דברים רבה א א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


הוסף ביאור

א. [עריכה]

"אֵלֶּה הַדְּבָרִים" הלכה אדם מישראל מהו שיהא מותר לו לכתוב ספר תורה בכל לשון וכו' כך שנו חכמים אין בין ספרים לתפילין ומזוזות אלא שהספרים נכתבים בכל לשון. רבן גמליאל אומר אף הספרים לא התירו שיכתבו אלא יונית. ומה טעמו של ר"ג שאומר מותר לכתוב ספר תורה יונית. כך לימדו רבותינו אמר בר קפרא דכתיב (בראשית ט, כז): "יפת אלהים ליפת וישכון באהלי שם" שיהיו דבריו של שם נאמרין בלשונותיו של יפת לכך התירו שיכתבו בלשון יונית.

אמר הקב"ה ראה לשונה של תורה מה חביבה שמרפא את הלשון מנין שכן כתיב (משלי טו, ד): "מרפא לשון עץ חיים" ואין עץ חיים אלא תורה שנאמר (שם ג, יח) "עץ חיים היא למחזיקים בה". ולשונה של תורה מתיר את הלשון תדע לך לע"ל הקב"ה מעלה מג"ע אילנות משובחים. ומה הוא שבחן שהן מרפאין את הלשון שנאמר (יחזקאל מז, יב): "ועל הנחל יעלה על שפתו מזה ומזה וגו'". מנין שהיא רפואה של לשון שנאמר "והיה פריו למאכל ועליהו לתרופה". רבי יוחנן ורבי יהושע ב"ל חד אמר לתרפיון וח"א כל שהוא אלם ולועט הימנו לשונו מתרפא ומצחצחה מיד בדברי תורה שכך כתיב מזה ומזה ואין מזה ומזה אלא תורה שנאמר (שמות לב, טו): "מזה ומזה הם כתובים". ר"ל אמר מה לנו ללמוד ממקום אחר נלמוד ממקומו הרי משה עד שלא זכה לתורה כתיב בו (שם ד, י) "לא איש דברים אנכי". כיון שזכה לתורה נתרפא לשונו והתחיל לדבר דברים מנין ממה שקרינו בענין "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אשר דבר משה":