ביאור:תוספתא/טהרות/ד

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

תוספתא מסכת טהרות פרק רביעי

ספקות טומאה

(א)

היה נעטף בטליתו, וטומאות וטהרות בצידו וטומאות וטהרות למעלה

ספק נגע ספק לא נגע - ספיקו טהור; ואם א"א לכן - ספיקו טמא

ראו משנה ד, ג. אם לא יודע אם הטלית נגעה בטומאות כשהתעטף בה, ויתכן שלא נגעה – טהורה. אם אי אפשר להתעטף בלי לגעת – טמאה. ר' דוסא מציע להתעטף שוב ולבדוק, וחכמים מתנגדים.
המקרה השני דומה יותר לסיפא של המשנה הנ"ל. במקרה המתואר יש לטומאה מקום.

ר' דוסא אומר: אומרין לו שישנה
אמרו לו: אין שונין בטהרות. רשב"ג אומר: עתים שהוא שונה.
היה השרץ תלוי בין הקורות, אם אפשר לו לעבור שלא יגע
ספק נגע ספק לא נגע - ספיקו טהור; ואם א"א לכן - ספיקו טמא
ר' דוסא אומר: אומרין לו שישנה. אמרו לו: אין שונין בטהרות.

(ב)
היה השרץ תלוי בין הקירות, שף בו ונפל על בגדיו או על ככר תרומה טהורה

שאלת הספק היא מתי מת השרץ. אם יתכן שהיה חי כשנגע בו וכשהוא נפל על התרומה – הם טהורים, ואם נמצא מת, ואין ראיה שקודם היה חי – הם טמאים.

אם מצאו מת לפניו - טמא
ואם ראהו חי בין הקורות, אע"פ שמצאו מת, בפניו – טהור. נח על כתיפו - ה"ז טמא.

(ג)

ככר טהור שהוא נתון ע"ג הדף, ומדרס טמא נתון תחתיו
וא"א לו ליפול אא"כ נוגע במדרס, ובאו ומצאו במקום אחר - טהור
שאני אומר: אחר נטלו ונתנו באותו מקום
ואם אמרו: ברי לי שלא בא אדם לכאן - טמא.

(ד)
שרץ בפי החולדה, ומהלכת על גבי ככרות של תרומה

ראו משנה ד, ב-ג. גם כאן שואלים מתי מת השרץ.
רשב"א טוען ששרץ בפי הנחש - קרוב לודאי שלא נגע בככרות.
אם התרנגול או הכלב מנקרים בשרץ ונאבקים בו – כנראה הוא היה במקום, ולכן מטמא למפרע. אבל אם רק עברו והוא בפיהם – לא.

נגע, ספק חי ספק מת - רבי מטמא, שחזקת שרצים מתים בפי חולדה, וחכמים מטהרין
בד"א? בזמן שנטלתו והלכה לה. אבל אם מצאו מת בפיה - טמא.
אם ראוהו חי בפיה, אע"פ שנמצא מת בפיה - טהור.
ר"ש בן אלעזר אומר: שרץ בפי נחש, מהלך על גבי ככרות של תרומה
ספק נגע ספק לא נגע - ספיקו טהור
שכן דרך נחש להיות מגביה את צוארו ומהלך.
השרץ בפי התרנגול, ונבלה בפי הכלב עוברים בחצר - אין מטמאים למפרע
שאני אומר: ממקום אחר הביאום
היו מנקרים בהן על הארץ - מטמא למפרע.

(ה)

הלך במבוי ועשה עיסה, ואח"כ נמצא שרץ, ואמר אילו היה כן הייתי רואה אותו

רבי מטהר ורשב"ג מטמא, עד שיאמר: ברי לי שלא היה קודם כאן.

דמיון בין נוכחות השרץ לבין נוכחות החציצה בטבילה. וראו נידה ז, ב.

הרי שטבל ועלה, ואח"כ נמצא עליו דבר חוצץ
אע"פ שהוא מתעסק באותו המין אחר שטבל ויתכן שנדבק אליו אחר כך - הרי זה טמא
עד שיאמר ברי לי שלא היה עלי קודם לכן.

(ו)
קבר הנמצא - מטמא למפרע

עדות על אי מציאת קבר בעשרים השנים האחרונות מטהרת את המקום למפרע.
גרעינה של גפת בתבשיל חם מוציאה שרידי שמן טמא, וראו לעיל ג, א.
אם נמצה גרעינה ולא ידוע אם היא טהורה או טמאה – הולכים אחר רוב יושבי הבית.
הנידה שטוותה פשתן ורטיבה אותו ברוק – טמא. אבל אם התיבש והרטיבו אותו במים –מחלוקת ר' יהודה וחכמים.

בא אחד ואמר: ברי לי שלא היה קודם לעשרים שנה - אין טמא, אלא משעת מציאה ואילך.
גרעינה של גפת טמאה, שנמצאת בתוך ככר על גבי תבשיל רותח
אע"פ שאין עליה משקה טופח - טומאתה
נמצאת ע"ג ככר, בתוך תבשיל צונן - אע"פ שיש עליה משקה טופח טהורה.
זה הכלל כל שתמצא ברותח, אע"פ שאין עליה משקה טופח - טמא.
גרעינה שבתוך הבית - הולכין אחר הרוב.
פשתן שטוואתו נדה, המסיטו טהור
ואם היה לח - המסיטו טמא, מפני משקה פיה הרוק שלה
ר' יהודה אומר: אף הרוטהו המרטיבו במים טמא, מפני פיה
אמרו לו כיון שנתנוהו במים ורבו עליה על הרוק של הנידה - טהור.