ביאור:תוספתא/זבים/ה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

תוספתא מסכת זבים פרק חמישי[עריכה]

טומאת הזב באדם וטומאת הכלים[עריכה]

(א)

החמירה התורה באוכלין ומשקין ומדף שעל הזב מאוכלין ומשקין ומדף שתחת הזב.

במשכב ומושב שתחת הזב ממשכב ומושב שעל הזב


אוכלין משקין ומדף טמאים רק מעל הזב. משכב ומושב – רק מתחתיו. אדם שתחת הזב הוא ראשון לטומאה (ראו משנה ה, א.) והמשכב שלו הוא אב הטומאה.



במשכב ומושב שתחת הזב מאוכלין ומשקין ומדף שתחת הזב.
במשכב ומושב שתחת הזב מאדם שמתחת הזב
באדם בין מתחת בין מעל הזב ממשכב ומושב שעל הזב.

(ב)
רוב הטמא על הטהור או על מקצתו, בין בזב בין במשכב - טמא.


ראו משנה ה, ד-ה. הברייתא משווה את טומאת המשכב הטמא לטומאת הזב עצמו.



מקצת טמא על הטהור או על מקצתו, מקצת טהור על הטמא או על מקצתו
בזב טמא ובמשכב טהור. ר"ש אומר: מקצת טהור על הטמא אף בזב טהור.

(ג)
ואלו הן חיבורין? השינים והצפרנים והשער שלהן


ראו משנה ה, ד, וראו דוגמא לעניין האצבע במשנה ה ב.
המשך הברייתא דן בהפרשות הזב, וממיין אותן לטומאות חמורות, טומאות משקין והפרשות טהורות.



ואלו הן "מקצתם": ראשי אצבעות ידים ורגלים
כיחו וניעו ורירו, ומי האף שלו - הרי הן כרוקו.
דמעת עינו ודם מגפתו, והחלב באשה והדם היוצא מפיו ומפי האמה שלו - מטמאין טומאת משקה.
זובו ורוקו ומימי רגליו - מטמאין טומאה חמורה
זיעה וליחה סרוחה והרעי - טהורין מכלום
שכבת זרעו, רבי אליעזר אומר: אינו מטמא במשא, ור' יהושע אומר מטמא במשא
שא"א לשכבת זרע בלא צחצוחי זיבה.

(ד)

כלים הנוגעין בזב ובזבה, בנדה ויולדת ובמצורע, במשכב ובמושב - מטמאין שנים ופוסלין אחד
פירשו – מטמאין אחד ופוסלין אחד

הנוגע והמסיט והנושא, הנושאן ומסיטן - אין בהן.


הכלים נטמאים בזמן מגען בזב כאבות, ולאחר שאינם נוגעים בו הם ראשון לטומאה. אדם הנוגע בזב ונושא כלים – הכלים טהורים, ראו משנה ה, א.
כלים שנגעו בהפרשות הזב המטמאות טומאה חמורה (ראו בהלכה ג) – כאילו נגעו בו עצמו.
אדם שנגע בהפרשות הללו ונא כלים – הכלים טהורים.
כלים שהסיטו את הזב או את הפרשותיו – טהורים. ראו משנה ה, ו-ז.



בזובו של זב וברוקו ובשכבת זרעו ובמימי רגליו ובדם הנדה - מטמאין שנים ופוסלין אחד
והנוגע משום הנושא נושא ומסיט - אין בהן
אין לך דבר שאין בו רוח חיים מטמא בהיסט, אלא דבר שיש בו רוח חיים.

טומאות אחרות הדומות לטומאת הזב[עריכה]

(ה)

הנוגע בצמר נבלה ובנימי מרכב, ובמי חטאת שאין בהן כדי הזייה

מטמא שנים ופוסל אחד, שא"א לנוגע שלא יסיט


ראו משנה ה, ה. כאן מעירים שגם הנוגע בצמר וכו נטמא כי למעשה הסיט.
לעניין ע"ז החמיר ר' עקיבא, וראו ע"ז ג, ו.
כאן מרחיבים את המשמעות של הטומאה לעניין יין הנסך שבודאי נוסך.



פירש - מטמא אחד ופוסל אחד
בבועל נדה ובעבודת כוכבים - מטמא אחד ופוסל א'
עבודת כוכבים כשרין ומשמשיה כשרין.
ר"ע אומר כנדה ומשמשיה כנדה, שנא' (ישעיה ל כב) תזרם כמו דוה צא תאמר לו
מה נדה מטמאה במשא אף עבודת כוכבים מטמא במשא.
המכניס ראשו ורובו לבית עבודת כוכבים - טמא.
כלי חרס שהכניס אוירו לבית עבודת כוכבים - טמא
הספסלין והקתדראות שהכניס רובן לבית עבודת כוכבים - טמא
יין שראה שהעובד כוכבים מנסכו
אם יש בו כזית - מטמא טומאה חמורה, ואם לאו - אין מטמאין אלא טומאת משקין בלבד.

אכילת נבלה ואבר מן החי[עריכה]

(ו)

האוכל מנבלת עוף טהור, מן העצמות ומן הגידים, מן השלל של ביצים מן הדם ובשר מן החי - טהור.

מן האשכול של ביצים ומן הקורקבן ובני מעיים, והמחה את החלב וגמאו - טהור.


ראו משנה ה, ט. אם אכל שלא כדרך אכילה, כגון מהעצמות וכו', או שכרך את בשר העוף בסיב של דקל – טהור.
לעניין ההשואה בין נבלת העוף לבין נבלת הבהמה, ובין נבלת העוף הטהור לנבלת העוף הטמא ראו טהרות פרק א.



כרכה בחזרת ובלעה - טמא. בסיב ובלעה שאין דרך אכילה כך - טהור.
הקיאה והיא בבית הבליעה - מטמא אחד ופוסל אחד.
הקיאה וחזר ובלעה, והיא בבית הבליעה - מטמא אחד ופוסל אחד.
בלעה ואין בה כזית - טהור מכלום.
נטל צפור ואכלה, אם יש בה כזית – טמא, ואם לאו - טהור.
נבלת הבהמה בפניו בתוך פיו – טמא, ואבית הבליעה - טהור.
נבלת העוף בפניו ובתוך פיו - טהור, ואבית הבליעה - טמא
נמצאת אומר: במקום שזו מטמאה זו מטהרת ובמקום שזו מטהרת זו מטמאה.
נבלת העוף הטמא כבחצי פרס לפסול את הגויה
וזו אחד משלשה עשר דבר שיש בין נבלת עוף טמא לנבלת עוף טהור
נבלת העוף הטהור כזית בבית הבליעה; כביצה לטמא טומאת אוכלין, דברי ר' יהושע
ר' אליעזר אומר: זה וזה כזית, ור' חנינא אומר: זה וזה כביצה.

(ז)
האוכל אבר מן החי: מן הבהמה ומן החיה ומן העופות הטהורין - כל שהוא.


בהמשך למחלוקת ר' אליעזר ור' יהושע בסוף הלכה ו, עוסקים כאן בשיעור אבר מן החי, וראו מכות ג, ב.
לעניין המחלוקת על מספר המכות – השוו מכות א, ג.



ומן הטמאים - עד שיהו בו כזית.
האוכל אבר מן החי ומן העוף טמא - הרי זו לוקה שמונים, דברי ר' יהודה ור' אליעזר
וחכמים אומרים: אינו לוקה אלא ארבעים.