קטגוריה:דברים א א
נוסח המקרא
אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן במדבר בערבה מול סוף בין פארן ובין תפל ולבן וחצרת ודי זהב
אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב.
אֵ֣לֶּה הַדְּבָרִ֗ים אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל־כׇּל־יִשְׂרָאֵ֔ל בְּעֵ֖בֶר הַיַּרְדֵּ֑ן בַּמִּדְבָּ֡ר בָּֽעֲרָבָה֩ מ֨וֹל ס֜וּף בֵּֽין־פָּארָ֧ן וּבֵֽין־תֹּ֛פֶל וְלָבָ֥ן וַחֲצֵרֹ֖ת וְדִ֥י זָהָֽב׃
אֵ֣לֶּה הַ/דְּבָרִ֗ים אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל־כָּל־יִשְׂרָאֵ֔ל בְּ/עֵ֖בֶר הַ/יַּרְדֵּ֑ן בַּ/מִּדְבָּ֡ר בָּֽ/עֲרָבָה֩ מ֨וֹל ס֜וּף בֵּֽין־פָּארָ֧ן וּ/בֵֽין־תֹּ֛פֶל וְ/לָבָ֥ן וַ/חֲצֵרֹ֖ת וְ/דִ֥י זָהָֽב׃
תרשים של הפסוק מנותח תחבירית על-פי הטעמים
פרשנות
- פרשנות מסורתית:
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | אִלֵּין פִּתְגָמַיָּא דְּמַלֵּיל מֹשֶׁה עִם כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעִבְרָא דְּיַרְדְּנָא אוֹכַח יָתְהוֹן עַל דְּחָבוּ בְּמַדְבְּרָא וְעַל דְּאַרְגִּיזוּ בְּמֵישְׁרָא לָקֳבֵיל יַם סוּף בְּפָארָן אִתַּפַּלוּ עַל מַנָּא וּבַחֲצֵירוֹת אַרְגִּיזוּ עַל בִּשְׂרָא וְעַל דַּעֲבַדוּ עֵיגַל דִּדְהַב׃ |
| ירושלמי (יונתן): | אִלֵּין פִּתְגָמֵי אוֹכָחוּתָא דִי מַלֵּיל משֶׁה עִם כָּל יִשְרָאֵל כַּנְפִינוּן לְוָתֵיהּ כַּד הֲווֹן בְּעִיבְרָא דְיַרְדְּנָא עָנָא וַאֲמַר לְהוֹן הֲלָא בְּמַדְבְּרָא בְּטַוְרָא דְסִינַי אִתְיְהִבַת לְכוֹן אוֹרַיְיתָא וּבְמֵישְׁרַיָא דְמוֹאָב אִתְפַּרְשַׁת לְכוֹן כַּמָּה נִיסִין וּפְרִישַׁן עָבַד לְכוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מִזְמַן דַּעֲבַרְתּוּן עַל גֵּיף יַמָא דְסוּף דַּעֲבַד לְכוֹן אִסְטְרַט לְכָל שִׁבְטָא וְשִׁבְטָא וְאַתּוּן סְטֵיתוּן מִבָּתַר מֵימְרֵיהּ וְאַרְגַּזְתּוּן קֳדָמוֹי בְּפָארָן עַל מֵימְרָא אַלְלַיָא וּטְפַלְתּוּן עֲלוֹי מִילֵי שִׁקְרָא וְאִתְרַעַמְתּוּן עַל מַנָא דְאָחִית לְכוֹן חִיוַור מִן שְׁמַיָא וְשַׁיֵילְתּוּן בִּישְרָא בַּחֲצֵרוֹת וַהֲוֵי חָמֵי לְכוֹן לְמִשְׁתֵּיצְיָא מִגּוֹ עַלְמָא אִלוּלֵי דִדְכַר לְכוֹן זְכוּת אַבְהַתְכוֹן צַדִיקַיָא וּמַשְׁכַּן זִמְנָא וַאֲרוֹן קְיָימָא וּמָאנָא קוּדְשָׁא דַּחֲמִיתוּן דַּהֲבָא סַנִינָא וְכַפֵּר לְכוֹן עַל חוֹבַת עֵיגַל דַּהֲבָא: |
| ירושלמי (קטעים): | אִלֵין פִּתְגָמַיָא דִי מַלֵּיל משֶׁה עִם כָּל יִשְרָאֵל הוֹכַח יַתְהוֹן עַד דְּהִינוּן יָתְבִין בְּעִיבְרָא דְיוֹרְדְּנָא עָנֵי משֶׁה וַאֲמַר לְהוֹן הֲלָא בְּמַדְבְּרָא בְּטוּרָא דְסִינַי אִתְיְהִיבַת לְכוֹן אוֹרַיְיתָא וּבְמֵישְׁרָא דְמוֹאָב אִתְפַּרְשַׁת לְכוֹן כַּמָּה נִסִין וּגְבוּרָן עָבַד לְכוֹן מֵימְרָא דַיְיָ כַּד הֲוֵיתוּן קַיְימִין עַל יַמָא דְסוּף אִתְבְּזַא יַמָא מִן קֳדָמֵיכוֹן וְאִתְעֲבֵיד תְּרֵי עֲשַר אִסְרָטִין מִן אִסְרַט חֲדָא לְכָל שִׁבְטָא אַרְגַּזְתּוּן קֳדָמוֹי עַל יַמָּא וְסָרֵיבְתּוּן עַל יַמָּא דְסוּף עַל עֵיסַק מַלְלַיָּא דְעִשְׁתַּלְחוּן מִן מַדְבְּרָא דְפָארָן גְּזַר עֲלֵיכוֹן דְּלָא תַעֲלוּן לְאַרְעָא דְיִשְרָאֵל וּבְגִין מַנְתָא דְּאַמְרִיתּוּן נַפְשַׁן מְעִיקָא בְּלַחְמָא הָדֵין דְּמֵכְלֵיהּ קָלִיל גָּרֵי בְּכוֹן חַיּוּתְהוֹן וּבַחֲצֵרוֹת דִּי נְפָלוּ פִּגְרֵיכוֹן עַל יְדֵי בִּשְרָא וּבְגִין עֶגְלָא דַּעֲבַדְתּוּן אָמַר בְּמֵימְרֵיהּ לִמְשֵׁיצֵי יַתְכוֹן אִלּוּלֵי דְאִידְכַּר קְיָּימָא דְּקַיֵּים לְאַבְהַתְכוֹן לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקב וּמַשְׁכַּן זִמְנָא דִּי עֲבַדְתּוּן לִשְׁמֵיהּ וַאַרוֹן קְיָּימָא דַיְיָ עֲלַתְכוֹן בְּגַוֵּיהּ וַחֲפִיתוּן יָתֵיהּ בְּדַהֲבָא סְנִינָא: |
רש"י
"אל כל ישראל" - אלו הוכיח מקצתן היו אלו שבשוק אומרים אתם הייתם שומעים מבן עמרם ולא השיבותם דבר מכך וכך אלו היינו שם היינו משיבים אותו לכך כנסם כולם ואמר להם הרי כולכם כאן כל מי שיש לו תשובה ישיב
"במדבר" - לא במדבר היו אלא בערבות מואב ומהו במדבר אלא בשביל מה שהכעיסוהו במדבר שאמרו (שמות יז ג) מי יתן מותנו וגו'
"בערבה" - בשביל הערבה שחטאו בבעל פעור בשטים בערבות מואב
"מול סוף" - על מה שהמרו בים סוף בבואם לים סוף שאמרו (שם יד, יא) המבלי אין קברים במצרים וכן בנסעם מתוך הים שנא' (תהלים קז ו) וימרו על ים בים סוף כדאיתא בערכין (ערכין טו)
"בין פארן ובין תפל ולבן" - א"ר יוחנן חזרנו על כל המקרא ולא מצינו מקום ששמו תופל ולבן אלא הוכיחן על הדברים שתפלו על המן שהוא לבן שאמרו (במדבר כא ה) ונפשנו קצה בלחם הקלוקל ועל מה שעשו במדבר פארן ע"י המרגלים:
"וחצרות" - במחלוקתו של קרח (ספרי). ד"א אמר להם היה לכם ללמוד ממה שעשיתי למרים בחצרות בשביל לשון הרע ואתם נדברתם במקום:
"ודי זהב" - הוכיחן על העגל שעשו בשביל רוב זהב שהיה להם שנאמר (הושע ב, י) וכסף הרביתי להם וזהב עשו לבעל:
[ב] ומנה כאן כל המקומות וכו' לפיכך סתם הדברים והזכירן ברמז. אף על גב דמעשה עגל (להלן ט, יב-כא) ומעשה מרגלים (פסוקים כב-לט) כתוב לקמן באורך בפירוש, ולא הזכיר אותן ברמז משום כבודן של ישראל (קושית הרא"ם), התם שאני, שאינו מזכיר אלא אחד אחד, ולא מזכיר כל החטאים יחד, ד"אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" (קהלת ז', כ'), אבל כאן שהזכיר כל החטאים שחטאו ושהכעיסו לפני המקום, והם היו הרבה חטאים, מפני כבודן של ישראל מזכיר אותן ברמז (כ"ה ברא"ם). אי נמי, בכאן לפי שהוא ראש הספר, ואין להתחיל בחטא ישראל, שהוא גנותן, ולפיכך סתם הכתוב וכתבן ברמז מפני כבודן של ישראל. וכהאי גוונא כתב רש"י למעלה אצל "ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו" בפרשת בהעלותך (במדבר ט', א'), שאין הכתוב מתחיל בגנותן של ישראל בראש הספר:
[ג] לפי שהן דברי תוכחה וכו'. והקשה הרא"ם, דכאן משמע שהיה דברי תוכחה שהוכיח את ישראל, והתוכחה מפי עצמו, כמו שכתב רש"י לקמן (פסוק ג) אצל "ויהי בארבעים שנה" 'וממי למד משה וכו, אם כן מפי עצמו הוכיח אותם, ולא מפי הגבורה, והכתוב אומר (שם) "אשר דבר משה אל כל ישראל ככל אשר צוה ה'". ותירץ הרא"ם, דאף על גב דמפי עצמו הוכיח אותם, לא הוכיח אותם אלא ברשות הקדוש ברוך הוא. ועוד תירץ, דבעבר הירדן נעשו שני הענינים; שהוכיח אותם על ההכעסות שהכעיסו לפניו, וגם ביאר להם את התורה בע' לשון (רש"י פסוק ה), כדכתיב בהדיא בקרא (פסוק ה) "הואיל משה באר את התורה הזאת". ומתחלה הוא מזכיר את התוכחה ברמז, ואמר "ויהי בארבעים שנה וגומר", כלומר שגם בעבר הירדן באר את התורה בע' לשון, ואחר כך חזר להוכיח את ישראל במרגלים ובעגל. והשתא "ככל אשר צוה ה'" קאי על המצות שבאר להם:
ואין צריך לזה, שהרי באלה הדברים רבה (א, ח) בפירוש אמרו, כי אמר משה, בשביל שאמרתי "שמעו נא המורים" (במדבר כ', י') נטלתי שלי, ועכשיו אני בא להוכיחם, אמר לו הקדוש ברוך הוא, דבר ואל תתירא. אמר הקדוש ברוך הוא, כיון שקבלו תוכחה, צריך אתה לברכם, התחיל לברכם "יוסף ה' עליכם" (ר' פסוק יא). הרי כי הם אמרו כי הקדוש ברוך הוא צוה לו להוכיחם:
[ד] אילו הוכיח את מקצתן וכו'. ואף על גב שכל התורה כולה לכל ישראל נאמרה, כמו שכתב רש"י בסוף פרשת כי תשא (שמות ל"ד, ל"ב) 'כיצד סדר המשנה', עד 'נכנסו כל ישראל', ואם כן, מהיכי תיתי לן לומר שיהיה מוכיח קצתן, מכל מקום שאני הכא, כיון שכתיב "אל כל ישראל", היה מקהיל את כל ישראל ביחד, לאפוקי סדר משנה, כך היה הסדר שהיו באים כל ישראל ללמוד, מיהא לא היו מחויבין לבא, שאם לא היה להם פנאי - לא היו צריכין לבא, אבל כאן היה מקהיל אותם יחד, והוכיחם, מטעמא דמפרש ואזיל. וכך יש לפרש בפרשת קדושים (ויקרא י"ט, ב') מה שפירש (רש"י) לשם, שפרשת קדושים נאמרה בהקהל, עיין שם:
[ה] בשביל מה שהכעיסוהו במדבר. אף על גב שבלשון "במדבר" לא נזכר רק מקום החטא בלבד, שהרי פירושו אלה דברי תוכחה שהוכיח משה את ישראל בשביל מה שחטאו במדבר, אם כן לא יהיה נזכר כלל התוכחה, ועל מה קאי מלת "אלה הדברים", ולא נזכר הדבור. אבל לדברי התרגום אתי שפיר, דהוא פירש "במדבר" 'אוכח יתהון על דחבו במדברא', ו"במדבר" דכתיב בקרא הוא התוכחה עצמה. וכך פירושו; אלה הם דברי התוכחה שדיבר לישראל, ומה התוכחה, הוכיח אותם על חטא שחטאו במדבר, והשתא לא יהיה דבור חסר. אבל לפירוש רש"י, דבור חסר הוא, כך הקשה הרא"ם:
ואין דבריו קשיא, כי פירוש "אלה הדברים" דברי תוכחה, כמו שפירש (ו) (רש"י ד"ה אלה), ועל זה אמר "במדבר" בשביל מה שהכעיסוהו במדבר, וממילא משמע שהוכיח אותם עליהם, דעל זה אמר "אלה הדברים", שפירושו דברי תוכחות. והתרגום שלא פירש "אלה הדברים" דברי תוכחות, הוצרך להוסיף 'אוכח יתהון'. ובפירוש קהלת (קהלת א', א') כתב בפירוש רש"י (שם) כי "אלה הדברים" פירושו דברי תוכחות, וזהו שאמר כאן (ד"ה אלה) 'לפי שהן דברי תוכחות', ואם כן פירוש "אלה הדברים" - אלה דברי תוכחות, ופשוט הוא:
[ו] בערבה וכו'. קצת קשה, למה שינה סדר החטאים שלהם, שאין מספר אותן כסדר. ויש לתרץ, שאינו מונה אותן כסדר, כדי להעלים התוכחה, שהרי אילו היה מספר החטא כסדר, היה יותר מפורסם ונגלה, והכתוב בקש להסתיר, ולא לפרסם:
[ז] שתפלו על המן שהוא לבן. ומה שנתן לזה שתי מילות "תפל" ו"לבן", ולא היה די ב"לבן" לבד, לפי שהיה החטא במן בשני דברים; האחד, שהיו מתרעמין על המזון שנתן להם הקדוש ברוך הוא, ואפילו אם היה רע, לא היה להם להתפל עליו, אחר כי הקדוש ברוך הוא נתן להם. אלא שהיה לחם טוב, והיה לבן, והיו תופלין עליו, והיה חטאם יותר, ולפיכך אמר "בין תופל ולבן". אבל קשה לפרש לשון "בין תופל ולבן", איך יתיישב הלשון דקאמר "בין פארן ובין תופל", הוי ליה למכתב 'בפארן ותופל':
אמנם בספרי (כאן) דרש מהכא, יכול לא הוכיח אותן רק בתחלת מסע, בין מסע למסע מניין, תלמוד לומר "בין פארן ובין תופל". ונראה דכך פירושו, דהוה אמינא שלא היו חוטאין אלא בתחילת מסע, שאז היו במנוחה והיו מתרעמין, אבל בין מסע למסע, היו טרודין במסע, ולא היו חוטאין, לכך קאמר שהוכיח אותן בין מסע למסע. והשתא יתיישב הלשון של "בין", וכך פירושו, "בין פארן" היינו קודם שבאו לפארן, ששם נשתלחו המרגלים (במדבר י"ג, ג'), ו"בין תופל" היינו המקום ששם תפלו על המן, והוא קברות התאוה (שם יא, ד-לד), וזהו בין מסע למסע חטאו, והיו בתלונה עם הקדוש ברוך הוא, ולא היו רוצים לבא אל הארץ, שלא היו מאמינים אליו, והיו מבקשים לשלוח מרגלים:
[ח] וחצרות במחלוקתו של קרח. וקשה, דהא מחלוקתו של קרח אחר מעשה מרגלים היה, כמו שפירש (רש"י) בפרשת קרח אצל "ויפול על פניו" (במדבר ט"ז, ד'), שהיה זה סרחון רביעי. ותירץ הרא"ם, דהם אגדות חלוקות זו על זו. ואין דבריו נכונים, שלא פירש רש"י (כאן) 'מחלוקת של קרח שהיה בחצירות', כמו שאמר (רש"י ד"ה בערבה) 'שחטאו בשטים בערבות מואב', ולא אמר רק 'במחלוקתו של קרח', דסבירא ליה דודאי אחר מעשה מרגלים היה, והיה בפארן, ומכל מקום נקט "חצירות" המקום שהיה קרוב אצל החטא, דאיך יכתוב מחלוקתו של קרח, דודאי חטא של קרח היה בפארן, ומאחר דכבר זכר חטא מרגלים במלת "בפארן" (רש"י סד"ה בין), הוצרך להזכיר חטא קרח במקום הסמוך לו, דהיינו "חצירות", דאיך יכתוב שני פעמים "פארן". וכן לפירוש התרגום שפירש "חצירות" היינו 'דארגיזו בחצירות על בשרא', אף על גב דבקברות התאוה היה (במדבר י"א, ד'-ל"ד), אלא שזכר המקום הסמוך לחטא, כדכתיב (ר' במדבר יא, לה) "מקברות התאוה נסעו חצירות":
[ט] היה לכם ללמוד וכו'. קאי זה על המרגלים, שדברו במקום, ולא למדו מוסר ממרים, שדברה באחיה ולקתה בצרעת (במדבר י"ב, א'-י'). ומה שדברו המרגלים על הקדוש ברוך הוא, היינו "כי חזק הוא ממנו" (במדבר י"ג, ל"א), כביכול אין הקב"ה יכול להוציאם משם (רש"י שם). ואם תאמר, אם כן למה לי "וחצירות", והרי כבר כתיב "בין פארן". יש לתרץ, כי לכך כתיב "וחצירות" שזה עבירה בפני עצמה, שמי שיודע דבר ורואה, ואינו לוקח מוסר, הוא עבירה בפני עצמה. לכך חלק הכתוב לשנים. אי נמי, דשלוח מרגלים, שלא האמינו בהקדוש ברוך הוא - לחוד, ומה שהוציאו דבה - לחוד, ואם כן הם שני עבירות; האחת שילוח מרגלים, שהיה להם להאמין בקדוש ברוך הוא שהארץ טובה היא, ואחר כך הוציאו דבה (כ"ה ברא"ם):
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל – אִלּוּ הוֹכִיחַ מִקְצָתָן, הָיוּ אֵלּוּ שֶׁבַּשּׁוּק אוֹמְרִים: אַתֶּם הֱיִיתֶם שׁוֹמְעִים מִבֶּן עַמְרָם, וְלֹא הֲשִׁיבוֹתֶם דָּבָר מִכָּךְ וְכָךְ? אִלּוּ הָיִינוּ שָׁם, הָיִינוּ מְשִׁיבִין אוֹתוֹ. לְכָךְ כִּנְּסָם כֻּלָּם וְאָמַר לָהֶם: הֲרֵי כֻּלְּכֶם כָּאן; כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ תְּשׁוּבָה, יָשִׁיב (ספרי שם).
בַּמִּדְבָּר – לֹא בַּמִּדְבָּר הָיוּ, אֶלָּא בְּעַרְבוֹת מוֹאָב; וּמַהוּ בַּמִּדְבָּר? אֶלָּא בִּשְׁבִיל מַה שֶּׁהִכְעִיסוּהוּ בַּמִּדְבָּר, שֶׁאָמְרוּ: "מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ" וְגוֹמֵר (שמות טז,ג; ספרי שם).
בָּעֲרָבָה – בִּשְׁבִיל הָעֲרָבָה, שֶׁחָטְאוּ בְּבַעַל פְּעוֹר בַּשִּׁטִּים בְּעַרְבוֹת מוֹאָב (ספרי שם).
מוֹל סוּף – עַל מַה שֶּׁהִמְרוּ בְּיַם סוּף, בְּבוֹאָם לְיַם סוּף, שֶׁאָמְרוּ: "הֲמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם" (שמות יד,יא); וְכֵן בְּנָסְעָם מִתּוֹךְ הַיָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיַּמְרוּ עַל יָם בְּיַם סוּף" (תהלים קו,ז), כִּדְאִיתָא בַּעֲרָכִין (דף ט"ו ע"א).
בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן – אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: חָזַרְנוּ עַל כָּל הַמִּקְרָא, וְלֹא מָצִינוּ מָקוֹם שֶׁשְּׁמוֹ תֹּפֶל וְלָבָן. אֶלָּא הוֹכִיחָן עַל הַדְּבָרִים שֶׁתָּפְלוּ עַל הַמָּן, שֶׁהוּא לָבָן, וְאָמְרוּ: "וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל" (במדבר כא,ה; ספרי שם), וְעַל מַה שֶּׁעָשׂוּ בְּמִדְבַּר פָּארָן, עַל יְדֵי הַמְּרַגְּלִים (תרגום יונתן; אבדר"נ לד:א; ד"ר כי"מ).
וַחֲצֵרֹת – בְּמַחֲלֻקְתּוֹ שֶׁל קֹרַח (ד"ר כי"מ; פס"ז). דָּבָר אַחֵר, אָמַר לָהֶם: הָיָה לָכֶם לִלְמוֹד מִמַּה שֶּׁעָשִׂיתִי לְמִרְיָם בַּחֲצֵרוֹת בִּשְׁבִיל לָשׁוֹן הָרָע, וְאַתֶּם נִדְבַּרְתֶּם בַּמָּקוֹם (ספרי שם).
וְדִי זָהָב – הוֹכִיחָן עַל הָעֵגֶל שֶׁעָשׂוּ בִּשְׁבִיל רֹב זָהָב שֶׁהָיָה לָהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְכֶסֶף הִרְבֵּיתִי לָהּ וְזָהָב עָשׂוּ לַבָּעַל" (הושע ב,י; אונקלוס; ספרי שם; ברכות ל"ב ע"א).
רשב"ם
הואיל משה וגו': בעבר הירדן, ובאיזה עבר הירדן במדבר באותו עבר הירדן שהוא לצד מדבר שהיו בו ישראל מ' שנה שהוא קרוי עבר הירדן ליושבים בארץ ישראל, ולא בעבר הירדן שהוא לצד ירושלם שגם הוא קרוי עבר הירדן להולכי מדבר שהיו בו ישראל:
בערבה: כלומר באיזה מקום במדבר, באותו מדבר שבערבות מואב:
מול סוף: שים סוף מתחיל ממזרח ארץ ישראל שנאמר ושתי את גבלך מים סוף ועד ים פלשתים וגו', כלומר ממזרח ועד מערב והוא ים המלח שכתוב בגבול קרן מזרחית דרומית באלה מסעי, וגם בפרשת ואתחנן וכל הערבה עבר הירדן מזרחה ועד ים הערבה, וזהו ים סוף שאצל ערבות מואב:
בין פארן ובין תפל: כמו בין בית אל ובין העי:
ולבן וחצרות ודי זהב: הכל מקומות לפי פשוטו, ודי זהב כמו בת מי זהב שהוא שם לפי פשוטו:
רמב"ן
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
שלמה המלך ע"ה היה מוכיח לכל בני העולם והיה מזהיר לכל מי שראוי להוכיח שיוכיח אחריו וימלא מקומו, וממנו יראו וכן יעשו, ומפני שהנוכח נטה לתולדות האדמה כשעשה דבר שהוצרך לתוכחת, לכך אמר מוכיח אדם ולא אמר מוכיח איש. וידוע כי רוב התוכחות הוא להמון העם, והמון העם דעותיהם משתנות, ואלו היו דעותיהם מכוונות ושוות ומתאימות יחד היו נקראים יחידים לא המון, ולפי שדעותיהן משתנות וחלוקות זו מזו לכך אינן מקבלין תוכחת, כי הדבר האהוב לזה ישנא זה ומה שיערב לזה ינזק בו זה, וכן אמרו ז"ל אמר ר' טרפון תמה אני אם יש בדור מי שמקבל תוכחות, אומר לו טול קיסם מבין שניך יאמר לו טול קורה מבין עיניך, וכל אחד ואחד יאמר למוכיח טליתי טהורה משלך. ולכך אין המוכיח מקובל ומרוצה לכלם, כי קצת מהם ישנאוהו על שיודיע להם האמת במעשיהם, והמחליק להם לשון הוא המקובל והמרוצה אצלם ומוצא חן בעיניהם, וכמו שאמרו רז"ל האי צורבא מרבנן דרחמי ליה בני מאתא משום דלא מוכח להו במלי דשמיא. ועל כן אמר שלמה ע"ה בכאן מוכיח אדם אחרי חן ימצא ממחליק לשון, יאמר, המוכיח הבא אחרי והאוחז דרכי כאשר ידבר המוכיח קשות אע"פ שאינו מוצא חן בעיני הנוכח ימצא חן בעיני השם יתעלה כשיקבל התוכחת, כי דברי התוכחת כשהם קשים הם המביאין את האדם אל הצלחת הנפש שהוא מציאות החן בעיני השם יתעלה כשיקבל התוכחת, ואם המוכיח יחליק לשון לנוכח ויודה על דבריו ומעשיו הרעים, הנה הוא מחזק את ידיו והנוכח אינו מוצא חן בזה כי יאבד את נפשו. וכן מצינו בישראל שהיו נוכחים מפי משה רבינו ע"ה והיו מעלין חן לפני הקב"ה לרוב תוכחותיו של משה שהיה מוכיחם תמיד בדברים קשים, כמו שמצינו במי מריבת קדש שאמר להם (במדבר כ) שמעו נא המורים, וכן בענין המן שאמר להם (שמות טז) ונחנו מה כי תלינו עלינו.
ובמדרש מוכיח אדם אחרי חן ימצא ממחליק לשון, מוכיח זה משה, אדם אלו ישראל, שנאמר (יחזקאל לד) ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם, הוכיחן להביאם אחריו, לפיכך חן ימצא, שנאמר (שמות לג) כי מצאת חן בעיני, ממחליק לשון זה בלעם, שהחליק בלשונו לישראל בברכות שהרבה להם וגבה לבם ונפלו בשטים כ"ד אלף, ועל זה נאמר (משלי כז) נאמנים פצעי אוהב ונעתרות נשיקות שונא, כי כל מה שהיו ישראל מרבים לחטוא היה משה מרבה להוכיחם ומתפלל עליהם עד שהיו מתרצין אצל הקב"ה והיו מוצאין חן בעיניו. וכן מצינו עוד שהוכיחם בעבר הירדן ודבר אתם קשות והיה מגלגל להם בתוך דבריו קצת עבירות שעשאום כבר, והיה מזכיר להם בשמם המקומות שחטאו בהם להקב"ה, והם ערבות מואב בשטים ובים סוף ובמדבר פארן ומעשה העגל וכיוצא בהן, וזהו שכתוב.
אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן במדבר בערבה מול סוף בין פארן ובין תפל ולבן וחצרות ודי זהב. במדבר, הוכיחן על מה שעשו במדבר שנאמר (תהלים עח) כמה ימרוהו במדבר יעציבוהו בישימון. בערבה, פירש רש"י בשביל הערבה שחטאו בבעל פעור בשטים בערבות מואב. מול סוף, בשביל מה שאמרו בים סוף (שמות יד) המבלי אין קברים במצרים, וכן בנסעם מים סוף שנאמר (תהלים קו) וימרו על ים בים סוף. בין פארן, על מה שעשו בפארן על ידי המרגלים. ובין תפל ולבן, הוכיחן על דברי תפלות שהוציאו על המן שהיה לבן שאמרו (במדבר כא) ונפשנו קצה בלחם הקלוקל. וחצרות, זהו מחלקותו של קרח ודבתה של מרים. ודי זהב, הוכיחן על העגל שעשו להם בשביל די זהב שהיה להם שנאמר (הושע ב) וכסף הרביתי להם וזהב עשו לבעל, עד כאן.
ובאלה הדברים רבה דרשו ודי זהב, מהו ודי זהב, אמרו יכול הוא לברוא עולם בששה ימים ולפרוש אותו לארבע רוחותיו וליתן לנו עשרת הדברות, זהו וד"י זהב, עד כאן. הנה המלות הללו כלן תוכחותיו של משה בחטאות של ישראל כי אינם מקומות המדבר, כי כבר יצאו מן המדבר ונכנסו בערבות מואב, גם לא מצינו תפל ולבן ודי זהב בכלל המסעות, וא"כ הכל נאמר על עניני עבירות והכעסות שהכעיסוהו ישראל במדבר לשעבר, וזהו דעת אונקלוס שפירש ענין המלות כן, כי משה סתם דבריו ולכבודן של ישראל הזכירן ברמז.
ומפני שהספר הזה הוא החמישי והאחרון לכל חומשי התורה על כן רציתי להשכילך בכאן סדור חמשה חומשי התורה למה נתיחדו זה אחר זה בסדור הזה שהם מסודרים בתורה, ודבר ידוע שאע"פ שהספרים חמשה לענין מכוון ורמוז בספר בראשית, הכל קשר אחד ובנין אחד, ומה שפתח תחלה בספר בראשית מפני שחדוש העולם הוא שרש האמונה ומתוך אמונת החדוש תתבאר ההשגחה, ומתוך ההשגחה יתבאר עונש ושכר, ולפי שהענינים האלה הם עקרי התורה לכך נתיחד ספר בראשית בחדוש עולם ובהשגחה על האדם שנמסרו בידו מצות עשה ומצות לא תעשה ולענין השכר כשהניחוהו בגן עדן ובענין העונש כשגרש אותו משם, גם ספור המבול מופת גדול ועדות ברורה על החדוש ועל ההשגחה ועל העונש והשכר, כי נח הצדיק ובניו נמלטו לזכותם ובני הדור נאבדו לענשם. ואחר ספר בראשית נתיחד ואלה שמות, שבו ספור האבות אברהם יצחק ויעקב שהחזיקו באמונה והיו שרש היחוד, ועל כן נסמכה יחד בראשית ואלה שמות, כי אמונת החדוש תביא האדם לאמונת היחוד. ואחריו ספר ויקרא שהוא ספור הקרבנות, וידוע כי עיקר היחוד הם הקרבנות שהם קרוב הכחות זה בזה עד הסבה הראשונה יתעלה, כי הצדיק ע"י הקרבן מיחד לאותו המחדש יתעלה. ואחר ספר ויקרא נתיחד ספר במדבר סיני שבו הספור בענין ארץ ישראל, ונסמכה זה לזה לבאר כי אין הקרבנות כי אם בארץ ישראל, כי תיכף שקבלו ישראל התורה בסיני היו ראוים להכנס לארץ ולולא חטא המרגלים שעכבם במדבר ארבעים שנה. ואחר ספר במדבר סיני נתיחד הספר הזה שהוא אלה הדברים, ולפי שאין עיקר ישובן של ישראל בא"י בשני המקדשים שעברו כי אם בגאולה אחרונה שאין אחריה גלות, לכך רצה לחתום בספר הזה שמדבר בסופו בגאולה אחרונה שהיא כענין חדוש העולם והוא תכלית בריאת העולם, מעין ספר בראשית שפתח בו על דרך נעוץ סופן בתחלתן בכל קשור חמשה חומשי תורה זה אחר זה, כי החדוש סבת היחוד, והיחוד ע"י הקרבנות, והקרבנות אין עקרן אלא בא"י, וישראל אין להם שלמות בכל הזמנים כי אם בגאולה אחרונה שאין אחריה גלות.
ויש לך להתבונן עוד למה התחיל הספר הזה במלת אלה ולא אמר ואלה הדברים כיון שהכל קשור אחד בוא"ו, אבל זה יורה כי הספר החמישי הזה אע"פ שהוא מיוחד עם הארבעה הראשונים והכל קשר אחד ובנין אחד, הנה הוא ענין בפני עצמו, כענין האתרוג שהוא מיוחד עם מיניו שאין מצותו אלא עמהם אבל הוא בפני עצמו שאין לאגדו באגד שלהם, וכן ה"א שניה שבשם שהיא מדת הדין רפה המיסרת לישראל על שבע עבירות, ולכך נקרא ספר החמישי הזה משנה תורה, לכך התחיל משה בדברי תוכחות לדבר עם ישראל קשות ומערב בתוך דבריו רכות, ועל כן הזכיר להם מהעבירות שבע ואלו הן, תלונות המדבר, וחטא פעור, והמרתם על ים סוף, וחטא המרגלים, ודבת המן, ומחלקותו של קרח, ועון העגל. והנה תפל ולבן דבר אחד הם, ועל כן הם שבעה, על שם שכתוב (ויקרא כו) ויספתי ליסרה אתכם שבע על חטאתיכם. ועל הטעם הזה ינהוג משה להזכיר תמיד בספר הזה ה' אלהינו ה' אלהיך מה שלא תמצא כן בשאר הספרים הקודמים, והכוונה על מדת הדין, ואב לכלן (דברים ד) כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא, ואמר אש אוכלה, כלומר ממה שראית בראש ההר, והבן זה.ספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •
דון יצחק אברבנאל
• לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק •
והנה ראתה התורה האלהית להקדי' אלה הפסוקי' בכאן קודם שיבאו דברי משה שהתחילו באמרו ה' אלקינו דבר אלינו בחורב לאמר וגו'. כדי להשיב על שני ספקות יקרות בדברי' שזכר כאן מהתוכחה ומביאור המצות. הא' בתוכחו'. במה שהרבה כאן משה להוכיח את ישראל על העונות שחטאו במדבר. ויראה שדברי התוכחה שזכר כאן לא נזכרו במקומן. ולא נאמרו בשעת המאורע הלא תראה בענין המרגלים שנזכרו כאן הדברי' שאמר משה לעם. ואמר אליהם לא תערצון וגו'. ה' אלהיכם ההולך לפניכם ובמדבר אשר ראית וגו'. ובדבר הזה אינכם מאמיני' וגו'. והדברים האלה כלם לא נזכרו בפ' שלח לך אנשים:
ואולי יחשוב חושב מפני זה שאדון הנביאי' בשעת המאורע לא דבר לעם הדברי' האלה כי ירא מפניהם. ואמר לבנים אשר קמו אחריהם אשר לא שמעו ואשר לא ראו אמתת המאורע אותה התוכחה הראויה לאבותיהם על כיוצא בזה נאמר אבות אכלו בוסר ושני בנים תקהינה. זהו הספק הנופל בדברי התוכחה:
אמנם בביאור המצות. כבר יפול בו ספק ג"כ איננו מועט. והוא שיראה שמשה רבינו ע"ה בזה הספר הזהיר על מצות מחודשות לא נאמרו עדיין אל ישראל. וזה ממה שיסבב מיעוט האמנה וחסרון בדבריו חלילה לחשוב שהוא יחדשם מעצמו אחרי שלא נאמרו במה שעבר עם שאר המצות שנתן הקב"ה לעמו. כי איך נאמר שקבל משה המצות ההן בסיני. ושתק ולא אמרם לעם עד עתה:
הנה להתיר הספקות האלה. צוה הש"י למשה שיכתוב בראש דבריו הפסוקים האלה אשר נאמרו בלשון נסתר. לפי שהוא עדות אלהי יעיד האמת במה שעבר ובמה שעתיד. ואמרו אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל וגו'. רוצה לומר התוכחות אשר יבאו בספר הזה. אל תחשוב שמשה חדשם עתה ושלא נאמרו אז לדור המדבר במקומם. אינו כן אבל הדברים עצמם עם היות שלא נכתבו במה שעבר הנה בלי ספק משה אמרם אל כל ישראל בשעת המאורעות באותם המקומות אשר קרו שם הדברים. והם בעבר הירדן רוצה לומר קודם שיעברו את הירדן בהיותם במדבר. בערבה. מול סוף ובפארן. ובין תפל. ולבן. וחצרות. ודי זהב. שהם המקומות שהכעיסו בהם ישראל את המקום יתברך. וא"כ לא חודשו דברי התוכחות האלה הנה אבל נאמרו כאן כמו שנאמרו אז בימים ההם עם היות שהתורה לא כתבם שמה כי תקצר כאן מה שהרחיבה במקום אחר. ולא נכתבו הדברים כלם יחד ולפי זה לא יהיה אמרו אלה הדברים על המצות. וגם לא כוון שבזכירת המקומות היה מוכיח לישראל על מה שעשו בהם כדברי המפרשים. כ"א להודיע שדברי התוכחות שיזכור בספר הזה כבר נאמרו במה שעבר במקומות הראויים אליה. והותר בזה הספק הראשון שהעירותי בפרשה:
ואמנם אמרו אחד עשר יום מחורב וגו' הוא להעיד אשר שיעור אותם המקומות אשר קרה בהם כל זה ואשר נאמר בהם כל התוכחות כלם הוא מהלך י"א יום שהוא מחורב עד קדש ברנע בתוך המרחק הזה. ובקדש עצמו קרו כל הדברים הנזכרים ונאמרו כלם אותם התוכחות וכאלו אמר שמחורב עד קדש בדרך שילך האדם בי"א יום בהר שעיר דבר משה כל התוכחות האלה. וכל זה להעיד כי בפניהם הוכיחם ולא ירא אותם. והותר בזה ג"כ הספק השני שרמזתי בפרשה:
ואחרי אשר העירה התורה בענין התוכחות בכל מה שראוי. הנה ראתה עוד להעיר על החשד אשר יפול בענין המצות. שיחשוב חושב שהם מחודשות כאן. ולזה אמר שלא יחשבו שבזה הספר באו מצות מחודשות כי כל המצות פרטיהן ודקדוקיהן נאמרו מסיני. כמו שבא בקבלתן ז"ל וכמו שהוא קבלן. כי אין ספק שאמרן לבני ישראל. כי לא יעלים קצתם ויזכור קצתם אחרי שכלם נאמרו אליו. אבל לפי שבאו שמה קצת המצות ההן בקוצר רב וברמיזות. לפי שבהיותו ע"ה חי הוא היה מספיק לבאר אליהם הסתרם מדי יום ביום כי יום ליום יביע אומר. וכמו שאמר כל הדבר הקשה יביאון אל משה. הנה עתה בראותו כי קרוב יום מותו וכי באו ימי השלום והפקודה. הוצרך לבאר במצות דברים אשר לא התבארו בהם עדנה. וזש"ה ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חדש באחד לחדש דבר משה אל כל ישראל ככל אשר צוה ה' אותו אליהם. ואין הכונה בזה שבאותו יום דבר משה אל כל ישראל כל המצות כי אם שנדע באמת שכל המצות שבתורה כלם נאמרו מפי מרע"ה לישראל עד היום ההוא רוצה לומר יום אחד לחדש עשתי עשר בשנת הארבעים כי כמו שהוא ע"ה קבלם ככה אמר לישראל. וא"כ בשנת הארבעים באותו יום כבר דבר משה אל כל ישראל כל המצות שנצטוו מהאל ית'. וא"כ אין בכאן מצות מחודשות כיון שכלם נאמרו לישראל במה שעבר עד אותו יום איש לא נעדר. ואמר ככל אשר צוה ה' אותו אליהם בכ"ף הדמיון. ולא אמר כל אשר צוה להעיר שכל המצות דבר אליהם. עם היות שנשארו דקדוקים ופרטים לא נתבארו אליהם והם אשר הוצרך עתה לבאר. ולזה אמר ככל אשר צוה ה' לאמר שלא אמר כלו בסוף. כי אם קרוב למה שיצוהו האל יתברך. ולפי שיאמר אומר אם משה כבר אמר לישראל כל המצות א"כ מה ראה לשנותם הנה. מפני זה אמר עוד שעם היות שכל המצות שנאמרו למשה כלם נאמרו לישראל עד אותו היום הנה להיות קצתם בקצור גדול הוצרך לבארם מחמת מיתתו. לפי שאחר מיתתו לא ישאר מבאר התורה ומגיד תעלומותיה. כמו שאמרו במסכת תמורה בפרק יש בקרבנות. שלשת אלפים הלכות נשתכחו בימי אבלו של משה אמרו לו ליהושע שאל אמר להם לא בשמים היא וגומר. וזש"ה אחרי הכותו את סיחון וגו'. בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה באר את התורה וגו'. ירצה בזה שמשה ראה שני סימני' יורו על מיתתו ולכן נזדרז לבאר את התורה. הא' הוא כבוש ארץ סיחון ועוג וידע שזה יעשה על ידו ושמיד יאסף אל עמיו. הב' שהיו כבר בעבר הירדן סמוכים לזמן ההעברה והש"י אמר לו אל מעבור את הירדן הזה. ולכן בהיותו בארץ מואב ששם תהיה קבורתו כיון שראה שכבר כבש סיחון ועוג שהיו קרובים לעבור את הירדן הואיל ורצה משה לבאר התורה והמצות והחקים והמשפטים להיותו קרוב למות הנה בזה נשלמה ההקדמה שראתה החכמה האלהית להקדי' לדברי מרע"ה להסיר החשד והספק אשר היה אפשר שיקרה בדבריו שיזכור בתוכחה ובמצות. והתבארו עם זה הפסוקים באופן מתישב על הלב והיותם הקדמה לכל הספר והותר עם זה ג"כ הספק השלישי שהעירותי בפרשה. ובאלה הדברים רבה דרשו הפסוקים באופנים מתחלפים ומכללם אמרו שאלה הדברים מלשון דבורה. מה דבורה כיון שהיא נותנת עוקצה היא מתה כך מרע"ה כיון שהוכיח את ישראל נסתלק מן העולם. והוא דרש נאה:כלי יקר
• לפירוש "כלי יקר" על כל הפרק •
והנה קרוב לשמוע שבכ"מ שמזכיר בני ישראל, הוא מדבר בכלל ההמון עם כי כולם בני ישראל המה, אבל במקום שמזכיר ישראל הוא מדבר עם הגדולים שבישראל אשר כל אחד בשם ישראל סבא יכונה ודומה לו. ולפי שגדולי ישראל עליהם מוטל להוכיח את העם ואם לא יוכיחום אזי אשמת העם תלויה בהם ע"כ זרזם משה ע"ז, יען שאין להם מקום לפטור מן העונש באמרם שגלוי לנו שאין התוכחה מועלת כי לא תועיל התוכחה לעם קשה עורף, לפי שאם לפניו ית' גלוי לפניהם מי גלוי. וכן האשימם הנביא באמרו (ירמיה ב, ח) ואחרי לא יועילו הלכו. שתלו העדר התוכחה בטענת שלא יועיל להם כי לא אבו שמוע, וזה באמת אינו טענה כי עכ"פ המוכיח יעשה את שלו. ומ"מ למד אותם דרך התוכחה כי כל מוכיח הרוצה שיהיו דבריו נשמעים ולא יבעטו בתוכחתו אז יוכיחם ברמז ולא בפירוש באופן שלא יבין דבריו כ"א זה המרגיש בעצמו כי הוא זה האיש, אבל בתוכחת מגולה מסתמא יבעט. לכך אמר הקב"ה למשה שיקרא התורה הזאת המה הדברי מוסר שבפר' זו והמה נגד כל ישראל, כי כל תוכחה היא דברים קשים המתנגדים אל כל ישראל, ויקרא אותם באזניהם, היינו ברמז שדומה למדבר בלחישה באופן שלא יכנס כ"א באזני זה היודע בעצמו שהוא חייב בדבר וזהו הרמז באלה הדברים אשר דבר משה אל כל הגדולים אשר בשם ישראל יכונו, ומה דבר להם היינו במדבר בערבה וגו' ר"ל ממני תראו וכן תעשו להוכיח ברמז כי זה סבה גדולה לקבלת התוכחה.
וי"א כי דווקא אל הגדולים שקרא ישראל דבר ברמז מחמת הכבוד, אבל בסמוך נאמר דבר משה אל בני ישראל. דהיינו ההמון עם ולהם לא חלק כבוד אלא בפירוש אמר להם מעשה המרגלים והעגל, ואע"פ שהגדולים מסתמא לא נאשמו בכל הדברים אשר דבר ברמז מ"מ מאחר שלא הוכיחום תלה האשמה בהם ברמז. ונ"ל ליישב בזה מה שהקשו המפרשים למה לא נאמר ויהי בארבעים שנה בתחילת הפר'. לפי שעיקר טעם של הודעת זמן זה טעמו להודיע שהתוכחה טובה להיות סמוך למיתה כדי שלא יהיה מוכיחו וחוזר ומוכיחו, ר"ל שמא היום או מחר יהיה לו מקום לומר אל המוכיחו טול קורה כו' (ערכין טז, ב) ודבר רע כזה אם הוא אפשרי להמצא אצל כלל ההמון עם, מ"מ כל איש חיל רב פעלים בל ישא על שפתיו דבור כזה. לפיכך תוכחה ראשונה שהיתה אל הגדולים לבד לא הוצרך לכתוב זמן זה כי אפילו בשאר זמנים תוכחה להם טובה כי לא יבעט לומר טול קורה כ"א העצב נבזה האחוז בחבלי בוז, וכל איש ירא אלהים לא ישמע על פיו דבור כזה, ועוד שדווקא התוכחות שנאמרו בפירוש מן ויהי בארבעים שנה וגו' והלאה בהם יש לחוש שלא יהא מוכיחו וחוזר ומוכיחו לאמר טול קורה כו', אבל תוכחה ראשונה זו האמורה ברמז אין לחוש לזה כי כל אחד יכול לעשות את עצמו כלא יודע.
ד"א תוכחה ראשונה לפי שמשה מעצמו אמרם ע"כ הזכירה ברמז, כי היה ירא פן יכוה בגחלתן כאשר קרה לו כשאמר שמעו נא המורים (במדבר כ, י) אבל בסמוך נאמר דבר משה אל בני ישראל ככל אשר צוה ה' אותו אליהם הוצרך לומר דברים כהווייתן.
בין פארן ובין תופל. לשון בין ובין אין לו שחר וישוב כלל לפירוש רש"י, ועוד קשה למה לא הזכיר לפחות ברמז ענין מי מריבה כמ"ש (תהלים קו, לב) ויקציפו על מי מריבה וירע למשה בעבורם א"כ הם היו מקציפים לה' ולמה לא זכרו משה בכלל כל הכעסים שהכעיסו אלא ודאי שרמז להם בלשון בין ובין כי בפארן היה מעשה המרגלים ותופל ענינו שתפלו על המן ואמרו ונפשינו קצה בלחם הקלוקל (במדבר כא, ה) וביני ביני קרה ענין מי מריבה ואע"פ שמחלוקתו של קרח נכתב אחר מעשה מרגלים מ"מ קדם לו שהרי רש"י פירש וחצירות זה מחלוקתו של קרח שהיה בחצירות וכתיב (במדבר יב, טז) ויסעו מחצירות ויחנו במדבר פארן. ומשם נשתלחו המרגלים ש"מ שבין מעשה מרגלים שבפארן ובין מעשה תופל לא היה בידם כי אם מה שהקציפו על מי מריבה כאלו אמר זכרו המעשה שעשיתם בין ב' גבולים אלו, וזהו רמז תוך רמז לפי שגם משה חטא בזה והיה מתירא פן יאמרו לו טול קורה כו' על כן הבליע חטא זה בקודם ובמאוחר כי מהם לקח ראיה שהמה היו סבה, ועיקר החטא תלוי בכם כי ראו מה שעשיתם בפארן שאמרתם נתנה ראש ונשובה מצרימה, (שם יד, ד) וכן בתופל אמרתם למה העליתנו ממצרים. (שם כא, ה) וכן במי מריבה אמרתם ולמה העליתני ממצרים (שם כ, ה). מזה ראיה שכל עבירה גוררת עבירה בכיוצא בה והקודם והמאוחר מורה שגם חטא זה שנעשה ביני ביני יש לתלות בכם ולא בי.
בין פארן ובין תופל. לשון בין ובין מקום אתי להוסיף שנית ידי ולפרשו על מה דביני ביני בין י"ז בתמוז לט' באב, כי פארן היינו מעשה מרגלים אשר בו בכו בכיה של חנם והוקבע בכיה לדורות בליל תשעה באב, ותופל היינו העגל אשר עשו, כי מה שפירש"י שתפלו על המן אין לו דמיון במקרא ויותר היה נכון אם היה רש"י מפרשו מלשון היאכל תפל מבלי מלח (איוב ו, ו) כי כל דבר שאין בו טעם נקרא תפל וזה היה מסכים לדברי רש"י. אבל לפי דרכנו קרוב לשמוע שמעשה העגל רמז בתפל, כי מצינו לשון זה בע"ז בכמה מקומות, בירמיה כתיב (ירמיה כג, יג) ובנביאי שומרון ראיתי תפלה הנבאו בבעל וגו'. וכתיב (איכה ב, יד) נביאיך חזו לך שוא ותפל וגו'. וכן יחזקאל קרא אותם טחי תפל (יחזקאל יג, יא) וכן אמרו עושי העגל אלה אלהיך ישראל. (שמות לב, ד) ובזה נתנו תפלה לאלהים וזה היה בי"ז בתמוז ובו ביום נשתברו הלוחות, ובקיעת אבנים אלו הוקבע לדורות כי בי"ז בתמוז הובקעה חומת העיר ואבניה ובין ב' גבולים אלו ישראל רובץ בין המשפתים וזהו לשון בין ובין הנאמר כאן וכמ"ש (איכה א, ג) כל רודפיה השיגוה בין המצרים. כי בין חטא העגל ובין חטא המרגלים כרע רבץ ודוחו לא יוכלו קום כי בדרך הטבע אין הצלה מפני עקת אויב כ"א באחד משני דרכים או בשניהם כאחד, הן מצד השגחת הש"י המציל לכל הדבקים בו אף אם אינן עצומים בטבע מ"מ כשהן מקיימין ואהבת את ה' אלהיך. הגורם הדביקות בהש"י אז הוא מציל לכל הדבקים בו, הן מצד הטבע כשהן מקיימין ואהבת לרעך כמוך. אז איש את רעהו יעזורו אף אם הם חוטאים וסר ה' מעליהם מ"מ יש להם קצת תקוה בדרך הטבע אם לא תתנגד להם המערכה.
ובב' זמנים אלו אבדו ישראל שניהם כאחד, וא"כ אל מי ינוסו לעזרה, כי בי"ז בתמוז שעשו העגל בו ביום נזורו אחור ופנו אל הש"י עורף ולא פנים בחודש שמזלו סרטן שדרכו לילך לאחוריו כך נזורו אחור ואז אבדו ההצלה הבאה מפאת ההשגחה. ובט"ב היה מעשה המרגלים בו ביום נולדה מדת שנאת חנם בישראל כמ"ש (דברים א, כז) ותאמרו בשנאת ה' אותנו הוציאנו וגו' פירש"י מה דבלבך על רחמך מה דבלביה עליך. (ילקו"ש דברים תתה.) כי המה סברו מאחר שכל אחד מהם שונא את חבירו כך מסתמא שונא אותם גם הקב"ה, ועוד מאחר שטעו לומר שהקב"ה שונא אותם בחנם א"כ ודאי טבע הענין מחייב זה שכל אחד ישנא את חבירו, ותהר צרה זו ותלד מדה רעה זו אשר החריבה בית ראשון ושני, כי בבית ראשון היה שנאת חנם בין נשיאי ישראל, ובבית שני פשתה הנגע בין כל ישראל כדאיתא ביומא (דף ט:) וזה היה בחודש אב שמזלו אריה כי כל אחד דמיונו כאריה יכסוף לטרוף את חבירו ואז אבדו גם ההצלה הטבעית כי אם אין אהבה ביניהם ואין אחד סומך ועוזר לחבירו מי יקום יעקב כי קטן ודל הוא (עמוס ז, ב) נמצא שבין גבולים אלו נתפרדה החבילה מכל וכל כי סרו מהר מן ה', וסרו גם איש מעל אחיו, ונמצא שי"ז בתמוז וט' באב גדר מזה וגדר מזה ואין דרך לנטות ימין ושמאל לפיכך כל רודפיה השיגוה בין המצרים. כל משמע אפילו רודף כל דהו חלוש יוכל להם כי בזמן אחד נאצו את קדוש ישראל חללו קדושת ישראל התלוי באחדות האומה, ובזמן שני נזורו אחור מן השכינה ואל מי ינוסו לעזרה.
ע"כ אמר משה בתוכחה זו, ראו כי אתם עומדים בין שני גבולים אלו בין המצרים מצד מעשה פארן ומעשה תופל וכדי לזרזם על התשובה אמר כן כי אם לא ישובו אז מעשה של פארן יקבע להם בכיה לדורות כי בו מאסו בארץ הקדושה על כן יהיה דינם לגלות ממנה כאשר באמת גלו בט' באב. ובמעשה תופל יסבבו בקיעת העיר בי"ז בתמוז וביני ביני ירבצו בין המשפתים ואויב כל דהו ירדפם. ולפירוש זה צריכין אנו לומר שמלת ולבן רמז על שחלקו על המן שהיה לבן כפירוש רש"י ודי זהב רמז לחטא בני גד וראובן שהיה ממונם חביב עליהם יותר מגופם אע"פ שהיה להם די.
ובחבורי עיר גבורים פרשנו על צד הרמז, פסוק אחד עשר יום מחורב. על י"א יום שמתאבלים על חורבן בהמ"ק בשנה, והיינו ט' ימים של חודש אב וי"ז בתמוז וי' בטבת. ויען כי הוא רחוק מפשוטו קצרנו בזה אבל לשון בין ובין סובל פירוש זה אף בדרך פשוטו.אור החיים
• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק •
עוד ירצה להגיד הכתוב שכל מ' שנה שהיה משה רועה ישראל במדבר לא דבר להם קשות זולת אלה הדברים הוא שדבר קשות, והגם שמצינו שאמר להם (במדבר כ', י') שמעו נא המורים, לא אמר דבר זה לכללות ישראל אלא לחלק א' שהיו מורים הוראה, וכן אמרו בספר הזוהר, אבל לכל ישראל לא דיבר קשות זולת אלה, והוא מה שדקדק לומר אל כל ישראל פירוש אל כולם הוא שלא דבר קשות אלא אלה אבל לקצתן ימצא שדבר קשות חוץ מאלה:
עוד ירצה לרמוז חשבון ימים אשר הוכיח לישראל שהם במספר אלה, וכן מוכיחים הכתובים כי בא' לחודש שבט התחיל לדבר אליהם דכתיב בעשתי עשר חודש בא' לחודש והוא נצפן בז' באדר (קידושין דף לח.) הרי ל"ו כמספר אלה שבהם דבר הדברים של התוכחות האמורים בענין.
עוד ירמוז על דרך מה שאמרו בגמ' (יומא דף יט:) אמר רבא ודברת בם ולא בדברים בטלים ע"כ, מכאן שאסור לדבר זולת בדברי תורה ויראה, והודיע הכתוב כי משה רבינו ע"ה אלה הם הדברים אשר דבר כל ימיו מעצמו לבד הדברים אשר צוה מה' לדברם, הא למדת שקיים ודברת בם, ודבריו אלה כל רואה יעיד כי כולן דברי תורה וחכמה ומוסר.
עוד ירמוז על זה הדרך אלה פסל כל הדברים חוץ מאלה שאין מדריגה שוה לדברים אלו, ונתן הכתוב טעם מעלתם, א' אשר דבר משה מצד מעלת המדבר שאין כמוהו עליון כמו שהעיד ה' לב' אחיו ככתוב בתורה (במדבר י"ב, ח'), ב' אל כל ישראל מצד מעלת הנדבר אליו אומה שלמה:
ורמז עוד באומרו אל כל ישראל פי' לא לישראל שהיו נמצאים נגלים שם בדור ההוא לבד היו הדברים אלא לכל ישראל אשר שם היו ואשר עתידין להיות, כי תורה שם משה בדבריו עליונים אלו ועל כל ישראל לקיים כל דבר הכתוב בדברים אלה, הרי שאין דברים בעולם במדרגה שוה לדברים אלו, והוא מאמר אלה הדברים פי' ואין דומה להם:
אשר דבר משה. פי' לפי שמצינו שהוכיח ישראל על מה שהמרו על ים בים סוף ויאמר האומר והלא אותם שהמרו על ים סוף כבר מתו ונשלמו בט"ו באב של שנת המ' (פתיחתא איכה רבתי) קודם מאמר זה של משה ואם כן אלה הצאן מה עשו שמוכיחם, לזה אמר אשר דבר משה פי' אם היו הדברים מפי ה' אין מקום לדבר להם קשות, אבל משה הוא המדבר ויכול ליסר גם אותם שהיו אז פחות מבן עשרים שלא נגזרה גזירה כי בית דין של מטה מענישין מבן י"ג, וכנגד אותן שהיו בן י"ג בים סוף הוא שדבר משה קשות:
אל כל ישראל. טעם אומרו אל כל ישראל, לפי שבדברי משה יש ב' ענינים, א' שהחזיר להם התורה, ב' שהוכיחם על מה שכבר עשו, ולכל א' צריכין הדברים להיות לכולן, לענין חזרת התורה כלומר טעם שהוצרך להחזיר להם הדברים משום שחש לאיזה אדם בישראל ששכח איזו מצוה ממצות ה' ואין מציאות להשיג דעת בעל השגיון מי הוא והשגיון מה הוא, לזה קבץ כולן והחזיר להם התורה שבאמצעות כן יהיה ביד כל א' מחסורו, גם לענין התוכחה אם יוכיח מקצתן יש להם להתרעם מה נשתנו אלו מאלו. עוד אפשר שכלל במאמר אל כל ישראל גם לאותן שכבר מתו שבתוכחותיו דבר על הראשונים ועל האחרונים על דרך אומרו (ישעי', מג) אביך הראשון חטא:
בעבר הירדן. נתעכב מלהוכיחם עד שהיו בעבר הירדן, שראו שהגיעו למחוז חפצם שאז יקבלו מוסרו ולא מקודם שהיו מרוחקי התקוה ונפשם קצרה ולא יטו אזנם להשכיל בתוכחותיו. ואומרו במדבר בערבה וגו' רבותינו ז"ל דרשו (ספרי) שהוכיחם על מה שעשו במדבר וגו', ואפשר לפרש כל הכתוב דרך רמז באופן אחר, והוא כי במקרא מועט למד משה כללות יראת ה' ומדות ההגונות הצריכין להולכים בתורת ה' והם מדות תשעה:
הא') שיהיה לוקח מדתו של אברהם דכתיב (בראשית י"ד, י"ג) לאברם העברי, והוא מה שרמז באומרו בעבר:
ב') שיהיה מרדות בלבו תמיד כאומרם ז"ל (ברכות ז') טובה מרדות אחת בלבו של אדם ממאה מלקיות, והוא מה שרמז באומרו הירדן:
ג') מדת הענוה כאומרם ז"ל (עירובין נד) לעולם ישים אדם עצמו כמדבר, ועיין מה שפירשתי בפרשת יתרו בפסוק ויסעו מרפידים (שמות י"ט, ב'), והוא מה שרמז באומרו במדבר:
ד') שתהיה הענוה בדרך הנאות לא בדרך הפחיתות הנמאס, כמו שכתב הרמב"ם בהלכות דעות (פ"ה), עוד תנאי הענוה שלא ישתמש בה להרחיק תוכחות על עון אם יראה איש עובר פי ה' ויאמר מי אני ומי ביתי להוכיח אנשים גדולים אלא צריך להוכיח לצד חיוב בערבות, והוא מה שרמז באומרו בערבה, כלל ב' דברים, א' שתהיה הענוה עריבה על דרך אומרו (משלי, ג) ומצא חן ושכל טוב וגו', ב' חיוב הערבות שיצטרך להוכיח על עון לקטון וגדול ולא ישתמש בענוה בענין זה:
ה') מאמר התנא (אבות פ"ג) הסתכל בשלשה דברים וכו' ולאן אתה הולך וכו' ולפני מי אתה עתיד וכו' וכן אמר התנא (שם פ"ב) שוב יום אחד כו' ופי' שם שהכונה היא שיזכור תמיד יום מותו ושכל יום הוא זמן גבול המיתה, והוא מה שרמז באומרו מול סוף שיהיה למול עיניו סוף אדם ותכליתו:
ו') מאמר החסידים (חובת הלבבות שער הפרישות שער ט') וז"ל הפרוש צהלתו בפניו ודאגתו בלבו, והוא מה שרמז באומרו בין פארן ובין תופל, כנגד צהלתו בפניו אמר בין פארן לשון פאר הפך עצבון שהוא פנים רעות, וכנגד עצבון הלב אמר ובין תופל שלא יהיה לבו ערב עליו ויתעצב אל לבו מפחד שמא עבר את פי ה' בלא ידיעה בגדולות או בקטנות, או שמא מיעט בעבודה ממה שצריך עשות:
ז') שיהיה לו לב טהור ונקי כדרך שהתפלל דוד (תהלים, נא) לב טהור ברא לי וגו', וירחיק ממנו שנאת הבריות והקנאה ותחרות והמשטמה, והוא מה שרמז באומרו ולבן שיהיה לו לב טהור שיתיחס לטהרה כינוי זה של לבן:
ח') תלמוד תורה בקביעות כיעקב אבינו דכתיב (בראשית כ"ה, כ"ז) יושב אהלים לא ללמוד עראי, והוא אומרו וחצרות הם חצרות ה' שהם בתי מדרשות:
ט') שלא יהיה להוט אחר דברים הנדמים לאהוב הון עולם הזה, שכל ההולך אחר תאות לבו בטל הוא מעבודת ה', וצריך האדם להסתפק בהכרחי, והוא מה שרמז באומרו ודי זהב שיאמר לזהב די. או ירצה על זה הדרך שכל מה שיהיה לו יהיה בעיניו דבר מספיק כאילו יש לו כל זהב, והוא על דרך אומרו (אבות פ"ד) איזהו עשיר השמח בחלקו, ובזה יטה לבבו לעבודה העליונה היא עבודת ה' אלהים חיים:מדרש ספרי
• לפירוש "מדרש ספרי" על כל הפרק •
כיוצא בו אתה אומר עמוס א דברי עמוס אשר היה בנוקדים מתקוע אשר חזה על ירושלים. וכי לא נתנבא עמוס אלא אלו בלבד? והלא מכל חביריו נתנבא! ומה ת"ל דברי עמוס? - שהיו דברי תוכחות, שנאמר עמוס ד שמעו הדבר הזה פרות הבשן אשר בהר שומרון - אלו בתי דינים שלהם.
כיוצא בו אתה אומר ירמיהו ל ואלה הדברים אשר דבר ירמיה על ישראל ועל יהודה. וכי לא נתנבא ירמיה אלא אלו בלבד? והלא ב' ספרים כתב ירמיהו, שנאמר ירמיהו נא עד הנה דברי ירמיהו! ומה ת"ל אלה הדברים? - אלא מלמד שהיו דברי תוכחות, שנאמר ירמיהו ל קול חרדה שמענו פחד ואין שלום, שאלו נא וראו אם יולד זכר, מדוע ראיתי כל גבר ידיו על חלציו כיולדה, הוי כי היום ההוא עת צרה ליעקב וממנה יושע.
כיוצא בו אתה אומר שמואל ב כג ואלה דברי דוד האחרונים, מלמד שהם דברי תוכחות. וכי לא נתנבא אלא אלו בלבד? והלא כבר נאמר שמואל ב כג רוח ה' דבר בי ומלתו על לשוני! ומה ת"ל ואלה דברי דוד האחרונים? - מלמד שהם דברי תוכחות. ומנין שהיו דברי תוכחות? שנאמר שמואל ב כג ובליעל כקוץ מונד כולהם.
כיוצא בו אתה אומה קהלת א דברי קהלת בן דוד מלך בירושלים. וכי לא נתנבא שלמה אלא אלו בלבד? והלא כבר נאמר וזרח השמש ובא השמש. הולך אל דרום וסובב אל צפון. זהו מזרח ומערב ואומר כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא. כינה הרשעים בחמה ולבנה ובים, שאין להם מתן שכר:
אל כל ישראל. אלו הוכיח מקצתם - הרי אלו שבשוק היו אומרים: כך הייתם שומעים מבן עמרם, ולא הייתם משיבים לו דבר כך וכך? אם היינו יושבים שם היינו משיבים לו ד' וה' פעמים על כל דבר ודבר.
ד"א מגיד שכנסן משה מגדולם ועד קטנם, ואמר להם כל מי שיש לו תשובה יבוא ויאמר.
ד"א על כל בני ישראל - מלמד שהיו כולם בעלי תוכחה, ויכולים לעמוד בתוכחות. אמר רבי טרפון: העבודה! אם יש בדור הזה מי שיכול לקבל תוכחה! אמר רבי עקיבא: העבודה! אם יש בדור הזה יודע היאך מוכיחים! אמר ר' יוחנן מעידני עלי שמים וארץ, שיותר מחמשה פעמים נתקנתר עלי רבי עקיבא לפני רבן גמליאל ביבנה, שהייתי קובלני עליו והיה מקנתרו, ויודע אני בו שהיה מוסיף בי אהבה, לקיים מה שנאמר משלי ט אל תוכח לץ פן ישנאך, הוכח לחכם ויאהבך:
בעבר הירדן. מלמד שהוכיחם על מה שעשו בעבר הירדן:
במדבר. מלמד שהוכיחם על מה שעשו במדבר, מלמד שהיו נוטלים בניהם ובנותיהם קטנים וזורקים לתוך חיקו של משה, ואומרים לו: בן עמרם, מה אנונא התקנת להם? לאלו מה פרנסה התקנת להם? ר' יהודה אומר: הרי הוא שמות טז ויאמרו להם בני ישראל מי יתן מותנו ביד ה' בארץ מצרים.
ד"א במדבר זה הכלל על מה שעשו במדבר:
בערבה. מלמד שהוכיח על מה שעשו בערבות מואב שנא' במדבר כה וישב ישראל בשטים:
מול סוף. מלמד שהוכיחן על מה שעשו בים סוף והימרו בתוך הים והפכו עורף כלפי משה ג' מסעות. ר' יהודה אומר: הימרו בתוך הים והימרו על הים; וכן הוא אומר תהלים קו וימרו על ים בים סוף. יכול שלא הוכיחם אלא בתחילת מסע? מן מסע למסע מנין? ת"ל בין פארן ובין תופל - דברי תפלות שתפלו על המן, וכן הוא אומר במדבר כא ונפשינו קצה בלחם הקלוקל. אמר להם: שוטים! כל עצמם של מלכים אין בוררים להם אלא לחם קל, שלא יהא דולריא אוחזתו; אבל אותה טובה שהיטבתי לכם - בה אתם מתוכחים ומתרעמים לפני? הוי כטובה שהיטבתי לאדם הראשון, שאמרתי לו בראשית ב אעשה לו עזר כנגדו, בטובה שהיטבתי לו - בה מתרעם לפני: בראשית ג ויאמר האדם האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל:
וחצירות. אמר להם: לא היה לכם ללמוד ממה שעשיתי למרים בחצרות? אם למרים הצדקת לא נשאתי לה פנים בדין - ק"ו לשאר בני אדם.
ד"א וחצירות - ומה מרים שלא דברה אלא באחיה הקטן כך נענשה במדבר, המדבר במי שגדול הימנו עאכ"ו!
ד"א וחצירות - ומה מרים, כשדברה הדבר לא שמעה כל בריה אלא הקב"ה בלבד, שנאמר במדבר יב וישמע ה' כך נענשה. המדבר בגנותו של חבירו ברבים - עאכ"ו!
ודי זהב - אמר להם הדבר הזה האי יתרה לכם לכל מה שעשיתם, במעשה העגל קשה עלי מן הכל. היה רבי אומר: משל למה הדבר דומה? לאחד שעשה לחבירו צרות הרבה. באחרונה הוסיף לו צרה אחת. אמר לו: האי יתירה לכל מה שעשית לי, זו קשה עלי יותר מן הכל. כך אמר הקב"ה לישראל: זו יתירה לכל מה שעשיתם. ר' שמעון בן יוחאי אומר: משל למה הדבר דומה? לאחד שהיה מקבל חכמים ותלמידים, והיו מכל מאשרים אותו. באו גוים וקיבלם, והיו הבריות אומרים כך היא ווסתן של פלוני, לקבל את הכל! כך אמר משה לישראל: ודי זהב למשכן ודי זהב לעגל. ר' בנאה אומר: עבדו ישראל לע"ז, הרי הם חייבים כלייה! יבוא זהב משכן ויכפר על זהב העגל. ר' יוסי ברבי חנינא אומר: הרי אומר במדבר בערבה. אלו י' נסיונות שנסו אבותינו הקב"ה במדבר. ואלו הם: ב' בים, וב' במים, וב' במן, ב' בשליו, ואחד במעשה העגל, ואחד במדבר פארן, ואחד במרגלים. אמר לו ר' יוסי בן דורמסקית לר' יהודה בר': למה אתה מעוות עלינו את הכתובים? מעידני עלי שמים וארץ שחזרנו על כל המקומות שבתורה, ואין מקום שנקרא אלא על שם המאורע.
כיוצא בו אתה אומר בראשית כו ויקרא שם הבאר עשק כי התעשקו עמו; ואומר ויקרא אותה שבעה.
כיוצא בו אתה אומר דרש ר' יהודה: זכריה ט משא דבר ה' בארץ חדרך ודמשק מנוחתו, כי לה' עין אדם וכל שבטי ישראל. זה משיח, שחד לאומות העולם ורך לישראל. אמר לו ר' יוסי בן דורמסקית לרב יהודה ברבי: למה אתה מעוות עלינו את הכתובים? מעידני עלי שמים וארץ שאני מדמשק, ויש שם מקום ושמו חדרך! אמר לו: מה אתה מקיים ודמשק מנוחתו? מנין שעתידה ירושלם להיות מגעת עד דמשק? שנאמר ודמשק מנוחתו. ואין מנוחתו אלא ירושלם, שנאמר תהלים קלב זאת מנוחתי עדי עד. אמר לו: מה אתה מקיים ונבנתה העיר על תלה? אמר לו מה אני מקיים יחזקאל מא ורחבה ונסבה למעלה למעלה סביב סביב לבית על כן רוחב הבית למעלה? - שעתידה ארץ ישראל להיות מרחבת ועולה מכל צדדיה כתאנה זו, שקצרה מלמטה ושערי ירושלים עתידים להיות מגיעים עד דמשק. וכן הוא אומר שיר השירים ז אפך כמגדל הלבנון צופה פני דמשק, וגליות באות וחונות בתוכה, שנא' ודמשק מנוחתו, ואומר ישעיהו ב והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונשא מגבעות, ונהרו אליו כל הגוים, ואומר ישעיהו ב והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל בית אלהי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלם.
כיוצא בדבר אתה אומר, דרש ר' יהודה בראשית מא וירכב אותו במרכבת המשנה אשר לו - זה יוסף, שהיה אב בחכמה ורך בשנים. אמר לו ר' יוסי בן דורמסקית לר' יהודה בר': למה אתה מעוות עלינו את הכתובים? מעידני עלי שמים וארץ, שאין אברך אלא לברכים, שהיו הכל נכנסים ויוצאים תחת ידו, כענין שנאמר ונתון אותו על כל ארץ מצרים:בעל הטורים
• לפירוש "בעל הטורים" על כל הפרק •
בראשית ואלה ויקרא וידבר אלה. ס"ת בגימט' יראת זהו ראשית חכמה יראת ה' ובגימט' תורה. ר"ת של ה' חומשים ב' ו' ו' ו' א’ בגי' אהיה. וסוף האותיות של ה' חומשים מ' מ' י' ו' ל’ בגי' הוא אלהינו זה. וזהו ואת אחרונים אני הוא:
"מול" ב' ואידך (יהושע ה ב): "מול את בני וגו'". ה' דברים נאמרו בקנה אין מוהלין בו ואין חותכין בו בשר ואין שוחטין בו כדאיתא במס' חולין. וזה שאמר לו הקב"ה ליהושע עשה לך חרבות צורים ואל תמול בהקנה הגדל בסוף פי' באגם. וזהו מול סוף. מול את בני ישראל:
- פרשנות מודרנית:
קישורים
פסוק זה באתרים אחרים: הכתר • על התורה • ספריא • תא שמע • אתנ"כתא • סנונית • שיתופתא • תרגום לאנגלית
קטגוריות־משנה
קטגוריה זו מכילה את 2 קטגוריות המשנה המוצגות להלן, ומכילה בסך הכול 2 קטגוריות משנה. (לתצוגת עץ)
ב
ח
- חצרות (דף אחד)
דפים בקטגוריה "דברים א א"
קטגוריה זו מכילה את 21 הדפים המוצגים להלן, ומכילה בסך־הכול 21 דפים.