ביאור:משנה מכשירין פרק ב

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

משנה מבוארת    •     משנה עם מפרשים

• זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
• מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
• נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
• נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
• קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
• טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין

מסכת מכשירין: א ב ג ד ה ו

מסכת מכשירין עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו

----

כאמור לעיל א, א, מים טמאים מטמאים אפילו שלא לרצון הבעלים. השאלה הנדונה בפרק היא שאלת הגדרת המים הטמאים

מים טמאים וספקות

חטיבה I: זעת הבית והאדם

(א) זֵעַת רטיבות בקירות בָּתִּים, בּוֹרוֹת שִׁיחִין וּמְעָרוֹת - טְהוֹרָה.

זעה היוצאת מהגוף - טהורה, אבל רטיבות של הגוף לאחר רחצה - נחשבת כחלק מהמים, ודינה כמוהם.

זֵעַת הָאָדָם - טְהוֹרָה.

שָׁתָה מַיִם טְמֵאִים וְהֵזִיעַ - זֵעָתוֹ טְהוֹרָה. הזעה מגופו ולא מהמים

בָּא בַּמַּיִם שְׁאוּבִין טמאים וְהֵזִיעַ - זֵעָתוֹ טְמֵאָה.

נִסְתַּפַּג התנגב וְאַחַר כָּךְ הֵזִיע - זֵעָתוֹ טְהוֹרָה.

(ב) מַרְחֵץ טְמֵאָה וְזֵעָתָה -ּ טְמֵאָה, וּטְהוֹרָה - בְּ'כִי יֻתַּן'.

אם מי המרחץ טמאים - גם המזיע בו טמא. אם לא - המים עדיין מכשירים לקבל טומאה, אבל אינם מטמאים.

למרות שבדרך כלל "זעת הבתים טהורה" (משנה א), אם הרטיבות באה מחמת בריכה הנמצאת בבית (כגון שמדובר בבית מרחץ, והבריכה המחוממת שבהם גורמת להתעבות מים על הקירות בכל הבית), והבריכה טמאה - הזעה טמאה.

הַבְּרֵכָה שֶׁבַּבַּיִת, הַבַּיִת מֵזִיעַ מֵחֲמָתָהּ,

וְאִם טְמֵאָה - זֵעַת כָּל הַבַּיִת שֶׁמֵּחֲמַת הַבְּרֵכָה טְמֵאָה.

חטיבה II: ספק והכרעה לחומרה

(ג) שְׁתֵּי בְרֵכוֹת, אַחַת טְהוֹרָה וְאַחַת טְמֵאָה,

הַמֵּזִיעַ כל דבר המזיע, אדם או קיר קָרוֹב לַטֻּמְאָה - טָמֵא; קָרוֹב לַטְּהָרָה - טָהוֹר; מַחְצָה לְמַחְצָה - טָמֵא.

ראו כלים יא, א, שכלי ברזל שהותך ונעשה לכלי אחר - שומר על טומאתו הישנה.

וראו נדה ד, ג, שגזרו על גויים טומאת זבים, ולכן גם השתן שלהם טמא.

אם מי הגשמים היו קודם - הרי הם נטמאים ממי השופכין. וראו תוספתא מקואות א, ג, שמדובר במי ביוב וגשמים שאינם בקרקע אלא בכלי, וראו גם מקואות ד, ד.

בַּרְזֶל טָמֵא שֶׁבְּלָלוֹ עִם בַּרְזֶל טָהוֹר,

אִם רֹב מִן הַטָּהוֹר - טָהוֹר; מַחְצָה לְמַחְצָה - טָמֵא.

גַּצְרָיוֹת משתנה ציבורית שֶׁיִּשְׂרָאֵל וְגוֹיִם מְטִילִים לְתוֹכָן,

אִם רֹב מִן הַטָּהוֹר - טָהוֹר; מַחְצָה לְמַחְצָה - טָמֵא.

מֵי שְׁפֵיכוֹת ביוב טמאים שֶׁיָּרְדוּ עֲלֵיהֶן מֵי גְשָׁמִים,

אִם רֹב מִן הַטָּמֵא - טָמֵא; וְאִם רֹב מִן הַטָּהוֹר - טָהוֹר; מַחְצָה לְמַחְצָה - טָמֵא.

אֵמָתַי? - בִּזְמַן שֶׁקָּדְמוּ מֵי שְׁפֵיכוֹת.

אֲבָל אִם קָדְמוּ מֵי גְשָׁמִים, אֲפִלּוּ כָל שֶׁהֵן מֵי שְׁפֵיכוֹת - טָמֵא.

(ד) הַטּוֹרֵף אֶת גַּגּוֹ, וְהַמְכַבֵּס אֶת כְּסוּתוֹ, וְיָרְדוּ עֲלֵיהֶן גְּשָׁמִים,

ראו שבת כב, ו, לגבי הביטוי "הטורף" את גגו.

אם הרטיב את הגג או את הכביסה במים טמאים, וירדו עליהם מי גשמים, וכמות הגשם גדולה מכמות המים הטמאים - טהור. ר' יהודה מציע את הסימן, שאם קצב הטפטוף של המים מהכביסה גבר - כנראה שמי הגשמים הם יותר מהמים הטמאים.

אִם רֹב מִן הַטָּמֵא - טָמֵא; וְאִם רֹב מִן הַטָּהוֹר - טָהוֹר; מַחְצָה לְמַחְצָה, טָמֵא.

רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם הוֹסִיפוּ לְנַטֵּף.

חטיבה III: עיר מעורבת

(ה) עִיר שֶׁיִּשְׂרָאֵל וְגוֹיִם דָּרִים בְּתוֹכָהּ, וְהָיְתָה בָהּ מַרְחֵץ מַרְחֶצֶת בַּשַּׁבָּת,

אִם רֹב גּוֹיִם - רוֹחֵץ בָּהּ מִיָּד; וְאִם רֹב יִשְׂרָאֵל - יַמְתִּין כְּדֵי שֶׁיֵּחָמוּ; מַחְצָה לְמַחְצָה - יַמְתִּין כְּדֵי שֶׁיֵּחַמּוּ הַחַמִּים.

ערים מעורבות היו שכיחות, ואילצו את היהודים להסתגל לחברת הגויים בהן, וראו גם ע"ז, ג, ד, לגבי עצם הרחצה במרחצאות שם.

אם המים חוממו לגויים בשבת - מותר ליהודי להשתמש בהם (ראו שבת טז, ח.) ר' יהודה מוסיף שאם מדובר במרחץ קטן, המיועד לרשות (לפקידי השלטון הרומאים) - יש להניח שחוממה עבור גויים, וראו גם משנה ו. ר' יהודה מתכוון כנראה לקיסריה, שהיתה עיר מעורבת והיו בה משרדי שלטון רומאיים.

רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בְּאֶמְבָּטִי קְטַנָּה, אִם יֶשׁ בָּהּ רְשׁוּת - רוֹחֵץ מִיָּד.

(ו) מָצָא בָהּ בעיר המעורבת יָרָק נִמְכָּר:

אִם רֹב גּוֹיִם - לוֹקֵחַ מִיָּד; במוצ"ש וְאִם רֹב יִשְׂרָאֵל - יַמְתִּין כְּדֵי שֶׁיָּבֹא מִמָּקוֹם קָרוֹב;

מַחְצָה לְמַחְצָה - יַמְתִּין כְּדֵי שֶׁיָּבֹא מִמָּקוֹם קָרוֹב.

ראו שבת כג, ד, לגבי הצורך להמתין עד "שיבוא ממקום קרוב".

אִם יֶשׁ בָּהּ רְשׁוּת משרדי שלטון - לוֹקֵחַ מִיָּד.

(ז) מָצָא בָהּ תִּינוֹק מֻשְׁלָךְ;

הדיון במקרה הזה נועד להדגים את ההסתייגות מהמגורים עם הגויים רוצחי התינוקות בעיר המעורבת. עם זאת, נזהר ר' יהודה ואינו קובע בפירוש שמדובר בתינוק גוי, כי יתכן בכל זאת שגם יהודים מסוימים משליכים תינוקות לא רצויים, וראו יחזקאל טז.

בתוספתא א, ז, מרחיק ר' יהודה לכת וקובע שאפילו אם יש בכל העיר שפחה אחת או נכרית אחת - מניחים שהיא שהשליכה את התינוק.

אִם רֹב גּוֹיִם - גּוֹי; אִם רֹב יִשְׂרָאֵל - יִשְׂרָאֵל; מַחְצָה לְמַחְצָה - יִשְׂרָאֵל.

רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הוֹלְכִים אַחַר רֹב הַמַּשְׁלִיכִים.

(ח) מָצָא בָהּ מְצִיאָה;

ראו סנהדרין עו ב, שאין להחזיר אבידה לגוי.

ר' יהודה מבחין בין סוגי הפת, וראו גם במשנה ד, ה, ז לעיל.

אִם רֹב גּוֹיִם - אֵינוּ צָרִיךְ לְהַכְרִיז; מַחְצָה לְמַחְצָה - צָרִיךְ לְהַכְרִיז.

מָצָא בָהּ פַּת - הוֹלְכִין אַחַר רֹב הַנַּחְתּוֹמִים.

וְאִם הָיְתָה פַת עִסָּה - הוֹלְכִין אַחַר רֹב אוֹכְלֵי פַת עִסָּה.

רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם הָיְתָה פַת קֵבָר - הוֹלְכִין אַחַר רֹב אוֹכְלֵי פַת קֵבָר.

(ט) מָצָא בָהּ בָּשָׂר - הוֹלְכִין אַחַר רֹב הַטַּבָּחִין. מוכרי הבשר, הקצבים.

ראו תוספתא א, ז, שגם אם מצא מחרוזות הולכים לפי רוב אוכלי הבשר.

אִם הָיָה מְבֻשָּׁל - הוֹלְכִין אַחַר רֹב אוֹכְלֵי בָשָׂר. שבשלו אותו

חטיבה IV: ספקות בענייני מעשרות

(י) הַמּוֹצֵא פֵרוֹת בַּדֶּרֶךְ;

בעניין הפירות בדרך אין מדובר בעיר מעורבת, אלא בשאלת המעשרות, וראו מעשרות א, ה. וכן ירושלמי מעשרות ג א, שם מובאת ברייתא דומה למשנתנו.

האוצר הוא של תבואה או של יין, והוא בא"י. הגויים ודאי אינם מעשרים, והיהודים - ספק. היבול של א"י חייב בתרו"מ, ולכן ר' מאיר מחמיר.

לדעת חכמים יהודי אחד שמטיל לאוצר פוטר אותו מהודאות שצריך להפריש, וראו דברי ר' יהושע בן קבוסאי בתוספתא ג, ט.

אִם רֹב מַכְנִיסִים לְבָתֵּיהֶם - פָּטוּר ממעשר, כי הפירות עוד לא הגיעו לבית; לִמְכּוֹר בַּשּׁוּק - חַיָּב; לעשר את הפירות כדמאי, כי מניחים שהפירות בדרך לשוק או ממנו, והתחייבו במעשר - אולי הופרש ואולי לא מַחְצָה לְמַחְצָה - דְּמַי.

אוֹצָר שֶׁיִּשְׂרָאֵל וְגוֹיִם מְטִילִים לְתוֹכוֹ;

אִם רֹב גּוֹיִם - וַדַּאי; אִם רֹב יִשְׂרָאֵל - דְּמַי; מַחְצָה לְמַחְצָה - וַדַּי, דִּבְרֵי רְבִּי מֵאִיר.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֲפִלּוּ כֻלּוֹ גּוֹי, וְיִשְׂרָאֵל אֶחָד מְטִיל לְתוֹכוֹ - דְּמַי.

(יא) פֵּרוֹת שְׁנִיָּה שֶׁרָבוּ עַל הַשְּׁלִישִׁית, וְשֶׁלַּשְּׁלִישִׁית עַל שֶׁלָּרְבִיעִית,

בכל אחד מהמקרים המנויים כאן יש בעיה בהקשר של הפרשת תרו"מ: בשביעית אין תרו"מ. בשלישית ובששית יש להפריש מעשר עני, ובשאר השנים - מעשר שני. לכן כל ערבוב של פירות יוצר בעיה, חוץ מערבוב של פירות ראשונה ושניה או רביעית וחמישית. והשוו לדברי ר' מאיר על עצם החובה להפריש תרו"מ בתוספתא דמאי א, ז.

וְשֶׁלַּחֲמִישִׁית עַל שֶׁלַּשִּׁשִּׁית, וְשֶׁלַּשִּׁשִּׁית עַל שֶׁלִּשְׁבִיעִית,

וְשֶׁלִּשְׁבִיעִית עַל שֶׁלְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית - הוֹלְכִין אַחַר הָרֹב. מַחְצָה לְמַחְצָה - לְהַחֲמִיר.