחָד, וַאֲגֻדָּה - קְלָחִים הַרְבֵּה.
אָמְרוּ לָהֶם בֵּית הֶלֵּל: הֲרֵי הַמַּעֲלֶה סַק מָלֵא פֵרוֹת וּנְתָנוֹ עַל גַּף הַנָּהָר:
חוֹשְׁשִׁין אָנוּ שֶׁמֵּא יָרְדוּ מִצַּד הָעֶלְיוֹן לַתַּחְתּוֹן?
אֲבָל אִם הֶעֱלָה שְׁנַיִם, וּנְתָנָן זֶה עַל גַּב זֶה - הַתַּחְתּוֹן בְּ'כִי יֻתַּן'.
רְבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: הַתַּחְתּוֹן - טָהוֹר.


(ה) הַמְמַחֵק אֶת הַכְּרֵישָׁה, סוחט מים מהחציר וְהַסּוֹחֵט שְׂעָרוֹ בִכְסוּתוֹ,

ר' יוסי מקבל את דעת בית הלל במשנה ב, שאין מחשבים את המים שנותרו לאחר הסחיטה - אבל גם את דעת בית שמאי במשנה ד, שמספיק שהנותן התכוון להוציא מים ממקום אחד (שערו או הכרישין) ואין צורך שיתכוון להרטיב דבר אחר.

רְבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: הַיּוֹצְאִין בְּ'כִי יֻתַּן';
וְאֶת שֶׁבּוֹ אֵינָן בְּ'כִי יֻתַּן', מִפְּנֵי שֶׁהוּא מִתְכַּוֵּן שֶׁיֵּצְאוּ מִכֻּלּוֹ.


חטיבה III: מרטיב בהבל פה או ברוק[עריכה]

(ו) הַנּוֹפֵחַ בָּעֲדָשִׁין לְבָדְקָן אִם יָפוֹת הֵן,

ר' שמעון מחשיב את הבל הפה ואת הרוק כמשקים, וחכמים חולקים עליו.

רְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֵינָן בְּ'כִי יֻתַּן'.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בְּ'כִי יֻתַּן'.

הָאוֹכֵל שַׁמְשְׁמִין בְּאֶצְבָּעוֹ - מַשְׁקִין שֶׁעַל יָדָיו,

רְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֵינָן בְּ'כִי יֻתַּן'.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בְּ'כִי יֻתַּן'.

חטיבה IV: מעשה באנשי ירושלים ומסקנות ממנו[עריכה]

המעשה באנשי ירושלים דומה לזה שהופיע במשנה ד, ויתכן שהוא הוא: לאחר שטמנו את שקי הדבלים במים הוציאו אותם כדי לייבשם, ואז נרטב גם חלקם התחתון, ולמרות זאת לא נחשבו מוכשרים לקבל טומאה כי ההרטבה המקורית היתה מאולצת.

גם השימוש בנהר כדי להוביל את הפירות אינו נחשב כהכשרה, כי נעשה כאמצעי הובלה ולא לשם הרטבה. ויתכן ששוב מדובר במסקנה מהמעשה באנשי ירושלים.

הַטּוֹמֵן פֵּרוֹתָיו בַּמַּיִם מִפְּנֵי הַגַּנָּבִים - אֵינָן בְּ'כִי יֻתַּן'.

מַעֲשֶׂה בְאַנְשֵׁי יְרוּשָׁלַיִם, שֶׁטָּמְנוּ אֶת דְּבֵלָתָן בַּמַּיִם מִפְּנֵי הַסִּיקְרִין, וְטִהֲרוּ לָהֶן חֲכָמִים.

הַנּוֹתֵן אֶת פֵּרוֹתָיו לְשִׁבֹּלֶת הַנָּהָר לַהֲבִיאָן עִמּוֹ להוביל את הפירות - אֵינָן בְּ'כִי יֻתַּן'.