ביאור:משנה מכשירין פרק א

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

משנה מבוארת    •     משנה עם מפרשים

• זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
• מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
• נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
• נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
• קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
• טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין

מסכת מכשירין: א ב ג ד ה ו

מסכת מכשירין עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו

----

מבוא למסכת מכשירין

מסכת מכשירין, המכונה גם מסכת משקין, עוסקת בהכשרת מזון להיטמא, ע"י הרטבתו. היא מבוססת על הפסוקים בויקרא יא, לד-לח, שם נאמר כי מאכל שניתנו עליו מים - עלול להיטמא, ואילו מאכל יבש - לא. טעמו של העיקרון הזה אינו ברור: יתכן שמדובר ברחצת המזון כהכנה לאכילתו, או שמדובר בהרטבתו ובהחזרתו ל"חיים" של המזון הצמחי, מעין השקייה. אפשרות שלישית היא שהרטיבות מאפשרת ללכלוך להידבק למזון. חז"ל מרחיבים את המונח "מים" ומונים שבעה משקים (נוזלים) העלולים להכשיר מזון להיטמא. מצד שני הם מצמצמים את הטומאה למקרים שבעל המזון התכוון להרטיב דבר מה, להוציא דברים שנרטבו בניגוד לרצונו ושלא בטובתו. הגדרת ה"רצון" כאן היא מורכבת, כי הרי ברור שבסופו של דבר לא התכוון הבעלים להכשיר את המזון להיטמא, ולכן חייבים לכלול בהגדרה זו גם הרטבה עקיפה, שבה התכוון הבעלים להרטיב כלי שיעביר רטיבות לפירות, אבל לא להכשיר אותם לטומאה.

העיקרון של כוונת הבעלים כתנאי להכשרת המזון לקבל טומאה מודגש במסכת זו כעיקרון יסוד בדיני הטומאה והטהרה.

סייגים נוספים שקבעו חז"ל הם שהמזון אינו מחובר לקרקע, וגם שהנוזל אינו מחובר לקרקע (ראו ספרא שמיני פרשה ח;) שהרי אלמלא סייגים אלו כמעט כל מזון יוכשר לקבל טומאה.

בתחילת הפרק הראשון מופיעים עקרונות היסוד המצמצמים את ההכשרה לטומאה: מוצאים מכלל המזונות הירקות המחוברים לקרקע, ומופיע העיקרון של כוונת הבעלים. בסוף הפרק מסופר על מקרה מיוחד, שבו הכניסו בכוונה את הפירות לתוך נהר - ובכל זאת לא נחשב הדבר כהרטבה לעניין הכשרת הפירות לטומאה, כי ההכנסה שלהם לנהר הייתה אמצעי להסתרתם מהעין ולא היתה כוונה להרטיב את הפירות.

הפרק השני עוסק בהגדרת נוזלים טמאים (שאינם רק מכשירים את המזון לטומאה, אלא טמאים בעצמם), ותולה את טומאת הנוזלים במקורם. בהמשך הפרק הזה נדונים ספקות הלכתיים נוספים, שבהם ההכרעה היא על פי הרוב, ובמקרה של "מחצה למחצה" מחמירים.

הפרקים השלישי והרביעי ערוכים כהמשך לעיקרון שבתחילת הפרק הראשון: פרק ג מדגים מקרים ש"תחילתו ברצון", ופרק ד מדגים את המקרים שבהם "סופו ברצון".

פרק ה מפרט מקרים שבהם ניתן לפרש את כוונת הבעלים בדרכים שונות, ובהכרעה בין הפירושים הללו.

פרק ו פותח במקרה שבו אין בידי האדם להכשיר את המזון לקבל טומאה, כי הוא חרש, שוטה או קטן. בהמשכו נדונים מקרים שבהם אין משמעות לשאלת הכוונה כי אין לנו יכולת לדעת אותה. אחר כך נדונים שבעת הנוזלים המכשירים לקבל טומאה, ובסופו מופיעה מחלוקת לגבי חלב הבהמה, שלדעת ר' עקיבא מטמא אפילו אם לא התכוונה הבהמה להפרישו. בכך עומד החלב מול ההעלאה לגג ע"י חרש שוטה וקטן שבתחילת הפרק, וגם מול העיקרון המוביל במסכת, ומסייגת אותם: הכוונה היא כוונת האדם, ולא כוונת הבהמה, החרש, השוטה או הקטן.

החומרות בענייני הכשרת המזון לטומאה נדחות לסוף המסכת, ובתחילתה מודגשים הסייגים של חז"ל על כך, כמגמה השולטת במשנה לתאר בתחילת המסכתות את ההקלות ורק בהמשך את החומרות.

מבוא למסכת מכשירין ומבנה המסכת

דרכי הרטבת האוכל

חטיבה I: כוונה להרטיב

בדרך כלל, לפחות תחילת ההרטבה או סופה צריכות להיות מכוונות או ברצון הבעלים, ורק אז מוכשר האוכל הנרטב לקבל טומאה. אבל אם הנוזל המרטיב עצמו טמא - אין צורך בכך, והטומאה חלה אפילו אם לא רצה להרטיב את האוכל.

הביטוי "בכי יותן" חוזר פעמים רבות במסכת, והוא מרמז לויקרא יא לח, ומשמעו: האוכל שנרטב מוכשר לקבל טומאה.

(א) כָּל מַשְׁקֶה שֶׁתְּחִלָּתוֹ בְרָצוֹן, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין סוֹפוֹ בְרָצוֹן,

אוֹ שֶׁסּוֹפוֹ בְרָצוֹן, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין תְּחִלָּתוֹ בְרָצוֹן,

הֲרֵי זֶה בְ'כִי יֻתַּן'. עלול להיטמא

מַשְׁקִים טְמֵאִין מְטַמִּין לְרָצוֹן - וְשֶׁלֹּא לְרָצוֹן.

בתחילת המשנה דוגמא למצב של הרטבה שלא לרצון כלל.

(ב) הַמַּרְעִיד אֶת הָאִילָן הרטוב מטל או מגשם לְהַשִּׁיר מִמֶּנּוּ אֳכָלִין, אוֹ אֶת הַטֻּמְאָה אבל תוך כדי ניעור העץ ירדו ממנו טיפות מים והרטיבו - אֵינָן בְּ'כִי יֻתַּן'.

חטיבה II: מחלוקות בית שמאי ובית הלל

לְהַשִּׁיר מִמֶּנּוּ מַשְׁקִין, בֵּית שַׁמַּי אוֹמְרִים: הַיּוֹצְאִין - וְאֶת שֶׁבּוֹ המים שיצאו מהעץ וגם המים שנותרו בו, והרטיבו אחר כך מאכל - בְּ'כִי יֻתַּן'.

וּבֵית הֶלֵּל אוֹמְרִים: הַיּוֹצְאִין בְּ'כִי יֻתַּן', וְאֶת שֶׁבּוֹ אֵינָן בְּ'כִי יֻתַּן', מִפְּנֵי שֶׁהוּא מִתְכַּוֵּן שֶׁיֵּצְאוּ מִכֻּלּוֹ.

אם המאכל הנרטב מחובר לקרקע - לדעת בית שמאי הוא מוכשר לקבל טומאה ולדעת בית הלל לא.

וראו תוספתא א, א, שר' יוסי בר' יהודה מפרש שבית הלל הודו בדך כלל לבית שמאי חוץ מהמקרה של הרטבת ענפי העץ עצמו אלו מאלו.

אבא יוסה חולק על משנה א, ודורש כוונה להרטיב את המאכל - וגם הרטבה מכוונת, כי הוא קורא את "יותן" כהרטבה מכוונת.

(ג) הַמַּרְעִיד אֶת הָאִילָן, וְנָפַל עַל חֲבֵרוֹ והרטיב עץ אחר ובו פירות;

אוֹ סֻכָּה, שוכה, ענף וְנָפְלָה עַל חֲבֶרְתָּהּ, וְתַחְתֵּיהֶן מתחת הענף שנרטב זְרָעִים אוֹ יְרָקוֹת מְחֻבָּרִין לַקַּרְקַע, ונרטבו, כמו פירות העץ בשורה הקודמת

בֵּית שַׁמַּי אוֹמְרִים: בְּ'כִי יֻתַּן'. וּבֵית הֶלֵּל אוֹמְרִים: אֵינָן בְּ'כִי יֻתַּן'.

אָמַר רְבִּי יְהוֹשֻׁעַ מִשֵּׁם אַבָּא יוֹסֵה חֹלִיקוֹפְרִי אִישׁ טִבְּעוֹן: תְּמַהּ עַצְמָךְ

אִם יֵשׁ מַשְׁקֶה טָמֵא בַתּוֹרָה, עַד שֶׁיִּתְכַּוֵּן וְיִתֵּן,

שֶׁנֶּאֱמַר: (ויקרא יא לח) "וְכִי יֻתַּן מַיִם עַל זֶרַע וְנָפַל מִנִּבְלָתָם".

(ד) הַנּוֹעֵר אֲגֻדָּה שֶׁלַּיָּרָק, וְיָרְדוּ המים מִצַּד הָעֶלְיוֹן לַתַּחְתּוֹן, של האגודה

מהדיון עולה שבית שמאי מודים שאם ניער קלח בודד - אינו מכשיר את החלק היבש שבו. הדוגמא השנייה מבהירה את הטעם של בית הלל: אכן המנער רצה להוציא את המים מהצד העליון של אגודת הירק, אבל לא התכוון להרטיב את החלק התחתון שלה, כשם שאם נרטב שק פירות בנהר, והניח אותו מחוץ לנהר כדי שייזלו ממנו עודפי המים - אין הפירות בחלקו התחתון של השק מוכשרים לקבל טומאה.

אבל גם בית הלל מודים שאם הניח קלח רטוב על קלח יבש - הכשיר את היבש להיטמא, שהרי היה יכול להניח את הקלח הרטוב במקום אחר.

כדברי ר' יוסי נמסרו דברי ר' עקיבא לדעת ר' יהודה בתוספתא א, ב.

בֵּית שַׁמַּי אוֹמְרִים: בְּ'כִי יֻתַּן'. וּבֵית הֶלֵּל אוֹמְרִים: אֵינָן בְּ'כִי יֻתַּן'.

אָמְרוּ בֵית הֶלֵּל לְבֵית שַׁמַּי: וַהֲרֵי הַנּוֹעֵר אֶת הַקֶּלַח: חוֹשְׁשִׁין אָנוּ שֶׁמֵּא יָצְאוּ מִן הֶעָלֶה לֶעָלֶה?

אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּי: שֶׁהַקֶּלַח אֶחָד, וַאֲגֻדָּה - קְלָחִים הַרְבֵּה.

אָמְרוּ לָהֶם בֵּית הֶלֵּל: הֲרֵי הַמַּעֲלֶה סַק מָלֵא פֵרוֹת וּנְתָנוֹ עַל גַּף הַנָּהָר:

חוֹשְׁשִׁין אָנוּ שֶׁמֵּא יָרְדוּ מִצַּד הָעֶלְיוֹן לַתַּחְתּוֹן?

אֲבָל אִם הֶעֱלָה שְׁנַיִם, וּנְתָנָן זֶה עַל גַּב זֶה - הַתַּחְתּוֹן בְּ'כִי יֻתַּן'.

רְבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: הַתַּחְתּוֹן - טָהוֹר.

(ה) הַמְמַחֵק אֶת הַכְּרֵישָׁה, סוחט מים מהחציר וְהַסּוֹחֵט שְׂעָרוֹ בִכְסוּתוֹ,

ר' יוסי מקבל את דעת בית הלל במשנה ב, שאין מחשבים את המים שנותרו לאחר הסחיטה - אבל גם את דעת בית שמאי במשנה ד, שמספיק שהנותן התכוון להוציא מים ממקום אחד (שערו או הכרישין) ואין צורך שיתכוון להרטיב דבר אחר. וראו גם תוספתא א, ג.

רְבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: הַיּוֹצְאִין בְּ'כִי יֻתַּן';

וְאֶת שֶׁבּוֹ אֵינָן בְּ'כִי יֻתַּן', מִפְּנֵי שֶׁהוּא מִתְכַּוֵּן שֶׁיֵּצְאוּ מִכֻּלּוֹ.

חטיבה III: מרטיב בהבל פה או ברוק

(ו) הַנּוֹפֵחַ בָּעֲדָשִׁין לְבָדְקָן אִם יָפוֹת הֵן,

ר' שמעון אינו מחשיב את הבל הפה ואת הרוק כמשקים, וחכמים חולקים עליו.

רְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֵינָן בְּ'כִי יֻתַּן'.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בְּ'כִי יֻתַּן'.

הָאוֹכֵל שַׁמְשְׁמִין בְּאֶצְבָּעוֹ - מַשְׁקִין שֶׁעַל יָדָיו,

רְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֵינָן בְּ'כִי יֻתַּן'.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בְּ'כִי יֻתַּן'.

חטיבה IV: מעשה באנשי ירושלים ומסקנות ממנו

המעשה באנשי ירושלים דומה לזה שהופיע במשנה ד, ויתכן שהוא הוא: לאחר שטמנו את שקי הדבלים במים הוציאו אותם כדי לייבשם, ואז נרטב גם חלקם התחתון, ולמרות זאת לא נחשבו מוכשרים לקבל טומאה כי ההרטבה המקורית היתה מאולצת.

גם השימוש בנהר כדי להוביל את הפירות אינו נחשב כהכשרה, כי נעשה כאמצעי הובלה ולא לשם הרטבה. ויתכן ששוב מדובר במסקנה מהמעשה באנשי ירושלים.

הַטּוֹמֵן פֵּרוֹתָיו בַּמַּיִם מִפְּנֵי הַגַּנָּבִים - אֵינָן בְּ'כִי יֻתַּן'.

מַעֲשֶׂה בְאַנְשֵׁי יְרוּשָׁלַיִם, שֶׁטָּמְנוּ אֶת דְּבֵלָתָן בַּמַּיִם מִפְּנֵי הַסִּיקְרִין, וְטִהֲרוּ לָהֶן חֲכָמִים.

הַנּוֹתֵן אֶת פֵּרוֹתָיו לְשִׁבֹּלֶת הַנָּהָר לַהֲבִיאָן עִמּוֹ להוביל את הפירות - אֵינָן בְּ'כִי יֻתַּן'.