ביאור:תוספתא/סוטה/ז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

תוספתא מסכת סוטה פרק שביעי[עריכה]

שבועות ושאר הדברים שבכל לשון[עריכה]

(א)
שבועות העדות שנשבע שאינו יודע עדות והדיינים המודה במקצת נאמרה בכל לשון


ראו משנה ז, א. שבועת הדיינים היא שבועת המודה במקצת, ראו שבועות ו, א. וראו גם מכילתא משפטים כ, וכן ספרי נשא טו, שגם על שבועת הדיינים צריך לענות אמן.
לעניין שבועת העדות ראו שבועות ד, ג.
האיומים על הנשבעים דומים לאיומים על הסוטה, ראו משנה א, ד, "מאיימים עליה כדרך שמאיימים על עדי נפשות", וגם היא בסופו של דבר נשבעת - ראו משנה ב, ה. כלומר הדין שלה אינו נתפס כאן כייחודי כל כך.



השביע עליהן חמישה פעמים בכל לשון ששומעים ואמרו לו אמן - הרי אלו חייבין
שבועת הדיינין כאיזה צד? הרי מי שנתחייב שבועה לחבירו
אומרין לו: הוי יודע שכל העולם כלו נזדעזע
ביום שנאמר (שמות כ ז) 'לא תשא את שם ה' אלהיך' וגו'
כל עבירות שבתורה כתוב בהן 'ונקה', וזו כתוב בה 'לא ינקה'
כל עבירות שבתורה נפרעין ממנו, וזו ממנו ומכל העולם, ויהא עון העולם כולו תלוי בו
שנאמר (הושע ד ב-ג) 'אלה וכחש' וגו' 'על כן תאבל הארץ'
כל עבירות שבתורה נפרעין ממנו, וזו ממנו ומקרוביו
שנאמר (קהלת ה ה) 'אל תתן את פיך לחטיא את בשרך'
ואין בשרו אלא קרובו, שנאמר (ישעיהו נח ז) 'ומבשרך אל תתעלם'
כל עבירות שבתורה תולין לו לשנים ושלשה דורות, וזו לאלתר
שנאמר (זכריה ה ד) 'הוצאתיה נאם ה' צבאות'. הוצאתיה - מיד 'ובאה אל בית הגנב'
זה משביע לשקר ויודע שאין לו בידו, וגונב דעת הבריות
'ואל בית הנשבע בשמי לשקר' - כמשמעו
כל עבירות שבתורה בממונו, זה בממונו ובגופו
שנאמר (שם) 'ולנה בתוך ביתו'
בא וראה: דברים שאין האש אוכלתן שבועת שקר מבלה אותן.

(ב)
אם אמר 'איני נשבע' פוטרין אותו


השוו משנה ג, ג. לעניין היחס השלילי לנשבע השוו נדרים א, א.



ואם אמר 'נשבע אני' אומרים זה לזה (במדבר טז כו) 'סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה.'

(ג)

משביעין אותו בשבועה האמורה בתורה
שנאמר (בראשית כד ג) 'ואשביעך בה' אלהי השמים ואלהי הארץ'
אומרין לו: הוי יודע שלא על תנאי שבלבך אנו משביעין אותך, אלא על תנאי שבלבנו

וכן מצינו כשהשביע משה את בני ישראל בערבות מואב אמר להם


השבועה של משה היתה גם לדורות הבאים ולגרים, ולכן אינה תלויה במה שבלב הנשבעים.



לא על תנאי שבלבבכם אני משביע אתכם, אלא על תנאי שבלבי
שנאמר (דברים כט יג) 'ולא אתכם לבדכם' וגו' 'כי את אשר ישנו פה' וגו'
אין לי אלא אתכם, מנין לדורות הבאים אחריכם, ולגרים שנתוספו עליכם?
תלמוד לומר 'ולא אתכם לבדכם', אלא (דברים כט יד) 'ואת אשר איננו פה עמנו היום'
אין לי אלא מצות שנצטוו ישראל על הר סיני, מנין לרבות מקרא מגילה?
ת"ל (אסתר ט כז) 'קימו וקבלו חיזקו את מה שקבלו בעבר וגו' ולא יעבור'.

(ד)
ברכות הלל ושמע ותפלה נאמרין בכל לשון


ראו משנה ז, א. כאן נוספו דברי רבי.



רבי אומר: אומר אני שאין שמע נאמר אלא בלשון הקדש
שנאמר (דברים ו ו) והיו הדברים האלה וגו'.

ברכת כהנים – בלשון הקודש[עריכה]

(ה)
ברכת כהנים - אלו בשעה שהכהנים אומרים על מעלות האולם


ראו משנה ז, ב, ומשנה ו. הברייתא מצמצמת את הברכות שנאמרות בלשון הקודש דווקא לאלו שנאמרו לחוד, על מעלות האולם (ראו גם תמיד ז, ב.); אבל ברכת הכהנים שנאמרה עם התפילה – ראו תמיד ה, א – נאמרה כמו התפילה בכל לשון.
האיסור על בעלי מומים להכנס בין האולם למזבח, הנזכר בכלים א, ט, הוא על כניסה לשם עבודה, ואילו לברכת כהנים יכולים גם בעלי מומים להכנס לשם, וכן כהנים שלא בזמן משמרתם.
לעניין מי שיש לו מום בידיו וברגליו ראו מגילה ד, ז. כאן נוסף "ברגליו" כי גם הרגלים מגולות. ונראה שהיו מחלוקות בדבר.
השורה האחרונה מתיחסת ללשון הקודש: בעניין זה אין הבדל בין המקדש לבין הגבולין, וראו גם ספרי נשא לט, וכן ספרי ראה סב.



הכל כשרין לעלות במעלות האולם, בין תמימים בין בעלי מומין
בין במשמר שלו בין במשמר שאינו שלו
חוץ ממי שיש בו מום בפניו בידיו וברגליו שלא ישא את כפיו, מפני שהעם מסתכלין בו
וכשם שנשיאות כפים במקדש - כך נשיאות כפים בגבולין.

הקהל – בלשון הקודש[עריכה]

(ו)
מעשה בר' יוחנן בן ברוקה ור' אלעזר בן חסמא שבאו מיבנה ללוד, והקבילו פני ר' יהושע בפקיעין שביהודה


ראו משנה ז, ח, היא פרשת הקהל.
הסיפור והדרשה על הטף – ראו גם מכילתא בא טז.
הדרשה על האימרה – ראו מכילתא שירה ג.



אמר להם ר' יהושע: מה חדוש היה בבית המדרש היום?
אמרו לו: רבי, תלמידיך אנו, ומימיך אנו שותין
אמר להם: אי אפשר שלא יהא חדוש בבית המדרש! שבת של מי היתה?
אמרו לו: של ר' אלעזר בן עזריה. אמר להם: היכן היתה הגדה?
אמרו לו (דברים לא יב) 'הקהל את העם האנשים והנשים והטף'
אמר להם: מה דרש בה? אמרו לו: כך דרש בה: אם אנשים באו ללמוד, נשים באו לשמוע
טפלין טף למה הן באין? כדי ליתן שכר למביאיהן
ועוד אחרת דרש (דברים כו יז-יח) 'את ה' האמרת היום... וה' האמירך היום'
אמר להם הקב"ה לישראל: כשם שעשיתם אותי חטיבה אחת בעולם הזה
אף אני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם הבא.

(ז)
ועוד דרש: (קהלת יב יא) 'דברי חכמים כדרבונות וכמסמרות נטועים'


ראו ספרי עקב מא. הדרשה מטעימה שלמרות הסתירות אלו ואלו דברי אלהים, ואין לטעון שאחת הדעות היא טעות.



מה דרבן זה מכוין את הפרה להביא חיים לעולם - אף דברי תורה אינן אלא חיים לעולם
שנאמר (משלי ג יח) 'עץ חיים היא'
אי, מה דרבן זה מיטלטל, יכול אף דברי תורה כן? - ת"ל וכמסמרות נטועים
או אינן חסירין ולא יתירין? ת"ל נטועים. מה נטיעה פרה ורבה - אף דברי תורה פרין ורבין
'בעלי אסופות' - אלו תלמידי חכמים שנכנסין ויושבין אסופות
ואומרים על טמא טמא, ועל טהור טהור
על טמא במקומו, ועל טהור במקומו
שמא יאמר אדם בדעתו, הואיל וב"ש מטמאין וב"ה מטהרין, איש פלוני אוסר איש פלוני מתיר
למה אני למד תורה מעתה? שהרי אחד מהשנים אינו אומר תורת אמת - ת"ל דברים, הדברים, (שמות כ א) כל הדברים
כל הדברים - רועה אחד קבלן, כלם אל אחד בראן, פרנס אחד נתנן
רבון כל המעשים ברוך הוא אמרן
אף אתה עשה לבך חדרי חדרים, והכניס בו דברי ב"ש ודברי ב"ה
דברי המטמאין ודברי המטהרין!
אמר להן: אין דור יתום, שר' אלעזר בן עזריה שרוי בתוכו.

(ח)
בימה של עץ היו עושין לו בעזרה, ויושב עליה


ראו משנה ז, ח.
ראו ספרי שופטים קמה: "מניין שאין עושין אכסדרא בעזרה", וכוונתו שאין נוטעים עץ ליד אכסדרא או ליד הבמה.
וראו ספרי בהעלותך עה, שר' טרפון הסכים עם ר' עקיבא שדווקא ביום הכפורים וביובל בעלי מומים כשרים לתקוע.
ר' נתן מתיחס לסיפור על אגריפס במשנה שם.



ר' אליעזר בן יעקב אומר: בהר הבית
שנאמר (נחמיה ח ג-ו) 'ויקרא בו לפני הרחוב אשר לפני שער המים, מן האור עד מחצית היום' וגו'
'ויעמוד עזרא הסופר על מגדל עץ אשר עשו לדבר' וגו'
'ויפתח עזרא הספר לעיני כל העם' וגו', 'ויברך עזרא את ה' האלהים הגדול ויענו כל העם אמן אמן' וגו'
ואומר (דברי הימים ב כג יג) 'ותרא והנה המלך עומד על עמודו במבוא והשרים והחצוצרות'
אותו היום כהנים עומדים בגדרים ובפרצות, וחצוצרות של זהב בידיהם
תוקעין ומריעין ותוקעין. כל כהן שאין בידו חצוצרות, אומרין דומה זה שאין כהן הוא
שכר גדול היה לאנשי ירושלים שמשכירין חצוצרות בדינר זהב
בו ביום ראה ר' טרפון חיגר עומד ומתריע בחצוצרות, משם אמרו: חיגר תוקע במקדש
משם ר' נתן אמרו: נתחייבו ישראל כליה שחנפו לאגריפס המלך.

(ט)
קורא מתחלה (דברים א א) 'אלה הדברים' עד 'שמע'


ראו במשנה שם. והשוו לדברי ר' יהודה על כתיבת פרשת הסוטה, במשנה ב, ג. פרשת המלך אינה לפי הסדר, אבל בסיפור על אגריפס במשנה ברור שהיא נקראה.
ה"פרשה הנדרשת" היא פרשת הקהל.



'והיה אם שמוע תשמעו', 'עשר תעשר', 'וכי תכלה לעשר'
רבי יהודה אומר: לא היה צריך להתחיל מראש הספר
אלא 'שמע', 'והיה אם שמוע תשמעו', 'עשר תעשר', 'וכי תכלה לעשר'
ופרשת המלך עד שגומר את כולה, ופרשה הנדרשת בה וגו' עד סוף.

תורת המלחמה[עריכה]

(דברים כ ד) 'כי ה' אלהיכם ההולך עמכם' - זה השם שנתון בארון


ראו משנה ח, א, וספרי מטות קנז.
היו שהבינו "כלים" במובן בגדים, כלשון חז"ל. לדעתם לא יצא ארון למלחמה.
מי שסובר שהיו שני ארונות, טוען שבאחד מהם היו שברי לוחות ובשני ספר תורה שלם, ויש נוסחאות שונות איזה מהשנים נשאר במחנה ואיזה היה יוצא לפניהם. הדרשה היא מהכפילות "ארון ברית ה'".



שנאמר (במדבר לא ו) 'וישלח אותם משה אלף למטה לצבא, אותם ואת פינחס'
מגיד שפינחס משוח מלחמה, 'וכלי הקדש' - זה הארון
שנאמר (במדבר ד כ) 'ולא יבאו לראות כבלע את הקדש' וגו'
וי"א אלו בגדי כהונה, שנאמר (שמות כט כט) 'ובגדי הקדש' וגו'
ר' יהודה בן לקיש אומר: שני ארונות היו. אחד שיוצא עמהן למלחמה, ואחד ששרוי עמהן במחנה
זה שיוצא עמהן למלחמה - היה בו ס"ת, שנאמר (במדבר י לג) 'וארון ברית ה' נוסע לפניהם' וגו'
וזה ששרוי עמהן במחנה - זה שהיה בו שברי לוחות
שנא' (במדבר יד מד) 'וארון ברית ה' ומשה לא משו מן המחנה'.

(י)
פעמיים יוצא ומדבר עמהם: א' בספר וא' במערכי המלחמה


ראו משנה ח, א-ג. והשוו ספרי שופטים קצא, קצג ואילך.
הדיבור הראשון של הכהן הוא לשיחרור הבונים וכו', והשני הוא מוטיבציה ללוחמים.



שבספר מהו אומר? ילך וישמע דברי כהן במערכי המלחמה שמשחרר את הבונים וכו'.
במערכי מלחמה מה הוא אומר? (דברים כ ג) 'שמע ישראל אתם קרבים היום' וכו'
דברים כ ה) 'מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו ילך וישוב לביתו'.
נפל ביתו ובנאו - ה"ז חוזר. ר' יהודה אומר: אם חדש בו דבר חוזר, ואם לאו אין חוזר
ר"א אומר: אנשי שרון לא היו חוזרין לבתיהן, מפני שמחדשין אותן פעם אחת בשבוע.

(יא)
(דברים כ ו) 'ומי האיש אשר נטע כרם ולא חללו ילך וישוב לביתו'

אחד הנוטע את הכרם ואחד חמשה אילני מאכל מחמשת המינין, אפילו בחמש עיירות - ה"ז חוזר.
ר' אליעזר בן יעקב אומר: אין לי במשמע אלא כרם.

(יב)

 (דברים כ ז) 'ומי האיש אשר ארש אשה' - אחד מארס ואחד מייבם

אפילו שומרת יבם לחמשה אחין


ראו משנה ח, ב.
בעניין אין זזין ממקומן, הדרשה כאן היא מדבי ר' ישמעאל, אבל ראו משנה ח, ד, וכן ספרי תצא רעא, דרשה אחרת מדבי ר' עקיבא.



ואפי' חמשה אחין ששמעו שמת אחיהם במלחמה – כולן חוזרין ובאין ששומרת יבם לכולם היא
אין לי אלא בנה ביתו ולא חנכו, נטע כרם ולא חללו, ארס אשה ולא לקחה
בנה בית וחנכו, ולא שהה שנים עשר חדש
נטע כרם וחללו, ולא שהה שנים עשר חדש, ארס אשה ולקחה, ולא שהה שנים עשר חדש
מנין שאין זזין ממקומן? ת"ל (דברים כד ה) 'כי יקח איש אשה חדשה'
דבר זה בכלל היה, ולמה יצא? להקיש אליו וללמד על הכלל כולו
מה זה מיוחד, שארס אשה ולקחה, ולא שהה י"ב חדש, שאין זזין ממקומן - אף כולן כן.

(יג)
למדה תורה דרך ארץ: נתמנתה לאדם פרנסה - יקח לו בית


הברייתא משווה את הפטורים ממערכי המלחמה לפסוק ממשלי, המציג את סדר החיים הרגיל. מההשוואה משתמע שאין המלחמה רגילה, ובדרך כלל אדם פטור ממלחמה. ההתנגדות למיליטריזם יכולה להיות מוסברת כתגובה על מפלת בר כוכבא.
המשך הברייתא מנצל את הדירוג בית – שדה – אשה לדיון בסדר לימוד התורה, שגם הוא הדרגתי. יש בו יותר משלושה שלבים ולכן מופיעות דרשות שונות. השלבים הם: מקרא, משנה, מדרש, הלכות, אגדות, תלמוד, מעשה (טוב), קבלת שכר.



חזר נתמנתה לו - יקח לו שדה; חזר נתמנתה - יקח לו אשה
שנאמר (דברים כ ה-ז) 'מי האיש אשר בנה... ומי האיש אשר נטע. ומי האיש אשר ארש אשה...
וכן שלמה אמר בחכמתו: (משלי כד כז) 'הכן בחוץ מלאכתך' וגו'
'הכן בחוץ מלאכתך' - זה בית. 'ועתדה בשדה' - זה שדה. 'אחר ובנית ביתך' - זו אשה.
ד"א: 'הכן בחוץ מלאכתך'- זו מקרא; 'ועתדה בשדה לך' - אלו משנה; 'אחר ובנית ביתך' - זה מדרש.
ד"א: 'הכן בחוץ מלאכתך' - זה משנה; 'ועתדה בשדה לך' - זה מדרש
'אחר ובנית ביתך' - אלו הלכות.
ד"א: 'הכן בחוץ מלאכתך' - זה מדרש; 'ועתדה בשדה לך' - אלו הלכות
'אחר ובנית ביתך' - אלו אגדות.
ד"א: 'הכן בחוץ מלאכתך' - אלו הלכות; 'ועתדה בשדה לך' - אלו אגדות
'אחר ובנית ביתך' - זו תלמוד
ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אומר: 'הכן בחוץ מלאכתך' - זה תלמוד
'ועתדה בשדה לך' - זה מעשה הטוב; 'אחר ובנית ביתך' - בא דרוש וטול שכר.

(יד)
 (דברים כ ח) 'ויספו השוטרים... הירא ורך הלבב' - שמתירא מן העבירה שבידו


ראו משנה ח, ה. שם מקדימים את דברי ר' עקיבא. וראו גם ספרי שופטים קצז.
רך לבב הוא רחמן. הלוחם צריך להיות אכזר גם כלפי עצמו, ולכן בר כוכבא דרש בתחילה מאנשיו להיות מטיפי אצבע – ראו ירושלמי תענית ד ה.
ר' שמעון ממשיך את המגמה האנטי-מיליטריסטית וטוען שאדם שמשוחרר מהמלחמה אינו רשאי להתנדב בכל זאת, וראו גם ספרי שופטים קצד – קצו.



שנאמר (תהלים מט ו) 'למה אירא בימי רע עוון עקבי יסובני', דברי ר' יוסי הגלילי
ר"ע אומר: 'מי האיש הירא' – ודאי. מה ת"ל שוב 'ורך הלבב'?
שאפי' גבור שבגבורים, וחזק שבחזקים, והיה רחמן - היה חוזר
שנאמר (דברים כ ח) 'ולא ימס את לבב אחיו כלבבו'
ר' שמעון אומר: כל השומע דברי כהן במערכות המלחמה ואינו חוזר
לסוף שהוא נופל בחרב, ומפיל את ישראל בחרב, ומגלה אותם מארצם, ובאין אחרים ויושבין בארצם
שנא' (דברים כ ז) 'ואיש אחר יקחנה'. יכול דודו ובן דודו?
נאמר כאן 'אחר' ונאמר להלן 'אחר'.
מה 'אחר' האמור להלן - עובד כוכבים, אף 'אחר' האמור כאן - עובד כוכבים
שמע שמת אחיו במלחמה, עד שלא נתן במשא – חוזר; משנתן במשא - אין חוזר.

(טו)
יש יוצאין וחוזרין, יוצאין ואין חוזרין, ויש שאין יוצאין כל עיקר


ראו משנה ח, ב-ד, ספרי תצא רעא.
לדברי ר' יהודה ראו משנה ח, ז, וכן ספרי שופטים קצ. נראה לפי הבבלי מד א שר' יהודה מסווג מלחמת מנע כמלחמת רשות, וראו גם חשמונאים א ג, פס' נה.



כל אלו שאמרו 'יוצאין וחוזרין' - נותנין פסי העיר, ומספקין מים ומזון למלחמה, ומתקנים את הדרכים
ושאר כולן - אין חוזרין
כל אלו שאמרו 'אין יוצאין כל עיקר', הבונה בית וחנכו ולא שהה שנים עשר חדש
נטע כרם וחללו ולא שהה שנים עשר חדש, ארס אשה ולקחה ולא שהה שנים עשר חדש
הללו - אין נותנין פסי העיר, מס לתיקון החומה ואין מספקין מים ומזון למלחמה, ואין מתקנים את הדרכים
ר' יהודה היה קורא למלחמת הרשות 'מלחמת מצוה'
אבל מלחמת חובה הכל יוצאין, אפי' (יואל ב טז) 'חתן מחדרו וכלה מחופתה'.