ביאור:תוספתא/סוטה/יג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

תוספתא מסכת סוטה פרק שלושה עשר[עריכה]

גניזה[עריכה]

(א)

משנבנה בית ראשון נגנז אוהל מועד, ונגנז עמו קרסיו קרשיו ובריחיו ועמודיו ואדניו.

ואעפ"כ לא היו משתמשין אלא בשלחן שעשה משה ומנורה שעשה משה


קרסיו קרשיו וכו' – לשון שמות לט לג. בעניין שמן המשחה למנורה ראו ספרי נשא מד.



מנורה שעשה משה לא היתה צריכה שמן המשחה
שקדושה הראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא.

(ב)
משנגנז ארון נגנז עמו צנצנת המן, וצלוחית של שמן המשחה


ראו מכילתא ויסע ה. בעניין יאשיהו ראו סדר עולם רבא פרק כד.



ומקלו של אהרן שקדיה פרחיה, וארגז שהשיבו פלשתים דורון לאלהי ישראל.
כלם היו בבית קדש הקדשים, ומשנגנז ארון נגנז עמו דברות.
ומי גנזו? יאשיה המלך גנזו. מה ראה?
כיון שראה שכתוב בתורה (דברים כח, לו) "יולך ה' אותך ואת מלכך וגו'"
פקד ללוים וגנזוהו, שנאמר (דה"ב לה, ג) "ויאמר ללוים
המבינים לכל ישראל הקדשים לה': תנו את ארון הקדש בבית אשר בנה שלמה מלך ישראל!
אין לכם משא בכתף
".
אמר להם: גנזו אותו שלא יעלה לבבל כשאר כל הכלים שתחזירהו למקומן
שנאמר (שם) "עתה עבדו את ה' אלהיכם ואת עמו ישראל". מיד גנזו.
ר"א אומר: ארון גלה לבבל, שנאמר (ישעיה לט, ו) "לא יותר דבר אמר ה'"
ואין דבר אלא דברות שבו.
רש"א: הרי הוא אומר (דה"ב לו, י) "לתשובת השנה שלח המלך נבוכדנצר
ויביאהו בבלה עם כלי חמדת בית ה'
" -- זהו ארון.
ר' יהודה בן לקיש אומר: ארון במקומו נגנז
שנאמר (מלכים א ח, ח) "ויאריכו הבדים ויראו וגו' ויהיו שם עד היום הזה".

ביטול רוח הקדש[עריכה]

(ג)
משחרב בית המקדש הראשון בטלה מלוכה מבית דוד, ובטלו אורים ותומים, ופסקו ערי מגרש


ראו משנה ט, יב. ביטול אורים ותומים לפי הרמב"ם הוא ביטול רוח הקודש, שהפסיקה לשרות על הכהן ולכן לא היו אבני החושן מגיבות לשאלות. לפי דעת הראב"ד הוא ביטול השם המפורש שהיה בחושן.



שנאמר (עזרא ב, מג) "ויאמר התרשתא להם אשר לא יאכלו מקדש הקדשים
עד עמוד הכהן לאורים ותומים
",
כאדם שאומר לחבירו 'עד שיחיו מתים' או 'עד שיבא אליהו'.

(ד)
משמתו נביאים אחרונים, חגי זכריה ומלאכי - פסקה רוח הקדש מישראל.


דוגמא לבת קול שלא פסקה.



ואעפ"כ היו משמיעין להם על בת קול.
מעשה שנכנסו חכמים לעלית בן גוריא ביריחו,
יצתה בת קול ואמרה להן יש כאן אדם ביניכם שראוי לרוה"ק, אלא שאין דורו זכאי לכך.
נתנו עיניהם בהלל הזקן. בשעת מיתתו היו אומרים: אי עניו, אי חסיד, תלמידו של עזרא.

(ה)
שוב פעם אחת היו יושבין ביבנה


דוגמא נוספת לבת קול. על שמואל הקטן שרתה רוח הקדש לפחות בשעת מותו. המעשה אירע ביבנה, כנראה אחרי החורבן, ולא ברור מי הוא שמעון המוזכר כאן.



ושמעו בת קול אומר: יש כאן אדם שראוי לרוח הקדש, אלא שאין הדור ראוי לכך.
ונתנו עיניהם בשמואל הקטן. בשעת מיתתו מה היו אומרים? אי עניו אי חסיד תלמידו של הלל הזקן.
אף הוא אמר בשעת מיתתו: שמעון וישמעאל לקטלא, ושאר חברוהי לחרבא,
ושאר עמא לביזא, ועקן רברבן יהויין לאחר דינא.' בלשון ארמי אמרן.
אף על ר' יהודה בן בבא התקינו שיהיו אומרין עליו הא עניו הא חסיד תלמידו של שמואל הקטן
אלא שנטרפה שעה.

(ו)
יוחנן כהן גדול שמע דבר מבית קדש הקדשים


על בת הקול של יוחנן ראו גם קדמוניות היהודים יג י ג. היו סיפורים על נבואות דומות גם בעולם היווני-רומי.
שמעון הצדיק כאן אינו משיירי כנסת הגדולה. הוא חי בתקופת גאיוס קליגולה שרצה להעמיד צלם בהיכל אבל נהרג לפני שהועמד הצלם, והצלם בוטל (ראו ע"ז ד, ד-ה.). הסיפור מופיע בקדמוניות היהודים יח ח ב.
בשני המקרים הללו בת הקול היא בארמית.



"נצחין טליא דאזלי לאגחא קרבא באנטוכת", וכתבו אותה שעה ואותו היום וכוונו.
ואותה שעה היתה שנצחו.
שמעון הצדיק שמע דבר מבית קדש הקדשים
"בטילת עבידתא דיאמר סנאה לתתאה להיכלא" ונהרג גסקלנוס ובטלו גזירותיו.
ובלשון ארמי שמע.

ביטול ניסים[עריכה]

(ז)
כל זמן שהיה שמעון הצדיק קיים - היתה נר מערבי תדיר.


כאן מדובר על שמעון שהיה משיירי כנסת הגדולה, וראו משנה ט, ט. לעניין נר המערבי ראו ספרא אמור פרשה יג, וכן ספרי בהעלותך כט.
מצוות עצים אינה מיועדת רק להתמדת המערכה, כפי שלומדים מהפסוק ויקרא ו ד-ה.
לחלוקת לחם הפנים ברגל ראו סוכה ה, ז.



משמת, הלכו ומצאוהו שכבה. מכאן ואילך מוצאין אותה -- פעמים כבה, פעמים דולק.
כל זמן שהיה שמעון הצדיק קיים - היתה מערכה תדירה
כשמסדרין אותה בשחרית היתה מתגברת והולכות כל היום כולו
והיו מקריבין עליה תמידין ומוספין ונסכיהן ולא היו מוסיפין עליה
אלא שני גזרי עצים עם תמיד של בין הערבים, כדי לקיים מצות עצים
שנאמר (ויקרא ו, ה) "ובער עליה הכהן עצים".
משמת שמעון הצדיק תשש כחה של מערכה,
כשמסדרין אותה משחרית לא היו נמנעין מלהוסיף עליה עצים כל היום כולו.
כל זמן שהיה שמעון הצדיק קיים -- ברכה נכנסת בשתי הלחם ובלחם הפנים.
שתי הלחם מתחלקת בעצרת לכהנים ולחם הפנים ברגל לכל המשמרות.
יש מהן שאוכלין ושובעין, ויש שאוכלין ומותירין. ולא עלה ביד כל אחד ואחד אלא כזית.
משמת שמעון הצדיק לא היתה ברכה נכנסת לא בשתי הלחם ולא בלחם הפנים.
הצנועין מושכין ידיהן והגרגרנין חולקין ביניהם. ולא עלה ביד כל אחד ואחד אלא כפול.
מעשה בכהן אחד מצפורי ממשמרת ידעיה שנטל חלקו וחלק חבירו
ואעפ"כ לא עלה בידו אלא כפול, והיו קורין אותו בן חמסן עד היום.

(ח)

שנה שמת בה שמעון הצדיק אמר להם 'בשנה זו אני מת'.
אמרו לו: 'מנין אתה יודע?' אמר להם: כל ימות הכפורים היה זקן אחד
לובש בגדים לבנים ומתכסה לבנים, נכנס עמי ויוצא עמי,
שנה זו נכנס עמי ולא יצא. לאחר הרגל חלה שבעת ימים ומת.
משמת שמעון הצדיק פסקו מלברך בשם ס"א נמנעו אחיו מלברך בשם.

ביטול מצוות[עריכה]

(ט)

"מעוררין" - אלו הלוים, שאומר על הדוכן (תהלים מד, כד) "עורה למה תישן ה' וגו'".

אמר להן ר' יוחנן בן זכאי: וכי יש שינה לפניו?

והלא כבר נאמר (תהילים קכא, ד) "הנה לא ינום ולא יישן!"
אלא כל זמן שישראל שרוין בצער ועובדי כוכבים שרוין בשלוה, כביכול 'עורה למה תישן'.
"נוקפין" - אלו שמכין את העגל בין קרניו, כדרך שעושין לעבודת כוכבים.
אמר להם יוחנן כהן גדול עד מתי אתם מאכילין את המזבח טריפות?!

(י)

עד ימיו היה פטיש מכה בירושלים בחולו של מועד.

אף הוא גזר על הוידוי, וידוי מעשרות וביטל את הדמאי.


ביטול הדמאי נעשה ע"י שליחת כהנים לכל הארץ כדי שיפרישו את התרו"מ בטהרה. וראו למשל טהרות ט, ד, וכן תרומות ד, ד.



לפי ששלח לכל עיירות ישראל, מצאן שאין מפרישין אלא תרומה גדולה בלבד.
מעשר ראשון ומעשר שני - מקצתן מפרישין ומקצתן אין מפרישין.
אמר להם יוחנן כהן גדול: הואיל ותרומה גדולה עון מיתה, ותרומת מעשר טבל עון מיתה
יהא אדם קורא שם לתרומה ולתרומת מעשר ונותנן לכהן
ומעשר שני - מחללו על המעות. והשאר - מעשר ומעשר עני - המוציא מחבירו עליו הראיה.